## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 106

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/106:1)

הכותב כל נכסיו כ' הח"מ כותב ל"ד כו' ואי ברי הוא אף כתובה לא מהני וכ"כ ב"ש וא"י הא בקר' איירי ומי איכ' למ"ד דמתנו' קר' אינה נקנית בשטר וע' בח"מ סי' קצ"א ואולי משמע להו לישנא דכותב ולא הגיע השטר ליד המקבל. ואולם נלע"ד נהי דהרשב"ם וטור נקטו להדיא ה"ה מחלק מ"מ דעת הרמ' צ"ע אם לא הוא דוקא כותב בצוואה ע"פ פירושו למשניות דז"ל ר"י אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ודברי ר"י אם קבלה עליה אין ר"ל שהיא לקחה בקנין שהיא רוצה בדבר זה לפי שאין בזה מחלוקת אבל הוא אומר שאם קבלה על עצמה שתהיה משותפת בין הבנים ואפי' לא לקחה בקנין ולא כתבו בדבר ההוא צוואה כבר אבדה כתו' ואין הלכה כר"י מזה נראה דפו' כת"ק דדוקא כתיבת צוואה בעי או שלקחה בקנין ונראה שאינו מפרש כפירשב"ם אם קבלה עליה דר"י היינו שקבלה להדיא אפי' לא כ' לה ר"ל שלא עשאה שותף אפי' בכ"ש אלא מפרש אם קבלה עליה להדי' השתוף דהיינו הכ"ש שכ' לה אפי' לא כ' לה ר"ל לה להצוואה אבל ודאי אף לר"י הקבלה איירי בדכ' לה עכ"פ כ"ש אלא הכל בלא כתיבה וקנין ומדייק הגמר' מכלל הת"ק כתיבה וקבלה בעי ר"ל כתיבת הצוואה וקבלה להדי' ותיובתי' דכולהו אמוראי דלא מצרכו קבלה להדי' ולפירושו מיותר דלא צרכינן למימר דר"י ל"ל סברא נחת רוח כדמשמע מתו' ד"ה מכלל אלא דעיקר הטעם שנסתלק טענת נ"ר משום הכבוד שעשאה שותף בין הבנים ואך בהא פליגו דהת"ק מצריך נמי כתיבת צוואה (וע' בח"מ סי' רמ"ו סעיף ד' דכמעט הרמ' ורשב"ם לשטתייהו אזלו) ולר"י בקבלה לחוד סגי ובאופן קבלה לחוד מסיק דלית הלכתא כר"י ובאופן הכתיבה פוסק כר"נ אליבא דר"י דכתיבה בשתוף לחוד סגי אפי' בשתיק' ואפי' לא היתה שם אבל לעולם י"ל דכתיבת שטר צוואה בעי אמנם העובדא דבגמרא דאיקלע ר"נ לסורא וכו' לא משמע אלא דכ' ל"ד וה"ה אמר בש"מ וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/106:2)

בין ברי הב"ש מביא פסק הרי"ף והג"א וכבר כתב הב"י דנראה מהרא"ש דהנוסחא אינה עיקר והר"מ אף שבפי' המשניות פי' נמי הכי בפסקיו חזר בו כמבואר בהה"מ ומן הטעם דקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי וע' ס"ז סעיף ג' בב"ש ובמה שכתבתי ומה שכ' ונ"מ אם תפסה ע' סי' ק"ז סעיף א'. ושתקה כן דע' הרמ' ורא"ש וטור (וע' סי' ל"ח סעיף י"ח נסתפקת' אם מחילה שלא בפני הנמחל מועיל לשטה זו אפשר לפשוט מהכא דמועיל וכן עיקר) ודעת רש"י ורשב"ם ובעל המלחמות בשם ה"ג ובשם רב שרירא גאון ובשם הר"י הלוי ודעת עצמו דבעי חלק בפניה דוקא ודעת ר"ח כדהעתיקו הטור מחלק בין חלק לה כחלק אחד מבניו או מחלה בשתיקה ובכתב לה כ"ש לא מחלה בשתיקה אא"כ כ' לה וקבלה עליה והרא"ש מסיים עליה כתיבה וקבלה בעינן כת"ק דר"י משמע דבעי נמי היתה שם כדמפרש ר' יודא לת"ק אך להעתקת ר"מ כ' דוקא כשעשאוה שותף שנתן לה חלק כאחד מהבנים אם ודאי מחלה בקבלה לחוד וכן הוא בב"י ולשון זה צ"ע דא"כ מה חלוק בין כ"ש לחלק ממש וכנראה מש"ה הגיה הטור שתיקה במקום קבלה. ולגירסת הרא"ש צ"ע אם אינו עומד בשעת פי' המשניות הנ"ל ומחלק בין חלק ממש אז מחלה בקבלה לחוד בלא כתיבת שטר צוואה כר"י ובכ"ט כת"ק דתרווייהו בעי כתיבה כ"ש וקבלה להדי' אבל דליבעי נמי היתה שם לא נמצא בפירושו שום קפידה כי בתר דמסקינן דלת"ק בעי נמי קבלה בפי' וכן למימר' דר"נ לשיטתי' שוב לא צרכינן לאוקימתות דכולהו אמוראו להת"ק ובדברי ר' יודא דמפרש להת"ק דבעי היתה שם מפרש איהו דהיינו שכ' לה נמי כ"ש ע' ודוק. וכן משמע שפירשו התו' מדכתבו וק' דאי קבלה עדיפה מכתיבה אמאי איצטרך ר"י למימר היתה שם ולא קבלה כיון דאמר קבלה ולא היתה שם ש"מ דמפרשים היתה שם כבעל המאור וזה דלא כב"ש בשמו גם לא נמצא בפירושו חלוק בין עשאה שותף ממש לכ' לה כ"ש ודברי המלחמות שתייחס כשטת ר"ח לבעל המאור צריך לי עיון. ודעת הרי"ף א"א לעמוד עליה מפני שלפי הנוסח שלפנינו ובהרא"ש בשמו שמסיים על מימר' דר"נ כשמואל משמע להד' שטת הרשב"ם וכן הרא"ש כ' על פי רשב"ם וכן דעת ר"א ובתר הכי כמו שכ' הטור בשמו וזה צ"ע שממש סותר עצמו. והב"י השמיט בל' הרא"ש בשם הרי"ף כשמואל וכן יש בל' בהנ"י להרי"ף ע' ודוק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/106:3)

וכ' הח"מ וה"ה אם קבלה עליה בפירוש ונתרצית למעשיו אע"פ שלא כ' לה כ"ש וכר"י ואפשר כו' נראה אף דכל הפוסקים לא זכרו דינא דר"י זה והבעל המאור פוסק להדי' כהת"ק וכן הפי' משניו' הנ"ל מ"מ יצא לו זה מדברי התו' ד"ה מכלל שהוכיחו מקושייתם דלכל הפחות כתיבה לה כ"ש וקבלה להדי' בלא כ"ש שוים וא"כ מוכח דע"כ כמו שפסקינן כתיבה כ"ש לחוד סגי ה"ה קבלה בלא כתיבה דאל"ה אלא שבזה אין הלכה כר"י א"כ מוכח מן ההלכה דאופן כתיבה עדיף והדרה הקושי' לדוכתה אלא שלפ"ז צ"ע הא משמעות התו' ריש הדבור דבהכי פליגו דהת"ק סבר בקבלה גרידא יש טענת נ"ר משמע הא ר"י לא סבר טענה זו וכן משמע קצת מדמצינן דר"מ ור' יודא הם בעלי סברת טענת נ"ר בכתו' דף צ"ה וסתם בר פלוגתא דר"י הם ר"מ ור' יודא וי"ל דר"י באמת פליג על מתני' דהנזיקן לקח מן האיש וכו' וא"כ איך אפשר לפסוק דקבלה לחוד מהני הא אנן קי"ל סברת נ"ר (והב"ש ס"ק ד' כ' בלשון זה והא דקי"ל בכתו' לא אמרינן נ"ר נ"ל משום דלא קי"ל כת"ק דס"ל כן ור"י פליג וס"ל קבלה אע"ג שלא כ' לה מהני וה"ה כ' לה אע"ג דלא קבלה כמ"ש בתו' כ' לה שוה לקבלה עכ"ל וכן כ' ס"ק ט' לתירץ קושי' הח"מ וא"כ טעמא דר"י דאך בכתו' מקולי כתו' לא אמרינן נ"ר והרי קי"ל. ומה מאוד תמוהים דבריו ואינם הא עיקרא דדינא סי' צ' סעיף י"ז וכן סי' ק' סעיף ג' אך לגבי טריפת כתו' נאמר וכן מבואר סתמה דמתני' דלקח מן האיש דאטו נימא דאיירי דוקא באשה שיש לה צ"ב וכן מוכח מקושית הגמרא בכתו' דף צ"ה דאל"ה ל"מ מידי ומה דקי"ל סי' ק"ה ושאר דוכתא דמצי למחול הכתו' ולא שייך נ"ר היינו כדכתב הב"י סימן צ' ומהרי"ו סימן י"ט במוחלת עיקר החוב שבזה הושוו כה"פ דלא שייך נחת רוח דאדרבא היא יכולה לומר עיניך נתת בגרושין אבל במוחלת אך השעבוד מהנכסים פשיטא דהיינו הדין ממש של לקח מן האיש דאפילו קנין ל"מ ומכ"ש קבלה לחוד וכן הבין הח"מ סק"ו לנכון) וא"ל מכר לבניו שני כדמחלק הרא"ש בכתיבה זה אינו דאין סברתו שייכה כ"א בכתיבה דהכבוד במה שעשאה שותף בין הבני' לאחר אבל בלא כ' לה מידי אין בזה די לחלק וכן נראה מסתימו' הפוסקים סימן צ' וק' דלא מחלקו בין בנו לאחר. ונראה דמש"ה כ' הח"מ ואפשר אף בלא כ' כל נכסיו ור"ל דבכותב הכל משמע לי' ודאי דאפשר להתקיים פסק ההלכה כר"י אף בקבלה לחוד ומשום דס"ל ר"י מודה לטענת נ"ר אלא דבכותב הכל לא ס"ל נ"ר ובזה ההלכה כותי' ואם כי אפשר להסביר במה יהי' עדיפי' לכל הנכסי' לענין נ"ר משום דלד"ג מטל' לכתו' ל"מ ומכיון דכות' כל הקרקעות ולא נשא לפניה מאומה ליגבו' הכתו' ומ"מ מקבלה הוי דומי' דמוחלת עיקר החוב דנמי שייך הא דרבא כנ"ל מ"מ לא נלע"ד סתימות כה"פ בסימנים הנ"ל דמחלקים בהכי ותו דא"כ מה מקשה בכתובות הנ"ל וכי קנו מה הוה עד דמוכרח לשנוי דאיירי בשני לוקחים לישני דאיירי ומכר את שדהו היינו חדא שהיה לו ולא נשאר לו תו קרקע ומתני' ר"י דההלכה כוותיה א"ו דגם חילוק זה אינו ולהכי נלע"ד דמטעם זה באמת השמיטו הפוסקים הכא דין קבלה דר"י ואפילו הרשב"ם בסוף הסוגי' כשכותב ושמעינן וכו' לא העתיק דברי ר"י ש"מ דס"ל נמי דאינו הלכה ואף שמפרש להדיא דר"נ אליבא דר"י אמר דבריו י"ל דר"ל דבמה דסובר ר"י כתיבה לא בעי קבלה הוא דקבע ר"נ הלכה כוותיה ומשום כיון שעשאה שותף מסולק טענת נ"ר אבל בקבלה לחוד ודאי דהלכ' כת"ק דל"מ מטעם נ"ר ואי משום קושי' תו' אפשר לדחוק דמ"ד וכ"ת כולה ר"י היא ה"ה דהו' מצי לומר וכ"ת להת"ק כתיבה לחוד דוקא והעיקר דסמוך על ר' יודא דמפרש להת"ק להדי' דבעי נמי קבלה וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/106:4)

י"א שצריכ' לקיים כבר תמה הח"מ דמן הסוגי' ל"מ כלל לכל הדעות דבכותב' מקצת יועיל שתיקתה ומה שכ' הב"ש ס"ק ד' ולהפוסקים הנ"ל דמהני אחד מג' האופנים א"כ היתה שם וחלק בפניה אפילו אם לא נתן לה כלום ושתקה מהני והיינו טעמא של ראב"ן לע"ד אינם כ"א דברי תימא חדא דמנ"ל להשוות האופנים לעומתם הא הרשב"ם דייק בהדיא דבעשאה שותף תליא מילתא וכן מורה ודאי ל' ר"נ עצמו. ותו אף לשטתו הרי אחד מג' האופנים כתיבה לה כ"ש ואעפ"כ אמרינן דלא מחלה בשתיקה דשמיעה כ"א בדלא שייר ומה"ת לייפות כח אופן של היה שם דנימא אפילו בשייר תיהוי שתיקותה מחילה ובזה אף דבריו שבס"ק ז' אינה והראי' מסי' צ"ג אין ענין להכא דשם אמר לה יהא קרקע פלונית במזונותיה דהיינו דברי ר"י בר חנינא בהסוגי' דאומר לה טלי קר' זה בכתו' ומה זה ענין להיכי דלא נתן ולא דיבר לה כלום אלא שנתן מקצת בפניה ושותקת לע"ד ליכא למ"ד בזה ומהראב"ן הדין עם הח"מ שאין ממנו ראי' עיקרית ואפילו הו' אין אנו אחראין לצאת כל הדעות וע' בהרשב"ם מבואר הטעם ברור מדוע נתן מקצת לא הוה שתיקותה ראיה של כלום דסברה מה אצווח השתא ודוק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 106:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/106:5)

הג"ה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיים כ' הח"מ כבר כתבתי וכו' ואע"ג דבקנה כו' היה אפשר לחלק בין ברי' לש"מ דבש"מ ליכא איבה דהא הוא הולך למות כנראה מדחזא הכא משמעות מהר"מ שבמרד' ותה"ד ורמ"א להדי' שבאמירתה הן צריכה לקיים ואפילו במקצת דחק לחלק בין ש"מ לברי' ומסכים דעתם למשמעות התו' דהלכה כר"י בקבלה לחוד ואפילו במקצת ודברי ר"י אינם אמורי' אלא בש"מ דבש"מ לא שייך נ"ר דליכא איבה וק' חדא דהא מסקינן בברי' נשאר באיבעי' דל"א וא"כ אם אופן הכתיבה לחוד דמהני לר"י איירי בברי סתמא אף אופן הקבלה לחוד נמי אף בברי וא"כ אם רצונינו להסכים דע' ר"י בקבלה לחוד להלכה הא ע"כ לאוקמי' דוקא בכותב כל נכסיו ושבזה לא שייך נ"ר וא"כ פשיטא דיפה עשה שהניח בצ"ע דמנא לן ההוא חילוק דבש"מ אף במקצת ל"ש נ"ר ותו דבהדיא איתא בטור וש"ע סי' ק' סעיף ג' נ"ר אף בש"מ וגם הסברא מצד עצמותה דחוקה ואולם כדי ליישב דעת שלש' הרועי' נלע"ד די"ל שפיר דאזלו בשטת כה"פ שדחו דברי ר"י מהלכה מטעם נ"ר אלא דס"ל דכל זה לא שייך בקרקע דשעבודה עלייהו לטרוף ממשעבדי משא"כ מטל' דמעשים בכל יום שהבעל מוכר ונותן והאשה אינה טורפת אף בתר התקנה אלא שבמתנות ש"מ לבניו דכירושה היא לכ"ע ולאחרי' בפלוגתא כמבואר סי' צ' סעיף ך' בהג"ה בזה ס"ל דודאי ל"ש נ"ר דמה היתה עבדה אלו רצה יוכל ליתנם במתנות ברי ובלא זה לא מהני צוויחתה ולהכי פשיטא דאם אמרה הן די לכ"ע ודבריהם אינם אמורים אלא במטל' לגבי מתנו' ש"מ וזה מילתא דמסתביר לע"ד. כתב הב"ש סס"ק ח' כ' בט"ז כו' ול"ד לשתיקה דכאן כו' כבר הוא בסמ"ע סי' פ"א ס"ק ח' וע"ש בש"ך מחלק בע"א: