## Bach, Even HaEzer ###### Bach, Even HaEzer 17:1:1 [Bach, Even HaEzer 17:1:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:1:1) כגון שגירשה בגט קרח פי' גט מקושר שנמצא בו קשר והוא קרח מבחוץ שאין בו עד חתום מבחוץ אע"פ שיש לכל הקשרים עדים ה"א ס"פ הזורק: ###### Bach, Even HaEzer 17:2:1 [Bach, Even HaEzer 17:2:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:2:1) אשת איש שקבלה קידושין מאחר וכו' משמע דס"ל לרבינו ולהרא"ש וכמ"ש להדיא בתשובה כלל מ"ד סימן ב' הביאו ב"י דבפניו נאמנת אף לינשא לאחר לכתחילה וגם נוטלת כתובתה וכן פי' הר"ן דעת הרי"ף והרמב"ם עיין במ"ש בפ"ב דכתובות אבל שלא בפניו אינה נאמנת כלל ואין קידושי שני כלום לאוסרה על בעלה וא"צ גט אבל הראב"ד בהשגות כתב דבפניו אינה נאמנת לא לינשא ולא ליטול כתובתה אלא שתופסין בה קידושין וה"ר ירוחם נכ"ג ח"ג כתב כרי"ף וכך עשה ר"ת מעשה והתירה לינשא כשאמרה בפניו עכ"ל ונראה לי דהיינו המעשה שבא לפני ר"ת באחד שאמר קידשתי את אחות אשתי קודם שקידשתי את אשתי שמביאו בנכ"ב ח"ה ורבינו כתבו לקמן ס"ס מ"ח וה"ה כתב שכך הכריחו הרמב"ן והרשב"א בראיות שנאמנת אף לינשא א"כ נשמע שזו היא דעת רוב פוסקים וכ"כ הר"ן סוף נדרים ע"ש הרמב"ן ודלא כמ"ש הר"ן ע"ש הרמב"ן פ"ב דכתובות מיהו ב"י כתב ע"ש א"ח שהרמ"ה כתב דהאידנא דנפישי חוצפא איתרע לה חזקה דאין האשה מעיזה ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא עכ"ל והכי נקטינן: כתב הר' ירוחם נכ"ב ח"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה ולא ערער ה"ה כמו אם אמרה נתגרשתי ממנו והאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת עכ"ל ודבריו תמוהים כיון דקבלה קידושין מאחר בפניו כאילו אמרה גרשתני דמי דנאמנת ולפיכך מקודשת לשני וצריכה גט ממנו היאך מתיר אותה לראשון הלא זה הוא מחזיר גרושתו משנישאת ונראה דס"ל להר"י דלא אמרו דבפניו נאמנת אלא כשבעלה שתק והלך לו ולא ערער אבל במערער ומכחישה אינה נאמנת לאוסרה עליו דהכי תנן בפרק האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו והיינו באומרת קדשתני בפני שני עדים והלכו להם למ"ה וכדלקמן בתחילת סי' מ"ח ומה לי קדשתני ומה לי גרשתני והשתא הא דכתב הר' ירוחם דצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון מיירי בשמכחישה ומערער עליה דאינה נאמנת לאוסרה עליו אבל היא שויא נפשה חתיכא דאיסורא וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכאן אין לומר חזקה אין האשה מעיזה דכיון דהבעל מכחישה בעל כרחינו או היא מעיזה פניה בפני בעלה או הוא מעיז פניו בפני אשתו וכיון דלא ידענא מאן נינהו דמעיז פניו שריא לבעלה וצריכה גט משני אבל מ"ש אח"כ ואם לא ירצה לגרשה שני כו' מיירי דהבעל לא היה מערער אלא שתק והלך לו והילכך סמכינן אחזקה דאין האשה מעיזה וכו' ומותרת לשני וא"צ גט מן הראשון וכמו שעשה ר"ת הלכה למעשה ובזה נתיישב גם מה שתמה ב"י על דברי הר' ירוחם ולפעד"נ דדברים אלו נכונים וראוים לסמוך עליהן אלא דכבר כתבנו בסמוך דאיתרע חזקה דאידנא דנפישי חוצפא ומ"מ מ"ש דכשהיה הבעל מערער וגירשה שני דמותרת לראשון וכדפי' הכי נקטינן נ"ל. ועוד נ"ל דהא דקי"ל דהאידנא איתרע חזקה אינו אלא דלכתחילה לא תנשא לאחר אא"כ דהראשון יתן לה גט אבל אם כבר נשאת לשני ולא קבלה גט מבעלה הראשון מותרת לשני שהרי הרא"ש בתשובה כלל מ"ד סי' ב' פסק על אשה שנשאת לאחר כשהי' הראשון בעיר דמותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה והרא"ש היה אחר הרמ"ה זמן רב אלמא דס"ל להרא"ש דלא אמר הרמ"ה אלא דלכתחילה לא תנשא האידנא דנפישי חוצפא אבל אם נשאת לא מפקינן לה מהך טעמא וק"ל: ###### Bach, Even HaEzer 17:3:1 [Bach, Even HaEzer 17:3:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:3:1) ומ"ש רבינו או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת שאז מעיזה וכו' ה"א בפ"ב דכתובות ובפרק התקבל אבל צ"ע לחלק בין הך דהכא ובין הך דלקמן סי' קמ"א בדין בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו' נתבאר לשם בס"ד וע"ש במ"ש ב"י: ###### Bach, Even HaEzer 17:4:1 [Bach, Even HaEzer 17:4:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:4:1) אשה שהלך בעלה אפי' העד עבד וכו' פי' אע"פ שמעיד להתיר את האשה ועבד או שפחה ואפי' אשה פסולין לעדות מדאורייתא אפ"ה מאחר שאינן פסולין מחמת עבירה דעבד כשר הוא וכן שפחה כשרה היא הקילו משום עיגונא דאיתתא ונסמכו על דהיא גופא דייקא ומינסבא אבל פסולי עדות דאורייתא מחמת עבירה שבידן פסולין אף לעדות זה ואם מל"ת דאינו מתכוין לשום עדות כשרים דלא גרע מעכו"ם מל"ת וכ"כ נ"י סוף יבמות וז"ל דאף ע"ג דעדות דעבד ושפחה פסולין מן התורה ומשיאים על פיהם טעמן משום שאינן פסולים מחמת עבירה ולקמן בסי' מ"ב דקאמר רבינו המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינן קידושין וכו' התם אפילו עבד כשר ושפחה כשרה ואפילו קרוב ואשה קאמר דאינה קידושין דלא הקילו אלא בעדות האשה משום עיגונא דאיתתא: ###### Bach, Even HaEzer 17:5:1 [Bach, Even HaEzer 17:5:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:5:1) בא אחד ואמר הרגתיו תנשא וכו' משמ' דבעבד שאינו פסול מחמת עבירה אפי' עבד ושפחה או פסולי עדות מדרבנן נמי פלגינן דבוריה אבל פסולי עדות דאורייתא אפי' אם אמר נהרג אינו נאמן כ"ש באמר הרגתיו ובמקצת ספרי רבינו כתוב בא אחד מהם ואמר הרגתיו וכו' ורצונו לומר ג"כ מאחד מאותן הנזכרים מלבד פסולי עדות דאורייתא כדפי' אבל במדוייקים לא גרסינן מלת מהם: ###### Bach, Even HaEzer 17:6:1 [Bach, Even HaEzer 17:6:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:6:1) כתב א"א ז"ל בתשובה אם שנים מעידין שמת וכו' כתב ב"י לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלימה היא בפ' האשה שלום אחת אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו' עכ"ל ונ"ל דאי ממתניתין ה"א דוקא בהכחשה בגוף המעשה דאע"ג שגם זה הוא מכלל החקירות כדכתב הרמב"ם רפ"א דהלכות עדות מכל מקום אינו מן השבע החקירות אבל בהוכחשו באחד מז' חקירות דבאות להביאן לידי הזמה עדותן בטלה אבל מתשובת הרא"ש למדנו דבכל מה שיש הכחשה בדבריהם משיאין את אשתו אפי' הוכחשו בז' חקירות כיון דשניהם מעידין על מיתתו דהקילו גם בזה משום עיגונא דאיתתא וכתב רבינו תשובת הרא"ש כאן משום דסבירא ליה דה"ט דמכשירין הני סהדי ומשיאין את אשתו דפלגינן דיבוריה דחד מנייהו דהיינו דאינו קיים אבל לא נהרג. א"נ לא קיים אבל לא מת על מטתו. וע"ל גבי א"צ בעדות אשה דרישה וחקירה ובמ"ש לשם בס"ד ועיין עוד בסוף הסימן אצל אחת אומרת מת וכו': ###### Bach, Even HaEzer 17:7:1 [Bach, Even HaEzer 17:7:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:7:1) ואפילו לא שמעו אלא קול וכו' משנה סוף יבמות ומשיאין ע"פ בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בר פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובגמ' פריך ודילמא שד הוא שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא צרה הויא תנא דר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אעפ"י שאין מכירין והרי"ף לאחר שכתב דלא חיישינן דילמא שד הוא דחזו ליה בבואה דבבואה כתב ולא חיישינן דלמא צרה היא דתנא דר"י בשעת הסכנה כותבין ונותנים וכו' משמע דסבירא ליה דלחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דר"י אבל לחששא דשד הוא דשכיחא טובא בשדה ובבורות בעינן דחזו ליה בבואה וכך פי' הר"ן דעת ר"ח שהם כדברי הרי"ף כדכתיב בגיטין פ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו וכך היא דעת הרא"ש שכתב כלשון הרי"ף בסוף יבמות ואחריהם נמשך רבינו כאן ולקמן בסי' קמ"א גבי כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו אכן הרמב"ם בפ"ב מה"ג ופי"ג מה"ג התיר בסתם בין גבי גט ובין בעדות אשה על פי בת קול ולא הצריך בבואה דבבואה וכתב הרב המגיד דלא נתבאר לו למה וב"י כתב וז"ל ואפשר שטעמו מפני שסובר כסברת הגאון דבסמוך דהאידנא לא בקיאין בבבואה דבבואה עכ"ל ושרי ליה מאריה דא"כ הוה ליה לאסור בין בגט ובין בעדות אשה דהוה ליה לחוש לשד דהא לגאון לא עבדינן בה עובדא להתיר ע"י דחזו בבואה דבבואה אלא חיישינן לשד ואין לה היתר אבל הדבר ברור דהרמב"ם לא ס"ל כדעת הרי"ף ור"ח והרא"ש אלא ס"ל דבתר דמייתינן הא דתנא דבי רבי ישמעאל לא צריכינן לבבואה כלל אלא כי היכי דלא חיישינן לצרה הכי נמי לא חיישינן לשד וכן פי' הר"ן דעת הרמב"ם שלכך מתיר בסתם ולא הצריך בבואה דבבואה והוא האמת גם בנ"י סוף יבמות כ"כ ע"ש הריטב"א בשם רבו דלהכי מייתי הא דר"י לתרוצי אפי' קושיא דשד ולפי זה ניחא נמי דלא אקשינן ודילמא עכו"ם הוה דבהך דתנא דבי ר"י מיתרצא נמי הא דלא חיישינן לעכו"ם כי היכי דלא חיישינן לצרה אבל הריב"ש בתשובה סי' שע"ז הכריח מתוך קושיא זו דאפי' היה עכו"ם הוה סמכינן עליו מדין מל"ת שכל עכו"ם שאומר מעצמו כמספר דברים פב"פ ממקום פלוני מת הוי שפיר בכלל מל"ת ועוד נראה לתרץ דהך עובדא הוה שהקול היה מדבר בלשון הקודש ולפיכך לא חיישינן דילמא עכו"ם הוה כמו שיתבאר בסמוך גבי כתוב בשטר מת פלוני וכו' ועל דקדוקו של הריב"ש איכא להקשות דבפ' התקבל תנן מי שהיה מושלך בבור וכו' דפריך עליה נמי ודילמא שד הוא וכו' ודילמא צרה היא וכו' אמאי לא אקשינן נמי ודילמא עכו"ם הוה דהתם לא אפשר ליישב ביישובו של הריב"ש בסוף יבמות אלא צריך ליישב באחד משני היישובים שכתבנו ולענין הלכה נ"ל להקל במקום עיגונא כשאי אפשר למצוא עדות אחרת וכדאי הוא לסמוך על דעת הרמב"ם שהיה רב מובהק והסכים עמו הריטב"א בשם רבו וכך היא סוגיא דשמעתתא בדוכתא טובא דלמסקנא לא איצטריך לן לשינויא קמייתא ובש"ע כאן פסק לחומרא ולקמן בסימן קמ"א הביא ב' סברות בזה ולפעד"נ מה שכתבתי ודו"ק: ###### Bach, Even HaEzer 17:8:1 [Bach, Even HaEzer 17:8:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:8:1) כתוב בשטר וכו' ירושלמי מצאו בשטר כתוב וחתום מת איש פלוני וכו' הביאו הרי"ף והרא"ש סוף יבמות ולא פסקו הלכה כמאן אבל בריש פרק מי שאחזו מוכח מדבריהם דבעדות אשה אקילו בה רבנן דמהני עדות מפי כתבם כך פי' נ"י והר"ן לדעת הרי"ף וכך היא ודאי לדעת הרא"ש ודלא כמו שהבין רבי' שכתב ולא אסיק כחד מינייהו ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא עכ"ל דליתא דאע"ג דיבמות לא אסיק כחד מינייהו מ"מ בפ' מי שאחזו מוכח דסבירא ליה דאזלינן לקולא וכך היא דעת הרמב"ם בפי"ג מה"ג שכתב מצאו כתוב בשטר וכו' ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו וכן מי שנשתתק וכו' הורה הרב באצבע דמדין נשתתק למדנו לפסוק גבי מצאו כתוב בשטר כדברי המיקל דסמכינן אעדות מפי כתבם ומשם למד ג"כ דדוקא שידוע שזה הכתב כתבו ישראל כי היכי דבנשתתק ידענו שהוא כתבו ואין חילוק בין שכתוב בלשון ישראל או כתוב בלשון עכו"ם כיון שידענו שכתבו ישראל תנשא אשתו מיהו משמע ודאי דבעינן שכתבו ישראל שכשר לעדות מן התורה דאם היה ספק שמא כתבו ישראל שהוא פסול לעדות מן התורה לא עדיף כתבו מאילו הגיד בע"פ וכך מצאתי בת"ה סוף סימן ר"מ שהביא לשון א"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון עכו"ם פלוני מת מתירין את אשתו עכ"ל אלמא דאע"פ דידוע שכתבו ישראל בעינן נמי דידוע מי הוא הכותב דשמא פסול לעדות מדאורייתא כתבו וז"ל ה' המגיד לשם וכתב רבינו שזה כתבו ישראל אפשר שכוונתו הוא למעוטי אם הוי כתב עכו"ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו"ם אלא במל"ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהוא כתב ישראל אבל אין צריך שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו שאם כן היה אומר רבינו והוא שיתקיים או שנודע מי שכתבו כלומר אפילו בעד אחד שיעיד שפלוני כתבו אבל הרשב"א כתב שנראה שרבינו סובר דדוקא בשנתקיים אותו כתב והוא ז"ל הסכים לדעת האומרים שאפילו בלא מקויים משיאין עכ"ל הנה נסתפקו בלשון הרמב"ם אי מצריך שנודע שישראל כשר כתבו אם לאו ודעת הרשב"א דאפילו בלא מקויים משיאין דסמכינן ארוב ישראל דמן הסתם כשר הוא עד שנודע שפסול לעדות מדאורייתא וכך היא מסקנת הר"ן בריש פרק מי שאחזו דכיון דקיום שטרות דרבנן בעדות אשה לא תקון הילכך אע"פ שאינו מקויים משיאין ובנ"י סוף יבמות הביא גם כן ב' הסברות ומסיק דכל כיוצא בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. שוב מצאתי בהגהות מרדכי פרק שני דיבמות שכתב פעמים רבות תמהתי איך מתירים לינשא ע"פ הכתב כיון דאיכא מ"ד בירושלמי דאוסר ואפילו למאן דמתיר צ"ע דשמא אינו מתיר אלא כשהעד חתם ע"פ ראייה שראה שמת וכתב בכתבו דהוה דומיא דמלוה בשטר שראה ההלואה או ששמע ההודאה וכתב וחתם בשטר אבל עתה דנהגו לכתוב ששמעו מפי עד או עכו"ם או אשה שמת פלוני דתרי קולי עבדינן עד מפי עד או אשה וגם על פי כתבם ולא מפיהם וזה אינו מפורש בירושלמי להקל כל כך אף למאן דאמר משיאין ותירץ דהירושלמי איירי שמאיליהן כתבו ולא ע"פ ב"ד התם הוא דפליגי שהרי אין לו דין שטר לומר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד שלא כתבו אלא לעמוד להם לראיה ולזכרון אבל אם לאו מאיליהן כתבו אלא בעת הצריך שב"ד יושבין ושולחין להם שיעידו והעד שולח בכתבו שכך שמע מפי אשה או עכו"ם או מפי אחר שמת פלוני יש לו דין שטר גמור דאפילו מאן דאמר בירושלמי אין משיאין הכא מודה דמשיאין דחשבינן ליה לעדות זה כמי שנחקרה עדותו בבית דין ובזה התיישב המנהג אליבא דכולי עלמא שעכשיו מתירין לינשא על פי הכתב שכתוב בו ששמע כך מפי עד אע"פ שאינו מעיד שכך ראה כך היא דעת הרב בתשובתו אע"פ שאין זה לשונו ולמדנו מדבר דהירושלמי מדבר במי שכתב מאליו לעמוד לו לראיה ולזכרון וניחא לישנא דאמר מצאו כתוב בשטר כו' דמשמע דלאחר זמן הרבה מצאו כך כתוב ואעפ"כ פסקו הפוסקים כמ"ד משיאין וכ"כ הר"ן להדיא בפרק שני דכתובות אהא דת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים וז"ל לאחר שהביא התוספתא דגרס התם יפה כח שטר מכח עדים וכו' כתב מהא משמע דכותב אדם עדותו על השטר לאו שטר גמור הוא אלא שטר זכרון דומיא דמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת דהיינו שטר זכרון וקאמר אם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו כלומר וע"י ראיית הכתב נזכרנו דמהימני ודכוותה תני כותב אדם עדותו על השטר וכו'. ומ"מ למדנו לפי פי' זה דשטר בעלמא שנמצא כתוב בו פלוני מת ואין כאן לפנינו אותו שכתבו ונזכר מה שכתב בשטר אין משיאין ע"י שטר זה מאחר שלא כתב כן ע"פ ב"ד אלא מאליו כתבו לזכרון ולעמוד לו לראייה. וצ"ע דמשמעות כל הפוסקים אינו כן אלא בכל ענין כשמצאו כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל משיאין וכך מפורש בת"ה להדיא באחד שכתב אגרת לחבירו פלוני מת משיאין אשתו אלא א"כ במי שטבע במים שאין להם סוף חיישינן שמא מחמת הטביעה כתב שמת ע"ש סוף סי' ר"ס ותו צ"ע דלמה שכתב הרמב"ם פי"ג מה"ג דבאומר שמעתי שמת פלוני משיאין על פיו ואין צריך לשואלו ממי שמעת והיאך שמע אבל אם אמר מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת דשמא לא ראה דבר ברור אלא בדדמי השתא לפי זה במצאו כתוב בשטר שמעתי שמת פלוני ניחא דמשיאין על פיו אבל במצאו כתוב בשטר ראיתי שמת פלוני למה לנו להקל בכתבו יותר מאילו העיד בפיו שהיינו צריכין לשואלו היאך ראית ובמה ידעת שמת וכו' ועכשיו שהעיד בכתבו כיון דאי אפשר לשואלו היאך ראית לא היה לנו להקל להשיאו דשמא לא ראה דבר ברור וכתב בדדמי ויש ליישב דכי היכי דהקילו בשמעו קול שאמר פלוני מת דאין אומרים לשואלו משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה הכי נמי במצאו כתוב בשטר מקילין מהאי טעמא אע"ג. דאי אפשר לשואלו ולא חיישינן דכתב בדדמי נ"ל: ###### Bach, Even HaEzer 17:9:1 [Bach, Even HaEzer 17:9:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:9:1) ואפילו אם שמע מן התינוקות שאמרו מת פלוני בן פלוני בין כיוונו לשם עדות בין כיוונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו משנה סוף יבמות אפילו שמע מן הנשים אומרת מת איש פלוני דיו ר' יהודה אומר אפי' שמע מן התינוקות אומרת הרי אנו הולכים לקבור ולספוד את איש פלוני בין שהוא מתכוין בין שאינו מתכוין ר"י בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות והדבר פשוט הוא דהא דתנן בין שהוא מתכוין וכו' מילתא באפי נפשה הוא אין לה קשר עם הא דתנן ברישא אפילו שמע מן הנשים וכו' אפי' מן התינוקות ולכן יש לתמוה על דברי רבינו שכתב כאן בין כיונו לשם עדות וכו' דמשמע דמפרש דהאי בין שהוא מתכוין מקושר עם הא דתני אפילו שמע מן התינוקות וכו' דמשמע ליה דהכי קאמר בין שהתינוקות כיונו לשם עדות בין לא כיונו לשם עדות וזה דבר שאין לו שחר דפשיטא דאין קטן נאמן להעיד אא"כ במל"ת וכדלעיל בסימן ז' והכי נמי לא תנן אלא דמי ששמע מן התינוקות שמשיחין לפי תומם יכול לבא לבית דין ולהעיד ומשיאין ע"פ העד ששמע מהן ותו דלפי זה דבין שהוא מתכוין קאי אתינוקות היאך נפרש הא דפליג ר' יהודה בן בבא בישראל אע"פ שהוא מתכוון וכו' ונראה כדי ליישב דברי רבינו דודאי בין שהוא מתכוין קאי אגדול שמעיד לפני ב"ד דבין שנתכוין לשם עדות ובין שלא נתכוין משיאין על פיו אלא דקשיא ליה אמאי תנא ליה הכא גבי תינוקות ומפרש דאתא לאורויי תרתי דאע"פ דלא שמע אלא מן התינוקות במל"ת וגם הוא לא נתכוין לשמוע כדי שיעיד בפני בית דין אפילו הכי משיאין על פי מה ששמע מן התינוקות ופליג ר' יהודה בן בבא וקאמר בישראל עד שיהא מתכוין וכו' ואע"ג דהרי"ף והרא"ש גורסין בדר' יהודה בן בבא בישראל אע"פ שהוא מתכוין וכו' רבינו היה גורס בישראל עד שיהא מתכוון כגירסת כל הספרים ולפי זה הא דכתב רבינו בין כוונו לשם עדות לא קאי אלא על מה שכתב ואפילו שמעו מן התינוקות דבין ששמעו וכיונו לשם עדות להגיד בפני בית דין דאז דקדקו בשמיעה זו בין שלא כיונו לשם עדות בשעה ששמעו מן התינוקות משיאין את אשתו אבל התינוקות ודאי אינן נאמנים כשכיונו לשם עדות אלא במסיחין לפי תומן והוא דבר פשוט. גם בכתבי דמהרא"י העתיק לשון א"ז שכתב ע"ש ראב"ן דקטן מסיח לפי תומו לאלתר כשר לעדות אשה וראבי"ה כתב דאפילו לאחר זמן סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסיח לפי תומו אבל במתכוין להעיד לא סמכינן עליה אפילו להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו מה שאין כן בשאר מילי דרבנן דבעודן קטנים הימנוהו רבנן אפילו להעיד עכ"ל: ###### Bach, Even HaEzer 17:10:1 [Bach, Even HaEzer 17:10:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:10:1) ומ"ש ואם שומעין מהם וכו' צריך למחוק הוי"ו של ואם שומעין ולהגיה אם שומעין מהם וכו' ולהוסיף הוי"ו על אין סומכין להגיה ואין סומכין והכי קאמר ואם שמעו מן התינוקות שאמרו מת איש פלוני בר פלוני אפילו לא נתכוונו השומעין לשם עדות כדי שיעידו אפילו הכי משיאין את אשתו על פי שמועה זו בתנאי ששמעו מן התינוקות הרי אנו באים מקבורתו דסבירא ליה דאין סומכין אקטן במסיח לפי תומו בעדות אשה אלא במסיח לפי תומו לאלתר ואע"פ כן אין סומכין עליהן אא"כ יאמרו גם כן כך וכך ספדנים וכו' באריכות דברים כאלו וכיוצא בהם הם מוכיחים שלא נתכוונו לומר אלא האמת מה שראו וכך כתב ב"י שט"ס יש בדברי רבינו וצריך להגיה כמו שהגהתי וכן עיקר דלפי זה דעת רבינו הוא כדעת כל הפוסקים והוא פשט הסוגיא: ###### Bach, Even HaEzer 17:11:1 [Bach, Even HaEzer 17:11:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:11:1) עכו"ם שמסיח לפי תומו כו' הכי אסיקנא סוף יבמות: ###### Bach, Even HaEzer 17:12:1 [Bach, Even HaEzer 17:12:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:12:1) ומ"ש וכן השומע ממנו וכו' כ"כ הרא"ש בתשובת כלל י"ח דלא בעינן שהעכו"ם אמר דבריו בפני הב"ד אלא השומעין דברי העכו"ם באים ומעידין לפני ב"ד ופשוט הוא דהכי תנן בנשים ובתינוקות דהשומע מהם בא לפני ב"ד ומשיאין על פי עדות שכך שמע מהן מסיחים לפי תומן וה"ה בעכו"ם מל"ת וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מה"ג: ###### Bach, Even HaEzer 17:13:1 [Bach, Even HaEzer 17:13:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:13:1) ומ"ש וכיצד מל"ת כגון שאמר וכו' יש להקשות דמשמע דדוקא במסיח כמה היה נאה או כמה טובות וכו' דמוכח שאין מכוון לשם עדות אבל במסיח מת פלוני או נהרג אין זה מל"ת כיון שאינו מספר אלא דבר זה בלבד מת פלוני אין כאן הוכחה ושמא מכוין הוא לשם עדות ובסמוך כתב דבמל"ת איש שיצא עמי בכאן מת משיאין את אשתו דבהכי סגי וא"צ שיאמר דברים אחרים שיהא מוכיח שאינו מכוין לשם עדות וקושיא זו קשיא נמי בדברי הרמב"ם שכתב ג"כ כמה היה נאה וכמה טובה וכו' וי"ל דכל מל"ת דמשיאין על פיו אין צריך אלא שיהא הדברים מראין שלא נתכוין העכו"ם להעיד וכאן נמי לפי שיצא הישראל עמו לפנינו בא העכו"ם מספר המקרה שהגיע ליהודי שיצא עמו שגם בזה הדברים מראין שלא נתכוין להעיד כי אם לספר מה שקרא לזה שיצא עמו לפנינו אבל בעכו"ם המסיח לפי תומו פלוני מת בלא טעם לשיחתו שאין הדברים מראין שלא נתכוין העכו"ם להעיד נראה דאין לסמוך על עדות העכו"ם זה לכתחילה כל היכא דאפשר בעדות אחרת ודאי אם אי אפשר בעולם שיעיד עוד אחר על אשה זו ואם לא תאמין לזה לא תמצא עדות ותשב עגונה כל ימיה סמכינן על מ"ש העכו"ם במל"ת פלוני מת בלחוד ולא חיישינן שמא נתכוין להעיד וכדאמר גבי משיאין ע"פ בת קול ודלמא צרה הואי תנא דר"י בשעת הסכנה כותבין וכו' וכמו שפירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה הילכך אין חוששין לצרה הכא נמי אין חוששין שמא נתכוין העכו"ם להעיד וניחא השתא הא דאיתא בפ' כל הגט דדוקא בשמע מקומטריסין מת פלוני או נהרג וכו' אינו נאמן אבל מעכו"ם דעלמא הוה מל"ת ומשיאין את אשתו דהיינו דוקא בכה"ג שאי אפשר להשתדל אחר עדות אחרת סמכינן אהאי עכו"ם מל"ת מת פלוני בלחוד אבל במסיח כמה היה נאה וכו' דמוכיח שאינו מכוין להעיד וכיוצא בזה אפילו אפשר בעדים אחרים א"צ לעדות אחר אלא משיאין מיד ע"פ עדות זה דעכו"ם מל"ת וכבר נחלקו גאוני עולם בזה כאשר כתב הב"י ולפעד"נ נכון כמ"ש והארכתי בתשובה בס"ד: ###### Bach, Even HaEzer 17:14:1 [Bach, Even HaEzer 17:14:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:14:1) כתב הרמב"ם יצא ישראל וכו' ואיני יודע למה צריך שיאמר וקברתיו איכא למידק דהלא בסוף יבמות איתא להדיא כדברי הרמב"ם דה"א התם אבא יודן איש ציידן אמר מעשה בישראל ועכו"ם שהלכו בדרך ובא עכו"ם ואמר תבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו והביאו האלפסי והאשיר"י וי"ל דס"ל לרבינו דמעשה שהיה כך היה ומדינא לא בעינן וקברתיו אבל הרמב"ם שכתב והוא שאמר וקברתיו אלמא דמפרש דבדוקא קאמר וקברתיו קשה דלמה צריך שיאמר וקברתיו ונראה דקשיא ליה לרבינו מדברי הרמב"ם גופיה שכתב כיצד היה העכו"ם מל"ת ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' דנאמן ולא הצריך לומר וקברתיו וכאן אמר שצריך שיאמר וקברתיו וכבר נמצא בדברי האחרונים ליישב קושיא זו הנ"י ע"ש הריטב"א פי' דכל היכא דעכו"ם מכריז ואמר מאן איכא בבית פלוני בזה סגי בלא קברתיו כיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא היה אמר אבל בעכו"ם מל"ת דעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר וקברתיו עכ"ל ולפעד"נ דאע"ג דבגמרא יש מקום לפי' זה ולומר דבעובדא דמאן איכא בי חיואי ובעובדא דההוא דהוה קאמר ואזיל וי ליה לפרשא זריזא וההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא דלא הוזכר שם וקברתיו היינו מדמעייל נפשיה לאכרוזי אבל בעובדא דאבא יודן ובעובדא דקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ועובדא דס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום ביתר דהזכירו וקברתיו ה"ט דלא הוה מעייל נפשיה לאכרוזי ועובדא דפונדקית עכו"ם נמי בכה"ג ומש"ה הזכירו בו וקברתיו זה אפשר ליישב בעובדי דבגמרא. אבל דברי הרמב"ם אי אפשר ליישב בכך דא"כ ה"ל להרמב"ם להזכיר דבר זה בפירוש והרי לא כתב הרב אלא שאמר העכו"ם אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' משמע אע"ג דלא מעייל נפשיה לאכרוזי נאמן. וה' המגיד פי' לחלק בענין אחר בין כשאינו מזכיר שם היהודי צריך לומר וקברתיו אבל כשמזכירו א"צ לומר וקברתיו אבל הוא עצמו כתב שיש להשיב על זה ונראה להשיב מעובדא דפרשא זריזא דלא הזכיר את שמו אלא שהיו יודעין על מי היה מסיח לפי שהלך עמו באותו דרך והשיאו את אשתו אע"פ שלא אמר וקברתיו וא"כ למה הצריכו בעובדא דאבא יודן לומר וקברתיו הלא יודעין על מי היה מסיח ומ"ש מפרשא זריזא לדעת הרמב"ם ועוד יש להשיב מהתוספתא שפסקה הרמב"ם וז"ל אבל אם אמרו אחד יצא מעיר פלוני בודקין אם לא יצא אלא הוא תינשא ורבינו הביא דבריו לקמן בסימן זה ובהגהות מרדכי סוף יבמות הביא ראיה גם ממנה בעכו"ם מל"ת דאין צריך שיזכיר שמו. הר"ן בתשובה סימן ג' והריב"ש בסימן שע"ח ומהרא"י בכתביו סימן רכ"ג פירשו דכשהעכו"ם מכירו א"צ לומר וקברתיו דבקי הוא במכירו ונתן דעתו עליו ולא חיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באינו מכירו וגם ע"ז קשה מדכתב הרמב"ם כיצד היה העכו"ם מל"ת ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה כו' משמע במסתמא אפילו לא היה מכירו אלא מקרוב נזדוגו אליו וכן במ"ש אח"כ או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו וכו' דאין להבין מלשון זה דמיירי בהכירו דאיפכא משמע שנזדוג אליהן יהודי פלוני והלך עמהם והודיע אותו שמו ושם עירו ונפל ומת אבל העיקר לפעד"נ לחלק בין כשהעכו"ם מספר דברים שנראה מדבריו שמתאונן על מיתתו כמה היה נאה כמה היה גבור חיל כעובדא דויי לפרשא זריזא א"נ מתאונן כמה טובה עשה עמי כעובדא דוי שכיב חיואי דקאמר ויי על עצמו שנאבדו ממנו הטובות שהיה לו בעודו חי דהאנינות מורה על הודאות שברור לו שמת וכההיא דתוספתא אפי' שמע קול מקוננות שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו הביאו ה' המגיד וכתב עוד הרמב"ם או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר כיצד זה מת פתאום וכו' דבזו נמי אין לחוש דקאמר בדדמי דאין אדם מספר דבר פלא ותמהון שנעשה אא"כ ברור לו ולמד זה הרב מהתוספתא דלאחר מעשה אבא יודן דהוזכר בה וקברתיו איתא ארשב"ג מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא בחזירתן אמרו נהרג ממנו איש פלוני יהודי ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו ולא הזכירו בזו וקברתיו ואחר כך תני עובדא דס' בני אדם וכולי דהזכיר בה וקברתיו ובעובדא דאנטוכיא שבאמצע לא הזכיר וקברתיו ומפרש הרמב"ם דלשון נהרג ממנו איש פלוני יהודי משמעו שמתחת ידינו ממש נהרג פתאום זה דבר פלא ותמהון גדול ולכך לא חששו לבדדמי אבל בעובדא דאבא יודן לא היה מתאונן ולא סיפר תמהון ודאנטוכיא בגמרא ודכרקום ביתר אע"ג דהיה סיפורו דרך פלא ותמהון דכל העשרה וכל הששים מתו אפ"ה חיישינן דלמא אחד מהם לא מת אלא היה גוסס או מגוייד אלא לפי שראה שכל התשעה מתו הסיח לפי הנדמה ואמר שכולן מתו לפיכך בעינן שיאמר וקברתיו דדוקא במספר דרך תמהון על איש אחד לא חיישינן לבדדמי ולפי זה צריך לומר דהרמב"ם היה גורס וויי שכיב חיואי וכן כתב בתשובת הריב"ש סי' שע"ז דהיינו דהיה מתאונן על אבידת היהודי שאבדו הטובה שהיה לו ממנו וכן וויי לפרשא זריזא אבל לשון חבל שהוזכר בעובדא דאבא יודן ודאנטוכיא ודכרקום ביתר אין פירושו לשון התאוננות אלא פירושו חבל כלומר אוי ליהודי א"נ לשון הפסד בא לעולם כמו חבל לשמש גדול שאבד מן העולם דפרק ד' מיתות בפירושו הפסד אבל אינו מורה על שהאומר מצטער ומתאונן ולפיכך חיישינן לבדדמי וצריך שיאמר וקברתיו כנ"ל לדעת הרמב"ם ועד"ז יש ליישב תשובת הרמב"ם בהריגת יהודי מעכו שהביא ב"י ותמה עליו למה התירו הלא לא הזכירו שם היהודי ובעינן שתאמר וקברתיו ולדידי ל"ק ולא מידי והטעם דמאחר שהעכו"ם הזהירם ליהודים שלא ילכו לכפר פלוני שלא יארע להם כמו שאירע ליהודי אחד שהיה מעכו וכו' עד ויצא והרגוהו אין האזהרה נופלת אלא לפי שידעה באין ספק שהרגוהו לאותו יהודי וכדרך הרופא בקי שמזכיר לחולה שלא ימות כדרך שמת פלוני ועדיף טפי מאילו היה מתאונן או מתמיה על מיתת פלוני דאמרינן דמורה על הודאות ולא חיישינן דקאמר בדדמי כל שכן הא ולפיכך לא מצריך הרמב"ם באלו לומר וקברתיו זו היא דעת הרמב"ם דעת ישרה ושיטתו בגמ' זכה וברורה: ###### Bach, Even HaEzer 17:15:1 [Bach, Even HaEzer 17:15:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:15:1) כתב הרמב"ם שמע מערכאות כו' בפרק כל הגט תניא שמע מקומטרסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ומסיק דה"ט דבמל"ת דשייכי בה שהיא תפארת להם שעושין דין עבידי לאחזוקי שיקרייהו והרמב"ם שינה הלשון וכתב הרגנו לפלוני וכו' ולכן כתב רבינו מדשינה הלשון יראה מדבריו שאם אמרו נהרג שלא על ידם נאמנים אבל מדברי הרא"ש שראה דברי הרמב"ם ואעפ"כ לא שינה מלשון התלמוד וכתב נהרג ולא פי' כלום יראה להדיא דס"ל דאפי' אמרו נהרג שלא על ידם נמי אינן נאמנים דאל"כ הו"ל לבאר דמיירי דוקא בדקאמרי הרגנו לפלוני כמו שפירש הרמב"ם ולכן דקדק רבינו בדברי הרא"ש שראה דברי הרמב"ם ולא למד כך מדברי הרי"ף אע"פ שגם הוא כתב כלשון הגמרא ולא פי' כלום שכך היתה דרכו לכתוב בסתם ונסמך על המבין אבל הרא"ש שראה דברי הרמב"ם ה"ל לפרש ובזה נתיישב מה שהיה קשה לב"י ואמר ואיני יודע למה תלה הדבר בהרא"ש שהרי הרא"ש העתיק לשון הגמרא ומה שפירש הרמב"ם בדברי הגמ' נפרש בהרא"ש עכ"ל ועוד נראה עיקר דרבינו ראה דהרא"ש הביא לשם המשנה דהיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והביא נמי הא דאמר רב יוסף בלישנא קמא ל"ש אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה ובלישנא בתרא קא"ר יוסף איפכא ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה והביא נמי ברייתא שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג ישיאו את אשתו מקומנטרסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו את אשתו והביא נמי ל' רב אלפס וכ' עליו וז"ל ויראה דס"ל דבב"ד של ישראל הלכה כלישנא קמא לחומרא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דברייתא מסייע ליה דמשמע שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג אבל יוצא ליהרג לא הלכך פסק כלישנא קמא ובב"ד של עכו"ם אפשר דל"פ הני תרי לישני לישנא בתרא בדלא חתים פסק דין ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא לקולא דתניא כוותיה בב"ד של ישראל ובלבד שיהא הישראל מעיד שיצא ליהרג עכ"ל פי' דכיון דתניא כוותיה דרב יוסף בלישנא קמא דכשיוצא ליהרג בב"ד של ישראל אזלינן לחומרא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והיינו מדלא תניא דישיאו את אשתו אלא באומרים איש פ' מת איש פ' נהרג מכלל דביוצא ליהרג בב"ד של ישראל אל ישיאו את אשתו השתא כיון דהלכה כרב יוסף במאי דאמר בלישנא קמא לחומרא ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל הלכה נמי כוותיה במאי דאמר לקולא באותו לשון ביוצא ליהרג בב"ד של עכו"ם מיהו לא אזלינן לקולא בהא אלא היכא שישראל מעיד שיצא ליהרג בב"ד של עכו"ם אבל עכו"ם המעיד שיצא ליהרג בדיני עכו"ם לא ישיאו את אשתו אע"ג דעכו"ם המל"ת כשר לעדות אשה היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעי בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא מהימן וכ"כ התו' בשם ר"י סוף דף כ"ח וא"כ ס"ל לרבינו דלהרא"ש הא דתניא מקומנטרסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו את אשתו משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו היינו נמי אפילו מת או נהרג שלא על ידם דומיא דרישא שמע מב"ד של ישראל דאין פירושו דשמע מהם שהם המיתוהו או הרגוהו אלא שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג בב"ד של ישראל וכדכתב הרא"ש להדיא וה"נ בסיפא מקומנטרסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו היינו שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג בב"ד של עכו"ם ואע"פ שלא אמרו הרגנוהו דמ"מ כיון דשמע כך מקומנטרסין עבידי לאחזוקי שיקרייהו וניחא השתא הא דכתב רבינו ע"ש הרא"ש דיראה מדבריו דאפי' אמרו דנהרג שלא על ידם אינם נאמנים מיהו דוקא בשמעו מערכאות' אבל שמעו כך משאר עכו"ם דנהרג בב"ד של עכו"ם משיאין את אשתו וכמ"ש מהרא"י בכתביו בסי' ל"ד ומביאו ב"י ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו כאן בסי' זה אלא דין היוצא ליהרג דאין מעידין עליו ולא כתב החילוק בין ב"ד של ישראל ובין ב"ד של עכו"ם ובין דחתים פסק דין ללא חתים וכמו שפסק הרא"ש ולקמן בסוף סי' מ"א כתבו שלא במקומו מיהו י"ל כיון דבפ' כל הגט נשנה גוף הדין לענין שליח המביא גט כתבו ג"כ רבינו לשם וממילא ידעינן דה"נ הוי דינא לענין עדות אשה: ###### Bach, Even HaEzer 17:16:1 [Bach, Even HaEzer 17:16:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:16:1) בא אחד ואמר וכו' עד וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל כבר האריך ב"י לבאר דבור זה ואני בא בקצרה לפרש טעם מחלוקת זה דלי"א כיון דהוחזקו ב' יב"ש באותו מקום ואין ידוע באותו מקום באחד מהם שהוא חי אין משיאין אשתו של אחד מהם ואי נשאת תצא דה"ל ספק א"א וכמ"ש ה' המגיד פי"ג מה' גירושין וכן אפי' לא הוחזקו אלא דשכיחי שיירתא נמי חיישינן שמא יב"ש אחר מסוף העולם בא לכאן ומת אבל יב"ש מאותו מקום ששלחו להם שמת יב"ש הוא חי והלך לו למקום אחר וה"ל ספק א"א אבל דעת רב אלפס כיון דשלחו לאותו מקום לומר להם שמת יב"ש צ"ל שידוע היה להם ע"פ עדים שיצא יב"ש מאותו מקום לכאן ואותו יב"ש מת כאן והלכה בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא תלינן יותר שאותו יב"ש שדר באותו מקום הוא שיצא ממקומו ובא לכאן ומת ולא חיישינן שמא איש אחר מסוף העולם ששמו ג"כ יוסף בן שמעון היה באותו מקום ויצא משם לכאן ומת ואותו יוסף בן שמעון שדירתו באותו מקום אזל לעלמא והוא חי אלא אמרינן כאן נמצא באותו מקום וכאן היה ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע וכן בדלא שכיחי שיירתא והוחזקו שני יב"ש באותו מקום נמי תלינן לקולא ונראה דמיירי דיב"ש אחד יצא כבר מן העיר ויב"ש השני נשאר בעיר ומקרוב חדש או חדשים יצא גם הוא מן העיר השתא כיון שידוע ע"פ עדים שיב"ש יצא מקרוב מאותו מקום ובא לכאן ומת אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא אותו שיצא כבר ממקומו או הוא שיצא ממקומו עכשיו מקרוב תלינן שאותו יב"ש שיצא ממקומו מקרוב הוא שבא לכאן ומת ולא תלינן שאותו יב"ש שיצא כבר ממקומו חזר למקומו וחזר ויצא ממקומו ובא לכאן ומת ואותו יב"ש שיצא מקרוב ממקומו אזל לעלמא והוא חי דרחוק הוא שאותו שיצא כבר חזר למקומו ולא נודע לבני עירו ולא לאשתו ובני ביתו שחזר ובא למקומו ולפיכך תלינן להקל ואמרינן דאותו יב"ש שיצא ממקומו מקרוב הוא שבא לכאן ומת ותינשא אשתו לכתחילה אבל אם שניהם יוצאים ממקומם בפרק אחד ובזמן אחד פשיטא דאף לרב אלפס ה"ל ספק א"א דאין לתלות יותר בזה מבזה ואפי' בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא לא תנשא ואם נשאת תצא אלא בעל כרחינו דלא התיר רב אלפס אלא היכא דאיכא למיתלי בא' יותר מבחבירו כדפרישית אבל בהוחזקו ושכיחי שיירתא דאיכא תרתי לריעותא אע"ג דאיכא למתלי באחד יותר מבחבירו אזלינן לחומרא. והכי נקטינן כסברת רב אלפס והרא"ש ורבינו וכל האחרונים לא כתבו לבאר דעת רב אלפס שכתב להקל בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא ולפע"ד הדבר ברור כדפי' ונראה עוד מבואר דאף הרא"ש לא היתה מסקנתו להקל בזו אלא היכא דאי אפשר בעדות אחרת שאם היינו חוששין לחומרא בחדא לטיבותא היתה צריכה להתעגן לעולם ודמיא להא דלעיל דמשיאין ע"פ בת קול ולא חיישינן לצרה מהך טעמא דאם לא תאמין לזה צריכה להיות עגונה כל ימיה דלא תמצא עד אחר שיעיד בהיתירא וה"נ דכוותיה אבל כל היכא דאפשר בעדות אחרת אין להתיר אלא אם כן דאיכא תרתי לטיבותא ושזאת היתה דעת הרי"ף וכמו שנראה להדיא מתוך תשובתו כלל נ"א והצעת דברי רבינו שכתב תחלה אשתו מותרת ואח"כ כתב וי"א וכו' אינו אלא לפרש מה שכתב תחלה אשתו מותרת די"א דוקא דאיכא תרתי לטיבותא ורב אלפס פסק להקל אפילו ליכא אלא חדא לטיבותא ואין בדין זה אלא שתי סברות ולא ג' סברות: ###### Bach, Even HaEzer 17:17:1 [Bach, Even HaEzer 17:17:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:17:1) כתב הרמב"ם ז"ל ישראל שאמר מת יהודי עמנו וכו' אע"ג דבסמוך יתבאר בס"ד דלהרמב"ם נמי סמכינן אסימנים מובהקין ומשיאין את אשתו הכא איירי בסתם סימנים שאינן מובהקין והיינו דכתב רבינו וטעמא משום דקי"ל סימנין לאו דאורייתא ולא סמכינן בהו לענין איסורא כלומר אבל לגבי מציאה סמכינן על סימנין שאינן מובהקין ומחזירין אבידה על פי סימנים: ואיכא למידק דכאן כתב הרמב"ם עד שיזכיר שמו ושם עירו אלמא דבשמו בלא שם עירו אין משיאין את אשתו וכתב ה"ה דה"א נמי בתוספתא אין מעידין עד שמזכירין שמו ושם עירו משמע אפי' הזכיר שם אביו לא סגי עד שיזכיר גם שם עירו דאל"כ הוה ליה למימר דאין מעידין עד שמכירין שמו ושם אביו או שמו ושם עירו. והכי משמע נמי ממ"ש בסמוך דאף לרב אלפס דמיקל ומשיאין את אשתו בדאיכא חדא לטיבותא היינו דוקא דידוע שזה שמעידין עליו שמת יצא ממקום פלוני לעיר אחרת ומת שם אלא שאין ידוע אם היתה דירתו במקום פלוני או דירתו היתה במקום אחר אלא שעבר אמקום פלוני לעיר אחרת ואין זה בעלה של אשה זו במקום פלוני אבל אם לא היה נודע כלל שיצא ממקום פלוני פשיטא דיש לחוש אע"פ ששמו יוסף בן שמעון ובעלה של אשה שבמקום פלוני שיצא משם ולא חזר היה ג"כ שמו יב"ש אפילו הכי יש לחוש ליב"ש בסוף העולם שבא לכאן ומת ואין זה בעלה של אשה זו במקום פלוני והכי נמי מוכח ממ"ש בסמוך במי שנשכו נחש שאמר על עצמו שהוא פב"פ ממקום פלוני אלמא דבשמו ושם אביו לא סגי עד שיאמר ג"כ ממקום פלוני ולעיל כתב רבינו במצאו כתוב בשטר. מת פב"פ סומכין עליו ותנשא אשתו משמע דלא בעינן שיזכיר ג"כ שם מקומו וי"ל דבדין מצאו כתוב בשטר לא נחית אלא לאורויי דין שטר אם סומכין על מפי כתבם בעדות אשה אם לאו אבל לא נחית לאורויי התם דין הזכרת שמו ורצונו לומר שהוזכר שמו בדבר ברור שאין לספק באחר תדע שהרי בירושלמי לא אמרו אלא מצאו בשטר מת פלוני נהרג פלוני וכו' ופשיטא דבשמו בלא שם אביו ובלא שם מקומו אף אם הוא פלאי אין משיאין אלא בע"כ כיון דלא נחית השתא לאורויי דין הזכרת שמו נקיט בקצרה ורצה לומר שהזכיר שמו בדרך שאין בו ספק וזה נראה דבר פשוט מתוך התוספתא ומתוך הסוגיא דר"פ האשה שלום בעובדא דיצחק ר"ג בר אחתיה דרב ביבי דאזיל מקורטובא לאספמיא ומת באספמיא דאע"פ דשם זה הוא פלא טובא ומובהק יותר מיוסף בן שמעון סתם אפ"ה אי לאו דהוה ידוע דאזל מקורטובא לא היינו משיאין את האשה מקורטובא שבעלה היה כך שמו ויצא ולא חזר דהא חיישינן ליצחק ר"ג בר אחתיה דרב ביבי אחר שבסוף העולם שבא לאספמיא ומת שם ואין זה בעלה של אשה זו מקורטבא ולכן יש לתמוה על הרא"ש בתשובה שהתיר ע"פ העד שהעיד על שמו ושם אביו אע"פ שלא הזכיר שם מקומו ותו דנראה מתוך דבריו שלא התיר האלפסי בחדא לטיבותא אלא לפי שלא היה אפשר שתמצא עדות אחרת ואם היו חוששין לחומרא זו היתה עגונה כל ימיה כמ"ש בסמוך אלמא דאפילו במקום עגון אין לה היתר אלא דוקא דידעינן דיצא ממקום פ' כדפי' ולפעד"נ דהרא"ש ז"ל לא התיר בהזכיר שמו ושם אביו בלא שם עירו אלא א"כ דאיכא נמי אומדנא אחרת שהוא הוא דאז דוקא יש לסמוך להקל בהצטרף יחד הטעמים ולומר שפלוני בר פלוני מעיר פ' מת והכי משמע מתשובת הרא"ש שהביא רבי' לקמן בסי' קי"ח במיתת התלמיד רבי אשר: יש נשים וכו' בפ' האשה שלום שנינו הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרת' ויבמתה ובת בעלה ובגמרא בברייתא קאמרינן כשם שבת הבעל אינם מעידה לאשת האב כך אשת האב אינה מעידה לבת הבעל וכשם שאין החמותה מעידה לכלתה משום דסניא לה כך הכלה אינה מעידה לחמותה דסניא לה דכתיב כמים הפנים לפנים וגו' וכך פי' הרי"ף לברייתא זו ונראה דה"ה לבת חמותה דכי היכי דבת חמותה סניא לכלה כך הכלה סניא לבת חמותה וכ"כ נ"י להדיא ופשוט הוא ורבינו כתב כל החלוקות והשמיט חלוקה זו שהיא לא תעיד לבת חמות' ולא ידעתי למה: ###### Bach, Even HaEzer 17:18:1 [Bach, Even HaEzer 17:18:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:18:1) כל הבא להעיד על עדות אשה א"צ דרישה וחקירה מיהו כתב ה"ה לפרש להרמב"ם דאע"ג דא"צ דרישה וחקירה מ"מ צריך לשאול אותו ב' וג' פעמים היאך ראית שמת ובמה ידעת דאפשר שהוא טועה בדבר שאמרו חכמים שאין דנין אותם כמת והוא סבור שמת וקאמר בדדמי אבל במעיד שמעתי מפי פלוני שמת אין מקום לשאלה היאך ידע הראשון והכי משמע מעובדא דר"ט סוף יבמות ממש ששאל ודקדק עם העד ב' וג' פעמים וכיון דבריו אז השיא את אשתו והכי נקטינן: כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז והביאו ב"י וז"ל דקי"ל דלא בעינן בעדות נשים דרישה וחקירה דכד"מ דעו וכיון שכן מסתברא דעדים המוכחשים בבדיקות בעדות נשים כשרים וכשם שכשרים בד"מ וכו' עכ"ל ויש לתמוה דמשמע דהוכחשו בחקירות פסולים והא ליתא וכדפרישית לעיל בתחלת הסימן גבי תשובת הרא"ש היכא דאיכא הכחשה בדבריהם דכשרה אפי' הכחשה בז' חקירות כשרה בעדות נשים וי"ל דודאי דגם הר"ן מודה דאפי' הכחשה בחקירות כשרה אלא דלפי שהשאלה היתה בהכחשה בבדיקות שהוכחשו בשם היבם השיב לו בראייה ברורה דהכחשה בבדיקות כשרה וה"מ להשיב לשואל דאפילו הוכחשו בחקירות כשרה אלא שלא היה צריך לזה ומ"ש ב"י בש"ע סעיף כ"א דאפילו אם הוכחשו בבדיקות כשרים הוא תימה גדולה דמשמע דוקא בבדיקות והא ליתא כדפי' ותו מאי אפי' בבדיקו' דמשמע כ"ש שאר הכחשה והלא כל הכחשות שבעולם אינן אלא שתים או הכחשה דחקירות או הכחשה דבדיקות ואין ספק דט"ס הוא וצריך להגיה דאפילו אם הוכחשו בחקירות כשרים ובתשובה הארכתי בס"ד כל זה ומסקנא דמילתא דאפי' הכחישו זא"ז בשבע חקירות כשרה וע"ל בסוף הסימן אצל אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג: ###### Bach, Even HaEzer 17:19:1 [Bach, Even HaEzer 17:19:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:19:1) וכתב ר"ת וכו' דברי ר"ת כתובים בתוס' ובאשר"י ובנ"י אבל צ"ע דמשמע מדבריהם דס"ל לר"ת דבשביל גופו שלם ואין כאן פרצוף פנים ופדחת וחוטם סמכינן עליה בטביעות עין ע"י סימנים שהיו לו בגופו משמע דאטביעות עין בלא סימנים לא סמכינן ורבינו כתב דאטביעות עין לחודיה סמכינן איברא דבנ"י משמע דאטביעות עין לחודיה סמכינן לר"ת ואפשר דכך היה מפרש רבינו כדברי ר"ת שבתוס' והרא"ש והיה גורס וע"י סימנים בוי"ו ופי' דהוי"ו במקום או וה"ק יכול להכירו בטביעות עין או ע"י סימנים ורצונו לומר סימנים מובהקים לגמרי והיינו דכתב רבינו יכול להכירו בט"ע או ע"י סימנים מובהקין וכו' אלא דקשה הא דכתבו התוס' וז"ל ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב וע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים עכ"ל והשתא אי איתא דרבינו מפרש דאו ע"י סימני הגוף קאמר ובסימנים מובהקין א"כ מאי ועוד וכו' הלא מתחלה כשכתב דבלא פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימנים כשכל גופו קיים אפילו בלא טביעת עין בע"כ דהיינו ע"י סימנים מובהקין לגמרי דבאין מובהקין אין סומכין עליהן וא"כ כשכתב ועוד דבא לומר דאפי' את"ל דמתני' מיירי כשכל גופו שלם ואפ"ה לא מהני סימנים בגופו אם אין הפרצוף שלם והיינו בסימנים שאינן מובהקין מ"מ ע"י טביעות עין ניכר היטב אע"פ שאין הפרצוף שלם לאיזה צורך כתב עוד או ע"י סימני הגוף וכו' שזה כתב בתחלה וה"ל לכתוב כמ"ש נ"י בלשון מתוקן אלא ודאי נ"ל דדעת ר"ת כשכתב האי ועוד שבא לפרש ולומר דשמא דוקא בסימנים הוא דאין ניכר כשאין הפרצוף שלם והיינו בסימנים שאינן מובהקין אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימנין שאינן מובהקים שבגוף כיון שיש כל גופו וכך צריך לפרש בדברי הרא"ש וזה סותר דברי רבינו שכ' ע"ש ר"ת דאט"ע סמכינן אפילו בלא סימנין כלל ונראה לפרש בענין אחר דדברי התוס' והרא"ש דמצריך לר"ת ט"ע ע"י סימנין היינו לומר דאז ניכר היטב אף לאחר כמה ימים ודברי רבינו דקאמר דבט"ע לחודא סגי מיירי דוקא תוך ג' ימים והיינו דכתב אחר זה אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך שלשה ימים למיתתו וכו' כלומר דמ"ש דמעידין עליו כשאין הפרצוף שלם כשניכר בטביעות עין לחודיה אין זה אלא דוקא בתוך ג' ימים וכן פי' המרדכי ע"ש ר"ת סוף יבמות אבל התוס' והרא"ש כתבו להדיא ע"ש ר"ת דע"י טביעות עין בהדי סימנים שבגופו ניכר היטב אפי' לאחר כמה ימים אע"פ שאין הפרצוף שלם והכי מוכח מדברי רבינו דהאי אין מעידין אלא תוך ג' ימים קאי אמ"ש תחלה דאם אין הפרצוף שלם דניכר בטב"ע לחודיה שהרי כתב אחר זה ואפי' היה ביבשה אם אינו חבול בפניו וכו' דאלמא דתחלת דבריו דאין מעידין אלא תוך ג' ימים אינו אלא היכא שאין הפרצוף שלם דאמר תחלה דהיינו חבול בפניו וקאמר השתא אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י טב"ע לחודיה בלא שום סימנים כלל וקאמר אח"כ ואפי' היה חבול בפניו וכו' וכך הוא בתו' ובאשר"י ואין להקשות ממ"ש התו' והאשיר"י וז"ל ואפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף וכו' דמשמע דר"ל אפי' את"ל דהיכא שנחבל בפניו אין מעידין עליו אלא תוך ג' ימים אפי' גופו שלם וניכר בט"ע ע"י סימנים שאינן מובהקין בגופו אפ"ה בהרוג שאין ידוע מתי נהרג ויוכל להיות שהוא בתוך ג' ימים תלינן לקולא כיון שנשאר גופו וניכר בט"ע לחודיה דאלמא דמסקנת ר"ת דלא סמכינן אפילו ע"י טביעות עין בהדי סימנים לאחר ג' ימים דנראה דלא כתב ר"ת האי את"ל לקושטא דמילתא שכך הוא האמת דודאי סמכינן ע"י ט"ע בהדי סימנין אפילו לאחר כמה ימים אלא לחזק הוראתו במצאוהו הרוג דתלינן לקולא כתב כך ולומר דאפילו את"ל דהיכא דודאי הוא לאחר ג' לא סמכינן אט"ע אפילו בהדי סימנים מ"מ במצאוהו הרוג סמכינן אט"ע לחודיה ותלינן שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו אבל לפי האמת סמכינן אטביעות עין בהדי סימנין אפילו לא ראוהו אלא לאחר כמה ימים אפילו אין הפרצוף שלם ולמד רבינו כך ממ"ש התוס' והרא"ש בפ' האשה שלום הא דקאמר וקאמרי סימנין דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין דפי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודייהו היינו בשלא נמצא הגוף שלם דאכלוהו כוורי ולא נשאר אלא פרצוף פנים עם החוטם אבל אם גופו שלם ומכירין אותו אפילו לאחר כמה ימים מהני ט"ע וכן פי' ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים עכ"ל אלמא דס"ל דמ"ש ר"ת תחלה דאפי' אין הפרצוף שלם מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י טביעות עין בהדי סימנים הוי לקושטא דמילתא ומ"ש אח"כ אפילו את"ל וכו' לאו הכי קושטא דמילתא אלא לחזק ההוראה שכתב אחר זה דבאינו ידוע מתי נהרג תלינן לקולא וסמכי' אט"ע לחודיה בלא שום סימנים כלל. לכן כתב גם רבינו לקמן באחר שלא ראה הטביעה דנאמן אפילו לא ראהו עד אחר כמה ימים ואפי' בט"ע בלא סימנין ובתנאי שיראנו שלם בכל גופו אבל באינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם לא סמכינן עליה בראהו אחר כמה ימים אא"כ ע"י טביעת עין בהדי סימנים וא"כ מ"ש רבינו תחלה דכשהגוף שלם דסמכינן עליה בט"ע לחודיה בלא סימנים אע"פ שאין הפרצוף שלם וה"ה נמי היכא דליכא אלא פרצוף שלם בלא שום גוף כל זה אינו אלא תוך ג' ימים כדכתב אחר זה מיד אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ודוק היטב: ###### Bach, Even HaEzer 17:20:1 [Bach, Even HaEzer 17:20:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:20:1) ומ"ש ואם אין מכירים אותו בטביעות העין וכו' כתב ב"י האי אם אין מובהקים דקאמר דמשמע שאם הם מובהקין מעידין עליהן אסימנין דגופו קאי אבל סימנים דכליו אפילו מובהקים לאו כלום הם משום דחיישינן לשאלה עכ"ל והאריך בסמוך על הוראה זו דחיישינן לשאלה והכי נקטינן ולפי זה ניחא דשינה רבינו לשון משנתינו ששנינו ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דהקדים התנא בגופו לכליו ורבינו הקדים בכליו לבגופו ואין זה אלא לאורויי דמ"ש אם אינם מובהקין לא קאי אלא אגופו דסמיך ליה אבל סימנים דכליו אפילו מובהקין נמי אין סומכין עליהן והכי מוכח ממ"ש רבינו לקמן בסימן קל"ב דמפליג בין כיס לשאר כלים ולקמן בסי' קי"ח הביא תשובת הרא"ש באותו שהכירו בו הבתי שוקיים דאין סומכין עליהן דחיישינן. לשאלה מדהביא תשובה זו בספרו אלמא דס"ל דאינה סותרת כלל לפסקיו וכן משמע בפסקיו ספ"ק דמציעא דס"ל להרא"ש דחיישינן לשאלה וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' קס"א וכך נהגו להורות בכל המלכיות: ###### Bach, Even HaEzer 17:21:1 [Bach, Even HaEzer 17:21:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:21:1) אין מעידין עליו וכו' בד"א ביבשה וכו' איכא למידק דהא דקאמר ביבשה אין מעידין עליו לאחר ג' ימים אינו אלא בחבול כדמסיק רבינו בסוף דבריו וכדפי' בסמוך ובמים דמעידין עליו אפילו שהם שם כמה ימים אינו אלא בשאין בו מכה וא"כ דין יבשה ומים אחד הוא ומאי בד"א ביבשה וכו' דקאמר רבינו ותו איכא למידק טובא דכאן כתב רבינו בסתם דבעינן שראהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה ומשמע דאפילו שלם בכל גופו אינו נאמן להעיד עליו אם לא ראהו מיד ואפילו אחר שלא ראה שטבע ובסמוך כתב רבינו בטבע במים דנאמן איש אחר בט"ע בלא סימנין אפילו לא ראהו מיד ואפשר ליישב קושיא זו דכאן לא בא רבינו אלא לחלק בין יבשה למים דבמים אפי' שהה שם כמה ימים מעידין עליו אם ראהו מיד אחר עלייתו מן המים ואפי' ראה הטביעה ולא חיישינן דקאמרי בדדמי דמיירי בשני עדים ולהכי סגי בט"ע בלא סימנים וכמ"ש הרא"ש ובסמוך איירי בעד אחד חיישינן דקאמר בדדמי בשראה הטביעה ולפיכך בעינן דמכירו ע"י סימנים ועי"ל כדי לתרץ גם הקושיא הראשונה דהכא מיירי שבעודו במים היה שלם בכל גופו וגם לא היה בו מכה אלא דלאחר שהועלה מן המים לא היה שלם וראה את הגוף שלם בלא ראשו או ראה את הראש בפרצוף פנים שלם בלא גוף והשתא ניחא האי בד"א ביבשה וכו' דתחלה אמר אין מעידין אלא תוך ג' ימים והיינו באינו שלם ולא ראה אלא או הראש בלבד או הגוף בלבד ועל זה קאי ואמר בד"א ביבשה אבל במים כיון דאינו שלם אינו מעיד עליו אלא אם כן ראהו מיד אחר עלייתו מן המים וכולה מילתא הכא איירי באינו שלם אבל לקמן קאמר דאף לאחר שהועלה מן המים ראהו שלם בכל גופו אם איש אחר הוא שלא ראה שטבע מעיד עליו אפילו לא ראהו מיד אחר שהעלוהו ואפילו בט"ע בלא סימנין ועוד נראה לחלק בין יבשה למים דבמים כל היכא דאיכא מכה בין בפניו ובין בשאר כל הגוף מיא מרזו מכה ופירש רש"י מכבידין הכאב ונופח ונשתנה אבל ביבשה דוקא בחבול בפניו אבל בחבול בשאר כל הגוף ואינו חבול בפניו מעידים עליו ואפילו לאחר כמה ימים ותו דבמים היכא דאיכא מכה אפילו תוך שלשה ימים לטביעה ואפילו ראהו מיד לאחר עלייתו אין מעידין עליו אבל ביבשה אפילו חבול בפניו מעידין עליו תוך ג' למיתתו על כל פנים. ועוד נראה דמ"ש רבינו תחלה דדוקא שראהו מיד אחר עלייתו מן המים וכו' היינו דוקא בשאינו נודע דפלוני זה נפל למים אלא שמצאו איש אחד במים והכירוהו שפלוני בן פלוני הוא בטביעת עין בלא סימנים התם צריך שיראוהו מיד אחר שהועלה מן המים ומ"ש רבינו אחר כך אפילו לא ראוהו מיד היינו היכי שנודע שנפל פלוני זה במים ושוב מצאו איש אחד במים והכירוהו שפלו' שנפל במים הוא התם אפי' בט"ע בלא סימנים ואפילו לא ראוהו מיד נמי מעידין עליו לכן כתב רבינו לשם ראוהו שנפל למים וכו' עד אפילו לא ראוהו מיד אחר שהועלה וכו' ובהכי מיירי הני עובדי דבגמ' פרק בתרא ריש (דף קכ"א) בהאי דטבע בכרמי ובההוא דטבע בדגלת דאלמא דידעינן דטבע פלוני וכן בב' ת"ח פרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו) תניא בהדיא וטבעה דהשתא כיון שנודע דפלוני טבע ואחר שלא ראה הטביעה הכירו בט"ע ואפי' לא היה אלא עד אחד מעיד עליו אפילו לא ראוהו מיד אלא דאיכא לתמוה טובא בלשון הרמב"ם פי"ג מה"ג שכתב וז"ל טבע בים והשליכו הים ליבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה עכ"ל דאם דעת הרב ז"ל דלאחר זמן מרובה אין מעידין עליו דחוששין מן הסתם שמא נשתנה כסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון ודאי קשה טובא דה"ל לפרש עד כמה הוי זמן מרובה דחוששין מן הסתם שמא נשתנה והיה נראה לפע"ד דט"ס הוא וצריך להגיה שאינו נשתנה במים אפי' לאחר זמן מרובה והכי משמע להדיא בנימוקי יוסף שכתב דהא דאיתא בפרק בתרא לבתר חמשה יומי דה' יומי לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא בתוך המים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשה מעשה לאחר י"ז יום ובגמרא מעשה שהיה כך היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרי דכתב דנראה דעת הרמב"ם שאין חוששין מן הסתם דנשתנה במים אפי' לאחר זמן מרובה אלא דלשון וכן נראה דעת הרמב"ם לא משמע הכי דאם היה ט"ס בדברי הרמב"ם כדפי' הרי כתב כך בפירוש ולא ה"ל למימר וכן נראה אלא ה"ל לומר וכן כתב הרמב"ם ויש ליישב דה"ק נ"י אע"פ שנמצא כתוב ברמב"ם אלא לזמן מרובה בע"כ ט"ס הוא וצ"ל ואפי' לאחר זמן מרובה דאל"כ ה"ל לפרש עד כמה הוי זמן מרובה מדלא פי' נראה שדעתו לפרש אפילו היה זמן מרובה לא חיישינן מן הסתם דנשתנה מיהו כיון דבסמ"ג בעשה סוף סי' חמשים (דף קל"ה ע"ג) כתוב ג"כ לשון זה אלא לאחר זמן מרובה וכך הביאו ב"י וכ"כ בש"ע נראה ודאי דלאו ט"ס הוא אלא צריך לפרש דה"ק דאפי' אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו ולא חיישינן מן הסתם שנשתנה במים וסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון אפילו נשתהה במים ק' יום או ר' יום ויותר לפי שאינו רגילות דנשתנה במים אלא לאחר זמן מרובה כי אז רואין שינוי בגופו ובצורתו וכל זמן שאין אנו רואין שום שינוי אין לחוש מן הסתם דנשתנה ומעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים והכי נקטינן דלא חיישינן מן הסתם דנשתנה צורתו אפי' לאחר ק' יום או ר' יום אלא א"כ שאנו רואין דאיכא שינוי בגופו ובצורתו והכי משמע להדיא ממ"ש הרי"ף בפ' בתרא וז"ל אבל במי' אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה וכו' מדכתב ד' וה' ימים וקשיא השתא ה' אינו משתנה ד' מיבעיא וליכא לשנויי הך קושיא אלא כהך פירושא דהא דקאמר ד' וה' רצונו לומר ואפי' טובא כדאמרי אינשי וכ"כ התוס' בפ' במה אשה (שבת דף ס) בשם ר"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפי' טובא לא פרכינן השתא ה' ד' מיבעיא ע"ש בד"ה השתא כנ"ל פשוט לפי לשון הרי"ף ודלא כמ"ש בנ"י דהרי"ף מחמיר כלומר שאינו מתיר ביותר מה' ימים אלא אדרבה מתיר ביותר ואפי' טובא וכדעת הרמב"ם והסמ"ג כך היא דעת הרי"ף וכך היא דעת הרא"ש וה"ר ירוחם ורבי' שכתב בסתם אפי' שהה שם כמה ימים מעידין עליו שהמי' מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והיינו כדפרישי' דמן הסתם אין חוששין שמא נשתנה אא"כ דרואין בו שינוי קצת ודו"ק: ###### Bach, Even HaEzer 17:22:1 [Bach, Even HaEzer 17:22:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:22:1) ואפי' היה חבול בפניו וכו' תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עניו כ"כ הרא"ש סוף יבמות ע"ש ר"ת בבירור אבל הריב"ש כתב בתשובה וז"ל הרשב"א הניח הדבר בצ"ע וגם התוס' לא כתבו בבירור אלא יכול להיות עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ בנימוקי יוסף וז"ל התוס' ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך ג' ימים ע"כ אבל בלשון התוס' שבידינו לא כתוב כך אלא זה לשונם אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג וכו' ולשון זה אין לו הבנה וצריך להגיה כאשר הגיה מהר"ש לוריא בהגהותיו וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים עכ"ל. לפי זה כתבו בבירור דתולין לקולא וכמו שכתב הרא"ש בשמו ורבינו בסתם והכי נקטינן דפסק ר"ת הוא בבירור וכמו שהוכחתי למעלה מתוך תו' דפרק האשה שלום דמ"ש ר"ת אפילו הוא אמת וכו' לא כתב כך אלא לחזק הוראה זו דבאין ידוע מתי נהרג תולין לקולא ומעידין עליו בט"ע לחודיה ודו"ק: לשון הש"ע בסעיף כ"ז מצאוהו הרוג ומכירין אותו בט"ע ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו ויש אוסרים ומיהו אם יצא הקול איש פלוני מת או נהרג ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל עד כאן לשונו ולכאורה משמע דה"ק דלד"ה אף ליש אוסרין הכא שריא והא ודאי ליתא דפשיטא דליש אוסרין דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא הכא נמי אסירא אלא האי ומיהו הכי פירושו דחוזר מסברא הראשונה דתולין להקל ומתירין וקאמר דאע"ג דלא התירו אלא מפני שתולין שנהרג תוך ג' ימים והכא שמצאוהו לאחר ג' ימים ליציאת הקול איכא למימר דאין סומכין על מה שהכירוהו ואין לנו להתירה וקאמר דליתא אלא מיהו אם יצא הקול וכו' מותרת לדברי הכל כלומר שריא ממה נפשך בין שהקול אמת ובין שאינו אמת דאם הקול אמת א"צ עדות אחרת ואם הקול אינו חמת הרי אינו לאחר ג' ימים דתלינן לקולא שנהרג תוך ג' והאי לד"ה כאילו אמר ממה נפשך כנ"ל ליישב לשון זה: ###### Bach, Even HaEzer 17:23:1 [Bach, Even HaEzer 17:23:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:23:1) נפל לגוב האריות וכו' פי' מי שראוהו שנפל והלך לו משם ולא ידע אם אכלוהו אם לאו בגוב אריות אין מעידין עליו מן הסתם דאפש' שלא אכלוהו אבל בנחשים ועקרבים מעידין עליו מן הסתם דודאי אכלוהו דאגב איצצא מזקי לזה פירש רש"י דכיון שדוחקן שעומד עליהן מזקי ליה אבל גוב אריות רחב הוא וכו' וכבשן האש וכו' מיירי נמי דא"א לעלות והלכך אפי' הלך לו משם מעיד עליו א"נ אפי' אפשר לו לעלות אלא ששהה עליו כדי שישרף נמי מעיד עליו כמו שיתבאר בסמוך אצל דין מים שיש להם סוף ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' דבירושל' איתא איפכא נפל לכבשן האש אין מעידין עליו חוששין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה רוצה לומר שנפל באש וברח לו בשום ענין מן האש עכ"ל התוספות ונראה לי דברייתא דתלמודא דידן מיירי דוקא בשנפל למקום עמוק דאי אפשר לו לעלות ממנו וכ"כ הרב המגיד לחלק בכך בשם הרשב"א ונראה דחלוק זה הכריחו הרב דאל"כ אי אפשר לתרץ ברייתא דתלמודא דידן דסתרא לברייתא דאיתא בירושלמי עוד נראה דבראוהו נפל לכבשן האש והלך לו משם ואפשר לו לצאת בשום ענין ואח"כ מצאו בכבשן עצמות אדם תולין לומר דאותו שנפל לשם ודאי נשרף והכי מוכח מעובדא דר"פ האשה שלום בההוא גברא דבשילהי הילוליה אתלי נורא בי גנני ובתשובה על הנשרפי' בירידי ערסליו התבאר בס"ד כל הצורך: ###### Bach, Even HaEzer 17:24:1 [Bach, Even HaEzer 17:24:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:24:1) ראוהו צלוב נראה דהאי צליבא פירוש שצלבוהו בידיו כדאיתא בפרק נגמר הדין ופסק מלא הוא שרים בידם נתלו אבל הצליבה במלכות זה ובשאר מלכיות שתולין אותו בחבל שסביב צוארו ונחנק מיד מעידין עליו אע"פ שהלך משם ולא שהה כדי שתצא נפשו דכל שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו כדכתב הרמב"ם פי"ג מה' גירושין והארכתי בתשובה בס"ד: ###### Bach, Even HaEzer 17:25:1 [Bach, Even HaEzer 17:25:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:25:1) ומ"ש או מלא פצעים וכו' משנה סוף יבמות אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו ופירש רבינו דאו או קאמר וכן פירש"י אבל מלשון הרמב"ם שכתוב ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת וכו' נראה דס"ל דמתניתין חדא קתני ואפילו ראוהו מגוייד והוא צלוב וגם חיה אוכלת בו ור"ל שצלוב הוא על עץ בגובה וירו בו חצים או דקרוהו בחרב וכידון כדרך שהמלכות עשה שתולין אותו ואח"כ ממיתין אותו וגם החיה ועוף אוכל מן הצלוב ואפ"ה אין מעידין עליו שמת דאפשר דלא דקרוהו במקום שהנפש יוצאת בו וכן העוף לא אכל במקום שהנפש יוצאה בו ולפי זה ניחא דהרב המגיד תמה על הרב שלא כתב מדין מגוייד כלום וב"י תמה על תמיהתו הלא כת' אע"פ שדקרוהו וכו' ושרי ליה מאריה דהלא מ"ש הרמב"ם אע"פ שדקרוהו וכו' הוא חוזר על הצלוב וה' המגיד נשא ונתן בדין מגוייד שאינו צלוב ועל זה תמה למה לא כתב הרב מזה כלום ומ"מ למאי דפרישי' בדברי הרמב"ם אין כאן קושיא דלהרמב"ם לא מיירי מתני' במגוייד שאינו צלוב ולכן לא כתב אלא מתניתין דמיירי במגוייד והוא צלוב ואע"ג דבגמרא דקא רמינן מתני' אברייתא דקתני בה דמגוייד מחיי לא חיי משני לה אביי ורבא שמעינן דהוה ס"ל דמתניתין מיירי במגוייד שאינו צלוב ומתני' או או קתני לא הביא הרמב"ם הך שקלא וטריא דס"ל דאביי ורבא לא קא משני אלא למאי דקס"ד דמקשה דמתני' או או קתני אבל לקושטא דמילתא מתניתין במגוייד והוא צלוב קתני והתם הוא דאין מעידין עליו דלא מצי ידעי ביה שפיר אי מייתי אי לאו אבל במגוייד שהוא לפנינו דידע ביה שפיר א"נ מגוייד במקום שהוא עושה אותו טרפה מעידין עליו ובפלוגתא דרשב"א ורבנן במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה ויכול לחיות ע"י כוייה ואע"פ שמגוייד הרבה ומסוכן טובא והיא דעת הרמב"ם ולכן כתב דכל היכא שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב ה"ה מעידין עליו דבכל זה גם המגוייד במקום שעושה אותו טרפה דמיית ודאי מעידין עניו ומינה דבמקום שאינו עושה אותו טרפה דאפשר שיחיה ע"י כויה אין מעידין עליו וכר"ש בן אלעזר דהכי קסתים תלמוד בריש פרק האשה שלום דקאמרה זימנין דמחו ליה בגורא או ברומח וסברה ודאי מת ואיכא בעביד סמתרא וחיי אלמא דכל היכא דאפשר דכי עבדי ליה רפואה מחיי חיי אין מעידין עליו ודלא כתנא קמא בברייתא דס"ל דלא אמרינן דילמא קא עבדי ליה סמתרא בתר הכי א"נ שמא יכווהו ויחיה כיון דלא הוו קא עבדינן סמתרא עד עתה ואינן מזומנין לו מעידין עליו ולא קי"ל הכי אלא כרשב"א דאין מעידין עליו ודוקא במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה כך הוא דעת הרמב"ם והכי מוכח בירושלמי דתני בה לפרש משנתינו אפילו ראוהו מגוייד אומר אני בחרב מלובנת נכוה וחיה וכך נראה מדעת הרי"ף והרא"ש שפוסקים כרשב"א וכדפי' שהרי הביאו המשנה כצורתה דאין מעידין על המגוייד ומעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אלמא דבמקום שעושין אותו טרפה מעידין עליו ותנשא ובמקום שאינו עושה אותו טרפה אין מעידין עליו ולא תנשא אבל רבי' כ' או מלא פצעים אפי' במקום שנעשה טרפה אין מעידין עליו ונראה דטעמו דלמאי דקא מוקי אביי למתניתין דמגוייד אין מעידין עליו כרשב"א מפני שיכול לכוות לחיות מותבינן עלה מדקתני סיפא מעשה בעסיא וכו' ואי כרשב"א אפילו מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ומשני שאני מיא דמרזו מכה אלמא דאפילו מן הארכובה ולמעלה דעושה אותו טרפה אם הוא ביבשה אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ואל תתמה הלא טרפה אינה חיה שכבר פירש ר"י בתוספות דודאי מגויוד במקום שעושה אותו טרפה מת לבסוף אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והלכך יכול לכוות ולחיות זמן מה אף עפ"י שמת לבסוף ואין מעידין לרשב"א דקי"ל כוותיה זו היא דעת רבינו ונראה ודאי דאף הרמב"ם מודה בזה דאפילו במקום שעושה אותו טרפה לא תנשא אלא אחר י"ב חדש דטריפה אינו חי יותר מי"ב חדש ובסמוך יתבאר בס"ד: ###### Bach, Even HaEzer 17:26:1 [Bach, Even HaEzer 17:26:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:26:1) ואם עד אחד מעיד וכו' משמע דבשני עדים נאמנים אפילו במעידים שהכירוהו על ידי ט"ע דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ולא חיישינן דילמא קאמרי בדדמי וכ"כ הרא"ש וכך משמע מדברי הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד ע"ש הרמב"ן ודלא כהאלפסי דאפי' בשני עדים דוקא בהכירוהו ע"י סימנים אבל בט"ע חיישינן דקאמרי בדדמי ובסוף סי' זה כתב רבינו בביאור וכתבו התו' ר"פ האשה שלום ואי סימנים לאו דאורייתא מיירי הכי בסי' מובהק דהוא דאורייתא כדאמרי' באלו מציאות א"נ מהני על פי טביעות עינא עכ"ל פי' סימנים שאינן מובהקין מהני ע"פ ט"ע בהדי סימנין ומדברי רבינו שכתב בסוף דבריו אלה דבאינו שלם לא סמכינן אט"ע לחוד בלא סימנין משמע להדיא דמיירי בסימנים שאינן מובהקין דאי במובהקין לא היה צריך לט"ע בהדי סימנים דאסימנים מובהקין לחודא סמכי' וא"כ מ"ש בתחלת דבריו ואם ע"א מעיד וכו' והכרתיו ע"י סימנים שה"ל בגופו נאמן היינו לומר שהכירו בט"ע ע"י סימנים וקאמר אבל בט"ע בלא סימנים אינו נאמן דחיישינן דקאמר בדדמי ולא היה צריך לפרש דבסימנים לחודיה אינו נאמן דהא פשיטא דאין סומכין אסימנים שאינן מובהקין גבי איסורא אלא הא איצטריך לאשמועינן דאפי' אטביעת עין נמי לא סמכינן אבל ודאי דאסימנים מובהקין סמכינן אפי' איכא תלתא לריעותא דראוהו שטבע וג"כ אינו שלם וגם ראוהו לאחר כמה ימים ומ"ש רבינו אבל אחר שלא ראה וכו' ואפילו בט"ע בלא סימנים נמי הכי קאמר דאפי' בט"ע לחודיה בלא סימנים בהדיה נאמן ולאפוקי היכא דאינו שלם בכל גופו דלא סמכינן אטביעות עין בלחוד בלא סימנים כך נראה מבואר מדברי רבינו ע"פ דעת הרא"ש והתוס' אכן במרדכי ר"פ האשה שלום כתב דהא דקאמר תלמודא ואסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים הכי קאמר או קאמרי סימנים והיינו לומר דבט"ע לחודיה א"נ בסימנים לחודיה נמי נאמן ע"א והיינו בסימנים מובהקין ונראה דאין להקל ולהתיר ע"י ט"ע לחודיה באותו שראה הטביעה מאחר שהרא"ש ורבינו אוסרין: ###### Bach, Even HaEzer 17:27:1 [Bach, Even HaEzer 17:27:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:27:1) וכן אם נפל למים שאין להם סוף ובא להעלותו והעלו ממנו אבר וכו' היינו מעשה דעסיא ששנינו במשנתינו ומיירי בידוע הוא שאותו האבר הוא ממנו שיש בו סימן מובהק דליכא למיחש דילמא אותו אבר של איש אחר הוא וכך פי' ה' המגיד ונ"י ושאר מפרשים והוא דבר פשוט ולא קשיא דכאן דאמר דמעידין עליו כיון שא"א לו להיות חי ולמעלה אמר במגוייד אפילו במקום שנעשה טרפה אין מעידין עלו דלמעלה ה"ק אין מעידין עליו בסתם שהוא מת ותנשא לאלתר קודם י"ב חדש אבל ודאי כיון דטרפה הוא ואינו חי יותר מי"ב חדש תנשא לאחר י"ב חדש והיינו דקא מדקדק רבינו שכתב כאן מעידין עליו להשיא את אשתו ולא כתב בסתם מעידין עליו משום דהוה משמע שמעידין עליו בסתם שהוא מת ותנשא מיד והא ליתא דאע"ג דטרפה הוא ואינו חי יותר מי"ב חודש מ"מ אסורה שתנשא קודם י"ב חדש ולכן כתב מעידין עליו להשיא אשתו כלומר להשיא את אשתו כשתהיה מותרת להנשא דהיינו לאחר י"ב חדש וכ"כ הרמב"ן והרשב"א עיין בדברי ה' המגיד בפי"ג מה"ג ומביאו ב"י: ###### Bach, Even HaEzer 17:28:1 [Bach, Even HaEzer 17:28:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:28:1) עיר שהקיפוה כרקום וכו' הרי הן בחזקת חיים פי' בין לחומרא בין לקולא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ולפיכך הולכים לחומרא ואין מעידין עליהן שמתו ואפי' אבד זכרם דבחזקת חיים דיינינן להו ואשתו אסורה לעולם ואפי' נשאת תצא אבל ספינה שטבעה ממש בים ושהה ועמד עד כדי שתצא נפשו אע"ג דאין מעידין עליהן שגם הם בספק חיים מיהו אם נשאת בדיעבד לא תצא וכמ"ש בתשובה להרמב"ן סי' קכ"ח הביאו ב"י ונראה דה"ה נמי בעיר שכבשוה כרקום והיוצא ליהרג דדמיין ליה ובתשוב' הר"יבש סי' שע"ט נראה שחולק על זה ולענין מעשה צ"ע ופי' יוצא ליהרג פי' ב"י היינו מב"ד של עכו"ם וכך נראה דעת הרי"ף וכמו שפי' ב"י דבריו דלפי דעכשיו בעונותינו אין ב"ד דנין דיני נפשות אלא ב"ד של עכו"ם כ' בסתם ואחריהם נמשך רבינו ודלא כהרא"ש עכ"ד ולא נהירא אלא דעת רבינו כהרא"ש וכמ"ש לקמן בסימן קמ"א סעיף מ"ו ועיין במ"ש עוד לעיל סוף סעיף י': ###### Bach, Even HaEzer 17:29:1 [Bach, Even HaEzer 17:29:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:29:1) עד אחד אומר מת וכו' בפרק האשה שלום תנן עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת ה"ז לא תצא ובגמ' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' ה"ק ע"א אומר מת והתירוה לינשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון והא דקשיא ליה לתלמודא מדעולא ואע"ג דעולא מודה דלכתחלה לא תנשא משום דר' אסי הסר ממך עקשות פה כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף כ"ב) היינו משום דמטעם הסר ממך עקשות פה אין כאן אלא מדה טובה אבל ליכא איסורא אפילו מדרבנן ובמשנתינו מוכח מדיוקא דאיסורא איכא לכתחילה דלא תינשא וכך למדתי מדברי הרא"ש בפסקיו דלא כמ"ש התוס' ע"ש ר"י ע"ש והיינו דכתב רבינו מותרת להינשא ולית בה איסורא כלל אפילו מדרבנן אלא מדה טובה דלא תנשא משום לזות שפתים אבל אם בא השני קודם שהתירוה איסורא איכא דלא תנשא מיהו אם נשאת לא תצא דהכי משמע בסיפא דתנן ע"א אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא ומדלא אשמעינן רבותא דאפילו בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת תצא אלמא דא' וא' לא תצא וכ"כ התוס' אלא דנראה מדבריהם דדוקא אחד ואחד בזה אחר זה דמותרת לינשא מן התורה אלא דלא תנשא מדרבנן הלכך אם נשאת לא תצא אבל אחד ואחד בבת אחת דאסורה לינשא מן התורה אם נשאת תצא ע"ש מיהו מדברי רבינו שכתב בסמוך בע"א אומר מת ועד אחד אומר לא מת אם נשאת למי שאינו מעיד תצא משמע דאפי' בזה אחר זה נמי תצא מדלא חילק בין בבת אחת לזא"ז ונראה דס"ל דלא כתבו התוס' לחלק ביניהם אלא למאי דקס"ד דמשנתינו כפשוטה היא אבל למאי דאסיק לא צריכא בפסולי עדות אין לדייק כלום מהא דלא תני רבותא דאפילו באחד ואחד תצא דללישנא קמא הך הוה רבותא טפי דאפילו בנשאת ע"פ עד אחד כשר אם באו אח"כ שני פסולין ואמרו לא מת תצא וללישנא בתרא אשמעי' נמי רבותא היכא דהתירוה ע"פ אשה ונשאת ואח"כ באו ב' נשים ואמרו לא מת תצא ולא אמרי' דכל שהאמינה תורה ע"א ואפי' אשה חשוב כשנים וכדעולא ולפ"ז צריך לפרש דמ"ש רבינו אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת אע"פ שנשאת תצא היינו לומר אע"פ שהתירוה על פי אשה ונשאת אפ"ה כשחזרו ב' נשים ואמרו לא מת הלך אחר רוב בפסולי עדות. ולעיל בסימן ז' דגבי שבויה בע"א מעיד שנטמאה וע"א מעיד שהיא טהורה דמותרת אפילו זה שמעיד בההוא עבד או שפחה לא דמי להכא דבשבויה דמינוולה נפשה הקילו ע"ש: ###### Bach, Even HaEzer 17:30:1 [Bach, Even HaEzer 17:30:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:30:1) נשאת ע"פ עד כשר וכו' אפילו נשאת לא' מעידיה תצא האי לישנא לא שייך היכא דנשאת ע"פ אשה אלא לפי דאשה לאו דוקא אלא ה"ה קרוב וכסול דרבנן ועליו קאמר אפילו נשאת לאחד מעידיה: ###### Bach, Even HaEzer 17:31:1 [Bach, Even HaEzer 17:31:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:31:1) דאשה בעצמה וכו' עד אין מתירין אותה לינשא דעת רבינו דכיון דבעיין לא איפשטא ספיקא דאורייתא היא ועבדינן לחומרא וכ"כ באלפסי אבל הרמב"ם דפסק בתרווייהו לקולא דמתירין אותה לינשא סבירא ליה כיון דמשיאין האשה ע"פ עצמה חשיבא היא כשנים וכדעולא וכי איבעיא לן בתנו לי כתובתי והתירוני לינשא וכו' מדרבנן קא מיבעיא לן אי חיישינן דמשום כתובה קאמרה וכיון דחששא בדרבנן היא עבדינן לקולא: ###### Bach, Even HaEzer 17:32:1 [Bach, Even HaEzer 17:32:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:32:1) יש לה צרה וכו' עד ואוכלת בשבילו תרומה אם הוא כהן איכא למידק דמתני' תנא בה נמי אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה ואיתא בגמרא דאי אשמועינן בצרה היא דוקא צרה חיישינן דמשקרא משום צערה דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה אימא לא מחזיקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנה אבל לחומרא לענין תרומה מיחש קמ"ל והשתא אמאי לא כת' רבינו חמותה לאורויי דאפילו בחמותה אוכלת בתרומה וכך יש לדקדק אדברי הרמב"ם שלא כתב אלא צרה ולא כתב חמותה אבל הרי"ף והרא"ש כתבו המשנה כצורתה: ###### Bach, Even HaEzer 17:33:1 [Bach, Even HaEzer 17:33:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:33:1) אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות משנה בפרק האשה שלום ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יודא ורש"א הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו ופסק הרמב"ם ספי"ב ורבינו דהלכה כרבי יודא ור"ש ואיכא למידק אמאי תנא הך פלוגתא בשתי צרות המכחישות זא"ז הו"ל למיתני בשני עדים אחד אומר מת ואחד אומר נהרג וי"ל דאפילו ר"מ לא פליג אלא בצרות דחיישינן דכל אחת אומרת שקר לקלקל צרתה וכיון דאחת משניהן ודאי שקרנית אולי שתיהן אומרים שקר להקל כי לא ידעו אמתת הדברי' וכמו שפירשו התוספות אבל בעדים דעלמא אף ר"מ מודה הואיל ושניהם מודים שאינו קיים ינשאו דפלגינן דבוריה וע"ל אצל בא אחד ואמר הרגתי ואצל א"צ בעדות אשה דרישה וחקירה: ###### Bach, Even HaEzer 17:34:1 [Bach, Even HaEzer 17:34:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:34:1) בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום וכו' ל"ש התחילה היא וכו' ר"פ האשה שלום מ"ט דקטט' רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אומר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגילה היא קטטה פי' דלמ"ד בדדמי בכל ענין חיישינן בדדמי אבל דמ"ד דמשקרא היכא דארגילה היא קטטה לא משקרא דתרתי לא עבדה והתוס' כתבו דגרסי' דארגיל הוא קטטה למ"ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרי' בדדמי אבל למ"ד דמשקרא היא יריאה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה והרא"ש כתב כגי' התוס' וכתב ועבדינן לחומר' משמע דס"ל כמ"ד בדדמי אבל הרמב"ם רפי"ג מה"ג כ' אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה נראה דס"ל כמ"ד דמשקרא והכריע לפסוק כדבריו דכיון דהכחישות במאי דקאמרה גירשתני א"כ הוחזקה שקרנית ואעפ"כ לא חילק בין ארגיל הוא קטטה לא רגילה היא אילו היה מסופק בגירס' ולכך כתב בסתם דעבדינן לחומרא וכתב ה' המגיד דלהרמב"ם דהוחזקה שקרנית אפי' אמר מת וקברתיו אינה נאמנת דמשקרא: ###### Bach, Even HaEzer 17:35:1 [Bach, Even HaEzer 17:35:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:35:1) ומ"ש ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת שם איבעיא להו ע"א בקטטה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעביד' לאיגלויי לא משקרא ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו ופסק הרמב"ם ורבינו דלא תנשא ומשמע דחיישינן לטעמא דהיא דייק ומינסבא והקשה ה' המגיד שהרי הרמב"ם סבר דטעמא דע"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ"ש בארוכה בסוף ה"ג אבל מה שתירץ על זה אינו מתיישב לפע"ד ולי נראה דהרמב"ם סבור דטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ודאי עיקר הטעם דסמכו עליו חכמים דע"א מהימן דעל טעם זה סמכו בהכרת שמות בגיטין ובחליצה מפי אשה ומפי קרוב ואנן הכי קמיבעיא לן מי נימא טעמא דע"א מהימן משום הך טעמא בלחוד דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ואפילו היכא דלא דייקא ומינסבא א"ד דוקא היכא דאיכא נמי טעמא דהיא דייקא ומינסבא וכיון דבקטטה לא דייקא ומינסבא אין עד אחד נאמן ועבדינן לחומרא דלכתחילה לא תנשא מיהו אם נשאת כתב הרמב"ם דלא תצא שהרי יש לה עד וצ"ע על מה שכתב רבינו ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת דמנ"ל הא הלא פירש רש"י וז"ל עד אחד בקטטה קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן או לא עכ"ל אלמא דלא קמיבעיא ליה אלא בהלך הוא לבדו למ"ה ובא עד אחד ואמר מת והיא אינה אומרת כלום אבל בהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלה וגם עד אחד בא ואמר מת נראה דלא קמיבעיא ליה דפשיטא דתנשא דהכא ודאי דייקא שהרי היא אומרת שהיא יודעת בבירור שמת ולא על עדות העד סומכת והכי משמע לכאורה מדברי הרמב"ם שכתב בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו משמע הלשון שבעלה הלך למ"ה והיא נשארה בבית ובא ע"א ממ"ה והעיד לה שמת בעלה לא תנשא וכו' ונ"ל דרבינו דקדק בדברי הרמב"ם שכתב שמא שכרה אותו דמאין הוציא זה כיון שלא נזכר בגמרא וכמו שתמה על זה גם ה' המגיד ולכן סבר רבינו דהרמב"ם מפרש דקא מיבעיא ליה בע"א בקטטה היכא דאשה נמי אומרת מת ומאחר שהרב פוסק כמ"ד דטעמא דקטטא דמשקרא כדפי' א"נ הך בעיא בע"א בקטטה לא קמיבעיא ליה אלא למ"ד טעמא דקטטה משום דאמרה בדדמי מי נימא כיון דאיכא ע"א דלא משקר ומסייע היא נמי קושטא קאמרה ולא חיישינן לבדדמי או דילמא בעינן נמי דדייקא ומינסבא ובקטטא לא דייקא ומינסבא והאי נמי דקאמרה איהי נמי מת אין זה אלא בדדמי אבל לטעמא דמשקרא לא קמיבעיא ליה דפשיטא כיון דמשקרא אפי' איכא נמי ע"א דמסייע חיישינן שמא שכרה אותו וז"ש רבינו ואם נשאת כתב הרמב"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה ולשון זה לא כתבה הרמב"ם אלא דרבינו מפרש כך בדבריו דמדבר בשהעד מסייעה ולפי זה צריך לומר דמ"ש הרמב"ם בא עד אחד והעיד לה וכו' משמעו דקאי אמ"ש תחלה באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' ואמר שאם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה כלומר מסייע לה ולדקדק בלשונו שאמר בא ע"א וכו' לאורויי דאע"ג דלא בא העד עמה אלא האשה באה תחלה ואמרה מת בעלי ואח"כ בא גם ע"א והעיד לה שמת בעלה אפ"ה לא תנשא חיישינן שמא כשהיו תחלה ביחד במ"ה שכרה אותו והיתה עצתם שהאשה תבא ראשונה ותאמר מת בעלי ואח"כ יבא גם העד אחריה וימלא דבריה ויאמר לה מת בעלה וסובר רבינו דכ"ש היכא שהעד לבדו מעיד שמת בעלה דבלא טעמא שמא שכרה אותו לא תנשא דכיון דאיכא קטטה לא דייקא ומינסבא ולכן כתב רבינו ואפי' אם עד מסייעה כו': ###### Bach, Even HaEzer 17:36:1 [Bach, Even HaEzer 17:36:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:36:1) וכן אם יש מלחמה בעולם ואמרה מת אפי' בסתם וכו' משנה שם מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעי' אמרה שלום בעולם או דילמא כיון דאיתחזקה אמרה בדדמי ולא אתי מ"ל לשקר ומרע חזקה ופרש"י ואי קשה תפשוט ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי איריא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנה אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמועינן והיינו החזיקה היא מלחמה בעולם תריץ מתניתין דאמרה מסתמא ואשמיעי' דהואיל ושלום בעולם ואף על גב דלא אמרה על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכי קא מיבעיא ליה כגון שיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה עכ"ל וזהו שכתב רבינו ביש מלחמה בעולם ואמרה מת אפילו בסתם דמסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכשלא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה כתב רבינו והיא אומרת מת במלחמה דאם אמרה מת בסתם מסתמא מת על מטתו קאמרה אבל הרמב"ם כתב וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואומרת מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אלמא דס"ל דאפילו במלחמה בעולם אם אמרה מת בסתם נאמנת דסתמא מת על מטתו קאמרה עד דאמר' בפירוש מת במלחמה ומה שהקשה רש"י יש לתרץ דהא גופיה קא מיבעיא ליה מי נימא החזיקה היא מלחמה בעולם דאמרה מת בעלי במלחמה נאמנת ומתני' נמי דקתני שלום בעולם נאמנת היינו דאמרה מת בעלי במלחמה א"ד אעפ"י דאיכא שלום בעולם כיון דאמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ומתני' הכי קתני שלום בעולם נאמנת פי' שאינה אומרת מת במלחמה אלא שלום היה בעולם ומת על מטתו נאמנת מלחמה בעולם אינה נאמנת פי' שאמרה מלחמה היתה בעולם ומת במלחמה אינה נאמנת ואע"פ שלא היינו יודעים שיש מלחמה באותה מדינה אלא על פיה אפ"ה אינה נאמנת וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא דבאמר' מת במלחמה אינה נאמנת אפי' לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה אבל הא פשיטא ליה דכל שלא אמרה בפירוש מת בעלי במלחמה אלא מת על מטתו או מת סתם אפי' איכא מלחמה בעולם נאמנת דסתם מת על מטתו משמע כנ"ל דעת דעת הרמב"ם: ###### Bach, Even HaEzer 17:37:1 [Bach, Even HaEzer 17:37:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:37:1) ומ"ש והרמב"ם כתב בזה שאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש לא כתב כן נראה דרצונו לומר דאע"ג דבע"א בקטטה נראין דברי הרמב"ם דאם נישאת לא תצא שהרי יש לה עד מסייעה מ"מ בזה שהחזיקה היא מלחמה בעולם דבזה כתב הרמב"ם ג"כ דאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש לא כתב כן אלא כתב סתם דבעיין לא איפשיטא ועבדינן לחומרא ומשמע דס"ל דאפי' נשאת תצא מדלא כתב כך להדיא דנשאת לא תצא וא"ת החזיקה היא מלחמה מאי קמיבעיא ליה הא לא שייך מגו כיון דאינה חשידא לשקר אלא אמרה בדדמי תירצו התוס' בשם ר"י בדבור הראשון פ' האשה שלום דבהחזיקה היא מלחמה איכא למימר מדלא אמרה בסתם מת בעלי אלמא מדדייקא כולי האי דלא קאמרה בדדמי ושייך מגו ואפ"ה אינה נאמנת דלא אתי מגו ומרע לחזקה דאתחזק במלחמה קאמרה בדדמי ואף אם נשאת תצא ולהרמב"ם דכתב דאם נשאת לא תצא אלמא דס"ל דסמכינן אהאי מגו קשיא דאפילו איכא מלחמה בעולם נמי נימא אם נשאת לא תצא כיון דאיכא מגו דאי בעיא אומרת מת על מטתו א"נ נהרג בלא מלחמה אלמא מדדייקא כולי האי דלא קאמרה בדדמי וי"ל דאין זה מגו כיון דידוע לעולם דהיא מלחמה יראה לומר דמת על מטתו ויודעין שהיא משקרה כל זה כתבו התוס' לשם: ###### Bach, Even HaEzer 17:38:1 [Bach, Even HaEzer 17:38:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:38:1) וכתב הרמב"ם כיון שיש מלחמה בעולם אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת נראה דס"ל הא דאמרי' בריש האשה שלום דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא האי מת על מטתו היינו לומר דאמרה שלא מת בתוך המלחמה כי לא היה מאנשי המלחמה שבאין להרוג או ליהרג אלא היה רחוק מהמלחמה במקום שאין מורא ופחד מזריקת חצים ואבני בליסטראות ולשם נהרג או מת דכל שהיה ברחוק מקום קרינן ליה מת על מטתו וכ"כ המרדכי הביאו ב"י הלכך נאמנת אבל באומרת מת במלחמה שהיה מאנשי המלחמה אפי' אומרת נמי וקברתיו אינה נאמנת ולא משום בדדמי דהא ודאי בדאמרה וקברתיו אין לחוש לבדדמי אלא אנן חיישינן באשה כיון דחזק הוא בדעתה דמת במלחמה דקאמרה ס"ד בכל הני דאיקטול איהו פליט ומתוך אותו הדמיון שחזח בדעתה משקרה וקאמרה נמי וקברתיו ולפי זה אפילו נשאת ועוד דמסתמא יראה במלחמה לשהות עד אחר הקבורה ומשקרה ונראה דאיכא נפקותא בין הטעמים דלטעם הראשון וכמ"ש המרדכי אף באומרת נטבע במים שאין להם סוף ונפלט ליבשה וקברתיו נמי אינה נאמנת להרמב"ם כמו במלחמה דמתוך אותו הדמיון שחזק בדעתה משקרא וקאמר' נמי קברתיו ואפילו נשאת תצא וכן נמי באמרה מת תחת המפולת או נשכו נחש ועקרב ומת אפי' אמרה וקברתיו אינה נאמנת כמו במלחמה להרמב"ם וכ"כ ה"ה להדיא ולא דמי לרעבון דבאמרה מת וקברתיו נאמנת דהתם כיון שאמרה וקברתיו מסתמא היתה אצלו ומת בפניה וקברתו וליכא למיחש לא לבדדמי ולא למשקרא משא"כ במת במלחמה ומת תחת המפולת או נשכו נחש ועקרב דאף שלא מת בפניה סברה ודאי מת במלחמה ותחת המפולת ומתוך דמיון זה שהוא חזק בדעתה משקרת וקאמרה נמי וקברתיו אבל לטעם השני שמסתמא יראה במלחמה לשהותה עד שתקברנו חיישינן דמשקרא א"כ במים שאין להם סוף דאין שם מורא וכן מפולת ונחש כי אמרה מת וקברתיו נמי נאמנת כמו ברעבון זולתי מת במלחמה דאינה נאמנת אפילו אמרה וקברתיו ומה שקשה ליהמנה במת במלחמה במגו דמת על מטתו י"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה דבמלחמה ודאי חזקה דיראה לשהות עד שתקברנו ועוד כתבו התוס' היכא דידוע דאיכא מלחמה בעולם יריאה לומר מת על מטתו דהכל יודעים דמשקרא כדפי' בסמוך מיהו בהחזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא אפילו לכתחלה במגו דמת על מטתו וצ"ע וכל זה באשה עצמה שאמרה מת עלי במלחמה אבל בע"א במלחמה לא חיישינן דמשקר כל עיקר אלא דקאמר בדדמי בלחוד ולפיכך אם אמר נמי וקברתיו דליכא למיחש שוב לבדדמי נאמן וס"ל להרמב"ם דבאשה דאית לה צערה דגופא חיישינן דלמא משקרה כי היכי דחיישינן בקטטה בינו לבינו דמשקרה חבל עד המעיד למה יעיד שקר ועיין במ"ש ה' המגיד ליישב דברי הרמב"ם הביאה הב"י ולפעד"נ מה שכתבתי: ###### Bach, Even HaEzer 17:39:1 [Bach, Even HaEzer 17:39:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:39:1) ואם יש מלחמה בעולם ובא ע"א ואמר מת במלחמה אינו נאמן וכתב הרמב"ם שאם נשאת לא תצא ואע"ג דלרבינו במת סתם נמי אינו נאמן דמסתמ' מת במלחמה קאמר כיון דאיכא מלחמה בעולם אפילו הכי נקט רבינו ואומר מת במלחמה משום דעל זה הביא מ"ש הרמב"ם שאם נשאת לא תצא והרמב"ם לא קאמר אלא באומר מת במלחמה כדפירש' לעיל: ###### Bach, Even HaEzer 17:40:1 [Bach, Even HaEzer 17:40:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:40:1) ומ"ש ואם אמר העד מת וקברתיו נאמן וכו' בפ' האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא גופ' דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא דאמר' בדדמי ובעיי' לא אפשיטא ופי' התו' דאין לפרש או דילמא טעמא דע"א משום דדייקא ואפילו אמר העד בדדמי נאמן דהא אפי' דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי אלא ודאי לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי כמו האשה עצמה אלא דמ"מ אין להאמינו כיון דהאשה לא דייקא כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו דכיון דיש רגלים לדבר עכ"ל ור"ל דהאשה ודאי לפי תאותה שחפצה להתיר את עצמה טועה וקאמרה בדדמי אבל עד אחד אינו טועה ואינו אומר אלא מה שרואה בבירור גמור ולפי זה אע"ג דבעיין לא אפשיטא הכא מ"מ מדחזינן בעובדא דטבע בדגלת בפרק בתרא דבמים דכמלחמה דמי וקאמר בדדמי כדאיתא בפ' האשה שלום וא"כ לא דייקא ומנסבא ואפ"ה עד אחד נאמן א"כ ה"ה במלחמה נמי ע"א נאמן ולא בעינן דנימא וקברתיו דלא בעינן וקברתיו אלא היכא דחיישי' לבדדמי ובע"א דלא קאמר בדדמי לא בעינן וקברתיו כך הוא לדעת התו' והוא דעת הראב"ד שכתב רבינו אבל רש"י כתב וז"ל והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי עכ"ל והיא דעת הרי"ף והרמב"ם דקמיבעיא ליה אי חיישינן לע"א במלחמה דילמא קאמר בדדמי כמו האשה ואינו נאמן א"ד ע"א לא קאמר בדדמי וכיון דלא משקר במילתא דעבידא לאיגלויי נאמן ובעיא לא איפשיטא ואזלי' לחומרא דבעי' שיאמר וקברתיו כעובדא דטבע בדגלת דקאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה וכו' דהשתא ליכא למיחש לבדדמי ה"נ בעי' וקברתיו כי היכי דלא ליחוש דילמא קאמר בדדמי אלא דהאלפסי ס"ל דה"ה בב' עדים נמי חיישי' דלמא קאמרי בדדמי ובעי' דאמרי קברנוהו ותימא לפי דעתו אמאי לא קמיבעיא להו בב' עדים כי היכי דמיבעיא להו בע"א וצריך לומר דס"ל לרב אלפס דאה"נ דתרתי קמיבעיא להז דטובא אשכחן הכי בתלמודא בפ' כיצד הרגל (דף י"ט) דדלמא רבא את"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה וע"ש בפירש"י וכן בפ"ב דזבחים (דף כ"ה) מסיק תלמודא דרב אמי תרתי בעי מיני דר' יוחנן את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי וה"נ תרתי קמיבעיא להו את"ל בב' עדים לא חיישינן דקאמר בדדמי ע"א מאי וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא בתרווייהו דבין בע"א בין בב' עדים חיישינן לבדדמי אא"כ דאמרי קברנוהו ואיכא לתמוה כיון דבעובדא דטבע דאסקוה לקמאי וחזיתיה וכו' לא בעי' לא סימנין ולא וקברתיו אלא נאמן עד אחד שהעיד שהכירוהו בט"ע כיון דליכא למיחש בדדמי א"כ בעובדא דב' ת"ח פ' האשה שלום דמוקמינן לה דאסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וכו' למה לי סימנים וי"ל דהתם לא היה הגוף שלם דאכלוהו כוורי וכדכתבו התוס' וז"ל נ"י איבעיא להו ע"א במלחמה פי' רבינו אלפסי ז"ל באומר מת וקברתיו דוקא בטעמא דאמר דילמא טעמא דע"א משום דלא משקר ה"נ דלא משקר א"ד זימנין דמשקר אלא אנן לאו עליה סמכינן אלא אאיתתא גופה דדייקא עד שתגיע לדבר ברור והכא זימנין דסניא ליה וכיון דאית לה מידי למיסמך קאמרה בדדמי אבל באומר מת סתם לא מיבעיא חד דלא מהימן אלא אפי' תרי נמי לא מהמני משום דכל במלחמה אמרי בדדמי עכ"ל ותימא דא"כ דבמת וקברתיו קמיבעיא ליה בע"א דילמ' משקר וקא אתינן למיפשטא מעובדא דב' ת"ח דשמעינן מינה דאפי' בדלא אמר וקברתיו ע"א נאמן מאי קא דחו כגון דאמרי אסקינהו לקמן כו' כלומר ולעולם חיישינן דלמא משקר דא"כ מאי מהני כשאמר אסקינהו קמן וקאמר סימנין והא בע"א חיישינן דילמא משקר ואפילו אמר קברתיו לא סמכינן עליה וכך כתב הרב המגיד בפי"ג מה"ג ויש ליישב דלנ"י מיירי כגון שהסימנים לא היו גלוים ומפורסמים בפנים ובפס ידים אלא היו בגוף תחת הכסות סימנים מובהקים דהשתא כיון דקאמרי הני סימנים ואנן ידעינן דהני סימנים הוו ביה בההוא גברא א"כ לא משקר אבל למאי דפרישית לרש"י ולהאלפסי ולרמב"ם ניחא טפי אלא דרש"י לא גרס זימנין דסניא ליה והאלפסי גרס ליה ועיין בדברי הרב המגיד הביאו ב"י לעיל אצל ע"א במים שאין להם סוף: ###### Bach, Even HaEzer 17:41:1 [Bach, Even HaEzer 17:41:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:41:1) ואם אומרת עישנו עלינו את הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת הא דלא קתני עישנו עליו הבית ומת נראה לפרש דרבותא אשמעינן דלא מבעיא בעישנו עליו הבית דפשיטא דאינה נאמנת מאחר שלא היתה עמו בבית מנא ידעה שנשאר שם דילמא ברח והלך לו אלא אפי' אמרה שנינו היינו בבית ועישנו עלינו וראיתי שהאש אחזה בבית ונשאר שם ואני ברחתי אפ"ה אינה נאמנת דא"ל כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא אבל לגבי נפלו עלינו לסטים ודאי דקשיא כיון דטעמא דאשה כלי זיינה עליה ליתניא סתמא נפלו עליו לסטים ומת נאמנת וי"ל דבכה"ג אפי' בעד ח' נמי נאמן כיון דלא נפלו לסטים אלא על ההרוג והעד לא ירא לעמוד שם עד שימות כי לא היה הוא בסכנה כיון שלא בא להרוג כי אם ההרוג אבל נפלו עלינו לסטים דבע"א אומר כך לפי מחשבתו שנפלו הליסטים על כולם והוא מת ואני ניצלתי אינו נאמן דא"ל כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא וניצל אבל באשה אפי' אמרה נפלו עלינו דלפי מחשבתה בהתחלה נפלו הליסטים על כולם אפ"ה נאמנת לומר הוא מת דאנן סהדי דהיא אינה יראה ועומדת שם עד שימות כיון שלא בקשו הליסטים לעשות לה דבר רע ולא היתה בסכנה דאשה כלי זיינה עליה וא"ת דכאן פסקו הפוסקים כרב אידי דאשה כלי זיינה עליה ונאמנת ובפ"ב דע"ז פליג עליה ר' ירמיה ולא ס"ל לומר האשה כלי זיינה עליה ולדידיה משמע דאינה נאמנת וי"ל דרב ירמיה נמי לא אמר אלא לענין שתתיחד עם העכו"ם ושלא ניחוש לש"ד דלא סמכינן אטעמא דאשה כלי זיינה עליה ואסורה להתיחד אבל מודה ר' ירמיה דסומכת האשה על זה שיכולה להטמין עצמה ולהמתין שם בכדי שתראה שימות ולא תעיד בדדמי וכמ"ש לשם התוס' להדיא (דף כ"ו) ועיין בי"ד סי' קנ"ג: ###### Bach, Even HaEzer 17:42:1 [Bach, Even HaEzer 17:42:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:42:1) בא בעלה וכו' משנה וגמ' פ' האשה רבה וע"פ פסק האלפסי והרא"ש דל"ש ע"פ ע"א ל"ש ע"פ ב' עדים וע"ל בסוף סי' ט"ו. ###### Bach, Even HaEzer 17:43:1 [Bach, Even HaEzer 17:43:1](https://torahapp.org/share/book/Bach/s/Even%20HaEzer/r/17:43:1) ומ"ש אבל אם גירשה או מת אז לא הוי משני אלא ממזר דרבנן צריך לפרש דהיינו שגירשה או מת קודם שנתעברה מן השני וכן מ"ש בן שנולד קודם שמת כו' לאו דוקא שנולד אלא רצונו לומר שנתעברה קודם שמת ופשוט: