## Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1

###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:1
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:1](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:1)

**כוונת הפרק הזה,** לבאר על כמה פנים יאמר שם כפי הצריך אליו. והביאו אחר הפרקים הקודמים לפי שעד הנה הביא השמות המורים על התנועה והשלים אותם, ועתה יביא השמות המורים על הגוף ואבריו או המורים על הפעולה מפעולותיו. ודברי הפרק הזה יתחלקו אל ג' חלקים. הא', בשתופי השם ויתחיל מהתחלת הפ' עד אמנם אמרו ותחת רגליו כמעשה וכו'. והחלק השני בפי' ותחת רגליו כמעשה לדעת אונקלוס, והוא מאמרו אמנם אמרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. (והחלק השלישי) הוא מאמרו וכבר יצאנו מענין הפרק, עד סוף הפרק:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:2
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:2](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:2)

**רגל שם משתתף.** אמר הרב ששם רגל הוא משותף שתוף גמור בלשוננו, יאמר על רגלי הב"ח אשר ילכו בהם, ויאמר על המשך דבר כמו אתה וכל העם אשר ברגליך (שמות י"א ח'), וענינו הנמשכים אחריך, ושג"כ יאמר בשתוף אחר על ענין הסבה:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:3
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:3](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:3)

**והנה** שאלתי אני בזה ח' דברים. הא', למה אמר הרב שרגל הוא שם משתתף, והנה יראה שהוא שם מושאל, כי בהנחה ראשונה יאמר על רגלי הב"ח ההולכים, ובדרך השאלה יאמר על האיש הנמשך אחרי איש אחר בתנועתו, לפי שיתנועע אחריו ואחרי רגלו ילך. ב', באומר ויפול ג"כ בענין הסבה, והנה ענין הסבה הוא מה שאמר שיפול על המשך אחרי הדבר. כי המסובב ימשך אחרי סבתו, עד שחשב האפודי ששניהם כאחד, והלשון לא יסבלהו. ג', למה אמר הרב בסבתי או בגללי והיה ראוי שיאמר לבד בסבתי, כי הוא השתוף אשר זכר. ד', למה אמר הרב כי הענין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא הוא סבה לענין ההוא. ואם אמר להשוות מ"ש בגללי לסבתי, הנה נכנס הרב לדוחק בלי צורך כי היה לו לומר בסבתי לבד, ואם לא יאמר בגללי לא יצטרך לומר כי הענין אשר הוא. והאפוד אמר שהענין אשר הוא בגלל דבר אחר שהוא המסובב הדבר אשר היה בעבורו הוא סבתו וזה באמת דבור מיותר כי מבואר הוא שהמסובב לדבר אחר, אותו הדבר הוא סבתו. ה', למה אמר הרב וזה נעשה הרבה, והנה הראיה הזאת דומה לראיה שכבר הביא על זה ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל' ל'), ולמה לא הביא שניהם יחד. ו', למה אמר א"כ אמרו ועמדו רגליו, ויקשה למה אמר הרב א"כ אמרו והיה ראוי שיאמר ולפי זאת ההשאלה או השתוף אמר ועמדו רגליו, שזה מנהג הרב. ז', באמרו ואל זה הפי' נטה יונתן, ויראה שהוא הוא עצמו (יבאר כן) ולמה אמר בו בלשון נטייה. ח', ולמה אמר הרב וכן כל מעשה מגע והעתק וכו' והנה אין בזה שם רגל וא"כ למה הביא בזה המקום. ועוד שאלתי תשיעית למה הביא הרב שתוף רגל שיאמר על ההמשך אחרי הדבר והוא לא יצטרך אליו בזה המקום, וכבר הקדים שלא יביא מן השתופים כי אם הצריכים לכוונתו:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:4
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:4](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:4)

**ואני** אשיב לכל זה בזה האופן, ראה הרב שרגל הוא שם משתתף, לפי שלא יאמר על רגלי הב"ח ועל המשך הדבר אחר דבר בשם לבד, והיה א"כ משותף, והפסוק שהביא מורה ע"ז, שאמר צא אתה והעם אשר ברגליך אין פירושו המתנועעים אחרי רגליך, כי אם הנמשכים אחרי דבריך ועצתך, ולזה לא אמר, ויפול על האיש הנמשך אחרי האיש, אבל אמר הדבר הנמשך אחרי דבר, כלומר לא במה שהוא מתנועע כי אם במה שהוא דבר נמשך אחר דבר בעצתו והנהגתו, וההכרח אשר מצא הרב לזה הוא אומר ברגליך, ואם היה נאמר על המתנועעים אחריו, היה ראוי שיאמר והעם אחרי רגליך, ומאשר אמר ברגליך יורה שנאמר על הסכמת העצה לא זולת זה, ולכן כתב הרב שהוא משתתף כי לא יאמר בשם וענין. והנה הביא בכאן הרב השתוף שיאמר רגל שיורה וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א' ז') שהוא נאמר על הכדוריות הנמשך לצורתם של חיות, ועם זה נשיב לא'. ולב' אומר, שהרב אמר, שיאמר על הסבה והסכים שהוא בענין ההמשך אחרי הדבר, לפי שהנמשכים אין יחסם יחס העלול אל עלתו אבל הם הדברים הנמשכים ברצונם, והעלול יתחייב אחרי עלתו בהכרח ולזה היו שתופים מתחלפים בענין ההמשך ובענין הסבה. ולג' אומר, שהרב כיון לומר בסבתי (לומר בסבתי) על הפועל שהוא הסבה נאמרת בעצם וראשונה, ובגללו יאמר על התכלית שהדבר נעשה בגלל תכליתו, ור"ל שרגל יאמר על הסבה הפועלת ועל התכליתיית. ולד' אומר, שלפי שחשב הרב שרגל יאמר בעצם ובכלל על הסבה אמר שאינו מהבטל שיהיה אותה סבה תכליתיית, כי הדבר אשר הוא בגלל דבר אחר, רצוני לומר תכליתו באמת ובעצם אמר שהדבר ההוא היה בעבור אותו תכלית ושהוא סבתו. וא"כ אם רגל יאמר על הסבה אינו מהבטל שיאמר על התכלית. ולה' אומר, שמה שכתב הרב עוד וזה נעשה הרבה אין ראוי שיובן על הרגל שנאמר על הסבה כי אם על התכלית, ואם שהרבה פעמים יאמר רגל על התכלית אבל היה מאשר הוא סבה, והביא מזה לרגל המלאכה ולרגל הילדים (בראשית ל"ג י"ד), ואלה לא היו סבה פועלת לשילך יעקב לאט, אבל היו סבות תכליתיות אליו. ולו' אומר, שהרב בזה הפרק הביא כל השתופים שאפשר שיאמרו בשם רגל, ולא נעדר מהם איש, ולכן עשה חפוש על איזה מהם נאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י"ד ד'), ומאשר לא נאמר על הרגל הגשמיי, כי האל ית' אינו גשם, ואינו נאמר על ההמשך כי אין דבר נמשך אחריו, נשאר א"כ התחייבות עצמי הכרחי שנאמר על הסבה, ולזה אמר א"כ אמרו ועמדו רגליו ר"ל קיום סבותיו. א"כ שאין עוד שתוף בזה, וא"א שיהיה משאר השתופים, יהיה א"כ מענין הסבה ונצטרך אז לפרש מלת ועמדו על הקיום, כמו שבא בשתוף עמידה, ולז"א הרב יתקיימו סבותיו, ולפי שהאל ית' הוא סבת הסבות ואינו מסובב מדבר מה, לכן אמר הרב אל תחשב שנאמר סבותיו היו סבות לאל ית', אינו כן, אבל הם סבות דברים אחרים, וקראם סבות בערך מסובבים נמשכים מהם, ולהיות אותם הסבות נמשכים ממנו ית', היה הכנוי באומר סבותיו כלומר הסבות הבאות ממנו. ולפי שיקשה אליו הפסוק מאשר ייחס לזה זמן ומקום מיוחד, באמרו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, והסבות אשר עשה השם בגלגלים וזולתם הר (צ"ל הנה) מתמידות. לז"א הרב שאמר זה על הנפלאות אשר יראו אז במקום ההוא אשר הוא ית' סבתם. ואמר עוד הרב כלומר עושם. ופי' האפוד שהוא לאותם הסבות סבה פועלת ועושה אותם, לא סבה שומרת ומתמדת, כי הנסים לא יתמידו. ואני אחשוב שאמר הרב כלומר עושם, לפי שהנסים ייחסו לאל ית', לא להיותו בהם סבה חמריית ולא צוריית ולא תכליתיית, כי אם פועלית, שהוא ית' פועל הנסים, ואינו אחר. ולז' אומר שהרב מצא בדברי יונתן בן עוזיאל שתרגם ואתגלי בגבורתיה על טורא דזיתא, ומאשר אמר בגבורתיה יורה שהבינו על הנפלאות אשר יעשו במקום ההוא כפי מה שפי' הרב, אבל נתחלק פי' המתרגם מפירושו בדברים, אם שהרב יפרש ועמדו על הקיום ויונתן פירשו על הגלות השכינה באמרו ואתגלי. ואם במה שהרב יפרש ועמדו על הנפלאות שיתקיימו שם, והמתרגם יחסו לאל ית' באמרו ואתגלי, ושהאל ית' יתגלה עליהם. ואם במה שהרב יפרש רגליו, סבותיו והנפלאות אשר יעשה, והמתרגם יוסיף בהם בי"ת ואתגלי בגבורתיה. ולהיות פירושיהם בזה מתחלפים, אמר הרב, ואל זה הפי' נטה יונתן בן עוזיאל. ולח' אומר, שהרב אמר שיונתן נטה לזה לא בפירושו בייחוד ובעצם מלת רגליו, כי במה שפירש הענין בכלל לא המלה בפרטי, וזה כי הוא יפרש ג"כ כל מעשה העתק ומגע, גבורתיה, וזה יורה שאין זה אליו למלת רגליו בייחוד, וא"כ אין פירושו מיוחד ולא עצמי כפי' הרב כי אם נטייה להבנת הענין לבד. מפני שהרצון בכלם הפעולות הבאות ברצונו, וזה ע"ד כלל לא בפרט לרגליו:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:5
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:5](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:5)

**אמנם אומרו ותחת רגליו כו'.** זהו החלק הב' מדברי הפרק. והוא באמרו אמנם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, יראה שאינו מהאחד מהשתופים שזכרתי. ואונקלוס פי' בו כמו שידעת וכו'. ר"ל ממה שכבר כתב בפ"ח שעבר מזה החלק שהוא שם כנוי רגליו שב אל הכסא, ואמר ותחות כורסי יקריה. וכבר ראיתי בזה דברי המפרש הנרבוני שכתב שלא מצא מי שהבין המאמר הזה ואף בעיר טוליטולא, שאונקלוס לא שם כנוי רגליו שב אל הכסא, לאמר ותחת רגלי הכסא, אבל יפרש מלת רגליו על הכסא וא"כ אין כנוי רגליו שב אל הכסא, וראיתי מה שפי' הנרבוני עצמו בזה, ומה שכתב האפודי, ואל כלם יקשה הלשון מאד. ואני אחשוב שיאמר שהוא אונקלוס שם כנוי רגליו, שאותו רגליו שב אל הכסא, הנה הוא שם אותו הכנוי, ואמר ותחות כורסי יקריה, וא"כ שם הרגל פירוש הכסא, ושם כנוי רגליו שב ליקריה, שאין כנוי רגליו חוזר אל הקב"ה, כי אם אל היקר, וזה שיעור לשון הרב, שהוא שם כנוי רגליו אשר מלת רגליו שב אל הכסא שם אותו כנוי ואמר ותחות כורסי יקריה, ובזה הורה שהכנוי הוא ליקר לא לכסא וזהו אמרו והבן:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:6
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:6](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:6)

**והפלא מהרחקת אונקלוס ההגשמה כו',** שאם היה מייחס הכסא לו, ר"ל שיאמר ותחות כורסיה, היה נסמך אל גשם ויתחייב ההגשמה, שהיושב בכסא גשם הוא בהכרח, אבל ייחס הכסא ליקריה באמרו כורסי יקריה, ובזה הרחיק ההגשמה ואפילו בדרך רחוק:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:7
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:7](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:7)

**וייחס הכסא ליקריה כלומר לשכינה אשר (הוא אור) נברא, וכן אמר בתרגום כו', וכן תמצא כו'.** הוקשה המאמר הזה מאד מאד. ראשונה, שעשה הרב שכינה ויקר דבר אחד והם בדבריו ובדברי אונקלוס מתחלפים, ואיך יאמר על יקריה שהוא שכינתיה. ב', מאמרו שהוא אור נברא, ואם שכינה ואור נברא הוא דבר מוחש, נברא לשעתו בדרך נס, כמו שבא בדברי הרב פעמים, איך ייחסו על השמים ואמר על כורסי יקריה. ג', למה הביא בכאן כי יד על כס יה, ואין מיוחס למאמר והדרוש הזה ולמה הביאהו כאן הרב. והנה לא ראיתי אחד מהקודמים מי שיתעורר אליו במקום הזה. ואחרי חפוש מופלג ושקידה רבה בדברי אונקלוס ובפרקי הרב המורה, נפלתי על כוונתם, ומצאתי ששם שכינה הוא משותף בדברי אונקלוס ושעשה סימנים בתרגומו, מתי ירמוז לכוונה אחת, ומתי לכוונה אחרת, ושהרב המורה נפל עליהם באמת, וכלל מאמריו הוא אצלי, שפעמים יאמר שכינה על השכינה העליונה, והם השכלים הנבדלים מניעי הגלגלים, והנה יקראם כן להיותם מתייחסים להנעת הגשמים הנצחיים ההם, והם מיוחסים אל מוגבלות כמו שהתבאר בספר השמים והעולם, ומאותה בחינה אמרנו שהם שוכנים בהם. והסימן אשר עשה אונקלוס להעיר על זה, הוא שתמיד יסמך השכינה הזאת לשמים או אל הכסא, להיותו נאמר על השמים כמ"ש השמים כסאי. ומזה המין ימצאו בתרגום התורה, ששה לא עוד. הא', מה שתרגם על כי יד על כס יה (שמות י"ז ט"ז), מן קדם דחילא דשכינתיה על כורסי יקריה. ב', שתרגם על אשר מי אל בשמים ובארץ (דברים ג' כ"ד), דשכינתך (שריא) בשמיא מלעילא ושליט על ארעא, ג', על כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (שם ד' ל"ט), דשכינתיה בשמיא מלעילא ושליט על ארעא. ד', תרגם כי אשא אל שמים ידי (שם ל"ב מ') ארי אתקנית בשמיא בית שכינתי. ה', תרגם ורצון שוכני סנה (שם ל"ג ט"ז) רעוי דשכינתיה בשמיא ועל משה אתגלי באסנא. ו', תרגם רוכב שמים בעזרך (שם ל"ג כ"ו) דשכינתיה בשמיא מלעילא ותוקפיה בשמי שמיא. הנה כ"ו שמות האלה לבד ראה בדברי המתרגם שכינה נאמרת על מניעי הגלגלים, ולכן יסמכו תמיד לשמים או לכסא, ועיין שמקומות שאמר הכתוב בשמים ובארץ, לא רצה המתרגם לייחס השכינה לשמים ולארץ בשוה, עם היות שפעמים מיחס השכינה לארץ, אבל אמר תמיד דשכינתיה בשמיא מלעילא ושליט על ארעא, לפי שהשכינה המכוונת אצלו היא המניעים, והם מיוחסים להנעת השמים לא לארץ, ולכן אמר ושליט על ארעא, כי השלטון ייחס לארץ לא אותה השכינה המיוחסת לשמים. והשתוף השני שזכר לשכינה הוא האור הנברא הנגלה לחושי בני ישראל, והוא הנברא על דרך פלא והיא שכינה תחתונה, ר"ל המוחשת לעיני בני ישראל החמריים, מצד המקום אשר ישכון בו יקרא שכינה, כמש"ה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כ"ד י"ז). והנה תדע מתי יכוון אונקלוס בשכינה התחתונה הזאת, כאשר תראה אותה מיוחסת למקום חומרי מהעולם השפל הזה, ומזה המין באו בדבריו שבעה. א', תרגם וישכון באהלי שם (בראשית ח' כ"ז) וישרי שכינתיה במשכנא דשם. ב', תרגם מכון לשבתך פעלת ה' (שמות ט"ו י"ז) אתר בית שכינתך אתקינתא. ג', תרגם בכל מקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ' כ"א) בכל אתר די אשרי שכינתי. ד', תרגם ובין כתפיו שכן (דברים ל"ג י"ב) ובארעיה תשרי שכינתיה. ה', תרגם אשר עין בעין נראה אתה ה' (במדבר י"ד י"ד) די בעיניהון חזן שכינת יקרא דה'. ו', תרגם לשכן שמו שם (דברים י"ב י"א) לאשראה שכינתיה תמן. ז', תרגם כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך (שם כ"ג ט"ו) ארי ה' אלהך שכינתיה מהלכא בגו משריתך, הנה בשבעת המקומות האלה כיון אונקלוס שכינה על האור הנברא המוחש הנראה בארץ על דרך פלא לעיני בני ישראל, ולכן ייחס אותה תמיד למקום מהארץ. והשתוף הג' הוא שזכר אונקלוס שכינה על ההשגחה מהאל ית' והדבקות והמשכן האלוה בעמו, וקרא זה שכינה להיות הדבוק והשפע ההוא תמיד על ישראל ומאותו צד תקרא שכינה. והנה תדע מתי יכוון אונקלוס בזה השתוף מאשר יחבר שם שכינה תמיד לא למקום עליון בשמים ולא למקום תחתון בארץ כי אם לישראל, ויאמר עליה ביניהון או ביניכון או עמכון (או בגו) שהוא היחס אשר לה' עם האנשים לא עם המקום, ומזה המין באו בדבריו עשרים ושמנה. א', היש ה' בקרבנו (שמות י"ז ז') האית שכינתא דה' ביננא. ב', ושכנתי בתוכם (שם כ"ה ח') ואשרי שכינתי ביניהון. ג', ושכנתי בתוך בני ישראל (שם כ"ט מ"ה) ואשרי שכינתי בגו בני ישראל. ד', לשכני בתוכם (שם שם מ"ו) לאשראה שכינתי ביניהון. ה', כי לא אעלה בקרבך (שם ל"ג ג') ארי לא אשרי שכינתי בינך. ו', אעלה בקרבך וכליתיך (שם שם ה') אסלק שכינתי מבינך. ז', פני ילכו (שם שם י"ד) שכינתי תהך, חוזר לביננא. ח', אם אין פניך הולכים (שם שם ט"ו) אם לית שכינתך מהלכא ביננא. ט', הלא בלכתך עמנו (שם שם ט"ז), הלא במהך שכינתך עמנא. ויעבור ה' על פניו (שם ל"ד ו') ואעבר ה' שכינתיה, על אפוהי. י"א, ילך נא ה' בקרבנו (שם שם ט') תהך שכינתא דה' ביננא. י"ב, כי אינני בקרבכם (דברים א' מ"ב) ארי לית שכינתי ביניכון. י"ג, כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך (שם ו' ט"ו) שכינתיה בינך. י"ד, כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא (שם ז' כ"א) שכינתיה בינך. ט"ו, והסתרתי פני מהם (שם ל"א י"ז) ואסלק שכינתי מנהון. י"ו, על כי אין אלהי בקרבי, (שם) מדלית שכינתא דה' ביני. י"ז, ואנכי הסתר אסתיר פני (שם שם י"ח) סלקא אסלק שכינתי מנהון. י"ח, ונתתי משכני בתוככם (ויקרא כ"ו י"א) ואתן שכינתי ביניכון. י"ט, והתהלכתי בתוככם (שם שם י"ב) ואשרי שכינתי ביניכון. כ', יאר ה' פניו אליך (במדבר ו' כ"ה) ינהר ה' שכינתיה לותך. כ"א, ישא ה' פניו אליך (שם שם כ"ו) יקביל ה' שכינתיה לותך. כ"ב, כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם (שם י"א כ') דשכינתיה שריא ביניכון. כ"ג, כי אתה ה' בקרב העם הזה (שם י"ד י"ד) ארי את ה' דשכינתך שריא בגו עמא הדין. כ"ד, אל תעלו כי אין ה' בקרבכם (שם שם מ"ב) ארי לית שכינתא דה' שריא ביניכון. כ"ה, ובתוכם ה' (שם ט"ז ג') וביניהון שריא שכינתא דה'. כ"ו ותרועת מלך בו (שם כ"ג כ"א) ושכינת מלכהון ביניהון. כ"ז, יסובבנהו יבוננהו (דברים ל"ב י') סחור סחור לשכינתיה, שעל ישראל ידבר. כ"ח, ויאמר אסתירה פני מהם (שם שם כ') אסלק שכינתי מנהון. הנה אלה הם דרכי אונקלוס בשתופי שכינה ונמצאו א"כ בדבריו כ"ח פעמים זכרון שכינה על הפנים שזכרתי. הנה זהו מה שמצאתי בשם שכינה:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:8
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:8](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:8)

**ואמנם** יקרא דה' אחשוב ג"כ שהוא משותף בדברי אונקלוס כמו שם שכינה כי הוא נאמר ג"כ על השכלים הנבדלים, ומזה המין בדבריו י"א. הא', וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (בראשית י"ח ל"ג) ואסתלק יקרא דה' שהוא המלאך אשר כלה לדבר אל אברהם. הב', תרגם והנה ה' נצב עליו (שם כ"ח י"ג) והא יקרא דה' מעתד עלווהי שהוא המלאך הדובר בו שאמר אנכי אלהי אברהם אביך. הג', ויעל מעליו אלהים (שם ל"ה י"ג) ואסתלק מעלווהי יקרא דה' שהוא המלאך המדבר אליו. הד', תרגם ויראו את אלהי ישראל (שמות כ"ד י') וחזו ית יקר אלהא דישראל. הה', ויחזו את האלהים (שם שם י"א) וחזו ית יקרא דה'. הו', ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שם שם י') ותחות כורסי יקריה. הנה יקרא בשלשה הפסוקים האחרונים האלה חשב אונקלוס על השכלים הנבדלים ולזה אמר ותחות כורסי יקריה שייחסו לשמים. הז', הראני נא את כבודך (שם ל"ג י"ח) אחזיני כען ית יקרך. הח', לא תוכל לראות את פני (שם שם כ') לא תכול למחזי אפי יקרי. הט', והיה בעבור (שם שם כ"ב) ויהי במעבר יקרי. הי', והסרותי את כפי (שם שם כ"ג) ואעדי ית דברת יקרי. והיקר שתרגם אונקלוס באותו מעמד הוא נאמר על השכלים הנבדלים וכמו שרמז בתרגומו ופני לא יראו ודקדמי לא יתחזון כמו שכתב הרב המורה. י"א, ותמונת ה' יביט (במדבר י"ב ח') יקרא דה' מסתכל. הנה באלו י"א מקומות לכך אמר וזכר המתרגם יקרא על השכל הנבדל, ולכן תמצא שיסמכהו למלת אמירה או דבור בהרבה פעמים, ופעמים לראיה ולחזייה שהוא לשון ההשגה:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:9
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:9](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:9)

**והשתוף הב'** אצלו לשם יקרא הוא ג"כ על האור הנברא התחתון המוחש לעיני העם. ומזה המין באו בלשונו בכ"ג מקומות. הא', אל הר האלהים חרבה (שמות ג' א') לטורא דאתגלי עלוהי יקרא דה'. ב', כי ירא מהביט אל האלהים (שם שם ו') ארי דחיל מלאסתכלא בצית יקרא דה'. ג', ויפגשהו בהר האלהים (שם ד' כ"ז) בטורא דאתגלי עליה יקרא דה'. ד', וראיתם את כבוד ה' (שם ט"ז ז') ותחזון ית יקרא דה'. ה', והנה כבוד ה' נראה בענן (שם שם י') והא יקרא דה' אתגלי בעננא. ו', אשר הוא חונה שם הר האלהים (שם י"ח ה') לטורא דאתגלי עלוהי יקרא דה'. ז', בא האלהים (שם כ' י"ז) אתגלי לכון יקרא דה'. ח', אשר שם האלהים (שם שם י"ח) דתמן יקרא דה'. ט', וישכון כבוד ה' על הר סיני (שם כ"ד ט"ז) ושרא יקרא דה' על טורא דסיני. י', ומראה כבוד ה' כאש אוכלת (שם שם י"ז) וחיזו יקרא דה' כחיזו אשא. י"א, וכבוד ה' מלא את המשכן (שם מ' ל"ד) ויקרא דה' מלא ית משכנא. י"ב, וכבוד ה' פעם שנית (שם שם ל"ה). י"ג, כי ענן ה' על המשכן (שם שם ל"ח) ארי ענן יקרא דה' על משכנא. י"ד, הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה' כ"א) ית יקריה וית רבותיה. ט"ו, כי היום ה' נראה אליכם (ויקרא ט' ד') יקרא דה' אתגלי לכון. י"ו, וירא אליכם כבוד ה' (שם שם ו') ואתגלי לכון יקרא דה'. י"ז, וירא כבוד ה' אל כל העם (שם שם כ"ג) ויתגלי יקרא דה' לכל עמא. י"ח, ויסעו מהר ה' (במדבר י' ל"ג) מטורא דאתגלי עלוהי יקרא דה'. י"ט, וענן ה' עליהם יומם (שם שם ל"ד) וענן יקרא דה' עליהון ביממא. כ', וכבוד ה' נראה באהל מועד (שם י"ד י') ויקרא דה' אתגלי. כ"א, וירא כבוד ה' אל כל העדה (שם ט"ז י"ט) ואתגלי יקרא דה'. כ"ב, וירא כבוד ה' (שם י"ז ז') ואתגלי יקרא דה'. כ"ג, וירא כבוד ה' אליהם (שם כ' ו') ואתגלי יקרא דה' להון, הנה בכל המקומות האלה זכר יקרא על האור הנברא המוחש ולכן יבא בו תמיד לשון אתגלי או יסמכהו עננא או כדומה מהלשונות האלה המורים עליו:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:10
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:10](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:10)

**והשתוף הג'** הוא על ההשגחה והדבוק האלהי, תרגם אכן יש ה' במקום הזה (בראשית כ"ח ט"ז) יקרא דה' שריא באתרא הדין שהוא הדבוק וההשגחה האלהית אשר היתה שם בייחוד. ותרגם גם כן וזרח משעיר למו (דברים ל"ג ב') וזיהור יקריה משעיר. ותרגם שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י' ל"ו) תוב ה' שרי ביקרך, ושלשתם על הדבוק והשפע המושגח עליהם. ואומר ובאו א"כ בכל דברי אונקלוס ל"ז פעמים לשון יקרא על הפנים והשתופים שזכרתי, וממה שביארתי בזה נלמוד ששכינה ויקרא הם שמות נאמרים על ענין אחד, אבל בבחינות שונות, כי שם שכינה יאמר בבחינת המקבלים ובבחינת ייחוסה אל הגלגלים ואל מקומות הארץ ואל האנשים המושגחים, ויקרא נאמרת בבחינת הנותן והפועל ית', ולכן נקרא אצלו יקרא שהוא כבוד ה' ע"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מ"ג ז'), ומאשר היה השפע הזה מתחלף בערך המקבלים, הבדיל אונקלוס ביניהם כמו שזכרתי בענין השכינה, ולא הבדיל בענין היקרא, לפי שבערך הנותן ית' אין בו חלוף מצדו, ולזה לא עשה חלופים בשתופי יקרא כמו שעשה בשכינה:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:11
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:11](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:11)

**ואחרי** כל מה שהודעתיך בזה אשוב לפרש דברי הרב שכתב שבמה שאמר אונקלוס כורסי יקריה כיון על השכינה ר"ל מניעי הגלגלים הסמוכים אל השמים שיקראו שכינה, וקראו אור נברא לפי שהמלאכים הם אור תמידי ואחז"ל שבריאתם נכללה במאמר יהי אור והם מכלל הנבראים, ויקרא א"כ הוא השכינה והאור הנברא העליון, ואמר הרב שכן הוא מה שתרגם כי יד על כס יה, ירצה שבו ג"כ דבר על מניעי הגלגלים, ולכן סמך שם אונקלוס מלת שכינה לשמים. ולפי שיקשה לזה אם היה שכינה ויקר שני שמות לדבר אחר, א"כ למה אמר דשכינתיה על כורסי יקריה והוא כמו שיאמר דשכינתיה על כורסי שכינתיה. לז"א הרב שהכסא תמיד נקרא כסא (כסא) הכבוד, ותהיה ההודעה א"כ שהשכינה הוא דבר מחובר לאותו הכסא הנקרא כסא יקריה, ולזה אמר וכן בדברי העם כסא הכבוד, והבן המאמר הזה ?והשתופים האלה ממני שהוא ענין מעולה לא שיער אדם לפני:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:12
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:12](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:12)

**וכבר יצאנו.** זהו החלק השלישי מדברי הפרק שהוא לבאר שתוף שם רגל. ואין כוונתו לבאר שם שכינה ויקרא, אבל הביאהו אליו המשך הדברים, ושאונקלוס לא הכניס עצמו נפרש מה שהשיגו הזקנים שאמר ויראו את אלהי ישראל, ולא מה הנרצה במשל לבנת הספיר, אבל הרב יפרש הכתוב להסיר הספק אשר יחשב במלת רגליו, ופירושו הוא מרוחק מפי' אונקלוס. והאפוד חשב שפי' הרב הוא נסמך לפי' לדברי אונקלוס, והלשון לא יסבלהו יאמר שתחת רגליו רוצה בו מסבתו ובגללו, ר"ל שהיה מפעל האל ית' ולתכלית עבודתו, ואשר השיגו זקני בני ישראל לדעת הרב, הוא החומר הראשון אשר היה מאתו ית', והוא סבת מציאותו:


###### Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:13
[Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 28:13](https://torahapp.org/share/book/Abarbanel%20on%20Guide%20for%20the%20Perplexed/s/Part%201/r/28:13)

**ואני** כבר פירשתי בפ"ה מזה החלק כוונת הרב המורה בזה והוא שהזקנים השיגו ההוית התמידית והפסד המחוברת לחומר הראשון בהפשט צורה ולבישת צורה, וחשבו ועלה בדעתם שהפועל הקרוב לזה הוא האל ית' בלי אמצעי אחר, וכאלו אין בעולם כי אם החומר הראשון בהויתו והפסדו והאל ית', ושזהו שאמר הכתוב ויראו את אלהי ישראל, שהשיגו מציאות הסבה הראשונה מאשר הוציא את ישראל ממצרים ומצדו השיגו אותה וסמכו אליה שהיה מסבתו, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא הפעלות החומר הראשון, ר"ל הוייתו והפסדו, וז"ש הרב כאן ואשר השיגוהו הוא אמתת החומר הראשון, ר"ל הוייתו והפסדו שהוא לובש ופושט צורה, שבבחינה זו הוא אמתתו. ושהיה מאתו יתברך ר"ל שהוא הפועל הקרוב אליו בלי אמצעי. ואומר עוד הרב והוא סבת מציאותו, ירמוז שגם היה כלל השגתם שהאל ית' הוא אשר ברא וחדש החומר הזה בתחלת הבריאה, וכאלו לא היתה הבריאה כי אם בעולם השפל הזה, וז"ש והוא סבת מציאותו כלומר בבריאה הראשונה, ועוד יפרש זה. והנה הביא ראיות שמה שהשיגו הוא החומר הראשון, ראשונה ממלת כמעשה, שלא נאמר על המראה כי אם על התפעלות, שהחומר מתפעל תמיד ואינו פועל כי אם במקרה, ר"ל מצד היותו חלק מהמורכב אשר יקבל פעמים התפעלות, ומאשר אמר לבנת הספיר ואינו מראה, כי אם זוהר ומקבל כל המראים, וזה ג"כ הורה על החומר המקבל כל הצורות, ולכן סתם הרב דבריו באמרו והיתה השגתם אם כן החומר הראשון, וייחסוהו לשם להיותו ראש בריאותיו המחייב ההוייה וההפסד והוא מחדשו. רמז למה שבארתי שייחס אותו לש"י בחושבם שהוא הפועל הקרוב להוייה וההפסד התמידי, וג"כ לפי שהוא יתברך חדשו בתחלת הבריאה. ואמר שהנה יבאו בזה הענין ג"כ דברים, ר"ל בפ' כ"ו ח"ב ובפ' ד' ח"ג, ששם ידבר ג"כ מהדרוש הזה. וכתב הרב שאף לפירוש אונקלוס נצטרך לומר שלבנת הספיר ואבן טבא הוא החומר הראשון, כי הוא מה שיהיה תחת הכסא השמימיי, ושמה שהביאו אל הכנה זו הוא מאמר ר' אליעזר שיביא בפרק כ"ו ח"ב, וכמו שביארתי באותו פ"ה מזה החלק. והנה האפודי הביא דעות אחרות בכוונת הרב בהשגת הזקנים ואין דעתי נוטה אליהם, אבל האמת הברור הוא מה שכתבתי. ועם היות שאריסטוטילוס מיחס החומר הראשון לסבה הראשונה אבל על יד אמצעיים, ושהוא אומר שהוא ית' מחדשו וירצה על החדוש התמידי, הנה הרב בזה המקום לא הבין הדברים באותו אופן כי אם שהיה סבה קרובה אליו ושחדשו בתחלת הבריאה. וכבר הכריח בפ' ה' מזה החלק שאין זה המאמר לדקדק עליהם ראייתם ולא לתאר איך ראו, וא"כ הבין הרב שהזקנים לא הרגישו בסבות האמצעיות בהוייה והוא המורה על מה שאמרתי: