## Badei HaAron; Sheviit Siman 13 ###### Badei HaAron; Sheviit 13:1 [Badei HaAron; Sheviit 13:1](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:1) **דרכי השמירה על קדושת פירות שביעית** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:2 [Badei HaAron; Sheviit 13:2](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:2) **שאלה** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:3 [Badei HaAron; Sheviit 13:3](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:3) מהי המשמעות של קדושת פירות שביעית: מה מוגדר כמאכל שחלה עליו קדושת הפירות? האם ראוי להגיש מאכל הקדוש בקדושת שביעית למי שאינו יכול לשמור עליו, כגון במוסדות גדולים, לתינוק או למי שאינו מקפיד על שמירת השמיטה? ###### Badei HaAron; Sheviit 13:4 [Badei HaAron; Sheviit 13:4](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:4) **הקדמה** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:5 [Badei HaAron; Sheviit 13:5](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:5) יסודות שאלות אלו נעוצים בהלכה שפירות שביעית ניתנו "לאכילה ולא להפסד" (וראה על כך עוד בהרחבה בסימן הקודם העוסק במצוות אכילת פירות שביעית), מהלכה זו נגזרו מספר דינים המגבילים את שימושי הפירות שאינם אכילה. מכיוון שדינים אלו מטרתם לייעד את הפירות לאכילה, ודאי שלא נכון לנהוג ב'חומרות' שבעקבותיהן תימנע אכילת הפירות ויצא שכרנו בהפסדנו. לכן חשוב להבין לעומק מהו עיקר הדין ומהי חומרה, ולדאוג שהשאיפה לדקדוק ולמנהג חסידות לא תפגע בציווי התורה "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה". (השאלה המעשית מתי מותר לזרוק פירות שביעית לפח? תידון בנפרד בתשובה הבאה). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:6 [Badei HaAron; Sheviit 13:6](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:6) במקורות חז"ל ישנו דיון מהו גבול הריקבון שבו פירות שביעית מפסיקים להיחשב למאכל אדם, וכן ישנו דיון לגבי דינם של שאריות פירות תרומה ועצמות קודשים. אולם בחז"ל אין דיון מפורש מה יש לעשות בשאריות של פירות שביעית. בנוסף לכך, ניתן לראות שחז"ל לא ייחסו קושי רב בשמירה על קדושת שביעית, וכך רואים מהדיון בתוספתא בשאלה האם מותר לתת פירות קדושים לחשוד על השביעית: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:7 [Badei HaAron; Sheviit 13:7](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:7) אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון שלש סעודות. במה דברים אמורים בדבר המתקיים, אבל דבר שאין מתקיים – אפי' מאה סעודות מותר. תוספתא שביעית ו, כ ###### Badei HaAron; Sheviit 13:8 [Badei HaAron; Sheviit 13:8](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:8) כלומר, אסור לתת לחשוד פירות בכמות שבה הוא יוכל לסחור, אך מותר לתת לו פירות כדי אכילה של שלוש סעודות. מכלל הדברים נלמד שמותר לתת לחשוד פירות הקדושים בקדושת שביעית לאכילה, ולא חוששים שהוא לא ישמור על קדושת הפירות. וכך אכן מדייק **החזון איש**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:9 [Badei HaAron; Sheviit 13:9](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:9) תניא בתוספ' שביעית פ"ו אין מוכרין פירות שביעית... והנה התירו מזון ג' סעודות משום כדי חייו... ויש לעי' למה התירו דבר שאין מתקיים ומשמע דלא חיישינן שמא לא יזהר בהפסד או לשנות בדרך אכילתן וכיו"ב שזה מן הדברים דלא שכיחי ותלינן בהיתר דשכיח... חזון איש, שביעית יב, יז ###### Badei HaAron; Sheviit 13:10 [Badei HaAron; Sheviit 13:10](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:10) כלומר, לפי דבריו לא חוששים שחשוד ישנה מדרך האכילה, כיוון שלא מדובר בדבר מצוי. מסתבר שהדבר נובע מכך שהגדרת דרך האכילה תלויה בשאלה מהו השימוש המקובל לאותו מאכל, ולכן תמיד חריגה מהמקובל היא 'לא שכיחה'. מתוך דין זה נראה שההנהגה לגבי השאריות היא הנהגה טבעית ושכיחה, ולכן אין לחשוש שחשוד על השביעית יפגע בקדושת הפירות. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:11 [Badei HaAron; Sheviit 13:11](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:11) אולם, עלינו לבחון את הדין לאור הפער בין החיים המודרניים, שבהם יש שפע של אוכל ובעקבות כך גם נזרקים כמויות גדולות של מאכלים, ובין המציאות בזמן חז"ל. כאן יש לדון בשאלה – האם הגדרת השאריות תלויה במציאות אובייקטיבית של מאכל שאינו ראוי לאכילה כלל, ללא קשר למציאות העכשווית, ולכן לדוגמא אם בתקופות של מחסור אכלו תפוחי אדמה ללא קילוף – לקליפות אלו יהיה תמיד גדר של מאכל אדם, או שהדבר תלוי בהגדרה סובייקטיבית מתי אנשים נבדלים מהאוכל וממילא הדבר תלוי במציאות העכשווית? ###### Badei HaAron; Sheviit 13:12 [Badei HaAron; Sheviit 13:12](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:12) לאחר שנעיין בשאלה היסודית איזה אוכל מוגדר כמאכל אדם בשביעית ואיזה לא, נדון בשאלה המעשית ובהצעות השונות שעלו בדברי האחרונים ביחס לשמירת הקדושה. לצורך הקלת העיון נפצל את התשובה לשני חלקים: תחילה נבחן את יסודות השמירה על קדושת פירות שביעית, ולאור יסודות אלו נדון בשאלה המעשית כיצד להתייחס לשאריות המזון הן שאריות שלאחר אכילה והן שאריות שבסירים. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:13 [Badei HaAron; Sheviit 13:13](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:13) **יסודות השמירה על קדושת פירות שביעית** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:14 [Badei HaAron; Sheviit 13:14](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:14) נבחן תחילה שלוש סוגיות ומתוכן נבחן שלוש שאלות עקרוניות: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:15 [Badei HaAron; Sheviit 13:15](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:15) א. דין תבשיל שהתעברה צורתו – באיזו דרגת קלקול פוסק מאכל מלהיחשב כמאכל אדם? ###### Badei HaAron; Sheviit 13:16 [Badei HaAron; Sheviit 13:16](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:16) ב. דין גרעיני פירות וקליפתם – האם הגדרת מאכל אדם הינה הגדרה אובייקטיבית או סובייקטיבית? ###### Badei HaAron; Sheviit 13:17 [Badei HaAron; Sheviit 13:17](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:17) ג. 'קדושת ייעוד' בשביעית ו'קדושה עצמית' בתרומה – השוואת דין תרומה לשביעית לאור דין קדושת מאכל בהמה בשביעית. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:18 [Badei HaAron; Sheviit 13:18](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:18) **תבשיל שהתעברה צורתו** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:19 [Badei HaAron; Sheviit 13:19](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:19) הציווי "'לאוכלה' – ולא להפסד" מחייב להתנהג עם פירות השביעית באופן שונה מפירות חולין, כמבואר במשנה: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:20 [Badei HaAron; Sheviit 13:20](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:20) שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה; לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני. קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר. משנה, שביעית ח, ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:21 [Badei HaAron; Sheviit 13:21](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:21) המשנה פותחת בכך שפירות השביעית מיועדים למספר שימושים לפי מדרג עדיפויות: אכילה שתייה וסיכה. בנוסף יש להקפיד לאכול רק דבר שמיועד לאכילה. כפי שניתן לראות, ההנהגות המנויות במשנה זו אינן באות לגרוע את השימוש בפירות, אלא להיפך – לחייב לדקדק ולהשתמש בשימוש האידיאלי של כל פרי. משום כך גם מתבקשת ההבהרה המובאת בתוספתא המבארת את דין המשנה – שאין חיוב לאכול אוכל שנפגם: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:22 [Badei HaAron; Sheviit 13:22](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:22) כיצד לוכל דבר שדרכו לוכל – אין מחייבין אותו לוכל קניבתו של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו... תוספתא, שביעית ו, ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:23 [Badei HaAron; Sheviit 13:23](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:23) כלומר, החובה לייעד את פירות השביעית לאכילה אינה כוללת דברים שאינם ראויים לאכילת אדם. ומדייק **החזון איש** (שביעית יד, י) שלא רק שאין מחייבים אותו לאכול, אלא אף הדבר נאסר, כיוון שכעת פסק המאכל מלהיות מיועד למאכל אדם והפך למיועד למאכל בהמה ואכילתו על ידי אדם נחשבת הפסד לבהמה (זאת לאור דין התוספתא שמאכל בהמה נאסר לאדם ומאכל אדם נאסר לבהמה כפי שיובא בהמשך). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:24 [Badei HaAron; Sheviit 13:24](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:24) אלא שיש לדון לגבי הדוגמאות המובאות בתוספתא – "פת שעיפשה", "תבשיל שעיברה צורתו" ו"קניבת הירק" – האם מדובר במצבים שבהם המאכל אינו ראוי כלל לאכילה (באופן אובייקטיבי) ומשם כך פוקע שם מאכל ממנו, או שמא מדובר בפגם סובייקטיבי, כלומר שהמאכל כבר אינו טעים ומשום כך אנשים רגילים שלא לאוכלו? ###### Badei HaAron; Sheviit 13:25 [Badei HaAron; Sheviit 13:25](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:25) לאור הכרעה בשאלה זאת, ניתן יהיה להתחיל להשיב על השאלה כיצד להתייחס לשאריות מזון: האם ייעודם לאכילה פוקע רק כאשר אינם ראויים עוד לאכילה באופן אובייקטיבי, או ששמא מדובר בהגדרה סובייקטיבית שתלויה בהתנהגות בני אדם? אם נבאר שהתוספתא התייחסה לפגימה קלה בלבד של האוכל, ניתן לומר שכל ההגדרה היא בעצם הגדרה סובייקטיבית וכאשר אנשים נמנעים מלאכול את המאכל פוקעת ממנו חובת האכילה, לעומת זאת אם נבאר שמדובר בפסילת המאכל מאכילת אדם באופן מוחלט, מסתבר שאף בימינו ההגדרה מוכרחת להיות זהה בדיוק להגדרתם של חז"ל. כדי לענות על שאלות אלו נבחן את סדרת הדוגמאות הללו בדינים נוספים שבהם הן מופיעות. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:26 [Badei HaAron; Sheviit 13:26](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:26) עיבור הצורה מוזכר מספר פעמים ביחס **לקורבנות פסולים** שדינם ש"תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה" (משנה, זבחים ח, ד; פסחים ז, ט; ופעמים רבות בבבלי ובירושלמי). הכלל בקורבנות הוא (פסחים פב ע"ב) שקורבן שנפסל בפסול שאיננו פגם בגופו, לא שורפים אותו מייד אלא משהים אותו עד ש"תתעבר צורתו" ורק אז שורפים אותו. ונחלקו הראשונים בהגדרת "עיבור צורה", שיטת **רש"י** היא שמדובר בפגימה קלה בלבד: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:27 [Badei HaAron; Sheviit 13:27](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:27) תעובר צורתה – תניחנה עד למחר ותיפסל בלינה ותעובר מראה ליחלוחית בשר הימנה משום בזיון קדשים, דכל זמן שלא נפסלו בלינה אין נשרפין אלא א"כ פסולו בגופו. רש"י, מנחות ה ע"א ###### Badei HaAron; Sheviit 13:28 [Badei HaAron; Sheviit 13:28](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:28) כלומר עיבור צורה הוא שינוי קל של הבשר: "תעובר מראה לחלוחית הבשר" שמתרחש לאחר לינת הבשר לילה וכלשונו במקום אחר ביחס לשלמים (פסחים עג ע"ב): "עיבור צורה הוא פסול לינה". יוצא שלשיטת רש"י עיבור צורה איננו ביטול מאכילת אדם, אלא רק קלקול הטריות של הבשר והשהיית הבשר לילה אחד.¹¹⁷ footnotes: ¹¹⁷ מלינת בשר קודשים ניתן היה לכאורה להוכיח להפך, שבשר שלן לילה עדיין ראוי הוא לאכילת אדם, שהרי שלמים נאכלים לשני ימים ולילה. אולם מסתבר שיש לחלק בין בשר שהקפידו לשמור אותו שלא יסריח, ובין בשר שלן בחוץ, שהרי במקדש הקפידו להניח את האברים על שלחן שיש (משנה תמיד, ג, ה) ומבאר הרמב"ם בפירוש המשנה על אתר לפי הירושלמי "והשיש מצננו ומרחיק ממנו העפוש". ומכאן מוכח שגם לדעת רש"י לינה פוגמת רק כאשר המאכל לן בצורה שפוגמת בטריותו, ולכן ברור שמאכל שלן במקרר או בכלי וקום אינו נפגם בלינת לילה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:29 [Badei HaAron; Sheviit 13:29](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:29) לעומת שיטת רש"י, מבאר**רבנו חננאל**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:30 [Badei HaAron; Sheviit 13:30](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:30) ...זה הכלל כל שפסולו בגוף ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו. כלומר, כל זמן שיתכן שיאכל מניחין אותו שמא יבוא אליהו ויתירנו באכילה, עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ויצא לשרפה... רבנו חננאל, פסחים לד ע"ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:31 [Badei HaAron; Sheviit 13:31](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:31) הר"ח מבאר שהחובה להשהות את הקודשים עד ש"תעובר צורתו" היא שמא יתירו אותם, ולכן אסור לשורפם עד שיגיעו לידי עיבור צורה, שהוא הפסד מוחלט מאכילת אדם – "ישנה מצורת בשר **שאי אפשר להאכל כלל**". לשיטתו יוצא של"עיבור צורה" לא מספיקה לינת לילה¹¹⁸ אלא יש להמתין ימים רבים, וכך הוא כותב במפורש במקום אחר (פסחים עג ע"ב): "ותעובר צורתו כלומר ישאר ימים עד ש**יבאיש ולא ישאר עליו אדמומית**". וכן נראה בפשטות גם בדעת **הרמב"ם** שכך הוא כותב בפירוש המשנה:¹¹⁹ footnotes: ¹¹⁸ הסוגיה בדף לד ע"א עוסקת בחטאת העוף, וכפי שנראה שם מקורו של רש"י לעצם דין לינת לילה הוא דין "נותר", אלא שרש"י כאמור השווה בין דין עיבור צורה בחטאת העוף לשאר המקורות בהם הוזכר "עיבור צורה" (לדוגמא ביחס לשלמים). לעומת זאת הר"ח לא קיבל זהות זאת ועל אף שגם לשיטתו פשוט שבחטאת העוף וקרבן פסח יצאו לבית השריפה לאחר יום שהרי הם יפסלו מדין נותר, אולם ביחס לשלמים לשיטת הר"ח עיבור צורה נעשית לאחר יותר מלינת לילה. ¹¹⁹ ביד החזקה לא מגדיר הרמב"ם במפורש מהו עיבור צורה, ובמקום אחד (פסולי המוקדשים ו, כ) הוא מוסיף שהכוונה היא ש"יפסדו", ואילו בשאר המקומות הוא רק מזכיר "עיבור צורה". אולם נראה שאין סיבה לחלק בין פירושו על המשנה לדבריו ביד החזקה. מעבר לכך, חידושו של רש"י לזהות בין עיבור צורה ללינת לילה אינו מוזכר כלל ברמב"ם, ולכן נראה בפשטות שדעת הרמב"ם כר"ח וכהגדרתו בפירוש המשנה, שעיבור צורה הוא הפסד מוחלט של הבשר. כאמור בהערה הקודמת, לשתי השיטות ברור שקורבן שנפסל בלינה אין צורך להמתין עד שיפסד צורתו, והנ"מ היא רק במקרים שאין פסול לינה כמו בשלמים. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:32 [Badei HaAron; Sheviit 13:32](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:32) **ותעבור צורתו**, הוא שישאר עד שיתעפש ויתקלקל, לפי שהכלל אצלינו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעבור צורתו וישרף. רמב"ם, פירוש המשנה, פסחים ז, ט ###### Badei HaAron; Sheviit 13:33 [Badei HaAron; Sheviit 13:33](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:33) בדומה לר"ח שדרש שהבשר "יבאיש", דורש הרמב"ם ש"יתעפש ויתקלקל". שיעור זה הוא פגימה רבה בהרבה מהשיעור שקבע רש"י – שתעבור "לחלוחית הבשר". ###### Badei HaAron; Sheviit 13:34 [Badei HaAron; Sheviit 13:34](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:34) שיטת רש"י מתבארת עוד **בסוגיית נותן טעם לפגם בכלים**, שבה מובא דיון דומה ומשם נוכל ללמוד לדיננו: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:35 [Badei HaAron; Sheviit 13:35](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:35) והתניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי ר"מ; ר"ש אומר: לשבח - אסור, ולפגם - מותר... כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא... בבלי, עבודה זרה סז ע"ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:36 [Badei HaAron; Sheviit 13:36](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:36) ומבאר שם **רש"י** לשיטתו: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:37 [Badei HaAron; Sheviit 13:37](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:37) לאו נותן טעם לפגם הוא - ... דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו. רש"י, עבודה זרה סז ע"ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:38 [Badei HaAron; Sheviit 13:38](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:38) כלומר לפי רש"י דברי הגמרא שכלי שאינו בין יומו נפגם טעמו נלמד מדין "עיבור צורה" וזהה לו, שהוא כאמור לשיטת רש"י זהה באופן מוחלט ל"לינת לילה". בדברי הגמרא בע"ז רואים שלינת לילה היא "פגמה פורתא" (כלשון הגמרא שם) ולכן לעניין "טעם לפגם" בכלים שנותנים טעם איסור שיעור זה מספיק. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:39 [Badei HaAron; Sheviit 13:39](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:39) כשיטת רש"י בביאור המושג "עיבור צורה" פוסק למעשה **הר"ש** גם ביחס ל"תבשיל שעיברה צורתו" שבתוספתא שלנו, הוא מתייחס הן ללשון הברייתא בתוספתא והן ללשונה בירושלמי (שביעית פ"ח, ה"ב): ###### Badei HaAron; Sheviit 13:40 [Badei HaAron; Sheviit 13:40](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:40) פירוש **קניבת ירק** מה שפוסקים מן הירק קרוי קניבה מל' משיחסום ויקנב... **נתקלקלה צורתו**, שעבר עליו לילה אחת, ובתוספתא (פ"ו) קתני **שעברה צורתו**, ויש מיכן ראיה לקדרה שאינה בת יומה, ובפ' אלו עוברין (דף מד ב) ובפ' בתרא דע"ז (דף עה ב) דלינת לילה פוגמת אף על גב דליכא מעת לעת דהא חשיב ליה מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה... ר"ש, שביעית ח, ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:41 [Badei HaAron; Sheviit 13:41](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:41) הר"ש מתייחס לשתי הלשונות של התוספתא ("עיברה צורתו") ושל הירושלמי ("נתקלקלה צורתו") ומבאר שאת שתיהן יש לפרש כלינת לילה. את דין זה משווה הר"ש לדין נותן טעם לפגם בכלים כדברי רש"י בעבודה זרה שראינו לעיל. מקורו של הר"ש כמובן הוא לשון התוספתא "עיברה צורתו", ויוצא לשיטתו שלעניין שביעית מספיק פגימה קלה של לינת לילה. באופן דומה פירושו פרשני הירושלמי שם, וכן פסק למעשה בעל **פאת השלחן**(כד, ג) ביחס לפירות שביעית. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:42 [Badei HaAron; Sheviit 13:42](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:42) אולם, השוואה זאת אינה פשוטה, שהרי הגמרא בעבודה זרה עסקה בטעם האיסור, ולא באיסור עצמו, ובמאכלות אסורות עצמם מסתבר שלא פוקע שם האיסור בפגימת טעם אלא רק כאשר הם נעשים לא ראויים למאכל אדם. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:43 [Badei HaAron; Sheviit 13:43](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:43) **הרב משה קלירס**, מבאר את ההבדל בין מאכלות אסורות ודין שביעית: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:44 [Badei HaAron; Sheviit 13:44](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:44) ואף שבאיסורין כל זמן שהם ראוין לאדם ע"י הדחק אסורין מהתורה כמש"ל פ"ד בהג"ה ב' עיי"ש, כאן שאני, שאין זה איסור בעצם, וכל האיסור הוא מהפסד פירות שביעית ילפינן מדכתיב לאכלה וממעטינן ולא להפסד, ודבר שאין ראוי לאדם כ"א על ידי הדחק לא קרינן בי' לאכלה ואין איסור להפסידו. תורת הארץ, ח, כו ###### Badei HaAron; Sheviit 13:45 [Badei HaAron; Sheviit 13:45](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:45) דבריו של ר' משה קלירס מבארים היטב מדוע הר"ש מדמה את דין שביעית לדין "נותן טעם לפגם", שדי בזה בפגימה קטנה, ולא מדמה זאת לדין מאכלות אסורות עצמן, שבהם יש להמתין עד שלא יהיו ראויים למאכל כלל, שהרי שם הלימוד הוא "נבלה שאינה ראויה לגר", כלומר שהם אינן ראויים כלל למאכל אדם ולכן לא מספיק בהם שטעמם נפגם, משא"כ בפירות שביעית שההקפדה בהם היא על קיום מצוות התורה "לאוכלה" – דווקא כשהם ראויים לאכילה כדרך אכילתם. אולם, חובה להדגיש שהר"ש עצמו לא מתייחס בסוגיה זאת לחילוק בין טעם לפגם לבין גוף האיסור, ויתכן ולשיטתו גם במאכל איסור ממש די בפגימה פורתא. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:46 [Badei HaAron; Sheviit 13:46](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:46) אולם, על אף שבעל תורת הארץ ובעל פאת השלחן כותבים את דבריהם גם בשיטת הרמב"ם, לענ"ד מוכח שדעת הרמב"ם בביאור המושג "עיבור צורה" כדעת הר"ח (כפי שראינו לעיל), וכן נראה להלן שהרמב"ם מדמה את דין שביעית ותרומה לדין "מאכלות אסורות" ולא לדין "טעם" של מאכלות אסורות, שהרי ביחס לדיני תרומה ושביעית שינה הרמב"ם מלשון התוספתא, וכך לשונו בהלכות מעשר שני: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:47 [Badei HaAron; Sheviit 13:47](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:47) ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח, אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו. רמב"ם, מעשר שני ונטע רבעי ג, יא ###### Badei HaAron; Sheviit 13:48 [Badei HaAron; Sheviit 13:48](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:48) ובהלכות שביעית מקשר הרמב"ם בין הדינים: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:49 [Badei HaAron; Sheviit 13:49](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:49) ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש... ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. רמב"ם, שמיטה ויובל ה, ג ###### Badei HaAron; Sheviit 13:50 [Badei HaAron; Sheviit 13:50](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:50) כלומר לדעת הרמב"ם אין מדובר כאן רק על פגם באוכל, אלא מדובר בהפסד גמור מאכילת אדם, וכאמור, נראה שהרמב"ם מזהה דין זה עם דין הפקעת שם מאכל ממאכל איסור, שהרי כך לשונו ביחס למאכל איסור: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:51 [Badei HaAron; Sheviit 13:51](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:51) (י) כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה... (יא) כיצד, הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו... או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש **ובטל מאוכל אדם** הרי זה פטור... רמב"ם, מאכלות אסורות יד, י-יא ###### Badei HaAron; Sheviit 13:52 [Badei HaAron; Sheviit 13:52](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:52) יוצא לפי לשון הרמב"ם, שדין התוספתא ביחס לתרומה ושביעית "תבשיל שעיברה צורתו" זהה לדין מאכלות אסורות "שנפסל מאוכל אדם". יתרה מכך, הרמב"ם שינה מדרכו הרגילה ולא נקט בלשון חז"ל: "תבשיל שעיברה צורתו"¹²⁰ אלא ביאר את הדברים: "תבשיל שנפסד". למעשה אנו רואים שההגדרה של הרמב"ם עקבית בכל הדינים – שרק מאכל שאיבד טעמו לגמרי ו"הסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם" אינו נחשב עוד למאכל אדם, הן לעניין תרומה ושביעית והן לעניין שאר מאכלות אסורות. זאת כאמור בשונה מדעת הר"ש, ובשונה מדעת פאת השלחן והרב קלירס (שאמרו את דבריהם גם בשיטת הרמב"ם). footnotes: ¹²⁰ ייתכן שהסיבה שהרמב"ם לא מביא את דין התוספתא היא שבירושלמי (שביעית פ"ח, ה"ב) מובאת התוספתא בשינוי לשון: "תבשיל שהתקלקל". אולם תירוץ זה קשה, שהרי בירושלמי מעשר שני (פ"ב ה"א) מובאת התוספתא כלשונה "עיבור צורה". אלא שמסתבר שהרמב"ם לשיטתו בפירוש המשנה, ש"עיבור צורה" הוא הפסד גמור, כדעת הר"ח שהובא לעיל. ויתכן שיש לקשר את הדברים להבנת המושג "צורה" במובנה הפילוסופי, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ד). לפי זה מובן מדוע אין עיבור צורה בפגם התבשיל בלבד, אלא רק בהפסדו. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:53 [Badei HaAron; Sheviit 13:53](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:53) על אף שיטתו של הרמב"ם, ניתן להביא ראיה חזקה מדיני ברכות לשיטת רש"י ור"ש ש"עיבור צורה" ו"פת שעיפשה" אינם הפסד גמור של האוכל מאכילת אדם אלא רק אוכל פגום, וכך מובא ב**ברייתא** בברכות: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:54 [Badei HaAron; Sheviit 13:54](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:54) תנו רבנן: על דבר שאין גדולו מן הארץ... על הפת שעפשה, ועל היין שהקרים, ועל התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל. בבלי, ברכות מ ע"ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:55 [Badei HaAron; Sheviit 13:55](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:55) כפי שניתן לראות, הברייתא מביאה שתי דוגמאות של מאכלים מקולקלים מתוך הרשימה שראינו בתוספתא (פת שעיפשה, ותשביל שעבר צורתו) ואומרת שברכתם ירדה דרגה מברכת "בורא פרי האדמה" וברכת "המוציא" לברכת "שהכל". וכיוון שהדיון כאן הוא לגבי אופן הברכה, ברור שאין מדובר כאן באוכל שנפסד לגמרי, שהרי עליו אין מברכים כלל, וכן כותב במפורש **הבית יוסף**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:56 [Badei HaAron; Sheviit 13:56](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:56) ומ"ש ועל תבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל, בפרק כיצד מברכין (שם). ודבר פשוט הוא דהיינו דוקא בשנתקלקל קצת, דאילו בנתקלקל לגמרי כיון דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו כלל. בית יוסף, אורח חיים רד ###### Badei HaAron; Sheviit 13:57 [Badei HaAron; Sheviit 13:57](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:57) כלומר, הבית יוסף סבור שמהגמרא בברכות מוכח כדעת רש"י ור"ש, שעיבור צורה איננו הפסד מוחלט של המאכל אלא פגימתו. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:58 [Badei HaAron; Sheviit 13:58](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:58) לסיכום, ראינו שלפי דברי התוספתא מאכל ש"עיברה צורתו" אינו נחשב יותר למאכל אדם בשביעית. ונחלקו הראשונים בהגדרת "עיבור צורה": לדעת **ר"ח** (לעניין קודשים) מדובר בקלקול אוכל והפסדתו מאכילת אדם, וכן נראה בדעת **הרמב"ם** (לעניין תרומה ושביעית שהושוו לשאר מאכלות אסורות). מאידך, לדעת **רש"י** (לעניין קודשים, ודין "נותן טעם לפגם") עיבור צורה הוא הפסד קל של האוכל שמאבד מלחלוחיותו, כפי שקורה בלינת לילה, וכן פסקו**הר"ש ופאת השלחן** לעניין שביעית. חיזוק לשיטת רש"י אנו רואים בכך שמבואר בגמרא בברכות שאוכל שעובר צורתו מברכים עליו "שהכל", ולכן ברור שהוא עדיין ראוי למאכל אדם אלא שהוא פגום, וכן פסק למעשה **הבית יוסף** לעניין ברכות. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:59 [Badei HaAron; Sheviit 13:59](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:59) מעבר לעצם ההגדרה של הפגימה, נראה בפשטות שלמחלוקת זו ישנה השלכה גם על הגדרת "מאכל אדם" במובן רחב יותר. לשיטות ש"עיבור צורה" הוא פגם בטעם המאכל, יש לומר שהפגם נקבע באופן סובייקטיבי, לפי הנהגת בני האדם – שכאשר בפועל הם נמנעים מאכילתו הרי הוא נחשב לפגום, ואז פוקע מפירות השביעית חיוב האכילה. לעומת זאת לשיטות שעיבור צורה הוא קלקול מוחלט של התבשיל, הקלקול חייב להיות קלקול אובייקטיבי שבשום מציאות לא יאכלו יותר את המאכל, וכל עוד לא הסריח התבשיל והוא ניתן לאכילה אפילו על ידי הדחק תישאר על האדם החובה "לאוכלה ולא להפסד". ###### Badei HaAron; Sheviit 13:60 [Badei HaAron; Sheviit 13:60](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:60) לאור הגדרת "מאכל אדם" במאכל שנפגם, עלינו לדון במעמדן ובדינן של שאריות המזון. וכך כותב החזון איש ביחס לדין התוספתא: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:61 [Badei HaAron; Sheviit 13:61](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:61) ומהא דתניא שם אין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה אין ראי' דמותר לשורפה, אלא שאין מצוה באכילתה קאמר, תדע שהרי תניא שם ולא תבשיל שעברה צורתו, ועברה צורתו אינו נפסל לאדם אלא שהוא פגום. חזון איש, דמאי טו, א ###### Badei HaAron; Sheviit 13:62 [Badei HaAron; Sheviit 13:62](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:62) כלומר החזון איש מפרש גם הוא את הדין שבתוספתא כפגם בלבד, אך לדעתו הוא מלמד רק על פטור מאכילה, אך אין ללמוד מכאן שניתן לשרוף את השאריות (הכוונה לתרומה שדינה בשריפה). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:63 [Badei HaAron; Sheviit 13:63](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:63) **גרעיני תרומה** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:64 [Badei HaAron; Sheviit 13:64](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:64) כאמור בהקדמה, במשנה ובתוספתא בשביעית לא הובאה התייחסות לשאלה מה לעשות בשאריות המאכלים בשביעית? אולם מצאנו דיון בכך ביחס לתרומה וקודשים ב**משנה**בתרומות: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:65 [Badei HaAron; Sheviit 13:65](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:65) גרעיני תרומה – בזמן שהוא מכנסן אסורות, ואם השליכן מותרות. וכן עצמות הקדשים – בזמן שהוא מכנסן אסורין, ואם השליכן מותרין. משנה, תרומות יא, ה ###### Badei HaAron; Sheviit 13:66 [Badei HaAron; Sheviit 13:66](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:66) כלומר, קדושתן של שאריות המזון בתרומה ובקודשים עומדת בעינה רק אם נותר בהן שימוש כלשהו. מלשון המשנה – "מכנסן" – נראה בפשטות שההגדרה הקובעת לעניין זה היא סובייקטיבית, כלומר האם מוקבל לאגור אותם לצורכי אכילה. מאידך, בלשון **התוספתא** נראה שכלל זה מצומצם יותר: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:67 [Badei HaAron; Sheviit 13:67](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:67) (א) גלעני זתים גלעני תמרים וגלעני חרובין כולם אף על פי שאין מכנסן אסורין ושאר כל הגלענין מכנסן אסורין שאין מכנסן מותרין. (ב) קלפי פולין ושמשמין יש בהן אוכל אסורין אין בהן אוכל מותרין קלפי מלפ' אף על פי שאין בהן אוכל אסורין קלפי אתרוג אסורין גלעני אתרוג מותרין... תוספתא, תרומות י, א-ב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:68 [Badei HaAron; Sheviit 13:68](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:68) בדברי התוספתא נראה בפשטות שההגדרות הן הגדרות אובייקטיביות, ולכן גלעיני זיתים, תמרים וחרובים¹²¹ שבאופן אובייקטיבי הם ניתנים לאכילה, גם אם לא כינסם וייעדם לאכילה עדיין הם אסורים לזרים, כלומר גם אם בעליהם רגיל לזורקם עדיין יש בהם קדושה. נראה שלדעת התוספתא הכלל שבמשנה אמור רק ביחס לשאריות גרעינים שבדרך כלל לא נאכלים, שאעפ"כ אם הוא מכנסן נשארת הקדושה עליהם, כלומר, ההגדרה הבסיסית היא אובייקטיבית, אא"כ ישנו גילוי דעת ברור לכנסם ולעשות בהם שימוש נוסף. footnotes: ¹²¹ דין "חרובין" נראה לכאורה תמוה, שהרי בעוד גרעיני תמרים שתמיד דבוק בהם מבשר הפרי, וגרעיני זיתים שרגילים לסחוט מהם עוד שמן, גרעיני חרובין בפשטות אינם ראויים לאכילה. לאור קושי זה כתב הרדב"ז (תרומות יא, יא) שיש לתקן את נוסח התוספתא, שזיתים תמרים וחרובים מותרים תמיד בכך הוא מיישב בין הרמב"ם כאן לרמב"ם בטומאת אוכלין (ה, יח) שכתב: "גרעיני חרובין אף על פי שכנסן לאוכלין אין מתטמאין שלקן לאוכלין מתטמאין" כלומר שגרעיני חרובין אינם נחשבים לאוכל ללא שליקתם. דברי הרמב"ם אלו מבוססים על התוספתא בעוקצין: "...גרעיני זיתים וגרעיני תמרים ששלקן אינו מטמא טומאת אוכלין כנסן לאוכלן מטמא טומאת אוכלין גרעיני חרובין אף על פי שכינסן לאוכלן אין מטמאין טומאת אוכלין שלקן מטמאין טומאת אוכלין...". כלומר, הסתירה לכאורה נמצאת כבר בתוספתא עצמה, ולכן הרדב"ז כותב להגיה את התוספתא בתרומות על פי התסופתא בעוקצין. אולם לענ"ד מגוף ההלכה בטומאת אוכלין יש ללמוד שמקור החלוקה הוא בין גרעיני חרובין מבושלים לגרעינים שאינם מבושלים, ואין מקום לשנות את גרסת התוספתא. ויש לבאר שביחס להלכות טומאה מכיון שהגרעין אינו אכיל לחלוטין הוא אינו מטמא, אולם לאחר השליקה הגרעין ראוי לאכילה (ואכן בדקתי ואחרי בישול ממושך הגרעין ראוי לאכילה) ולכן אחרי שליקה הוא מטמא. לעומת זאת ביחס להלכות קדושת תרומה, הגרעין קדוש כדברי התוספתא וזאת בגלל הפוטנציאל של הגרעין לאכילה אחרי שליקה. וכן ביחס לגרעין הזית – החלק החיצוני של הגרעין הוא קשה ואינו אכיל, וממילא אינו מטמא טומאת אוכלין. ברם יש בחלק הפנימי של הגרעין חלק הראוי לאכילה אחרי שבירה, ולכן הוא קדוש בקדושת תרומה. וכך ניתן להבין בדברי הריבמ"ץ (משנה שביעית ז, ג) ביחס לקדושת גלעינין. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:69 [Badei HaAron; Sheviit 13:69](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:69) סוגיה זאת נידונה גם ב**ירושלמי**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:70 [Badei HaAron; Sheviit 13:70](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:70) א"ר יוחנן בגלעיני אגסים וקרוסטומלין היא מתניתא. א"ר לעזר אפילו תימא בגלעיני הרוטב, במחוסרין למצמץ. והא תנינן וכן עצמות הקודש, אית לך למימר במחוסרות למצמץ? לא בראשי כנפים הסחוסין, אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן בראשי כנפים הסחוסין היא מתניתא... ירושלמי, תרומות פי"א, ה"ד ###### Badei HaAron; Sheviit 13:71 [Badei HaAron; Sheviit 13:71](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:71) נבאר תחילה את לשון הירושלמי: ר' יוחנן מעמיד את המשנה, שהקדושה תלויה בשאלה האם מכנס את הגרעינים, דווקא במקרה של אגסים וקורסטמלים (ככל הנראה סוג של אגסי בר). לעומת זאת ר' אלעזר מרחיב את המשנה גם לגלעיני הרוטב, ומבאר הערוך (ערך רוטב) שרוטב זה תמרים, כלומר שגם בתמרים הדבר תלוי האם מכנסן או לא, ומדובר בתמרים שניתן למצוץ אותם. הירושלמי ממשיך להקשות על דברי ר' אלעזר שבעצמות של קודש אי אפשר לומר כך שהרי עצמות אי אפשר למצוץ, וממילא חייבים לומר שמדובר בשאריות שאינן ראויות למציצה, ומתרצת הגמרא שעקרון זה אפשרי גם בעצמות, אבל לא בעצמות רגילות שבאופן אובייקטיבי אינן ראויות לאכילה, אלא בעצמות רכות שיש בהם סחוס, שרק אם מכנסן ומחשיבם לאוכל נשארים בקדושתם ואם לא בטלה קדושתן. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:72 [Badei HaAron; Sheviit 13:72](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:72) בפשטות, הירושלמי לא מביא את התוספתא ולא מבדיל בין גרעיני זיתים תמרים וחרובים לשאר הגרעינים, אולם נחלקו הפרשנים האם הירושלמי חולק או ממשיך את שיטת התוספתא: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:73 [Badei HaAron; Sheviit 13:73](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:73) כיוון אחד הוא שדברי ר' יוחנן הן דברי התוספתא, כלומר לדעתו האמור במשנה שהכל תלוי בדעת הכהן (אם מכנסן או לא) מתייחס דווקא לגרעיני אגסים וקורסטמלים, כדברי התוספתא שתמרים זיתים וחרובים תמיד אסורים. ואילו לדעת ר' אלעזר הכלל שבמשנה קיים גם ביחס לגרעיני תמרים אבל רק אם אין עליהם לחלוחית (שלא כפי המצוי בדרך כלל בגרעין התמר שנשאר דבוק אליו מבשר הפרי) שאז אין כאן אוכל ויש להחמיר רק אם "מכנסן" ובאופן סובייקטיבי חוזרים להגדירם כאוכל, וכך מבאר את הדברים **הר"ש ליברמן** (תוספתא כפשוטה, עמ' 463). וכך נלע"ד שיש להבין בדברי**הרמב"ם** ביד החזקה, שהוא פוסק הן את דברי התוספתא שמחלקת בין זיתים תמרים וחרובין והן את דברי ר' אלעזר בירושלמי שמחלק בין יש בהם לחלוחית לאין בהם לחלוחית: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:74 [Badei HaAron; Sheviit 13:74](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:74) גרעיני אתרוג מותרים, גרעיני זיתים ותמרים וחרובין אף על פי שלא כנסן הכהן הרי אלו אסורין לזרים, ושאר הגרעינין בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן אסורין לזר ואם השליכן מותרות. רמב"ם, תרומות יא, יא ###### Badei HaAron; Sheviit 13:75 [Badei HaAron; Sheviit 13:75](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:75) למעשה, עולה בדברי הרמב"ם שזיתים, תמרים וחרובין אסורים תמיד, ואילו שאר הגרעינים אם יש בהן לחלוחית ודעת הכהן לכנוס אותן – אסורים, ואם לא – מותרים. אולם, על אף שהדברים שלעצמן מתיישבים, קשה לבאר כיצד הוא פירש את המשנה התוספתא והירושלמי שנראים כסותרים, וכך מבאר את דבריו **מהר"י קורקוס**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:76 [Badei HaAron; Sheviit 13:76](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:76) ... אני אומר דאפשר שאפילו שלא נשאר בתמרים אוכל ממש אותו הלחלוחית שנשאר בהם כשהם לחים חשוב אוכל, אפילו אם לא יכניס אותם הכהן, ואינו דומה ללחלוחית הנשאר בשאר גרעינין וזה נראה לעין ונראה... וגם גבי זיתים יש לומר כך שמתוך שהגרעין אינו חלק אינו מתקנח יפה מן האוכל ואף אם לא נשאר אוכל הנראה לעין אותו הנשאר חשוב כאוכל... ועדיין בדין גרעיני החרובין איכא למידק כי במשנה השוה אותם לשאר גרעינין שאין בהן לחלוחית כלל ושרו בכל גוונא... וצריך לפרש שבמשנה מדבר בחרובין יבשין שאין בהם דבש ובודאי כי אותו גרעין כעצם וכעפר הוא חשוב וכאן מדבר בחרובין רכין שהדבש זב מהם וכשאוכלין אותם הדבש נשאר דבוק בגרעינין ולא לחלוחית לבד הוא אלא אוכל הוא ולכך אסורים אפילו אין מכניסן כך נראה לי פי' דברי רבינו והתוספתא... ר"י קורקוס, תרומות יא, יא ###### Badei HaAron; Sheviit 13:77 [Badei HaAron; Sheviit 13:77](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:77) כלומר לדעת מהר"י קורקוס בהבנת הרמב"ם, כל מקרה שנשאר שיירי מאכל בעין דבוקים לגרעין יאסר הגרעין גם אם לא "מכנסן", אלא שבשלושת הגרעינים שנמנו בתוספתא יש מצבים שנשאר בהם טעם "ואף אם לא נשאר אוכל הנראה לעין אותו הנשאר חשוב כאוכל" ולכן הם נאסרים גם אם הכהן זורקן. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:78 [Badei HaAron; Sheviit 13:78](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:78) יוצא לשיטת הרמב"ם שישנם שלושה מצבים: בגרעין יבש גם כינוס אינו מועיל, גרעין שיש יכולת לאוכלו על ידי הדחק תלוי בדעת האדם, וגרעין שיש עליו בשר פרי אסור גם אם האדם זורקו. מכאן שלשיטת הרמב"ם כאשר ישנם שיירי מאכל ממשיים (בשר הפרי) אין הדבר תלוי בהחלטה סובייקטיבית והפרי נשאר בקדושתו. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:79 [Badei HaAron; Sheviit 13:79](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:79) אולם אפשרות אחרת היא שהירושלמי חולק על התוספתא, וכך נראה בפירוש בדברי **הרמב"ם בפירוש המשנה**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:80 [Badei HaAron; Sheviit 13:80](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:80) וגרעינין אלו שאמר שאינן מותרות לזרים עד שישליכם הכהן, הוא על שני פנים: או שהן גרעינין הראויות לאכילה כגון גרעיני הפרישין והקרוסטמלין, או גרעינין שנשאר בהן לחלוחית הראויה למצצה כגון גרעיני התמרים הלחים. אבל שאר גרעינים כגון גרעיני החרוב מותר לזרים לאכלן ואפילו לא השליכן הכהן. רמב"ם, פירוש המשנה, תרומות יא, ה ###### Badei HaAron; Sheviit 13:81 [Badei HaAron; Sheviit 13:81](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:81) כלומר, לפי הרמב"ם, הירושלמי שמתייחס לגרעיני פרישין וקרוסטמלין חולק על התוספתא, ולכן הוא כותב בסוף דבריו שגרעיני חרוב לעולם מותרים. לפי פירוש זה גם כאשר יש לחלוחית פרי על הגרעין הדבר תלוי בדעת הכהן ובזה עוסקת המשנה והירושלמי, ואילו כאשר אין כל לחלוחית בטלה דעת הכהן אצל כל אדם ואינם נחשבים לאוכל כלל. לפי פירוש זה יוצא שהמדד הוא תמיד סובייקטיבי, וגם כאשר יש שאריות מבשר הפרי עדיין הדבר תלוי בשאלה האם זורקים אותן או לא (אולם, כאמור למעלה, הדברים סותרים את מסקנתו ביד החזקה ולכן לעניין הלכה יש להעמיד את שיטת הרמב"ם כדבריו ביד החזקה). וכן ביארו את דבריו הרדב"ז והמהר"י קורקוס על היד החזקה, וכן הביא את הסתירה בדבריו הר"ש ליברמן (שם). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:82 [Badei HaAron; Sheviit 13:82](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:82) בדעת **התוספות** נראה כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, שדווקא אם יש שאריות מבשר הפרי הכל תלוי בדעת הכהן אם מכנסן או לא: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:83 [Badei HaAron; Sheviit 13:83](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:83) ...וא"ת דבמסכת תרומות (פי"א מ"ה) אמרי' גרעיני תרומה בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין וכן עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין. ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה ויש עליהם עדיין בשר, וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין, אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו. וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהם אוכל... תוספות, זבחים פו ע"א, ד"ה ופליגא ###### Badei HaAron; Sheviit 13:84 [Badei HaAron; Sheviit 13:84](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:84) כלומר לדעת התוספות¹²² כאשר אין בעצמות קודשים ובגרעיני תרומה שיירי מאכל דבוקים ודאי שהם יוצאים לחולין, וכל הדיון במשנה בתרומה הוא כשיש עליהם שיירי מאכל, ובמקרה זה הדבר תלוי בדעת הכהן. גם כאן בפשטות נראה שלשיטתו הגדרת 'שאריות' היא תמיד הגדרה סובייקטיבית, ואין לחלק בין פירות ועצמות שיש בהם אוכל בעין.¹²³ כלומר ההגדרה של שאריות המאכל תלויה בדעת בני אדם. footnotes: ¹²² הרמב"ם בהל' מעשה הקורבנות (י, י) לא מביא כלל את הדיון שבמשנה בתרומות ביחס לעצמות וכותב רק: "והעצמות הנשארות מותרות ועושה אדם מהם כל כלים שירצה" ולא מתנה זאת בכך שהכהן לא יכנסן. מהר"י קורקוס שם השווה את שיטת הרמב"ם לשיטת בעלי התוספות, על פי פירושו ביד החזקה, שגם אם נשאר בשר על העצם אם לא מחשיבן העצמות מותרות, זאת בשונה מביאורו בהלכות תרומות שהובא לעיל (שכל מאכל בעין נאסר). אולם לענ"ד נראה שפשט הרמב"ם כדברי מהר"י קורקוס על תרומות ולא כדבריו כאן, והסיבה שהרמב"ם כאן לא חילק בין "מכנסן" ללא כינסן היא בגלל דברי הירושלמי בעקבות דברי ר' אלעזר, שהעצמות שהובאו במשנה בתרומות הן "סחוסים" ועצמות רכות שניתנות לאכילה ע"י הדחק, ואילו כאן עוסק הרמב"ם בעצמות עצמן (ולכן הוא שינה מלשון המשנה שלא כדרכו). לאור זאת לענ"ד יש לבאר גם כאן כביאורנו בהלכות תרומות, שעצם שיש עליה בשר בעין אסורה, ועצם עם סחוס תלויה בדעת האדם, ואילו עצם יבשה מותרת לגמרי (וכן כתבו שנים ממפרשי הרמב"ם: הר המוריה (מעשה הקורבנות י, י), ושמחת עולם, שם). ¹²³ אמנם התוספות אינם מתייחסים לתוספתא ולירושלמי, אך מסתבר שהם יבארו שבמקומות שבהם נאמר שהגרעינים נשארים תמיד בקדושתם הכוונה למקום שהגרעינים הללו נחשבים על פי רוב לאוכל, ואז אין מתחשבים בדעת הכהן שלידו הגיעה התרומה. אך במקום שלדעת הרוב אין זה אוכל – הדבר תלוי בדעת הכהן. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:85 [Badei HaAron; Sheviit 13:85](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:85) לסיכום, ראינו שנחלקו הראשונים האם הגדרת השאריות תלויה בהימצאות של בשר הדבוק לגרעין או לעצם, או שהיא תלויה בדעת בני אדם. לשיטת **הרמב"ם** ביד החזקה רק במקרים שאין שיירי מזון בעין, אלא שיש עוד שימושים על ידי הדחק – הדבר תלוי בדעת האדם, ואילו כאשר יש שיירי מזון בעין – תמיד הוא נשאר בקדושתו. ואילו לשיטת **התוספות** בזבחים והרמב"ם בפירוש המשנה רק אם נשארים שיירי מזון בעין הדבר תלוי ברגילות בני אדם, ואם אין רגילים להשהותם ואין דעת הכהן לאכלם בטלה מהם הקדושה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:86 [Badei HaAron; Sheviit 13:86](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:86) לענ"ד נראה שמחלוקת זאת ממשיכה את המחלוקת שראינו בסוגיה הקודמת – מהי דרגת הקלקול שממנה מפסיק המאכל להיחשב כמאכל אדם: לשיטת **הרמב"ם** כדי לצאת מגדר מאכל אדם יש צורך לבטל לגמרי שם אוכל מהדבר, או בקלקולו הגמור או באי יכולת להוציא מהגרעין דבר הראוי לאכילה, כלומר בפשטות מדובר בהגדרה אובייקטיבית שאינה תלויה בדעת האדם, למעט במקרי ביניים שאין בהם מאכל של ממש. לעומת זאת לשיטת **התוספות** ביטול שם אוכל מתבשיל או משאריות תלוי בדעת האדם, או בפגימתו בלינת לילה של תבשיל או בכך שלא רגילים לאכול יותר את השאריות, כלומר בפשטות מדובר בהגדרה סובייקטיבית התלויה בדעת האדם. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:87 [Badei HaAron; Sheviit 13:87](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:87) **תרומה ושביעית – קדושת יעוד וקדושה עצמותית** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:88 [Badei HaAron; Sheviit 13:88](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:88) עד כה עסקנו בדין שיירי מזון בגרעיני תרומה, כעת נבחן האם מעמדם של פירות שביעית זהה בעניין למעמד התרומה. בין גדולי האחרונים היו שהשוו באופן מלא בין דיני פירות שביעית לדיני פירות תרומה, וכך כתב באופן מפורש **מרן הרב קוק**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:89 [Badei HaAron; Sheviit 13:89](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:89) ביסוד הענין של שינוי דבר מברייתו לגבי דיני תורה יש לנו ארבעה דברים שהם מגלים אחד על חברו, והם: תרומה, מע"ש, שביעית, וברכות, שתמיד נוכל להקיש מאחד על חבירו, בלתי במקומות שנמצא הוכחה ברורה לדברינו לנטות מן ההיקש. שו"ת משפט כהן, סימן פה ###### Badei HaAron; Sheviit 13:90 [Badei HaAron; Sheviit 13:90](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:90) באופן דומה כתב **החזון איש**(שביעית יד, י) שיש ללמוד לקולא, שכשם שמותר לקלף פירות תרומה כך מותר לקלף פירות שביעית. אולם, כפי שנראה להלן, השוואה זאת אינה פשוטה בכל דין, ועל אף שיש מקרים מפורשים שדיניהם שווים, נלע"ד שבשביעית שישנו יעוד נוסף – למאכל בהמה, כפי שנפרט בהמשך, ולכן דין השאריות שונה באופן מהותי מפירות תרומה (ויתכן וגם הרב קוק יודה למהלך זה, לאור עיקר דבריו שהכל תלוי אם נמצאה הוכחה לנטות מן ההיקש). להלן נבחן את ההשוואה בין קדושת תרומה וקדושת שביעית בשתי דרכים מרכזיות: א. מהות הקדושה. ב. דין קדושת מאכל בהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:91 [Badei HaAron; Sheviit 13:91](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:91) לפני שנראה את ההשוואה, נבחן בקצרה את מקורות הקדושה בפירות שביעית ותרומה. בתורת כהנים, הירושלמי והבבלי אנו רואים שמקור קדושת פירות שביעית הוא בפסוק שנכתב לגבי היובל: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:92 [Badei HaAron; Sheviit 13:92](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:92) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ: ויקרא כה, י-יב ###### Badei HaAron; Sheviit 13:93 [Badei HaAron; Sheviit 13:93](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:93) פשט הפסוק מתייחס לקדושת השנה ולא לקדושת הפירות, כמו"כ הפסוק מתייחס ליובל ולא לשביעית. אולם כאמור מצאנו בחז"ל שתי דרשות שלומדות מכאן לגבי קדושת שביעית, ראשונה היא דרשת **הספרא** שמובאת גם **בבבלי עבודה זרה** (נד ע"ב) ו**קידושין** (נג ע"א): ###### Badei HaAron; Sheviit 13:94 [Badei HaAron; Sheviit 13:94](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:94) "כי יובל היא קודש" – מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה קודש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן, תלמוד לומר "היא", הרי היא בקדושתה, נמצית אומר האחרון אחרון נתפס כשביעית ופירי עצמו אסור... ספרא, בהר, פרשה ב, פרק ג ###### Badei HaAron; Sheviit 13:95 [Badei HaAron; Sheviit 13:95](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:95) בדרשה זאת אנחנו רואים הרחבה של דין הקדושה מיובל לשביעית, ומבאר **הרמב"ן** (חידושי הרמב"ן, קידושין נג ע"א): "שהיובל ושביעית דינן שוה בכך והכתוב הקישן וסמכן זה לזה". מעבר להרחבת הדין, יש לשים לב שבדרשה זאת השביעית לא מוגדרת כ"קודש", אלא שביעית רק מדומה ל"קודש" לעניין דין תפיסת הדמים, אולם היא גם שונה מהקודש בהעברת האיסור. לאור זאת ברור שהדרשה בספרא מייחסת את המושג "קודש" דווקא ל"קרבן" ולא כשם כללי לדברים האסורים באכילה, ולכן השביעית רק מושוות לקודש אך לא מוגדרת כך. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:96 [Badei HaAron; Sheviit 13:96](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:96) דרשה שונה במקצת היא הדרשה שמובאת ב**ירושלמי**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:97 [Badei HaAron; Sheviit 13:97](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:97) ..."כי יובל היא קודש תהיה לכם וגו'" – מה היא קודש, אף תבואתה קודש... ירושלמי, שביעית פ"ד ה"ז ###### Badei HaAron; Sheviit 13:98 [Badei HaAron; Sheviit 13:98](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:98) בשונה מהספרא, בדרשה זו תבואת השביעית¹²⁴ מוגדרת כקודש, ולא רק נידונת בדומה לקודש. ניתן לכאורה לומר שלפי דרשת הספרא (שמובאת כאמור גם בבבלי), שביעית איננה קודש אלא רק דומה לו, ולכן קשה לדמותו באופן מלא לתרומה, ואילו לפי הירושלמי יש דמיון מלא ביניהם. footnotes: ¹²⁴ הגר"א הפך את גרסת הגמרא וכתב בהגהה שיש לגרוס: "מה תבואתה קודש אף היא קודש", והוא מבאר (כת"י א): "כלומר א"י עצמה". יוצא שלפי דעת הגר"א הדרשה היא על הארץ, ואילו קדושת הפירות מובנת מאליה או שמקורה ממקום אחר. דבריו מבארים את המשך הסוגיה בירושלמי שמתארת את יחסם של החכמים לקדושת הארץ: "רבי יוסי בן חנינא מנשק לכיפתא דעכו, עד כה היא ארעא דישראל. ר"ז עבר ירדנא במנוי; רבי חייא בר בא מתעגל בהדא אליסוס דטבריא; ר"ח רבא מתקל כיפי; רבי חנניא מתקל גושייא; לקיים מה שנאמר (תהילים קב, טו) 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'". אולם אין לגרסת הגר"א הוכחה בכתבי היד של הירושלמי. בנוסף לכך, בספרא ובבבלי שהובאו לעיל ברור שהדרשה היא על פירות השביעית, שהרי המילה "היא" נדרשת לפירות עצמן, וזה מקור הקדושה של הפירות בדרשה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:99 [Badei HaAron; Sheviit 13:99](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:99) על אף ההבדל בין הדרשות, המשותף לשתיהן הוא שהמקור הוא יובל והקדושה ממוקדת ביעוד לאדם: "קודש תהיה לכם". נלע"ד שיש לפרש שקדושה המוגדרת כ"לכם" יונקת מן היעוד לאכילה ולא מקדושה עצמותית, ולכן יש לבאר שהקדושה הינה תוצאה מיעוד הפירות לאכילה משולחן גבוה. אם כנים דברינו, הנדרש בחז"ל מהפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", "לאוכלה ולא להפסד" יכול להוות מקור נוסף מקביל ליובל, שהרי הקדושה ממוקדת באדם וביעוד הפירות לאכילה, ולא בקדושה עצמותית של הפירות. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:100 [Badei HaAron; Sheviit 13:100](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:100) לעומת השביעית, נראה שבתרומה, מעשר שני ונטע רבעי, הקודש הינו קודש עצמי והאכילה הינה תוצאה מן הקודש. בלשון התורה נקראת התרומה "קודש": ###### Badei HaAron; Sheviit 13:101 [Badei HaAron; Sheviit 13:101](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:101) (י) וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ: (יא) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ: (יב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל: (יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: ויקרא כב, י-יג ###### Badei HaAron; Sheviit 13:102 [Badei HaAron; Sheviit 13:102](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:102) **רש"י** על אתר מפרש שכל הפרשה עוסקת בתרומה, וכך מבואר במדרשים רבים בגמרא (פסחים כג ע"א; יבמות סח ע"א ועוד). לאור זאת נראה שישנה זהות מלאה בין "תרומה" ל"קודש"¹²⁵ ואין כאן צורך בדרשה מיוחדת. יתירה מזאת, הקודש אינו מתואר כקודש בגלל אכילת הכהן, אלא הקודש מוליד את האיסור לזרים. מהות הקדושה לה' בולטת אף יותר בפסוקים שמתייחסים (כפי שמבואר בספרא בחוקותי, פרשה ה) למעשר שני ונטע רבעי: footnotes: ¹²⁵ ואכן בבבלי כריתות (ד ע"ב) נראה שר' יהודה הבין שפסוק זה מתייחס הן לתרומה והן לשאר קודשים, אולם במסורת הש"ס על אתר הוגה שפסוק זה שייך לתרומה והובא שם פסוק אחר לקודשים. בנוסף לכך, ניתן לדייק בירושלמי (תרומות ז, א; שבת ב, ה) שפסוק זה מתייחס גם לשאר אוכלי הקודש. וראה עוד בתוספות זבחים (לג ע"ב ד"ה ההוא בתרומה) שמביא מחלוקת בין ה"ר חיים, וה"ר יעקב דאורלינ"ש האם פסוקים אלו עוסקים בתרומה בלבד או גם בקודש. ונראה שהדבר נובע מכך שיש דמיון רב בעצם הקדושה ובנתינה לכהן, ולכן הוגדרה תרומה כקודש לעניינים אלו. ואכן מצינו שר' טרפון מגדיר את אכילת תרומה בגבולין כעבודת הקודש במקדש (פסחים עב ע"ב-עג ע"א): "מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? - אמר לו: הרי הוא אומר עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת - עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש" וראה על כך עוד בבדי הארון (קובץ שעורים) עמ' 910. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:103 [Badei HaAron; Sheviit 13:103](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:103) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה': ויקרא כז, ל ###### Badei HaAron; Sheviit 13:104 [Badei HaAron; Sheviit 13:104](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:104) בפסוק זה בולט עוד יותר הפער בין "קודש יהיה לכם" האמור בשביעית, ל"קודש לה'" האמור במעשר שני (ואכן בשל הדגשה זאת דנה הגמרא בקידושין (נג ע"א) האם אפשר לקדש אישה בכסף מעשר שני, אף שבכסף שביעית וכסף תרומה ודאי מקודשת). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:105 [Badei HaAron; Sheviit 13:105](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:105) מכל האמור נראה שישנו הבדל מהותי בין הקדושות: בעוד שבשביעית כל הקדושה נובעת מהיעוד לאכילה – "קודש תהיה לכם", בתרומות ומעשרות הקדושה היא קדושה עצמותית. ממילא יש מקום להבדיל בין דיני הקדושה של שביעית לתרומות ומעשרות, ויתכן לומר שבשביעית כל קדושה תלויה ביעוד שלה בין אם היא אכילת אדם ובין היא אכילת בהמה, צביעה או סיכה, ואילו בתרומה ישנה קדושה בעצם, שהפקעתה חמורה יותר ותלויה במציאות האובייקטיבית של קיומו של גוף הפרי. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:106 [Badei HaAron; Sheviit 13:106](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:106) **הפקעת הקדושה ויעוד למאכל בהמה בתרומה ובשביעית** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:107 [Badei HaAron; Sheviit 13:107](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:107) מקור מפורש שעוסק בהפקעת הקדושה הוא **הירושלמי במעשר שני**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:108 [Badei HaAron; Sheviit 13:108](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:108) רבי יודן בעי: שמן של מעשר שני שנסרח. אמר ר' מנא מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו. מה צריכה ליה, שביעית, אף על פי שנסרח בקדושתו הוא. ירושלמי, מעשר שני, פ"ב ה"א ###### Badei HaAron; Sheviit 13:109 [Badei HaAron; Sheviit 13:109](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:109) הירושלמי דן בשמן שסרח ואינו ראוי עוד לאכילה, ואומר ר' מנא שבסרחונו מופקעת ממנו הקדושה. אולם הגמרא מציינת שעל אף שבמעשר שני דין זה ברור, בשביעית אין הוא ברור ולמרות שהשמן סרח הרי הוא בקדושתו. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:110 [Badei HaAron; Sheviit 13:110](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:110) לפי הירושלמי עולה לכאורה, ששביעית חמורה יותר ממעשר שני.¹²⁶ אולם נראה שיסוד הספק בשביעית נובע דווקא מתפיסת היעוד שבו. מעשר שני על אף שקדושתו עצמותית, אין לו יעוד אחר לבד מאכילת אדם, ולכן פוקעת קדושתו כשבטל מאכילת אדם. לעומת זאת, בשביעית ישנו יעוד נוסף והוא יעוד ל"מאכל בהמה", כפי שאומרת התורה (שמות כג, יא): "ויתרם תאכל חית השׂדה", ולכן גם לאחר שנסרח קדושתו הרי הוא בקדושתו שכן עדיין הוא משמש את יעודו. וכך מבאר את הירושלמי **המהר"א פולדא**: footnotes: ¹²⁶ יש לציין שהגר"א בביאורו שם ביאר את הגמרא בדרך הפוכה: "פי' בשביעית איכא למיבעי אם נסרח שמן של שביעי, אם עדיין עומד בקדושת שביעית או לא. אבל מעשר שני ודאי עומד בקדושתו", ולשיטתו מובן שבשביעית פוקעת הקדושה לפני שפוקעת בתרומה ומעשר שני. אולם הדרך שמובאת למעלה בשם המהר"א פולדא היא דרכם של רוב פרשני הירושלמי, וכן נראה בדעת הרמב"ם כפי שמבואר למעלה בהמשך. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:111 [Badei HaAron; Sheviit 13:111](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:111) שביעית אע"פ וכו'. שאע"פ שנפסל ממאכל אדם מ"מ חזי למאכל בהמה, וקדושת שביעית נוהג במאכל בהמה. מהר"א פולדא, מעשר שני שם ###### Badei HaAron; Sheviit 13:112 [Badei HaAron; Sheviit 13:112](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:112) בירושלמי, כפי שהובא לעיל, הדבר נשאר בספק האם פירות שביעית שנפגמו מאכילת אדם פוקעת קדושתם, **ר' יוסף ענגיל** מבאר את ספקו של הירושלמי כשאלה יסודית מה היחס בין מאכל אדם ובין מאכל בהמה הקדושים בקדושת שביעית: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:113 [Badei HaAron; Sheviit 13:113](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:113) וע"כ לעניין מע"ש פשיטא דפקעה קדושתו, דמע"ש אין נוהג במאכל בהמה, ורק לעניין שביעית מיבעי לי' דכיון דשביעית נהגא גם במאכל בהמה לכן עדיין קדושת שביעית עליו כדין מאכל בהמה, או דילמא כיון דפקעה ממנו עכ"פ קדושת מאכל אדם לכן כיון דהתחילה הקדושה להפקע פקעה לגמרי ואפי' קדושת מאכל בהמה אין לשאר ורק מה שמתחילתו הוא מאכל בהמה הוא דיש בו קדושה ומשא"כ זה שהי' מתחלתו מאכל אדם ונסרח ופקעה קדושתו אזי פקעה לגמרי כנ"ל. גליוני הש"ס, מעשר שני, פ"ב ה"א ###### Badei HaAron; Sheviit 13:114 [Badei HaAron; Sheviit 13:114](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:114) הרב ענגיל מבאר שהספק בירושלמי הוא האם קדושת שביעית למאכל בהמה שונה במהותה מקדושת שביעית למאכל אדם, או זהה לה. אם קדושות אלו שונות הן באופן מהותי, הרי שמאחר שפקעה קדושת שביעית ממאכל אדם שוב לא חלה עליה קדושה אחרת של מאכל בהמה. אבל אם קדושות אלו זהות הן, הרי שאין כאן פקיעה של קדושה והחלת קדושה אחרת אלא רק שינוי יעוד של אותה הקדושה – ממאכל אדם למאכל בהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:115 [Badei HaAron; Sheviit 13:115](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:115) לכאורה ניתן להוכיח שאין קשר בין הקדושות מן העיקרון המובא בספרא (בהר פרשה א, ז) שיש להפריד בין האוכלים: "ואכלו אביוני עמך הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה", וכן קובעת **התוספתא** (שביעית ה, כ): "פירות שביעית אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות", וכך פוסק הרמב"ם (שמיטה ויובל ה, ה).¹²⁷ אולם, אם נחזור לספקו של הירושלמי ניתן לראות שהרמב"ם הכריע שבשביעית לא פוקעת הקדושה, שהרי**בהלכות מעשר שני** הוא כותב (מעשר שני ג, יא): ש"כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו", כפי שמובן בירושלמי כאן, ואילו **בהלכות שביעית** הוא לא מזכיר כלל אפשרות שתפקע הקדושה, אלא הוא כותב (שמיטה ויובל ה, ג): "ואינו מטפל לאכול".¹²⁸ ונראה משינוי הלשון שלדעת הרמב"ם יש הבדל מהותי בין הדינים, ויש לבאר את דבריו, לאור מה שהסברנו עד כה בירושלמי, שבשביעית לא פוקעת הקדושה וממילא המעבר בין מאכל אדם לבהמה הוא רק שינוי ביעוד ולא ביטול הקדושה, וכלשון הספרא שהובא לעיל: "הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה".¹²⁹ footnotes: ¹²⁷ אולם יש לשים לב, שרבי במשנה לא הביא דין זה ויתכן שלדעת רבי אין איסור להאכיל בהמה פירות שביעית בדומה לשיטת הרמב"ם שתובא לקמן בתרומה, אולם כאמור למעלה דין זה הוא בתוספתא ונפסק הלכה למעשה ברמב"ם. ¹²⁸ ביחס לתוספת הרמב"ם "ואינו מטפל לאכול". הסביר הרב נחום אליעזר רבינוביץ בספרו יד פשוטה על אתר שהמונח מטפל עניניו הוא עיסוק בתיקון הדבר והכשרתו, והרמב"ם הסמיך את דין זה לדין "אין שולקין אוכלי בהמה". מקור האיסור לשלוק אוכלי בהמה הוא מן הירושלמי שביעית (פ"ח, ה"א) : "ניחא חומרי אדם וחומרי בהמה שאסור לשולקן". מבאר הר"ש סרלאו שדבר שדרכו להאכל חי אסור לבשלו ואכלי בהמה הדרך לאכול חי ומוסיף שאין שולקין אותו אפילו לאדם מכיוון שהוא מפסיד אוכלי בהמה. וכן כתב החזו"א בדיון על כך שאין מצוות אכילת פירות שביעית: "ונראה דאסור לאכול פת שעיפשה דחשיב הפסד וכיון שראוי לבהמה אסור בהפסד והא דלא אמר שאם בא לאכול אין שומעין לו כדאמר בתרדין חיין מפני שדברו חכמים בהווה" (חזו"א שביעית יד, י). אוכל בהמה דרכו להאכל ללא שליקה ולכן אסור לשלוק אוכלי בהמה. ברם, אם מדובר באוכל שהינו רק אוכל בהמה על זה כתב הר"ש סרלאו שאסור לשלוק לאדם מפני שאכולים בשביעית לא משנים אותם מדרך השימוש, ברם פת שעיפשה לכאורה היה מקום לומר שמדובר באוכל אדם ויהיה מותר לתקנו. אולם, מדברי החזו"א נראה שגם אוכל אדם שעובר לבהמה מקבל מעמד של אוכלי בהמה שאסור לשולקן, ונראה שישנה סמטריה מלאה בין אוכלים שהיו מיועדים מראש לבהמה לבין אוכלי אדם שעברו לבהמה. ¹²⁹ בגמ' במסכת תענית (כ ע"ב) רפרם בר פפא מביא מהנהגותיו המעולות של רב הונא, בין הנהגותיו מובא שם: "וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי - זבין ליה, ושדי ליה לנהרא. - וליתביה לעניים! - זמנין דסמכא דעתייהו, ולא אתו למיזבן. ולשדייה לבהמה! קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. ולא ליזבניה כלל! - נמצאת מכשילן לעתיד לבא". כלומר רב הונא סבר שאין לתת לבהמות מאכלי אדם ובפשטות נראה שהכוונה לאיסור תמידי, וכך מבאר רש"י על אתר: "משום ביזוי אוכלין, ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם, אי נמי: משום דחסה תורה על ממונן של ישראל, וזרק לנהר, והולכין למקום אחר, ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי." פירוש שונה כתב הספורנו (שמות, כג, יא): "תאכל חית השדה. שהעניים קודמים, כאמרם מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים" כלומר הספורנו ביאר את הגמרא בתענית על פי הפסוקים בשביעית, כלומר הוא מבין שהאיסור לתת מאכל אדם לבהמה שמובא בתורה הוא איסור כללי הנלמד משביעית לשאר שנים. עם זאת הנהגת רב הונא לא מופיע בפוסקים, ומסתבר שהפוסקים ראו בזה רק הנהגה של רב הונא, אולם המגן אברהם (אורח חיים, קעא, א) הביא את הגמ' בתענית עם הסבר רש"י להלכה: "בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם:" אולם גם אם הדרך המסתברת היא שהגמ' בתענית אינה להלכה יכול להיות שביחס לשביעית שברור מהתוספתא שאין מאכילין אוכל אדם לבהמה יסוד האיסור הוא אינו בגלל הקודש העצמי של השביעית אלא בגלל הפגיעה ביעוד האוכל כהסבר הספורנו. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:116 [Badei HaAron; Sheviit 13:116](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:116) לאור הדברים נראה שהעקרון ההלכתי בשביעית הוא שכיוון שלאחר שבטל האוכל מאכילת אדם הוא נעשה קדוש למאכל בהמה ממילא מדובר בקדושה אחת, ואכילת בהמה הרי היא המשך לאכילת אדם. לצד ה"חומרה" שבאי-פקיעת קדושת הפירות, נראה שגם צד "קולא" בדבר – שמכיוון שמדובר במעבר יעוד בעלמא ולא בהפקעת קדושה, גם לשיטת הרמב"ם שבתרומה יש צורך בהפקעה מוחלטת וקלקול גמור כדי לבטל את קדושתו, ביחס לשביעית ניתן יהיה להקל בפגימת הטעם מאכילת אדם כדי להורידו לדרגת אכילת בהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:117 [Badei HaAron; Sheviit 13:117](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:117) לאחר שהצבענו על כך שיסוד ההבדל בין הקדושות הוא מעמד קדושת פירות למאכל בהמה, יש לבחון האם יש ייעוד כזה גם בתרומה ובמעשר שני. קדושת פירות למאכל בהמה ודאי שאינה קיימת במעשר שני, כפי שאומרת **הגמרא בשבת** (בבלי, שבת סח ע"א): "וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, דאילו שביעית – איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה; ואילו מעשר, במאכל אדם – איתא, במאכל בהמה – ליתא".¹³⁰ אולם על פי פשוטה של משנה, לגבי תרומה קיימת קדושת פירות לאכילת בהמה, שהרי **המשנה** במסכת תרומות (יא, ט) אומרת במפורש שמאכילים "כרשיני תרומה" לבהמת כהן. אלא שנחלקו הראשונים איזו תרומה מותר להאכיל לבהמה: footnotes: ¹³⁰ רש"י על הגמרא שם מבאר שהאמור בגמרא על מעשרות נכון גם בתרומה, ואין כוונת הגמרא שאין להאכיל בהמה תרומות ומעשרות אלא שמהתורה יש תרומות ומעשרות דווקא במאכלי אדם (דגן, תירוש ויצהר). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:118 [Badei HaAron; Sheviit 13:118](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:118) **הר"ש והרא"ש** ביארו על אתר שכרשיני תרומה "עיקרן למאכל בהמה, דאי עיקרן לאדם אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה". כלומר, אכן יש ללמוד מכאן שיש מעמד של אכילת בהמה גם בתרומה, אולם מדובר על מעמד דומה לשביעית, שהראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, למעט זה שבתרומה מה שאינו ראוי כלל לאדם איננו חייב בתרומה. וכן מובא **בתוספות ביבמות** (סו ע"ב ד"ה כרשיני תרומה). וכן כתבו במפורש **בתוספות בבא מציעא**: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:119 [Badei HaAron; Sheviit 13:119](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:119) ... ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה. תוספות בבא מציעא, צ ע"א ד"ה והדשות ###### Badei HaAron; Sheviit 13:120 [Badei HaAron; Sheviit 13:120](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:120) מנגד, בדברי **רש"י** יש לדייק שניתן להאכיל בהמת כהן גם תרומה הראויה לאכילת אדם, כך מובן בדבריו (שבת קכו ע"ב) ביחס לדברי המשנה שהותר לפנות מהמוקצה קופות של תרומה טהורה לצורך אורחים זאת משום ש"מפנין דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה דחזי לבהמת כהן..." מכאן שלשיטתו מותר לתת לבהמת כהן גם מאכלי אדם.¹³¹ וכן נראה בדבריו בסוגיה בבא מציעא שלא חילק כדברי התוספות בין גידולי תרומה רגילים לגידול כרשיני תרומה, ומכאן שסבר שאין לפרש את המשנה בתרומות כהגבלה לתת דווקא מאכל בהמה לבהמה. footnotes: ¹³¹ לכאורה יש לשאול, מדוע רש"י תולה את ההיתר ביכולת לתת לבהמה, והלא ניתן לתת את הקופה לכהן עצמו (וכך פרשו רוב פרשני המשנה)! ומסתבר שכיון שהמשנה עוסקת בישראל שמפנה את התרומה מאוצרו, ואנו יודעים מהמשנה בתרומה (יא, ט) שבהמת כהן שבידי ישראל מותרת בתרומה, לכן נזקק רש"י דווקא לבהמת הכהן וייתכן שלדעתו אסור לתת תרומה לכהן בשבת כפי שנראה קצת בדברי המשנה בביצה (ה, ב):"ולא מגביהין תרומה ומעשר". אולם יתכן לפרש את המשנה שם שמדובר רק על ההפרשה עצמה. אולם מכלל הדברים נראה שרש"י התייחס למשנה בתרומה לגבי בהמת כהן בידי ישראל ולא הגביל את הדין דווקא לכרישני תרומה (שבהם עוסקת לכאורה המשנה בתרומות) אלא גם סתם תבן ותבואה (שבהם עוסקת המשנה בשבת). ###### Badei HaAron; Sheviit 13:121 [Badei HaAron; Sheviit 13:121](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:121) בדומה לדברי רש"י, גם בדברי**הרמב"ם** נראה בפשטות שמותר לתת תרומה מאכל אדם לבהמה: ###### Badei HaAron; Sheviit 13:122 [Badei HaAron; Sheviit 13:122](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:122) תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הם ועבדיהם הכנענים ובהמתן, שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ... רמב"ם, הלכות תרומות ו, א ###### Badei HaAron; Sheviit 13:123 [Badei HaAron; Sheviit 13:123](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:123) כלומר בפשטות לדעת הרמב"ם כל תרומה ניתנת הן לאכילת אדם והן לאכילת בהמה בתרומה. **הכסף משנה** על אתר כתב שמקור הרמב"ם הוא המשנה בתרומות, וכן כתב **המשנה למלך** (תרומות ו, א) שזיהה את הרמב"ם עם דעת הר"ש והרא"ש. ברם, המשנה דיברה על "כרשיני תרומה" והרמב"ם לא מזכיר כלל את "כרשיני תרומה", וכן כאשר הרמב"ם מביא את המשך המשנה הוא לא מסייג את דבריה רק לכרשיני תרומה, וכך לשונו בהמשך הפרק: "ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה תרומה וכהן ששכר בהמת ישראל אף על פי שהוא חייב במזונותיה לא יאכילנה תרומה מפני שאינה קניין כספו". ###### Badei HaAron; Sheviit 13:124 [Badei HaAron; Sheviit 13:124](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:124) וכך אכן הבין בדעת הרמב"ם גם **המהר"י קורקוס** (תרומות ט, ז): "ושם במשנה הזכירו מאכילה כרשיני תרומה, כתבו בתוס' דדוקא נקט כרשינים שאין עיקרן לאדם... ורבינו נראה שאין דעתו כן אלא כרשינים דנקט אורחא דמילתא נקט ולכך לא הזכיר כאן רבינו כרשינים דלאו דוקא...". המהר"י קורקוס מביא ראיה נוספת מפירוש המשנה לרמב"ם (תרומות ט, ג): "...ואם רצה לדוש אותן הזרעים בבהמה, נותן לתוך כיס חיטי חולין אם היה דש חיטים... ותולהו על פי הבהמה כדי שתאכל ממנו בעת הדישה... ואסור לו להעמידה על זרעוני תרומה שתאכל מהם אלא אם כן היתה בהמת כהן" ומכאן שלבהמת כהן מותר לאוכל חיטים בשעת הדישה, וממילא מוכח שלדעת הרמב"ם ניתן להאכיל בהמה גם תרומה הראויה למאכל אדם, וכן דייק ר' עובדיה מברטנורא על אתר.¹³² וכן כתב רבי יוסף ב"ר דוד אלקלעי בספר **אמרי יוסף** (תרומות ו, א) והרב אליעזר נחום (רבה של ירושלים לפני כשלוש מאות שנה) בספרו **חזון נחום** על המשנה, שלשיטת הרמב"ם מותר להאכיל כל תרומה לבהמת כהן.¹³³ footnotes: ¹³² אלא שבצדק מקשה האמרי יוסף: "ויש לתמוה על הרע"ב דאיהו עצמו [כתב] בפי"א דתרומות משנה ט' כרשיני תרומה עיקרם למאכל בהמה דאם עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילה לבהמה עכ"ל". ¹³³ אולם הרמב"ם בהלכות תרומות פסק שאכילת בהמה את התרומה הנשארת בשדה הינה חילול השם (רמב"ם תרומות יב, יז): "אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאין לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם, ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן, ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן, שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם." ומקורו של הרמב"ם הוא מן התוספתא (תרומות י, יז). בהסבר הרמב"ם באר הרדב"ז על אתר: "ומ"ש רבינו שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה הרי זה חילול השם לפי שהתרומה נקראת קדש ומלבד שלא קיים מצות נתינה יש בדבר חילול השם" אולם לענ"ד אין בתוספתא וברמב"ם סתירה שמותר להאכיל תרומה לבהמת כהן, והדיון על אכילת החיות והבהמות מן השדה לפני הנתינה לכהן הוא חילול השם עוסק בבהמות ישראל שאוכלות מעצמן, אך לכהן עצמו מותר לתת את התרומה לבהמתו כנ"ל. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:125 [Badei HaAron; Sheviit 13:125](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:125) לסיכום, נראה שביחס לתרומה נחלקו הראשונים. לדעת בעלי **התוספות**גם בתרומה אסור לתת לבהמת כהן מאכל אדם משום הפסד התרומה, מאידך לשיטת **רש"י והרמב"ם** בתרומה אין הבדל בין מאכל אדם למאכל בהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:126 [Badei HaAron; Sheviit 13:126](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:126) ההסבר לשיטת בעלי התוס' שתרומת מאכל אדם אסורה לבהמה היא לענ"ד שהתרומה הינה יבול המיועד לאדם ולא לבהמה. בניגוד לשביעית שהתורה כותבת במפורש: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". בשביעית היבול קדוש במחובר ללא הקדשת האדם ומיועד גם לבעלי חיים וגם לאדם, בניגוד לתרומה ומעשר שני שהוקדשו על ידי האדם ונועדו לאדם בלבד. יש להוסיף, שתרומות ומעשרות מופרשים אחרי מרוח או ראיית פני הבית והם בזיקה לאדם ומאכלי בהמה אינם מחויבים בתרומות ומעשרות, בניגוד לשביעית שתבואת הארץ מיועדת גם לבהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:127 [Badei HaAron; Sheviit 13:127](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:127) ואילו סברת הרמב"ם ורש"י שמותר להאכיל תרומה לבהמה היא לענ"ד מכיוון שהתרומה הינה קודשי גבול הנוהגים בכל ארץ ישראל, לכן מותר להאכיל לבהמה כל מאכל תרומה, ולא רק כרשיני תרומה. משיטת הרמב"ם יוצא שהאיסור להאכיל מאכל אדם לבהמה בשביעית הינו דין מיוחד הנגזר משביעית ואינו דין כללי שלא מאכילים מאכל אדם קדוש לבהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:128 [Badei HaAron; Sheviit 13:128](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:128) **סיכום יסודות השמירה על קדושת פירות שביעית** ###### Badei HaAron; Sheviit 13:129 [Badei HaAron; Sheviit 13:129](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:129) כפי שהגדרנו בהקדמה, יש לברר כיצד יש ליישם את ציווי התורה ל"אוכלה" ולא להפסד, עד מתי פרי מוגדר כ"אוכל", והאם הדבר תלוי בהגדרה אובייקטיבית שניתן עדיין לאוכלו, או בשאלה סובייקטיבית שהאדם לא מעוניין עוד במאכל לאכילה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:130 [Badei HaAron; Sheviit 13:130](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:130) ראינו שתי סוגיות מפורשות: א. דין תבשיל שעיברה צורתו. ב. דין גרעיני תרומה שיש עליהם שאריות מבשר הפרי. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:131 [Badei HaAron; Sheviit 13:131](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:131) ביחס לדין "תבשיל שעיברה צורתו", אומרת התוספתא באופן מפורש שבשלב זה פוקע חיוב האכילה הן בשביעית והן בתרומה ומעשר שני. אולם נחלקו הראשונים מהו שלב זה לדעת **הר"ש** בעקבות שיטת רש"י "עיבור צורה" הוא פגימת טעמו של האוכל שזהה ל"לינת לילה" ולאחר הפסד זה כבר אין האוכל מוגדר כמאכל אדם ואין עליו חובה לאוכלו; ולעומת זאת לשיטת **הרמב"ם** עיבור צורה הוא הפסד גמור של האוכל מאכילת אדם. לאור הדברים נראה שלשיטת הר"ש הגדרת חובת האכילה היא הגדרה סובייקטיבית לפיה מצוות התורה לאכול פירות שביעית ולא להפסידן קיימת דווקא כשבני אדם עומדים לאכול את פירות השביעית. ואילו לשיטת הרמב"ם מדובר בהגדרה אובייקטיבית, כלומר כל עוד בני אדם יכולים לאכול את פירות השביעית חל עליהם מצווה ל"אוכלה" ולא להפסד. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:132 [Badei HaAron; Sheviit 13:132](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:132) ביחס לדין גרעיני תרומה ראינו מחלוקת דומה: לשיטת **הרמב"ם** ביד החזקה על פי התוספתא גרעיני תרומה שיש עליהם שאריות מבשר הפרי נשארים בקדושתם אף במקרים שהכוהן לא מעוניין בהם עוד, ולעומת זאת כאשר לא נשארו על הגרעין שאריות מבשר הפרי אזי קדושתו מותנית בהחשבתו על ידי האדם לשימוש עתידי (ע"י צבירתם). לעומת זאת לשיטת **התוספות** והרמב"ם בפירוש המשנה (ככל הנראה על פי הירושלמי), גם אם יש על הגרעין מבשר הפרי, אם לא החשיבם האדם (ע"י צבירתם) הרי הם מיועדים לזריקה ובטלה קדושתם. גם כאן נראה שלדעת הרמב"ם הגדרת 'מאכל אדם' היא אובייקטיבית – ותלויה ביכולת לאכול את השיירים, לעומת זאת לשיטת התוספות הגורם המכריע הוא מחשבתו של האדם לאכילה. אם כן מחלוקת זאת תואמת למחלוקת הקודמת לעניין הגדרת "עיבור צורה" המפקיעה מאכילת אדם. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:133 [Badei HaAron; Sheviit 13:133](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:133) בהמשך הדברים בחנו את שאלת הפקעת הקדושה מפירות שביעית. ראינו שגם אם נאמר שהשאריות אינן מוגדרות כמאכל אדם, מדברי הירושלמי נראה שעדיין נשארת בהן קדושת שביעית כדין פירות שביעית המיועדים למאכל בהמה. אולם, הראנו שעקרון זה מהווה סברא לחלק בין שאריות תרומה לשאריות שביעית, וגם הרמב"ם שבשאריות תרומה דרש הפסד מוחלט מאכילת אדם, ייתכן שבשביעית יודה שמאכל אדם שנפגם טעמו פוקעת ממנו קדושת מאכל אדם וייעודו משתנה לקדושת מאכל בהמה. ###### Badei HaAron; Sheviit 13:134 [Badei HaAron; Sheviit 13:134](https://torahapp.org/share/book/Badei%20HaAron%3B%20Sheviit/r/13:134) לאור דברים אלו, עלינו לברר כיצד יש לנהוג למעשה עם שאריות במטבח: מתי הם ייחשבו למאכל אדם ומתי למאכל בהמה? וכן כיצד יש לנהוג למעשה עם שאריות המוגדרות כמאכל אדם ועם שאריות המוגדרות כמאכל בהמה? בזה נעסוק בתשובה הבאה.