## Ateret Zekeinim Chapter 20

###### Ateret Zekeinim 20:1
[Ateret Zekeinim 20:1](https://torahapp.org/share/book/Ateret%20Zekeinim/r/20:1)

**בהיתר** הספק העשירי והשלמת ביאור הפרשה. יען וביען היה התכלית הנכסף בעליה הנעלת הזאת התיחדות אדון הנביאים בהר ושבתו שם לקבל התורה והמצות. לכן


###### Ateret Zekeinim 20:2
[Ateret Zekeinim 20:2](https://torahapp.org/share/book/Ateret%20Zekeinim/r/20:2)

אחרי זכרון השגת הזקנים הנכבדת והשג׳ האצילים כפי איפשרותם. בא הדבור למשה אדוננו עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. ר״ל שיעלה משם לראש ההר לקבל האצילות האמתי והשפע הנמרץ מהש״י והודיעו שישב שם ימים רבים וזהו אמרו והיה שם ושיקנה בישיבה ההיא שלמות נפשו ראשונה במראות עליונות מראות אלדים וידבק נפשו באלדים כאחד מצבא המרום. ונרמז ג״כ זה באמרו עלה אלי ההרה והיה שם ר״ל שיעלה במעלה עליונה מהדבוק והנבואה ויתמיד בה לא יסור ממנה בעודו בחיים חייתו לפי שמפני הישיבה בהר ישאר מתדבק תמיד מוכן בכל עת לנבואה כמו שאזכור בזה הפרק וזהו והיה שם ומלת שם אינו מההכרח שיורה מקום אבל יאמר פעמים על ההתבודדות והענין אשר הדבור בו ומזה האופן לדעתי אמרו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳. ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור וגו׳ כי לפי שאמר למעלה דבור האל ית׳ למשה אדוננו ושבמראה הנבואה הראהו את כל הארץ זכר שבאותו ההתבודדות הנפלא מת משה ובהיותו מדבר עם השם פנים בפנים הוסר החומ׳ ממנו ונפשו נשארה קשורה באל ית׳ ודבקה בו כמו שעינינו הרואו׳ איש אחד יפליג בהתבודדות עד שיסירו המצנפת מעל ראשו והוא לא ידע בכל אלה אבל הוא מתמי׳ בהתבודדותו ככה אדון הנביאים להיותו עבד ה׳ מת שם בהתבודדות הנבואיי ההוא ודומה לזה כתב הרב המורה בפ״נא ח״ג אמר זה לשונו. כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותרבה השמחה בהשגה ההיא עד שתפרד הנפש מהגוף בעת ההנאה ההיא ואל זה הענין רמזו חז״ל באמרם שמשה אהרן ומרים מתו בנשיקה כי נאמר במשה וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ ונאמר באהרן על פי ה׳ וימת שם. וכן אמרו במרים שמתה בנשיקה ולא זכר בה התורה על פי ה׳ להיותה אשה ואין טוב להזכיר בה זה המשל והכוונה ששלשת׳ מתו בענין השגה הנאה מרוב החשק ונמשכו החכמים להקרא חוזק ההנאה והחשק נשיקה כאמרו ישקני מנשיקות פיהו וזה המין מן המיתה אשר היא ההמלט מהמות על דרך האמתי לא זכרו חז״ל שהגיע אליו כי עם משה אהרן ומרים עכ״ל הרב. והנה העיר על מה שאמרתי אם לא שסמך זה לאמרו על פי ה׳. ואני אחשוב שנרמז במלת שם. והרב עצמו נשתמש מהמלה הזאת בזולת ההכנה המקומית ראה דבריו בראש ספר המדע אמר יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו׳. ואמר בסוף ההלכה השנית אין שם מצוי אמת מלבדו. ואי איפשר שיובן ממלת שם ההגבלה המקומית כי האל יתברך אינו מוגבל במקום חלילה ועל הצד הזה ראוי שיובן אמרו הנה והיה שם ר״ל שיתמיד בהתבודדות הנפלא שישיג בהר והנה אמר שמלבד השלמת עצמו הנה יקנה עוד לשלמות עמו מעלה עליונה והיא התורה האלדית וההנהגה העליונה בכתב ובעל פה כי לחות האבן היה נרמז בכתב מלבד ספר התורה שכתב משה אחרי כן והתורה והמצוה היה המקובלת מפה אל פה. ואמר עוד אשר כתבתי להורותם ויחזור ללחות. להגיד כי לא יצטרך לכתיבה לתקות ספק ופקפוק שיהיה בתורה שבעל פה אבל היתה הכתיבה ממנו ית׳ כדי להורות לישראל הפעל המופלא האלהי ההוא ר״ל כתיבת הלחות וזהו אמרו אשר כתבתי להורותם. או יאמר שיתן לו לחות האבן והתורה והמצוה שהם עשרת הדברות אשר כתב על הלחות כדי להורות לפניהם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו: והנה ראתה החכמה האלדית לכתוב עיקרי האמונה והמצו׳ על שתי האבנים לרמוז שהם נצחיות ושכל דברי התורה לנו ולבנינו עד עולם לא יחליפם ולא ימיר אותם ולכן כתבם על האבנים למען יעמדו ימים רבים. ודומה לזה אמר איוב מי יתן איפו ויכתבון מלי מי יתן בספר ויוחקו בעט ברזל ועפרת לעד בצור יחצבון: ומשה ע״ה קיים דבר האל וזהו ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים ר״ל ששניהם קמו והלכו אבל יהושע הלוה רבו עד התחום ומשה לבדו עלה אל הר האלהים ולפי שעם היות בעם שרי אלפים ושרי מאות היה מסדר המשפט שכל הדבר הקשה יביאו אל משה הוצרך לצוות משה לזקנים שזכ׳ שבו לנו בזה עד אשר נשוב גומ׳ מי בעל דברים יגש גו׳. ר״ל שבו במקומנו בתוך העם עד אשר נשוב ואהרן וחור יהיו עמהם במושב בית דין הגדול במקום משה ואשר יהיה בעל דברים בדבר הקשה יגש אליכם כדי לבאר להם את הדין. ובזה מההוראה שהיה אדוננו משה יודע שיהיה ישיבתו בהר ימים רבים כמו שנרמז באמרו והיה שם כפי ההוראה הראשונה מהפסוק כמו שאמרתי. ולפי שארכו הדברים חזר להגיד עלית משה ואמר ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר יגיד כי אחרי עלותו ירד עמוד הענן על ההר ויכסהו וישכון כבוד ה׳ על הר סיני. וכבוד ה׳ אינו הענן אבל הוא לדעתי אש נוגה ויאמר שהיה האש הנקרא כבוד ה׳ על ההר ועליו היה הענן דומה לעשן העב היוצא מהאש ולזה ביארה התורה מהו הכבוד שזכר ואמר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר כי היה דומה לאש עם היות שכפי האמ׳ אינו אש יסודי ולא אש מורכב כי אם דבר אחר נברא על דרך נס ראה דברי הרב המורה בפ״סד ח״א ז״ל וכן כבוד ה׳ פעמים רצו בו האור הנברא אשר ישכינהו השם ית׳ במקום להגדלה ע״ד המופת ע״כ. ובמקומות רבים מספרו כתב הרב ע״ה דברי׳ רבים בענין השכינה וכבוד ה׳ ואור נברא באופנים מחולפים. ומה הפליא לדבר בעיני כל בעל כנף בעלי העיון האמתיי התוריי ולא אבוא עד תכונתו כי אינו מענין המאמר הזה. ודי בשנדע שכבוד ה׳ שהוא כאש אוכלת היה בראש ההר והענן היה ג״כ עליו ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי. והיו ששת ימים האלה כדי להוסיף אדוננו משה בהם הכנה והתבודדות ופרישות רב על פרישותו התמידי כי היה צריך אליו בעצם כמו שאמרו במסכת יומא האמנם למה לא הוצרך לפרישות כזה ביום מתן תורה הוא לפי שעם היות יום המעמד הנבחר יום גדול ונורא הנה הכנת אדון הנביאים התמידית תספיק אליו ולא יצטרך להכנה אחרת וזה לסבות. ראשונה לפי שכבר היו נכונים שלשת ימים. שנית להיות משה ע״ה בין אלהים ובין העם להגיד להם את דברי ה׳ אשר זה ממה שיפסיק הדבקות. שלישית שהדבקות ההוא היה קצר ומעט ר״ל ביום ההוא לבד. אבל בישיבת ההר לקבל הלחות יתקבצו שלשה ענינים אחד מהם גודל המושג והוא השגת הנמצאות עליונות ושפלות כלם ועניני התורה פרטיה ודקדוקיה בסבותיהם העצמיות. שני היותו נבדל מהעם ונפרד מהם אשר בעבור זה יפליג בדבקותו ולא יפסיקהו. שלישי התמדתו ארבעים יום וארבעים לילה בהשגה ההיא מבלי הפסק מדברים הטבעיים מאכל ומשתה ושאר הדברים ההכרחיים לפי אשר כל זה ממה שיגדיל מעלת הישיבה בהר כפלים לתושיה ממעמד מתן תורה ולכן ביום מתן תורה הספיק הכנת אדון הנביאים להתבודדות היום ההוא בקבלו התורה והיותו בין השם ובין העם. אבל בישיבתו בהר היה צריך שיהיה השפע יותר מעולה ורב והדבקות יותר עצום ונמרץ כפי ערך המושג ושיתמיד זמן בלי מזון כלל אשר זה ממה שאי איפשר שהגוף יסבלהו כפי הסדר הטבעי. והתמדת הדבקות גם כן ימנע מצד השכל האנושי כי לא נסה ללכת באלה: הנה בעבור כל הענינים האלה הוצרך להתבודד אדוננו משה ע״ה ולהכין לבו ולהתפרש מכל עניני הגוף ששת ימים מה שלא הוצרך במעמד אחר כי כפי מעלת המעמד באיכותו והתמדתו תצטרך הפרישות. והנה היה בזה הזמן הפרישות להסכים עם הבריאה אשר ששת ימים עשה ה׳ וביום השביעי שבת ככה משה אדוננו ששת ימים עשה הכנתו וביום השביעי שבת בהשגתו לפני האלדים וינח ביום השביעי וזהו ויקרא אל משה ביום השביעי: ואמנם בשאר הפעמים שעמד משה בהר ג״כ ארבעים יום וארבעים לילה לא הוצרך להתבודד כל כך כמו שהיה במעמד הזה לפי שבישיבת ההר בפעם הראשונ׳ קנה תכונה נכבדת ונרדמו כחותיו הגופיות ומתו תאוותיו באופן שנשאר מוכן תמיד להדבק באלדים מבלי שיצטרך עוד לפרישות. כי במעמד הזה היה התבודדותו כל כך עצום שנפרד שכלו מחומרו ולא נשאר בו הקשר כלל אבל היה יחסו אליו יחס שכל הגלגל רוצה לומר מניעו עמו כי עם היותו מניעו לא ידבק בו והוא נבדל ממנו. וכן נשאר רוח אדון הנביאים נבדל מגופו ובלתי נקשר עמו ההקשר ההוא אשר לשכל האנושי עס שאר האנשים ובזה מתו תאוותיו בענין שלא יוכלו להמנע עוד הדבקות האלהי: ומזה תבין ענין אמתי לא שיערוהו הראשונים והוא שהיות אדון הנביאים מתנבא בכל עת והיותו מוכן תמיד לא היה הענין הנפלא הזה מתחלת נבואתו אבל קנה הכח הגדול הזה במעמד ההר אחר שבתו הארבעים יום והארבעים לילה בלי מאכל ומשתה כי או קנה גופו תכונת הגשמים השממיים הנצחיים וקנה שכלו תכונת השכלים הנבדלים מחומר המתענגים בעיונם והתבודדותם תמיד ומפני זה נשאר מוכן להנבא בכל עת. והרב רבינו נסים כתב שהיה מוכן להנבא בכל עת להיות נבואתו מאת השם ית׳ אשר לא יצטרך אל אמצעיים מוכנים ולא אל הכנת המקבל. והיא סבה אחרת. אבל מה שכתבתי הוא הנכון והאמת יורה דרכו. ואתה רואה שחכמינו הקדושים הוכיחו היותו מוכן בכל עת לנבואה ממאמרו עמדו ואשמעה וזה היה אחר המעמד הזה לפי שממנו קנה התכונה הזאת. ומפני זה גם כן נפרד מאשה אחר זה המעמ׳ כי מפרישותו הרב ומהפסד מזגו והרכבתו בהר לא נשאר בו כח משתמש בזווג ובאחת משאר הפעולות הטבעיות. וכן אחשוב שכל ימיו לא היה עוד רעב וצמא ולא יזיקהו העדר השינה או העדר הרקת המותרות זמן רב ולא היה משתמש בצרכי הגוף לתאוה כי אם להכרח העמדת החיות. וכל זה מהתכונה שקנה בהר אשרי ואשריו שלכך זכה. וזאת היא הסבה בעצמה שבהיות משה בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה לפי שמקרי הטבע כלם וחולשת הכחות שתמשך אחר הזקנה נעדר ממנו ולא נמצא בו ולכן היה מיתתו בלי צער וכאב כמו שפירשתי באמרו וימת שם משה בארץ מואב על פי ה׳ כי היו הכחות כבר באופן כך מההפשט והיה הנפש כ״כ נפרדת מהחומר שלא הרגיש כאב וצער כלל בשעת המיתה אבל בתוך ההתבודדות הוסר החמר ממנו וזה אינו לסבה טבעי׳ מפני זקנתו כי כבר יצא ענינו ממשפט הסדר הטבעי אבל היה מיתתו בגזירת עירין ובמימר קדישין וזהו אמרו על פי ה׳ כי במאמרו מת בלא סבה מקריית או טבעית: התבאר א״כ שמשה ע״ה נצטרך לפרישות ששת ימים בזה המעמד האלדי לגודל המושג והתמדתו. ולכן חכמינו ז״ל במסכת יומא לא למדו הפרישות לכל הנכנס למחנה שכינה כי אם ששת ימים כמשה והוא מהקושי כי אם הוא ע״ה נצטרך לפרישות ששת ימי׳ למעמד גדול ונורא כזה היה ראוי שילמדו פרישות שנים עשר יום או יותר לכל איש אחר הנכנס למחנה שכינה כפי ערך מעלתו למעלת משה כמו שלמדו הם בזה הדרך עצמו כאמרם ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק״ו לשכינה תכלם י״ד יום אבל היה כוונתם שעם הבדל מעלת משה לכל אדם הנה ערך השגתו במעמד ההוא להשגת כל אדם ערך שכלו לשכל שאר האנשים ולכן יספיק שיהיה פרישות כל אדם הנכנס לעיון הדברים האלדיים והעבודה במקדש אשר כל זה יכוונו בנכנס למחנה שכינה כפרישות אדון הנביאים להשגה הנפלאה ההיא ויתמיד פרישות כל אדם בענין קטון כמו שהתמיד פרישותו ע״ה בדבר גדול המעלה והערך. ולזה אמרו כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים. ר״ל כל הנכנס יהיה מי שיהיה טעון הפרשה ההיא. ואמר ומראה כבוד ה׳ כאש אכלת בראש ההר גו׳ ויבא משה וגו׳ להגיד שאע״פ שהיה מראה כבוד ה׳ כאש אכלת בראש ההר וזה כפי הנראה לעיני בני ישראל אבל לא כפי האמת בעצמו כי לא היה אש שורף הנה עם כל זה לא נמנע משה מלבא שמה כשקראו האל ית׳ ולא פחד לבו אבל בא בתוך הענן וגם עלה אל ההר והוא ראש ההר אשר שם מראה כבוד ה׳ כאש אוכלת וזכר ששם ישב עם ה׳ ר״ל בדבקות אלדי נמרץ ארבעים יום וארבעים לילה והיה כל הזמן הזה עסוק בעיון אלדי לא נפרד ממנו כל אותו הזמן רגע אחד כי היה הדבקות בכל הזמן ההוא אחד קשור מדובק לא נחלק לשיעורים ולא נפסק שעה אחת לא בשמוש המאכל והמשתה והשינה ושאר הדברים ההכרחיי׳ לחי ולא ד״א ונתינת הלחות היה בסוף הארבעי׳ יום אחר כלות ההתבודדות וההשגה עצומה ההיא כל אותו הזמן וזהו אמרו ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו וגומר יאמר כי לא היה הפסק ההשגה גם בקיבול הלחות כי לא נתנו כ״א אחרי שלמות ההשגה ככלתו לדבר אתו. וזה דבר לא תשוער אצלנו פליאתו מצד הנושא החמרי אשר ימנעהו תכלית ההמנעות ומצד השכל ג״כ אשר מפאת עצמו ואשר נסה ללכת לא יסבול הדבוק התמידי הזה כל הזמן הגדול ההוא להיות יחס שמור בין המשיג והמושג אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת לזכות את ישראל והרים בחור מעם להעלותו מן הארץ בין ככבים שם קינו לעמוד בחצר בית המלך פנימה כגבורים אשר מעולם פורשי כנפים. וכמו שהתחכם הטבע בתוך המורכבים החמריים להפליא המין האנושי ביתר שאת ככה ראה מהמין ההוא להפליא חסיד לו נבדל ממנו כהבדל המין כלו משאר מיני הב״ח הבלתי מדברים: ישתבח היוצר מבחר היוצרים: