## Bach, Choshen Mishpat

###### Bach, Choshen Mishpat 230:1:1
[Bach, Choshen Mishpat 230:1:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Choshen%20Mishpat/r/230:1:1)

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה כו'. הכי אסיקנא בגמ' דדוקא בדא"ל למקפה: ומ"ש או אפי' לא הזכיר לו יין וכו'. כן פי' רשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע מיין טוב דלא היו רגילין למקפה כי אם ביין טוב ואת"ל היו רגילין נמי לתת חומץ למקפה אפ"ה אין לומר מרתף למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומחמיץ יותר ומרתף חומץ היה לו לומר עכ"ל: א"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות. הכי מוקמינן לברייתא בגמ' דלהכי אהני זה כלומר כמות שהוא ופי' המפרשים דיין הנמכר בחנות היינו קוססות שהתחיל קצת להחמיץ: אמר לו מרתף זה וכו' עד אפילו כולו חומץ. ברייתא שם ואוקימתא דגמרא שם: א"ל מרתף זה של יין למקפה וכו'. הכי אוקימנא לה לדרב זביד בגמרא בדא"ל למקפה ופרשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע יין טוב וכו' כדפי' בסמוך ואהני מאי דא"ל זה שמקבל עשר קוססות למאה והיכא דא"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא אי מקבל עליו עשר קוססות לק' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע שהוא המוכר וחייב הלוקח לקבל י' קוססות לק': ובמוכר חבית אחת וכו'. בברייתא דר' חייא וכדאסיקנא שאני חבית דכולה חד חמרא הוא וז"ל הרמב"ם בפי"ז דמכירה א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או שא"ל חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל עכ"ל הנה שהשוה דין חבית יין סתם לאומר מרתף של יין למקפה דנותן לו כולו יפה כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל: ובחבית זה של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו'. פי' כאומר מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה דאהני ליה זה ליתן לו יין כמות שהוא הנמכר בחנות שהתחיל קצת להחמיץ ואי א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה"ג מקבל עליו י' קוססות לק' אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע נותן לו כולו יפה דבאומר חבית זה למקפה דינו כאומר חבית של יין סתם ולא אמר לא זה ולא אמר נמי למקפה דבמרתף נמי דין מרתף זה למקפה שוה לדין מרתף של יין סתם היכא דלא אמר לא זה ולא אמר למקפה: לקח יין כדי למכרו בחנות וכו'. מימרא דרבא שם ודברי רבינו כפי' ר"י בתוס' דהחנוני לקח היין במכר גמור וכן כתב הרמב"ם בפי"ז ממכירה דלא כפרשב"ם דהחנוני אינו אלא שליח וחמרא ברשותא דמוכר קאי דליתא: ומ"ש דהוי כאילו א"ל למקפה וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש ואין פירושו דדין זה כלוקח למקפה דא"כ היה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכאן אין דינו אלא שיתקיים מעט עד שימכר אלא ה"פ דהו"ל כאילו אמר מכור לי יין שאמכור בחנית לצורך מקפה ליה מעט ולזה מעט דא"צ להתקיים זמן רב כיון שמוכר להרבה בני אדם לכל אחד לצורך מקפה קצת אבל בלוקח יין למקפה לשלחנו בלבד צריך לו יין יפה שיתקיים הרבה ימים ודוק: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה וכו'. משנה שם המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא אר"י ב"ח ל"ש אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקניך וכי קנקני דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי' ליה לשהויי ל"צ דא"ל למקפה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמרא גרים דכתיב ואף כי היין בוגד גבר יהיר וכו' ופסק הרי"ף והרא"ש הלכה כר"י ב"ח ומקמי הכי איפליגי רב אמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמרא שוור ובתוך ג' ימים נמי הוי ברשות לוקח עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא ופירשב"ם חמרא אכתפא דמרא שוור על כתף האדם הוא מדלג כלומר מזלו גורם והרי"ף והרא"ש כתבו וז"ל והא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דא"ל למקפה כי היכא דלא תיקשי אדר"י ב"ח דתרווייהו הלכתא נינהו ולא קשיין אהדדי עכ"ל ומעתה נתבארו דברי רבינו דמ"ש דבכליו של מוכר הוא דחייב מוכר באחריות כשא"ל למקפה אבל בכליו של לוקח אינו חייב באחריות אפי' א"ל למקפה היינו כר"י ב"ח דהלכתא כוותיה לגבי ר' חייא בר יוסף ומה שהשוה רבינו היכא דלקחו למכור בחנות לא"ל למקפה נתבאר בסמוך דכ"א לפי דינו דהיכא דלקחו בחנות צריך שיתקיים מעט למכרו להרבה בני אדם לזה מעט ולזה מעט למקפה ובדא"ל למקפה לשלחנו צריך הוא שיתקיים הרבה: ומ"ש רבינו כליך גרם לו להחמיץ. נראה דאם היה נודע שהקנקנים משובחים ביותר חייב המוכר באחריותו וזהו ע"פ פרשב"ם אבל לפי' ר"ת בההיא דחמרא אכתפא דמרא שוור דהנענוע והעירוי שהריקו היין מכלי אל כלי קשה ליין השתא אפילו הקנקנים משובחים אין המוכר חייב באחריותו וכדכתב הר"ן וב"י אבל דעת רבינו אינו כן אלא כפרשב"ם ויתבאר בסמוך בס"ד: ומ"ש ואפי' החמיץ תוך ג' ימים וכו'. זהו כשמואל בחמרא דאפילו תוך שלשה ימים ברשות לוקח הוא דחמרא אכתפא דמרא שוור כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אפילו אמר ליה למקפה וכן נמי בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה והוסיף רבינו ואמר שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ וכו' דס"ל כפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור ר"ל מזלו גורם אע"ג דלית הלכתא כרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרם אין זה אלא בדא"ל למקפה ואיתיה לחמרא בקנקנים דמוכר התם הוא דמוכר חייב באחריותו ולא תלינן במזל הלוקח אבל כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אי נמי בדאיתיה בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה תלינן במזל הלוקח ומשום הכי לא מיבעיא היכא דטעמו מתחלה והוי בסיס דפשיטא שאין המוכר חייב באחריותו אלא אפילו לא טעמו תלינן לומר יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ והיינו דכתב רבינו לקמן בסעיף ו' השכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי וכו' ועיין במ"ש לשם בס"ד מיהו נראה דוקא היכא שכבר נתן המעות אמרינן מזל הלוקח גרם ומשמכרו החמיץ והמע"ה אבל כשלא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא מידו בלא ראיה כיון דלא טעמו מתחלה וכי היכא דלגבי שכר לאחר ג' ימים אי לא טעמו המע"ה אם לא נתן המעות ה"נ גבי יין תוך ג' ימים כשלא נתן המעות אא"כ כנשעשה חומץ חזק דהתם אפילו טעמו והוי טעמא חמרא אמרינן ודאי לא טעמו שפיר וכו' דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן כמ"ש התוס' בפ' בני העיר ועיין בב"י הביא פלוגתא דר"י וריב"ל בנעשה חומץ חזק והלכה כריב"ל אבל באינו חומץ חזק אפילו לא טעמו תלינן דברשות הלוקח החמיץ והיינו דקאמר שאנו אומרין יין היה וכו' ואע"ג דפרשב"ם בפלוגתא דרב ושמואל מפורש דלא פליגי אלא היכא דטעמיה לוקח וס"ל לרב אימר לא טעמיה שפיר ומשמע דאהא פליג שמואל ואמר דברשות לוקח הוא אבל אי לא טעמיה כלל מודה שמואל דברשות מוכר הוא ס"ל לרבינו דאף על גב דלרב אפילו טעמו ברשות מוכר הוא כל ג' ימים הראשונים אפ"ה לשמואל ברשות לוקח הוא אפילו לא טעמו כלל דתלינן במזל הלוקח דגרם לו להחמיץ ודוק. כנ"ל דעת רבינו וכדמוכח מלשונו ודלא כמו שפי' בית יוסף עיין עליו: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו'. משנה שם ופי' רשב"ם ואם ידוע שמחמיץ בכל שנה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אלא לשתותו דהא לא א"ל למקפה וכו':


###### Bach, Choshen Mishpat 230:2:1
[Bach, Choshen Mishpat 230:2:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Choshen%20Mishpat/r/230:2:1)

האומר לחבירו יין מבושם וכו'. משנה שם: ומ"ש אבל אם עירהו הלוקח וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בפסקיו: יין ישן וכו'. ג"ז משנה שם. צריך שתדע דכל היכא דשינה הלוקח כגון שעירה היין לקנקנים אי נמי שינה בו נקב אין המוכר חייב באחריות אפילו לא שהה לוקח טפי ממאי דראוי ליה לשהויי אבל היכא שהוא בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה דמצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אין זה אלא היכא דמשהה ליה טפי ממאי דראוי לשהויי וכו' כגון דאפי' ג' ימים הוה שהייה יתירא לפום מאי דחזו ליה להאי אינש וכו' וכדכתב רב האי לעיל בסמוך:


###### Bach, Choshen Mishpat 230:4:1
[Bach, Choshen Mishpat 230:4:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Choshen%20Mishpat/r/230:4:1)

המקבל יין מחבירו בעסקא ע"מ שיוליכנו למקום פלוני וכו'. שם מימרא דרבא ופירושה דהנותן התנה עמו שלא יהא רשות למקבל למכרו בכאן אפילו אם יוקיר כאן אלא נותנו לו ע"מ שיוליכנו למקום פלוני לפיכך אם הוזל או החמיץ וכו' האחריות על המוכר דמצי א"ל המקבל לא איבעי לך לשהויי:


###### Bach, Choshen Mishpat 230:5:1
[Bach, Choshen Mishpat 230:5:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Choshen%20Mishpat/r/230:5:1)

וכתב הר"ר יונה וכו'. פי' דמדנקט תלמודא האי מאן דקביל וכו' משמע דוקא במקבל בעסקא אבל לא לוקח דלא דמי למוכר ע"ד לעלות לא"י וכו' אבל ר"ח כתב דאין חילוק בין מוכר ללוקח וס"ל לתלמודא דנקט האי דינא במקבל מחבירו בעסקא לאו דוקא דה"ה בלוקח והרמ"ה גם הוא ס"ל דה"ה בלוקח אלא שכתב ליישב הא דנקט תלמוד' האי דינא במקבל בעסקא ואומר שאין זה אלא דתלמודא נקט מילתא דפסיקא דבמקבל בעיסקא דלעולם אחריות הזול או החומץ על המוכר כיון שהתנה עמו שלא למכרו כאן כלל אלא במקום פלוני אבל בלוקח איכא לחלק דדוקא בשהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני וכו':


###### Bach, Choshen Mishpat 230:7:1
[Bach, Choshen Mishpat 230:7:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Choshen%20Mishpat/r/230:7:1)

שכר אין דינו כדין היין וכו'. שם בגמ' עבד רב יוסף עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכ"כ הרי"ף והרא"ש ולא הביאו בפסקיהם הא דאיתא בספרים שלנו אח"כ והלכתא כוותיה דשמואל נראה דלא היה כתוב כן בספרים שלהן ופסקו הלכה כרב יוסף דעבד עובדא ומעשה רב ומכאן יש ראיה לפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור היינו לומר דמזלא דגברא גרים דאל"כ למה עבד רב יוסף בשיכרא כרב ובחמרא כשמואל אלא ודאי דס"ל דטעמא דשמואל לא שייך אלא בחמרא ואע"ג דשמואל גופיה ס"ל שלא לחלק בין חמרא לשיכרא וכן רב לא חילק מ"מ רב יוסף הכריע לחלק ביניה' וכ"פ הרמב"ם בפי"ז להדיא כדברי רבי' והיא דעת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הר"ר ירוחם והב"י כתב שאין כן דעת הרי"ף מדהביא אחר ההיא דעבד רב יוסף כרב בשיכרא הך והלכתא כוותיה דשמואל וגם הרמב"ם בפ' י"ז לא חילק ביניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דבספרי האלפסי כולם לא כתוב הך והלכתא כשמואל וגם הרמב"ם חילק בפירוש בין יין לשכר דביין כתב בסתם דכשלא א"ל למקפה א"ל הו"ל לשתותו ולא לשהותו ומדכתב בסתם משמע דאפילו החמיץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו ובשכר כתב לחלק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים ופי' הרב המגיד שפוסק כרב יוסף דעבד עובדא בשיכרא שוב ראיתי בכסף משנה שהאריך להחזיק דבריו ולא נהירא: ומ"ש לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיץ וכו' ואפילו קיבל המעות וכו'. כל דברי רבינו בזה הם מדברי התו' בפ' המוכר פירות על שם פי' הקונטרס בד"ה כל ג' ימים (דף צ"ו) שכתבו בדין מוכר יין והחמיץ אליבא דרב וז"ל כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ואפי' נתן לו הלוקח מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ גמור תוך ג' שנמכר בידוע שכבר משעת מכירה ריחיה חלא ואהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי ואע"פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי לא טעמי' שפיר כיון דאחמיץ בתוך ג' מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דאיכא דלא טעמיה בשעת לקיחה דאמרינן המע"ה דספיקא הוא והא דתנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א"נ בקנקנים דלוקח כר"י ב"ח כן פ"ה עכ"ל ורבינו כתב כאן כל זה גבי שיכרא למאי דקיי"ל כרב בשיכרא וכרב יוסף דעבד הכי עובדא: ומ"ש רבינו ומיהו אי לא טעמיה המע"ה היינו דלא טעמיה כלל ולא הו"ל להאי שיכרא שום חזקת שכר טוב אבל אי טעמיה פעם אחת קודם לקיחה והוה בסים לא אמרינן המע"ה אלא אמרינן כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה כדלעיל בסי' רכ"ד לפי פי' הרא"ש וכך השיב מהרי"ל בתשובה למהרא"י בעל ת"ה וז"ל בסימן ק"ע והיין שנמצא חומץ אחר שנקנה ללוקח הלכה רווחת בישראל כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה וכן בסי' רל"ב הביא רבינו בסעיף י"ג תשובת הרא"ש גבי גבינות שנמצאו מרוקבות ביד הלוקח דאם הדבר ספק אם נעשה הריקבון בבית המוכר המע"ה ואע"ג דהספק נולד ברשותה לוקח אפי' הכי אם היה הלוקח מוחזק כגון שלא נתן המעות אמרינן דהמוכר הוא המוציא ועליו הראיה וה"ט משום דהגבינה לא היה לה חזקת גבינה טובה כלל ודוק: