## Ba'alei Brit Avram, Tazria

###### Ba'alei Brit Avram, Tazria 1
[Ba'alei Brit Avram, Tazria 1](https://torahapp.org/share/book/Ba%27alei%20Brit%20Avram/s/Tazria/r/1)

**אשה כי תזריע וגו׳.** יש לעורר א׳ למה תלה הזריעה באשה ולא באיש. ב׳ מה טעם הטומאה שבעה לא פחות ולא יותר. ג׳ אומר כימי נדת דמשמע דיולדת ילפא מנדה. ואדרבה יולדת חמורה. ד׳ מה טעם לשלשת ימי טהור לא פחות ולא יותר. ולמה לנקבה כפליים מהזכר. ה׳ מה צורך ליום השמיני ימול. והרי כבר נאמר באברהם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ו׳ מה צורך לקרבן. ואפשר לומר כבר ידעת מה שאמרו רז״ל במדרש (תנחומא) ובתלמוד (ברכות ס׳) בענין ההולדה ד׳ סברות. א׳ מהם אמרו שהזכר בא מכח הנקבה והנקבה מכח הזכר והביאו ראיה לזה מקרא ומסברא. מקרא ובתואל ילד את רבקה. ואת דינה בתו. ומסברא שאין האשה מזרעת אלא על ידי ריבוי תאותה אל הזכר. וכן האיש אינו מזריע אלא על ידי ריבוי תאותו אל הנקבה. ולכך כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר. ובמקום אחר אומרים בהיפך שהזכר בא מהזכר והנקבה מהנקבה. וראיה לדבריהם מסברא שאין שום בריה יכולה ליתן מה שאין בה. ובודאי אי אפשר שיתהוה מזרע הזכר צורת נקבה ומזרע הנקבה צורת זכר. והנה שתי הסברות אלה הפכיות זו מזו מן הקצה אל הקצה. שכל המעיין בהם יאמר שאם אחת משתיהן אמת בודאי השנית שקר. ואין האמת כך אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים כאשר יתבאר בס״ד. ויש סברה ג׳ והיא מרז״ל (נדה בפ׳ המפלת) שלשה שותפין יש באדם. אביו ואמו והקב״ה. אביו מזריע לובן ומתהוין ממנו ה׳ דברים. א׳ מוח שבגולגולת הראש ושבחוט השדרה וכל מוח שבעצמות והשומן ובני מעיים. ב׳ כל רמ״ח עצמות שבגוף. ג׳ כל שס״ה גידין שבגוף. ד׳ הצפרנים. ה׳ לובן שבעין. והכלל כל שהוא לבן מתהוה מזרע הזכר. והאשה מזרעת אודם ומתהוין ממנה ה׳ דברים. והם הבשר ובכללו הלב והריאה והכבד והכליות והטחול. ב׳ כל הדם שבגוף. ג׳ העור. ד׳ השיער שבראש וכל שיער הגוף בכלל. ה׳ השחור שבעין. ולפי סברא זו כל הב׳ סברות הקודמות אי אפשר ליישבן. ויש סברא ד׳ להם ז״ל והוא שהאשה היא קרקע עולם. והאיש הוא העיקר. והזכרים והנקבות כולם מתהוים מהזכר עד שאמרו שכל מה שיולדת האשה מבעל זה אי אפשר ללדת מבעל אחר. והאיש כל מה שמוליד באשה זו הם הם שיוכל להוליד באשה אחרת. ואיזה שתהיה שאז״ל שהזכר בשעה שיצא מבטן אמו כל התולדות שעתידים לצאת ממנו כולם הם נרשמים במוחו. ואתה המעיין פקח עיניך וראה והט אזניך לשמוע ולהבין סתרי הענין שדבר ברור הוא שכל מי שיברור לעצמו א׳ מד׳ סברות אלו ולהאמינה מוכרח הוא להכחיש כל הג׳ סברות האחרות. ועכ״ז אין ראוי לשום מעיין ומאמיני התורה להקשות ערפו ולומר שדברי רז״ל מהם אמת ומהם שקר ח״ו כי כולם דברי אלהים חיים. ומעתה חייבין אנו להאמין שכל הד׳ סברות אמיתיות ואין לספק בהם. ואעפ״כ להיות שהד׳ סברות הנזכרים הם הפכיות זו מזו ואין השכל יכול ליישבן לכן צריכין אנו לבארן וליישבן על השכל איך כל הד׳ סברות אמיתיות ומסכימות כל ארבעתן זו עם זו. וסוד הענין הוא כי כל רמ״ח איברי הגוף וכל בניינו הכל מתהוה מזרע האב וזו היא הסברא הרביעית. אמנם לענין גווני האברים שיש מהם לבנים ויש מהם אדומים גוון הלבן מזרע האב שהוא לבן וגוון האודם בא מזרע האם שהיא אדום וזו היא הסברא הג׳. וציור צורת הזכרות של הזכר בא מזרע האב וציור צורת הנקבות של הנקבה בא מזרע האם. וזו היא כוונת סברה השנית. ושיער הזקן והשפה שבפרצוף האיש שזהו ההפרש שיש בין פרצוף הזכר לפרצוף הנקבה פרצוף הזכר בא מהאם ופרצוף הנקבה בא מהאב. וזו היא כוונת בעלי הסברא הראשונה. הרי לך בבירור שכל הד׳ סברות מסכימות ומתיישבות לדעת אחת ואין הפרש ביניהם. ודע שבשעת הזריעה על ידי חמימות תגבורת יצרו ותאוות האיש עם האשה מתרככין כל האיברים כשעוה. וכשמתחיל לרדת טיפת זרע מן המוח דרך חוט השדרה אז כל אחד מהאיברים מוריד טיפה אחת. וכל הטיפין מתחברים ויורדים דרך חוט השדרה אל פי האמה. וכמו שטבע החלב אינו נקפה גבינה אלא על ידי אותה הגבינה שבתוך הקבה כן כל טיפי זרע היוצאים מכל איברי הגוף נמשלים לחלב ואינם נקפים אלא על ידי הטיפה היוצא מהביצים ואותה הטיפה קראוה רז״ל שמן המשחה באופן שעיקר כל הזרע הוא היוצא מהביצים. ועם היות שיהיה האדם שלם בכל איבריו אם אין לו ביצים עם היות שיוצא זרע כנחל שוטף אין בו ממשות כי הוא נחשב כמים. וזה אם נכרתו או נפצעו ונפסדו שתיהם. אמנם אם נשאר אחת מהן איזה שתהיה יכול להוליד זכרים ונקבות ולכן אסור לבוא פצוע דכא בקהל ה׳ אחר שאין ראוי להוליד. וכרות שפכה אסור לפי שאינו יורה כחץ. והנה אחר שבארנו שכל בנין גוף הולד בין זכר בין נקבה הכל מתהוה מזרע האב וכל הד׳ סברות מסכימות. א״כ מדוע תלה הכתוב הזריעה באשה ולא באיש והול״ל אשה כי תלד זכר. והענין דע שאז״ל שבמין האנושי יש להם ביצים לנקבות כמו לזכרים. אמנם בכל שאר הב״ח יש ביצים לזכרים ולא לנקבות. ומטעם זה הנקבות שבמין הבהמות אינן נהנות מהתשמיש. בעבור שאין להם ביצים ואין להם תאות התשמיש. כשם שכל זכר ממין האנושי שנכרתו ביציו אין לו תאות התשמיש. ועם היות שהנקבות שבב״ח אין להם תאות תשמיש כנזכר. עכ״ז יש להם תאוות הריון כדי ללדת. ולסבת תאוה זו סובלין הבעילה הראשונה של הריון. אמנם אחרי שנתעברה מואסת התשמיש לגמרי ושוב אינה מקבלת זכר. מה שאין כן בנקבות של מין האנושי. שלפי שיש להם ביצים לנקבות כמו לזכרים יש להם תאוה כזכר בכל זמן בין קודם הריון ובין אחר הריון. ולפי זה יש לשאול כמו שגזרה חכמתו ית׳ שכל ילדי הב״ח בין זכר בין נקבה כולם יתהוו מזרע הזכר בלי סיוע ביצי נקבה. לפי שהנקבות אין להם ביצים אם כן מדוע לא גזרה חכמתו ית׳ כן גם במין האנושי. תשובה. דע שבשביל ג׳ סבות נבראו הביצים בנקבות כמו בזכרים. א׳ כדי שיאהב האיש את אשתו אחר שיצטרך ממנה סיוע בהולדות ג׳ דברים. א׳ לצמיחת זקן ושפה לפרצוף הזכר. ב׳ לציור צורות נקבות לנקבה. ג׳ לצבוע גוון אודם בדם ובבשר ובכל האיברים האדומים כנזכר לעיל. ואחר שהוא צריך אליה ראוי שיכבדנה ויאהבנה ויגיע לו תועלת שיתעשר. כמו שארז״ל אוקירו נשייכו בדיל דתתעתרו. הסבה הב׳ כדי שתאהב האשה את בעלה ותהיה נכבשת תחתיו מצד תגבורת יצרה לתאות תשמיש. והביצים גורמין כל זה שאלמלא כן היתה מואסת אותו ולא היתה מקבלת אותו כמו נקבת בע״ח כנזכר. הסבה הג׳ הוא לפי שהנשים נתקללו בצער חבלי לידה בענין חטא חוה. כאומרו בעצב תלדי בנים. ומסורת קבלה ביד רז״ל שאין צער בעולם כצער חבלי לידה. והם אמרו (תנחומא בפ׳ זו) מהמאה פעיות שהאשה פועה בשעת לידה. צ״ט למיתה וא׳ לחיים. וכן הנביא כשבא להתפלל על צער ישראל לא מצא צער גדול כל כך להמשיל צערם אלא לצער חבלים דלידה. שנאמר כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה׳. וכן כשבא לקלל האויב אמר חבלי יולדה יבואו לו. דמשמע שאין צער גדול ממנה. לכן גזרה חכמתו ית׳ להבראות ביצים לאשה כדי שיתגבר יצרה עליה. ומרוב תשוקתה לא תחוש על צער חבלי יולדה. שאלמלא כן שום אשה לא היתה נשאת ולא היתה מקבלת זכר. וכן אמרו רז״ל (שם) שכל אשה בשעת הלידה נודרת ונשבעת שאינה מזדווגת עוד לבעלה. ומטעם זה צותה תורה להביא קרבן. וכדי להודיענו כל אלו הענינים שבענין הביצים. לזה תלה הזריעה באשה ואמר אשה כי תזריע. ודע שכמו שיש לאדם אב ואם מצד גופו כן יש לו אב ואם מצד רוחו ונפשו ונשמתו. כמו שאמרו רז״ל אין אביך אלא הקב״ה. דכתיב הלא הוא אביך קנך. ואין אמך אלא כנסת ישראל שנאמר ואל תטוש תורת אמך. והענין שעל ידי ייחוד ת״ת ומלכות נוצרים נפשות ורוחות ולפעמים הת״ת משפיע למלכות לפעמים מצד החסד ולפעמים מצד הגבורה. ודע שיש ד׳ מיני זיווגים. הזיווג הראשון שהוא משובח הוא בזמן שהנפש של הזכר בא ממדת החסד. וזכה בבת זוגו שהאיש בעל שכל. וכן אשתו יש לה שכל אנושי. ומכרת שבעלה עיקר והיא טפל ונשמעת לדבריו. המין הב׳ שהאיש ממדת החסד ולא זכה בבת זוגו ולקח אשה ממדת הגבורה הנקראת נקבה דעתה קלה. המין הג׳ שהאיש בא ממדת הגבורה ואשתו מצד החסד הוא יש לו דעת נשים. לפי שבא ממדת הגבורה והיא יש לה דעת אנושי. לפי שבאה ממדת החסד שהוא מדת זכר. ולכן הוא נשמע לדבריה והיא אינה נשמעת לדבריו. המין הד׳ שהאיש ואשתו שתיהן ממדת הגבורה ושניהן דעתן קלה שגם האיש יש לו דעת נשים. ולעולם יש להם קטטה לפי שהאשה עיקר והבעל טפל. שאחר ששניהם באים ממדת הגבורה שהוא מדת הנקבה. לזה הנקבה עיקר והאיש טפל. ואומרו וטמאה שבעת ימים. כבר נודע שהטומאה יש לה אחיזה בשבעה מדרגות תחתונות. ובכל מקום שנמצא טומאת שבעה רומז לזה. ועל דרך השכל כנגד שולטנות שבעה כוכבי לכת. שכל אחד שולט יום אחד. וכשהאשה יולדת נקבה ומטמאה י״ד הוא שבעה כנגד עצמה ושבעה כנגד בתה. ואומרו כימי נדה דותה דמשמע שהיולדת לומדת מנדה. ואנן קיימא לן שטומאתה חמורה מנדה. הענין שכונת הכתוב על דרך שאמרו רז״ל (נדה מ׳) וטמאה שבעת ימים ואפילו נפתח הקבר בלא דם. שזהו חומר טומאת היולדת יותר מהנדה. ועכ״ז טומאות היולדת בלא דם הוא שוה לנדת דוותה עם דם. וז״ש כימי נדה דוותה. ואומרו וביום השמיני וגו׳. בא ללמדנו שמצות מילה בזמנה דוחה את השבת. והענין שאמרו רז״ל ב׳ מצות יש בתורה מצות מילה ומצות שבת. ואין הכונה על חומר עונשם שהרבה עבירות יש שענשם יותר חמור מאלו. אמנם הכונה הוא לפי שאמרו רז״ל (ירושלמי נדרים פ״ג) שהשומר שבת כאילו קיים כל התורה כולה. והמחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה. וכן אמרו רז״ל (ב״ר פ׳ מ״ח) כל הנימול ניצול מגיהנם. וזהו חומרתם שהם שקולים ככל התורה כולה. אמנם היותר גדולה מהם היא המילה. כמשל לשתי גבירות שהיו לפני המלך ולא היו יודעים איזה גדולה מחברתה. כשראו שהמלך דחה את האחת מפני חברתה אז ידעו מי היא הגדולה. כנזכר בדברי רז״ל במדרש. וכן המילה הדוחה את השבת היא היותר גדולה. ואומרו ושלשים יום ושלשת ימים וגו׳. דע שיש לאשה ב׳ מעיינות. מעיין אחד ימיני ומעיין אחד שמאלי. המעיין הימיני טהור והמעיין השמאלי טמא. ובשעת לידה נפתח השמאלי לזמן קצוב שבעה ימים ולא יותר. ואחר הז׳ ימים נסתם השמאלי ונפתח הימיני לזמן קצוב לג׳ ימים ולא יותר. וכל אלו השיעורים הם שיעורים למעלה ולא למטה. שדם טוהר אי אפשר להיות יותר מל״ג יום. אבל פחות מזה השיעור יכול להיות. וכונת הכתוב הוא שכל הדמים היוצאים באלו ל״ג יום הם ממעיין הימיני והיא טהורה בכל זה הזמן. אמנם בשבעת ימים הראשונים שהדמים נמשכים מהמעיין השמאלי ואפילו שנפתח הקבר בלא דם נקרא שבעת ימי טומאה. וכן לסוף ל״ג יום אם יצא בהם דם אחר כך הם מהמעיין השמאלי והיא טמאה עד שתפסק שכך גזרה חכמתו ית׳. וכשתצטרף הל״ג של טהרה עם הז׳ ימי טומאה הם ארבעים סוד ארבעים יום של יצירת הולד זכר במעי אמו בגמטריא ארבעים. ומטעם זה הזכר נקרא ולד שחשבונו מ׳ לרמוז שיצירתו לסוף מ׳ כל זה ליולדת זכר. אמנם ליולדת נקבה טומאתה כפליים וטהרתה כפליים. וכל הדמים היוצאים משעת לידה עד סוף י״ד יום כולם הם מהמעיין השמאלי. ואפילו נפתח הקבר בלא דם כל הי״ד יום הם ימי טומאה. ולסוף י״ד יום אם יצא דם בודאי הוא מהמעיין הימיני. ונקרא דם טוהר עד ס״ו ימים. והם ימי טהרה בין שיצא דם בין לא יצא. ומשם ואילך כל הדמים היוצאים הם מהמעיין השמאלי עד שתפסוק. וכשתצרף הס״ד יום של טהרה עם הי״ד של ימי טומאה יעלו פ׳ ולסוף פ׳ חייבת להביא קרבן לנקבה. כנגד פ׳ יום שהתחילה להצטייר צורת נקבה במעיה. וכן חייבת להביא קרבן אחר מ׳ לזכר כנגד מ׳ יום מצטייר צורת הזכר במעי אמו. ודע שהרחם נקרא בלשון תורה ולד. כאומרו ותהי שרי עקרה אין לה ולד. והטעם שנקרא ולד להודיענו שעיקר שורש הרחם אינו נברא באשה אלא אחר שיצא לאויר העולם. וזה נרמז במלת אין לה ולד בגמטריא ארבעים. ודע שאין הבן הישראלי ראוי להקרא בשם עד שנימול. בעל ידי המילה ניתקן אברהם זכרות להיות כשר וראוי לבוא בקהל להוליד בנים. וכן הבת אין ראוי לה שתקרא בשם עד שיברא לה שורש אבר הרחם שהוא אחר ארבעים יום ללידתה כי משם ואילך ראויה לבוא בקהל שכן מצינו שלא נברא הרחם לשרה אלא עד שנקראת שרה. לרמוז שאין עיקר הבריאה אלא לקיום המין לפרות ולרבות. כאומר לא תהו בראה לשבת יצרה. וכתיב ואתם פרו ורבו וגו׳. עכ״מ:


###### Ba'alei Brit Avram, Tazria 2
[Ba'alei Brit Avram, Tazria 2](https://torahapp.org/share/book/Ba%27alei%20Brit%20Avram/s/Tazria/r/2)

ובמדרש רבה (פ׳ י״ד) דרשו רז״ל וז״ל אשה כי תזריע. הה״ד תן חלק לשבעה וגו׳. ז׳ ימי הנדה. וח׳ ימי המילה. י״ל ראשונה מה הוקשה לו בקרא דאשה כי תזריע ועוד דהוא דורש קרא דוביום השמיני ימול שהוא שכר. ולפי פשט מהכתוב אינו אלא ציווי. וכל שכן שאיך אפשר שיהיה שכר וקרא מיירי אחר לידה הבן. ואם כן איך אמר אם שמרת ימי הנדה אני נותן לך בן. ואתה מלו לח׳ ימים והלא כבר הבן נתן לו. והכי היל״ל אם שמרת טומאת לידה תזכה למול את הבן. תו הקושיא היא גם כן בקרא דתן חלק לשבעה דלא שייך מלת וגם דקאמר רק אם יהיה צווי. ולומר אני מצוך שתקיים מצות הנדה וגם מצות המילה. אמנם אם הוא שכר לא אתי שפיר מלת וגם דל״ל קיים מצות הנדה וגם אתן לך שכר שתמול בן לח׳ לא יצדק המאמר. עוד מאי קאמר הוי וביום השמיני שנראה שכוונתו לומר שעם מה שפי׳ יתיישב קרא דוביום השמיני. ומה הוא יישובו והרי יותר הוא מתיישב אם יהיה צווי. ואפשר לומר שהוקשה לו בפ׳ שהיל״ל אשה כי תלד זכר וטמאה וגו׳. מאי אשה כי תזריע דקאמר. עוד שהיל״ל בזכר וטמאה שבעת ימים כימי נדה דוותה כמו שאמר בנקבה וטמאה שבועיים כנדה. מאי מלת תטמא דקאמר. ועוד אומרו וביום השמיני ימול וגו׳ אין זה מקומו. דהכא אתא לאשמעינן כמה ימים חשב על דמי טומאה. וכמה תשב על דמי טהרה לזכר או לנקבה. ואין כאן מקום להזכיר מצות המילה כל שכן שהוא מיותר. שהרי כבר נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. וליישב כל זה הוצרך לפרש הכתוב כך. והכונה לומר האשה כדי שתזריע ותלד זכר צריך שתטמא שבעת ימים. ואם תעשה כן שכל ימי נדתה תטמא והיה שכרה שביום הח׳ ימול וגו׳. וז״ש הוי וביום הח׳ ימול. שכפי פי׳ זה שהוא שכר יצדק אומרו כאן וביום הח׳ וגו׳. שאם היה צווי אין כאן מקומו. וגם הנה מיותר. אמנם עכשיו כפי מ״ש אינו מיותר והוא במקומו. ואפשר שדרש כל זה ממלת תטמא שהיא מיותרת כנז׳ דלגופיה דקרא שמזהיר על דם טומאה ודם טוהר היל״ל וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה כדקאמר בנקבה כנז׳. לזה דרש הכי ממלת תטמא שהיא מיותרת. והכוונה לומר שאם חשבה לטמאה ויבדיל ממנה יזכה למול את הבן. וז״ש הוי וביום הח׳. דקשה ליה דעד עתה היה מדבר באשה שתשמור ימי נדתה כמו שאמר וטמאה שבעת ימים. ואח״כ מדבר עם הזכר שימול בשר ערלתו. אמנם עם מה שפי׳ שהוא שכר יתיישב שהכוונה לומר לבעל אם שמרת ימי הנדה תזכה למול את הבן ותחלה דבר עם האשה עצמה כנז׳ כי כדי שתזריע ותלד זכר צריך שתהיה זהירה בימי טומאתה. וז״ש וטמאה וגו׳. ואח״כ אמר עוד תטמא מיותר לדבר עם הבעל שאם יבדל ממנה ויחשבנה לטמאה יזכה למול את הבן ב״ה. ולתרץ קרא דתן חלק לשבעה וגם לשמונה שמעתי ממורי ורבי זללה״ה דדרוש מלת וגם לשון גוממו עם השופי שהוא לשון חיתוך והיינו המילה עצמה. ואפשר לומר עוד שהענין לומר להיות שהמילה מענין הנדה עצמה כי מצות שמירת הנדה היא להפריש עצמו מן הטומאה. וכן ג״כ מצות המלה היא להפריש עצמו מן טומאת הערלה. ומה גם להיות שגם הערלה עצמה נדבקה אל האדם מטומאת דם הנידות שנתהוה בתוכו והיה ניזון ממנו בהיותו בבטן אמו. ולזה אמר אם שמרת ימי הנדה שהרחקת עצמך מטומאתה תזכה עוד להתרחק יותר מן הטומאה הבאה ממנה שתמול את הבן ותסיר ערלתו וטומאתו ממנו. וז״ש תן חלק לשבעה. דהיינו להתרחק מטומאת הנדה וגם תזכה לשמיני להתרחק יותר מן הערלה דהיינו הטומאה עצמה. וז״ש הוי וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ר״ל עם פי׳ יתיישב מלת ערלתו שהוזכרה בפסוק ללא צורך שהיל״ל וביום השמיני ימול כמו שאמר שם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. אמנם לא הזכיר ערלה רק לפי שהוא שכר ולהורות שהוא מדה כנגד מדה. שכמו שהרחקת עצמך מטומאת נדה. גם שכרך יהיה שתזכה להתרחק מטומאת הערלה כנזכר וזה שיהיה לך בן זכר וגו׳:


###### Ba'alei Brit Avram, Tazria 3
[Ba'alei Brit Avram, Tazria 3](https://torahapp.org/share/book/Ba%27alei%20Brit%20Avram/s/Tazria/r/3)

ביאר מעלת השבת גם כל שאר יו״ט. וביאר מעלת העוסק בתורה בשבת וכי היא סבת הגאולה:


###### Ba'alei Brit Avram, Tazria 4
[Ba'alei Brit Avram, Tazria 4](https://torahapp.org/share/book/Ba%27alei%20Brit%20Avram/s/Tazria/r/4)

**מסרה בדד ח׳.** כל ימי אשר הנגע בו יטמא בדד ישב וגו׳. ה׳ בדד ינחנו וגו׳ (דברים ל״ב). וישכון ישראל בטח בדד (שם ל״ג). כי עיר בצורה נדר וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י׳). מפני ידך ה׳ בדד ישבתי זעם מלאתני (ירמיה ט״ו). קומו עלו אל גוי שליו יושב בדד (שם מ״ט). איכה ישבה בדד וגו׳ (איכה א׳:א׳). ישב בדד וידום וגו׳ (שם ג׳). וסימנם מותבך תדבק ותשרי בקרתא שלימתא ותיסק ברבנותא עילאה. הענין שראוי לאדם שישבות וינוח ויקרא לשבת עונג שהוא נבחר מכל הימים שהם נגע ומתעסק בצרכי הגוף. ובשבת בנפש יתירה ובדד נקרא ענג. וז״ש כל ימי השבוע שנקרא ימי נגע והם טמאים שעסק בדברים טמאים יטמא. ובשבת בדד ישב לבדו במעלה הא׳ מחוץ לדברים גופניים ויעסוק בתורה לבד. ורמז בדד שעולה יו״ד שיש בו מעלה יתירה מכל ימים טובים שבשנה שהם ימי משתה ושמחה. שהם ראש חודש וחנוכה ופורים פסח שבועות ר״ה יוה״כ סוכות שמיני עצרת. שבת הוא לבדו במעלה. והשבת אות בינו ובין בני ישראל. וז״ש ה׳ בדד ינחנו וגו׳. נכר עולה בגמטריא רע שבשבת אין בו רע. כי ס״מ וסייעתו עלין בנובקא דתהומא רבא ביום השבת. ואפילו פושעי ישראל יוצאים מגיהנם ונחים בשבת. ורמז בד״ד שבעשרה פרשיות הזהירה תורה על השבת. בראשית בשלח יתרו משפטים תשא ויקהל קדושים אמור פנחס ואתחנן. וישכון ישראל בטח בדד שהאומה ישראלית נוחלות לבדה השבת ובא״י שהוא עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אפילו שבכל מושבות בני ישראל בין בארץ בין בחו״ל הוא נשמר המנוחה אמיתית ונכונה בא״י מקום תפארתנו. כמו שביארנו זה הדרוש בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד. וז״ש בדד שגירש האל ית׳ עשר עממין מארץ ישראל לתת אותה לבניו. ואלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלים. כי עיר בצורה בדד נוה משולח ונעזב כמדבר. ונגאלים בזכות האבות. ורמז בד״ד יוד חיות מיני רעות שישכנו בה וירשו בו קאת קפוד וינשוף וגו׳. וכשישראל לא ישמרו שבת כהוגן האדם חרב ושמם וזעם ה׳ עליו כי מפני ידך ה׳ בדד ישבתי כי זעם מלאתני ורמז בדד לעשרה לשונות של זעם שנזכר בתורה כולם יבואו על מי שאינו שומר שבת. והם אף זעף אנף זמם חמה חרון כעס עברה קצף קנאה. ובזכות השבת ששומרים ישראל יקויים מ״ש קומו עלו אל גוי שליו יושב בדד. ולא נחרב ביהמ״ק אלא בשביל שלא שמרו את השבת כהוגן. וז״ש איכה ישבה בדד ורמז בד״ד. לעשר מסעות שנסעה שכינה מעל ישראל. ובזכות שעוסקים בתורה השכינה שורה עליהם ישב בדד וידום. מי שיושב ביום השבת ועוסק בתורה השכינה שורה עליו ורמז בד״ד רמז לעשרה שהשכינה שרויה ביניהם ואפילו א׳ שכרו הרבה. וז״ש הסימן מותבך תדבק ותשרי בקרתא תתנהג לשבת תמיד בעיר חכמים ושלימים בתורה שתעלה למקום המנוחה השלימה שהיא התענוג הנפשיי:


###### Ba'alei Brit Avram, Tazria 5
[Ba'alei Brit Avram, Tazria 5](https://torahapp.org/share/book/Ba%27alei%20Brit%20Avram/s/Tazria/r/5)

**אשה כי תזריע וילדה זכר וגו׳.** מ״ש כי תזריע ולא אמר אשה כי תלד. לומר אשה שזכתה לדבר זה והוא שהזריעה זרע בעלמא טיפה סרוחה ונעשה עם אותה טיפה כמה חסדים וכמה שמירות בבטנה וזכתה שיצא ממנה דבר חשוב והוא שילדה זכר. ראוי הוא שתביא דורון להשי״ת במלאת ימי טהרה. וזהו משרז״ל (ויק״ר פ׳ י״ד) ולפועלי אתן צדק בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב אינו מחזיק לו טובה. כך הקב״ה וכו׳. ואמר ואם נקבה תלד וגו׳. כלומר אם אירע שילדה נקבה אע״פ שאינו דבר חשוב כמו הזכר מ״מ צריכה אף היא דורון. שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. ולזה אמר לשון אם בנקבה ולא אמר לשון אם בזכר. ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו הטעם שהכניס בכאן זאת המצוה בין אלו הפרשיות שהם מדברות בענין הטומאות והטהרות טומאת שקצים ורמשים ובהמות וחיות וטומאות יולדת ומצורע וזב וזבה. אפשר לומר שגם זה הוא מענין טומאה וטהרה שהערלה הוא מעין טומאה שהערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ולא בקדשים. ויש לדקדק מה טעם פעם אומר דמי טהרה ופעם אומר ימי טהרה. ובדמי אמר טהרה בלא מפיק ה״א ועוד שאמר דמי לשון רבים והיל״ל דם טהרה כלשון רז״ל היושבת על דם טוהר. ועוד בזכר אמר בדמי טהרה. ובנקבה אמר על דמי. וי״ל שהכתוב בא לרמוז לנו ענין אחד שנתעוררו עליו רז״ל במס׳ נדה פ׳ בנות כותים. וז״ל איתמר רב אמר מעין א׳ הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. לוי אמר שני מעיינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא. מאי בינייהו איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. ומתוך י״ד לאחר י״ד. ומתוך מ׳ לאחר מ׳. מתוך שמונים לאחר שמונים. לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא. ללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא. והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא ע״כ. וכיון דהלכתא כרב אפשר שרמזה תורה דבר זה באלו השנויים. ולזה אמר ושלשים יום ושלשת ימים. תשב בדמי טהרה. לומר שבין אם פסקה בטהרה ואח״כ ראתה בתוך ימי מלאת בין אם היתה שופעת מתוך ז׳ לימי מלאת הכל טהור. ולזה אמר דמו בלשון רבים ולאחר מלאת אמר עד מלאת ימי טהרה לא אמר עד מלאת דמי טהרה שאילו אמר כן הייתי אומר אם היתה שופעת מתוך מלאת ואחר מלאת יהיה טהור. וכדעת של לוי כיון שעדיין לא נסתם הטהור. לז״א עד מלאת ימי טהרה. דבימים תלוי הדבר וכיון שנשלמו ימי מלאת אעפ״י שעדיין שופעות מתוך מלאת לאחר מלאת טמאה ולזה לא אמר בדמי טהרה במפיק ה״א שלא רצה לייחס הטוהר לאשה דבשלמא אילו היו שתי מעיינות היל״ל טהרה במפיק ולייחס הדבר לה שבא מצידה. אבל כיון שלא בא ענין הטהרה מצדה אלא מצד הימים. לז״א דמי טוהר סתם בלא מפיק ה״א. אבל ימי טהרה שאמר במפיק ה״א נאמר כדינו ואין בו שינוי ואין צריך לתת לו טעם. ומ״ש וטהרה ממקור דמיה מסייע לדעת רב שאמר מעיין א׳ דמשמע דמן המקור הוא בא ואפילו הכי טהרה רחמנא. ומ״ש בזכר בדמי ובנקבה על דמי אפשר שמלת ישיבה עם על מורה זמן גדול יותר מישיבה עם בי״ת כמו וישבתם בה. ומצינו שגלו ממנה. ולעתיד אומר וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם. ולפי שמן הדין יעלה על הדעת שנמעט בימי טוהר של נקבה משל זכר דהשתא ומה זכר שטומאתו מעוטה ימי טוהר שלו ל״ג. נקבה שטומאתה מרובה אינו דין שאפילו ל״ג לא יהיו ימי טוהר שלה. לזה בא הכתוב לומר וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. לומר שתתעכב כל זה הזמן הארוך אע״פ שאינו מן הדין. וכעין ק״ו זה אמרו בת״כ ושלשים יום ושלשת ימים מה ת״ל נקבה שימי טומאתה מרובה ימי טהרתה מרובין. זכר שימי טומאתו מועטין אינו דין שיהא ימי טהרתו מרובין תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים. ואומרו וכפר עליה הכהן וטהרה. כפרה זו כפי מה שאמרו רז״ל שבשעה שכורעת לילד היא נשבעת שלא תזדקק לבעלה. או אפשר לרמוז לעון הראשון של חוה שגרם לה כל זה הצער כמו שנאמר בעצב תלדי בנים וגו׳. ולזה צריכה כפרה לתקן מה שעותה. (הרס״ו זללה״ה):


###### Ba'alei Brit Avram, Tazria 6
[Ba'alei Brit Avram, Tazria 6](https://torahapp.org/share/book/Ba%27alei%20Brit%20Avram/s/Tazria/r/6)

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו׳. כשנתבונן בחלקי נגעים האמורין בפרשה נמצא שהם נחלקין לב׳ חלקים. א׳ נגעים הנראה בכלל הגוף לבד מראש וזקן שהוא מקום שער. והב׳ נגע שבמקום שער שהוא הראש והזקן. וכל אחד נחלק לב׳. הנגע שבגוף שלא במקום שער הוא ב׳ חלקים. הא׳ הנגע הנולד בגוף שלא קדם לו שחין ומכוה. והב׳ שנולד במקום שחין ומכוה. והנגע שהוא במקום השער נחלק לב׳ הא׳ הנתק שנולד במקום שער ועדיין השער קיים לדעת רש״י. או שנולד במקום ניתוק השער מאמצע הראש. כדעת שאר מפרשים. והב׳ שנולד לאחר מריטת כל הראש בקרחת או בגבחת. ועיין בפי׳ הרמב״ן בענין הנתק. ויש לתת טעם לאלו החלקים ולומר כי הנה מצינו רז״ל אמרו בעירכין (דף י״ו) שעל שבעה דברים נגעים באים. גילו עריות ושפיכות דמים והגזל ולשון הרע ושבועת שוא. וגסות הרוח. וצרות העין. ובמדרש רבה (פ׳ י״ז) מנו עשרה דברים אלו השבעה בעצמן. ואעפ״י שיש קצת שינוי בלשונם מלשון הגמרא. הכל אחד אם תדקדק כי חילול השם שזכרו שם היינו שבועת שוא. וראיה לזה שהרי כולם מגיחזי למדו. ועין רעה שאמרו שם היינו צרות העין והוסיפו עוד ג׳. והם ע״ז וברכת השם ומי שגוזל שאינו שלו אעפ״י שאינו גוזל ממון ממש כענין עוזיהו שנכנס להקטיר קטרת: והנה אם נתכוון לאלו העבירות נמצא שיש בהם עבירה במעשה בידים כמו גלוי עריות ושפיכות דמים והגזל. וכל אלו מצד החמדה והתאוה והקנאה. ויש שיש בו עבירה מצד העזות כמו לשון הרע ושבועת שוא וע״ג וברכת השם כולם מצד תכונת העזות. ויש שהוא מצד הגאוה כמו גבהות הרוח שמתגאה ומקשה ערפו לפי גדול ממנו ואין זה מצד העזות אלא מצד הגאוה. וצרות העין הוא מצד חמדת הממון שאינו רוצה להנאת אחרים משלו לרוב חמדתו בממון ומצד הקנאה גם כן. נמצא שכל אלו נכללין בד׳ מדות מגונות החמדה והקנאה והגאוה והעזות. כי אלו הם שרשים לכל אותם העיירות. ואלה מוצאיהם. ואותם שהם מצד החמדה יש שיש בהם מד׳ מיתות בית דין אם תדקדק בהם. כי גילוי עריות ושפיכות דמים יש בהם ד׳ מיתות בית דין. וכן יש שהם מצד העזות. ואם תדקדק עוד תמצא שכל אזהרות התורה נכללין באלו הד׳ מיתות המתדבק בהם קרוב הוא לעבור כל כל אזהרותיה של תורה כי כולם כלולין באלו הד׳. כמו שתאמר שהגזל שמנו כאן כולל בין גוזל ממון בין גוזל דבר שאינו שלו ונכנס בתחום חבירו ומשיג גבולו. כן כל שאר האזהרות כלולין באלו העבירות שזכרו. והנה העבירות התלויות במדת החמדה והקנאה הם עבירות תלויות בשאר הגוף. שהחמדה והקנאה הם בלב וממנו מוצאה. ולזה כל העבירות הבאות ממנה יתייחסו לשאר הגוף זולתי הראש. וענשם הוא מה שבפנים בלב יתגלה ויראה לחוץ כי הנגעים הם שינוי הגוף. בלקותו על ידי הלקות הפנימי שבלב שהוא נסתר בפנים ואינו נראה לכל. כענין שנאמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו. עתה יתגלה הענין ההוא הפנימי להראות בחוץ בעור הבשר. והעבירות שהם מצד העזות והגאוה הם עבירות התלויות בראש כי העזות הכרתה בפנים של אדם. כענין שנאמר העז איש רשע בפניו. וכן במצח. כענין שנאמר ומצח אשה זונה. והגאוה הכרתה בעורף כי מי שהוא בעל גאוה יהיה קשה עורף שאינו משפיל ראשו וערפו כלל. ואע״פ שעיקרה מן הלב מכל מקום הכרתה בכל איברי הגוף. כי בעל הקנאה והחמדה יראה כל גופו דל ורזה. כמו שנאמר מדוע אתה ככה דל ורזה בן המלך. וכענין שנאמר וריב עצמות קנאה. ולזה חלקה התורה דין הנגעים חלק א׳ בשאר הגוף וחלק א׳ בראש. וחלקה של הגוף לב׳ חלקים. א׳ שנולד שלא במקום שחין. וא׳ שנולד במקום שחין ומכוה. וזה לרמוז כי יש אדם שהוא מותרה ועומד שילקה בנגעים מיד קודם שילקה בשאר מכות. ויש שהוא מדלת העם שצריך התראה. והקב״ה מתרה בו תחלה ומלקהו בשחין או במכוה אם לא חזר בו אז מלקהו בנגעים. ולזה תמצא שבאותו שנולד שלא במקום שחין ומכוה נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו. ובאותו שנולד במקום שחין ומכוה נאמר בשר כי אדם מורה על אדם שלם. ובשר מורה על מי שהולך אחר הגוף ונטבע בתאוותיו ולזה צריך התראה. ותמצא שדין השחין הוא בין שלקה באבן בין שלקה בברזל בין שנולד בו מחמת עיפוש הבשר שנולד בו כעין מורסא. וזה ירמוז להתראת ג׳ מיתות בית דין סקילה הרג וחנק כי לפעמים יתילד באדם שחין בפנים כמין אסכרה. והמכוה תרמוז לשרפה. ואלו הם כעין התראות אולי יחזור בו. ואם לא חזר בו ילקה בנגעים. וכן נגע הראש או הזקן לפי שהוא מותרה ועומד ילקה בנגע הנתק. ומי שאינו מותרה ועומד ילקה תחלה במריטת השער שאין בו טומאה כמו השחין המתרה נגוף. ואחר כך אם לא שב ילקה בנגע בקרחת ובגבחת. והם כנגד העזות והגאוה. כי הקרחת לצד העורף. והגבחת לצד פנים. ונאמר בטומאת הראש איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. מה שלא נאמר בנגע שאר הגוף כי אלו התלויות בראש הם חמורות. ולזה עונש שילקה בשערו. ובבשרו מפני שמעיז פניו ומקשה ערפו. וזה קשה ממי שגברה עליו החמדה ותאוה וקנאה. ולזה אמרו רז״ל באותם שנוהגים היתר בשפחות לומר שעושין במזיד ומביאין אשם. והם מעיזין פניהם לעבור על ד״ת שהם נתלין בשער קדקדם דכתיב אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער וגו׳. כמו שדרשו בפ׳ קדושים (פ׳ כ״ה). ובמדרש שיר השירים פ׳ שוקיו עמודי שש. ומ״ש בנתקים ואיש ואשה ולא אמר אדם בעבור שאלו הנגעים של הראש והזקן לא שייכי אלא בגדולים שיש להם זקן ואף באשה אם יש לה זקן משא״כ בשאר הנגעים של הגוף שנוהגים בין בגדולים בין בקטנים. ותמצא עוד שג׳ סימנין הם סימני טומאה. והם מחיה ושער לבן ופשיון. והם רמז לג׳ דברים שהתשובה תלויה בהם. והם עזיבת החטא והוידוי עליו בפה וגמר הלב. שאם יתודה בפיו ובלבו לא יתנחם אינה תשובה גמורה. ולזה המצורע אשר נראה בו הנגע אם הוא מוסיף עוד בחטאו וזדון לבו. הקב״ה מפרסמו לבריות והוא על ידי פשיון מדה כנגד מדה. ואם התודה בפיו ובלבו לא גמר יולד בו שער לבן כי הלב הוא המעיין. ואם יבש המעיין ילבין השער כעין שאמרו במדרש רבה. משל לגינה של ירק וכו׳. ואם נחם בלבו ולא התודה בשפתיו יולד בו מחיה לרמז שהרי הוא מתחיל להתרפאות מן הלב שהוא באמצע הגוף אלא שלא גמר תשובתו להודות בשפתיו. ואפשר לפרש עוד ד׳ מראות נגעים שאמרה התורה שאת וספחת ובהרת לרמוז על לשון הרע שהוא חמור מכולן. כמו שאמרו שהיא גדול מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולזה הוציאה תורה מראות ננעים בג׳ והם שאת וספחת ובהרת. וספחת לשון טפלה כמו שאמרו ולשון הרע אומרו הוא טפל לזה ולזה. פעם יתחבר עם זה ויהיו שנים ופעם עם זה ויהיו שנים. והנה הנגעים שראויים לחול על שלשתן כולם יחולו על ראש האומר כי עונו חמור ממוציא ומקבל ולזה ילקה בשאת וספחת ובהרת. ולזה אמר דוד מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וגו׳. כלומר אע״פ ככולם ראויין ללקות אותו לבד אצמית. וזהו דקדוק מלת אותו. ואמר כנגד השנים האחרים גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. גבה עינים הוא המקבל שאלמלא רום לבבו אינו מקבל ואינו מקפיד. ורחב לבב הוא המוציאו שעינו רחבה ולבו רחב לקחת כל הכבוד לעצמו ולהתכבד בקלון חבירו ואינו מסתפק בחלקו. (הרס״ו זללה״ה):