## Barukh SheAmar on Pesach Haggadah, Magid, First Fruits Declaration

###### Barukh SheAmar on Pesach Haggadah, Magid, First Fruits Declaration 14:1
[Barukh SheAmar on Pesach Haggadah, Magid, First Fruits Declaration 14:1](https://torahapp.org/share/book/Barukh%20SheAmar%20on%20Pesach%20Haggadah/s/Magid,_First%20Fruits%20Declaration/r/14:1)

**וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים** לא נתבאר מה יתרון להפסוק וירא אלהים על הפסוק וירא את ענינו עד שמביא ממנו ראי׳ לבאור הפסוק הקודם, והלא לכאורה אדרבה, הלשון ענינו לבדו מורה על זה, כמו שאמרו ביומא (ע״ז ב׳) על הפסוק בסוף פרשה ויצא, אם תענה את בנותי, שמכוין לענין חיי דרך ארץ, ועוד שם לשונות אלה ממובן זה. אך הבאור הוא, כי שרש שם ענינו (ענה) אפשר להבין גם ממובן דכאות ומצוקה, כמו אלמנה ויתום לא תענון (פ׳ משפטים), עניתי בצום נפשי (תהילים ל״ה:י״ג), ענה בדרך כחי (שם ק״ב), ועוד. וברצות המגיד לפרש כאן המובן מן וירא את ענינו לפרישות דרך ארץ — מביא לראי׳ מן הלשון וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. וכונת הראיה מזה הפסוק הוא, משום דבכל מקום דכתיב הפעל ראי׳ — סמוך לו שם הדבר הנראה, מה ראה, כמו וירא אלהים את האור כי טוב, (פ׳ בראשית) והרבה כהנה, וכאן כתיב וירא אלהים את בני ישראל ולא סיים מה ראה בבני ישראל. ולכן מפרש, דהראי׳ מוסבת על פרישות דרך ארץ, ואין מן הנמוס לייחש להקב״ה ענין גשמי זה, ולכן כתיב רק וירא ולא סיים מה ראה. ויתפרש לפי זה הלשון וירא ממובן דעת ובינה, כמו בקהלת (א׳ ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, שבאורו ולבי ידע והבין, וכאן הבין כביכול הקב״ה את תכונת דאגתם לסבת פרישות דרך ארץ, וגם לא כתיב וישמע, מפני כי מתכונת הכבוד לא הוציאו ענין זה מפורש בפיהם בזעקתם ותפלתם. וכעין מידה זו שלא לייחש ענין גשמי הבלתי מכובד כלפי ה׳ מצינו במס׳ מו״ק (כ״ח רע״א) בסמיכות למה שמבואר שם, שכל מי שנאמר בו שמת על פי ה׳ היתה מיתתו בנשיקה, — ואמרו, דגם מרים מתה בנשיקה ומפני מה לא נאמר בה עפ״י ה׳, מפני שאין זה מדרך הכבוד. ובמס׳ ב״ב (ע״ד ב׳) לענין דאיירי שם ביחש פרט אחד שאינו מנומס בהסבה להקב״ה, אמרו ״לאו אורח ארעא״, עיי״ש, ועוד יתבאר מזה בסמוך. וגם מצינו שהקפיד הקב״ה על שמיחסים לו מעשה שאינו מכובד, כמו שאמרו במס׳ ברכות (ס״ב ב׳) על מה שאמר דוד לשאול אם ה׳ הסיתך בי (ש״א כ״ו י״ט) הקפיד הקב״ה על לשון קשה זה, ואמר לו, מסית אתה קורא לי? ונענש על זה, עיי״ש ¹.
והנה מכל האמור בזה מתבאר, דהלשון וירא את ענינו מוסב על פרישות דרך ארץ, כמו וירא אלהים את בני ישראל, וכפי שנתבאר. ורבי אברהם אבן עזרא בריש פרשה שמות (א׳ י״א) מפרש הלשון שם, וכאשר יענו אותו כן ירבה — יענו אותו, כדי ליבש זרע הזכרים, וכפי הנראה ראה לפרש כן, משום דענין רבוי תולדה אינו מתיחש לענין עבודת מלאכה, לאמר, שלרגלי הענוי רבה התולדה — אך מפני שכיונו בזה ליגעם להחליש זריעתם, מפרש הפסוק, כי אעפ״י כן רבתה תולדתם, ומפרש המובן מן יענו ענין דרך ארץ, כפי שנתבאר. ואמנם גם לבד הדרש בהוראת מלת ענינו עפ״י הסמיכות מן וירא אלהים, כפי שבארנו — גם לבד זה אי אפשר לפרש כפשוטו שהמובן מן ענינו הוא לחץ ודחק — יען דזה הלא כבר זכר המגיד מפסוק ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים וישמע אלהים את נאקתם, ועוד, ומה הוסיף בלשון וירא את ענינו. ולכן הוציאו לדרשה, כמבואר. הנה הבטחתי למעלה לשוב עוד אל הענין המדובר שם על דבר הרחקה מלשון בלתי מנומס כלפי ה', ואעיר, כי עפ״י זה יתבארו דברי המכילתא בפרשה בא על הפסוק וראיתי את הדם ופסחתי עליכם (י״ב י״ג) ״אל תקרא ופסחתי אלא ופסעתי״ (בהחלף חי״ת לעי״ן). והנה אעפ״י דהחי״ת עם העי״ן רגילין להתחלף, מפני שהם ממוצא אחד (אהח"ע מן הגרון), וידוע, שאותיות ממוצא אחד דרכן להתחלף זו בזו, וכן מצינו חילופיהן בפרשה תצוה, בלשון ולא יזח החושן מעל האפוד, שמתפרש כמו ולא יזע (היינו שיתדבק החושן אל האפוד בחזקה שלא ינוע, מלשון ולא קם ולא זע (אסתר ה׳ ט׳), ובקהלת (י״ב ג׳) ביום שיזועו שומרי הבית — ובמלכים א׳ (ה׳ ל״א) ויסיעו אבנים גדולות, ובקהלת (י׳ ט׳) מסיע אבנים — שענינם עקירה והעברה ממקומם, היינו הך דלא יזח החושן שהבאנו, ומזה הלשון בפרשה בשלח (ט״ו כ״ב) ויסע משה את ישראל, שבאורו כמו ויסח, שהעתיקם ממקומם ¹), וכן יתפרש ביואל (ד׳ י״א) עושו ובאו — תחת חושו, ורמב״ן בפרשה דברים (ב׳ כ״ג) כותב, כי הלשון והעוים (שם אומה) הוא כמו והחוים, והביא משלים לזה. הנה אחר כל אלה, לא נתבאר מה ראתה המכילתא לפרש ופסחתי כמו ופסעתי, אם לא כמו שבארנו, ולשון שאינו מכובד אין נכון לייחס להקב״ה ואף כי הוא המבטא אותו, והלשון פסחתי הוראתו בעלמא חיגר, בעל מום, כמו בפ׳ אמור איש עור או פסח, או ממובן תועה בדרכיו, כמו פוסחים על שתי הסעיפים (מ״א י״ח כ״א), ולכן דרשה כמו ופסעתי, ממובן צעד ופסיעה. אבל לפי זה קשים הלשונות ופסח ה׳, ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי ישראל, האם גם שם תשתנה הקריאה. ואמנם אפשר לומר דאין כונת המכילתא לשנות הקריאה, דזה לא יתכן מכמה טעמים, אך הכונה בלשון אל תקרא כמו אל תבין, כלומר, שבלשון ופסחתי תבין ההוראה כמו ופסעתי, ואם כן גם ביתר המקומות כן המובן. ומצינו הפעל ראה במובן הבנה, במו בקהלת (א׳ ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, שבאורו ולבי הבין, ובשמואל א׳ (כ״ה י״ז) דעי וראי מה תעשי וכלשון זה במלאכים א׳ (ב׳ כ״ב), ובירמיה (ב׳ ל״א) ראו דבר ה׳, וביאורם הבין, הבינו. וכעין זה כתב הגר״י יעבץ בהגהותיו למס׳ ערכין (ט״ו א׳) בלשון הגמרא על הפסוק בפ׳ שלח כי חזק הוא ממנו, שאמרו בגמרא אל תקרא ממנו (ביחש שאליו) אלא ממנו (ביחס נסתר), וכתב, שאין הכונה לשנות הקריאה כי אם להבין כמו בשינוי קריאה, ויש עוד כאלה. וכאן אדבר משפטים עם הראב״ע על דבריו בקהלת (י״ב ה׳) על הפסוק ויסתבל החגב אשר כל תעודת הפסוק לתאר את רפיון חושי האדם בערבי חייו, כותב בזה הלשון ״ואחרים אומרים, כי החי״ת מן החגב בא במקום עי״ן, וזה הבל, כי לא תתחלף אות באות חוץ מאותיות אהו״י״. והנה כונת החילוף מן חגב לעגב הוא למשל על תאות בשרים, מעין הלשונות מאסו בך עוגבים (ירמיה ד׳ ל׳), ותעגב על מאהביה (יחזקאל כ״ג ח׳) שירי עגבים (שם שם ל״ב), ומשותף לשון זה ויסתבל החגב (העגב) עם הלשון הקודם ותפר האביונה, כלומר, כי יתופר תאות בשרים, ובאור הלשון ויסתבל — שבשר התאוה יהי׳ עליו (על הזקן) למשא. ואין קץ לפלא, איך קרא לחילוף חי״ת עם עין הבל, בעוד שהוא חזון נפרץ במקרא ובחז״ל, מפני שבאים ממוצא אחד, אהח"ע מן הגרון, וכבר הבאנו משלים לזה, וכן כאן במכילתא, ופסחתי תחת ופסעתי ובסנהדרין (ק״ג א׳) פירשו ויעתר יצחק כמו ויחתר, וע׳ במ״ר ר״פ תולדות, ובמ״ר איכה פירשו הלשון איכה יעיב כמו איכה יחיב, וכן פירש״י כאן בשם חגב כמו עגב. וכן נראה באור הלשונות בתורה, בפ׳ תבא (כ״ח ס״ג) ונסחתם מעל האדמה, ובתהלים (נ״ב ז׳) ויסחך מאהל, ובמשלי (ב׳ כ״ב) ובוגדים יסחו ממנו, ושם (ט״ו כ״ה) בית נאים יסח ה׳ — בכולם באים החי״תין תחת העי״נין, ונסעתם, ויסעו, יסעו, יסע, ממובן העתק ממקום, כמש״כ למעלה בבאור הפעל נסע. וכן נראה באור השם שרוע (איש חרום או שרוע (בפ׳ אמור, כ״א י״ח), ושם (כ״ב כ״ג) ושור ושה שרוע וקלוט, ופירש״י, שרגלו אחת ארוכה מחבירתה (וכן יתר האברים), ולא נודע שרש שם שרוע, ונראה שבא תחת שם סרוח, כמו וסרח העודף (פ׳ תרומה) ובחילוף סמ״ך בשי״ן שמאלי. וכן שוים החי״ת והעי״ן בהברה בשיחות פרטיות, כמו שהי׳ קורא רבי לרבי חייא — עייא (מו״ק ט״ז רע״ב), ובמ״ר פ׳ תולדות בערביא קורין לחתרתא עתרתא, ועוד.

footnotes:
¹ ובירושלמי סוטה (פרק ז׳ הלכה א׳) אמרו, לא מצינו שידבר הקב״ה עם אשה אלא עם שרה בלבד, שנאמר ויאמר, לא כי צדקת (פ׳ וירא, י״ח ט״ו), ומפרש שם, כי אעפ״י דכתיב אל האשה אמר (פ׳ בראשית׳ ג׳ ט״ז), וברבקה — ויאמר ה׳ לה (פ׳ תולדות, כ״ה כ״ג) זה הי׳ ע״י מתורגמן.
¹ וקרוב לומר, כי מזה המקור למה שקוראים ליציאה לדרך בשם ״נסיעה״ שהוראתו בעיקר העתק ממקומו, ופעם באו שני הפעלים, נסיעה ויציאה, יחד, בירמיה (ד׳ ז׳) נסע יצא ממקומו, כלומר, נעתק ממקומו ויצא לדרכו.

**Rabbi Mark B Greenspan:**
**And He saw our affliction (Deuteronomy 26:7): This refers to the forced separation of the husbands and wives by the Egyptians, as it is written, “And the God saw the children of Israel and God knew. (Exodus 2:25)”** How does the verse from Exodus illustrate the idea that the Egyptians forced the Israelite husband and wives to separate? The word “affliction” already implies the “forced separation of the sexes” without an additional verse from Exodus. We see this in other places in the Bible including Genesis 31:50. In this verse, Laban warns Jacob not to take other wives when he returns to the land of Canaan, *“*If you *afflict* my daughters by taking other wives beside my daughters...” The implication of the word “afflict” is that by taking other wives, Jacob would be ignoring his obligations to his first wives, Rachel and Leah and thus afflicting them. So the word “affliction” would appear to have a sexual connotation. The word “afflict” “Vayanunu” in the Deuteronomy verse can have two different meanings. It can mean hard pressed and physically suffering, and it can also mean denying one spouse the normal needs for intimacy and physical contact. When we read Deuteronomy, “He saw our affliction,” we do not know which way the Torah wants us to understand this expression. The verse from Exodus implies a sexual connotation! How do we know this? Whenever the Torah says “God saw” and does not tell us what he saw, we can assume that the text is being discreet by not discussing a delicate subject such as intimate relations between husband and wives. Rabbi Epstein offers two other reasons why we should understand the word “Vayanunu,” “and they oppressed us” as a reference to intimate relations between the sexes and not just physical oppression. First, Rabbi Abraham Ibn Ezra, the Spanish commentator, suggested that the expression “ya’anu oto” “they oppressed us,” has this connotation in Exodus 1:12: “But the more they afflicted (“ya’anu oto”) Israel, the more they increased.” This verse associates affliction and population increase. It implies that the Israelites were afflicted to keep them from having children but the plan failed since the Israelites continued to increase in number. And second, in Exodus 2:24, the Torah says, “God heard their moaning and remembered His covenant...” This verse implies affliction in the sense of physical oppression. So the next verse which says, “And God saw....” must imply some thing other than physical affliction.