## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 115

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:1)

וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו מזה דייק הח"מ שצריך נמי עדים על אכילתו ועפ"ז מוכרח לדחוק ס"ק ד' שמשמשתו נדה איירי או במודה וכו' או שמצאוהו עדים משמשת. ולהראב"ד דס"ל שאינה נאמנת על עצמה דוחק גדול להעמיד דוקא במצאוהו עדים ואפי' להחולקי' ומשני שדוחק להסוגי' להעמיד במוד' משו' דלא שכיח ק' הא משמשתו נדה א"א להעמיד בל"ז אלא דוקא במודה או במיד דלא שכיח יותר דהיינו מצאוהו משמשת לכן לע"ד יותר מסתביר דל' הש"ע ל"ד ואין צריך אלא עדים שאמרה טהורה אני או שהוא מעושר ושוב נאמן שאכל על פיה ודוקא בדליכא עדים כלל יכולה לטעון שמעולם לא אמרה ואף כי אמרה כל זמן שלא אכל יכולה לטעון כדדכ' הרא"ש אלו היה רוצה לאכול הייתי מפרישו אבל כשיש עדים שאמרה לו שוב נאמן שבא לו מכשול על ידה ומה שכ' הש"ע אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא אכילתו היינו שכופרת שלא אמרה לו מידי וצ"ע. ואם יש הכחשה שהיא אומרת שבידיעתו שמשתו נדה והוא אומר שהכשילתו ע' סי' צ"ו:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:2)

הוחזקה נדה ע' מה שכ' הב"ש בדין אמתלא וע' סי' ו':


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:3)

הג"ה ורגילה בכך כ' הכי ע"פ מה שתי' בד"מ דברי הרשב"א דאיירי בהתרה בה ומשני שבאמת בהתרה בה אין צריך רגילה כדאי' בח"מ מוכרח הב"ש לומר מפני דשם הי' מקום לתלות בסבה הצריך אף בהתרה רגילה כמ"ש בסעיף ד' בשם הת"ה סי' רס"ב. ובתה"ד לא מצאתי חלוק זה כלל בין רגילה לפעם א' בתר התראה ואדרבא משמעות לשונו שהתחיל אפס נראה וכו' מ"מ עוברת מקרי הואיל ונתייחדה מרצונה כמה פעמים אף דמשמע קצת הכי מדכ' כמה פעמים מ"מ מדמסיים אלא דלענין להפסיד כתו' בעי התרא' ושוב כ' אמנם הי' נראה קצת דאיתתא כה"ג דרגילה כו' לא בעי התראה משמע דלא ירד לחלק ברגילה אלא אבל לענין הצריכה התראה אחר התראה משמע ודאי כמבואר בח"מ דבפעם אחד מפסדת ומה שכ' תחלה כמה פעמים אפשר דל"ד ומל' הרמ"ה ז"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:4)

הג"ה ב' שכ' נמי רגילה אין כל כך ראי' שהרי הכא נמי סותם רגילה. וע"פ דברי התה"ד שרוצה להוציא מן הסוגי' דרגילה א"צ התרא' הי' אפשר ליישב הרשב"א בפשוט דז"ל וכן מה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתו' מדין עוברת ע"ד זה איני שלא אמרו אלא ברגילה אבל באקראי וכו' ודאי לא הפסידה וי"ל ה"ק בפעם אחד הוא ודאי דלא הפסידה בלא התראה משא"כ ברגילה מסופק כדמסופק התה"ד ואולם דברי הד"מ שהי' שם התראה לא נראה כלל מן הענין. ואולי י"ל אף הרמ"א מודה לדינא דלענין כתו' אין נ"מ ברגילה אלא בהתראה תלי' אך מפני שהגיה לקמן דעוברת ע"ד יוכל לגרש בע"כ וזה אפילו בלא התראה כמבואר בתה"ד הנ"ל לזה הוציא מהרשב"א דלא מקרי' עוברת בלא התראה אלא ברגילה ולזה נוטה משמעות התה"ד נמי דלהכי התחיל וכ' ונתייחדה כמה פעמים כדי ליגזור עליה להוציא' בע"כ ומסיים דלענין כתו' מ"מ צריכה התראה ומסופק ברגילה ומסיים ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה אבל ודאי כ"ע מודים שבתר התרא' אין לחלק ברגילה ולהכי נמי כ' הרמ"א ז"ל לקמן אשה הרגילה אך דוקא לענין הגרושין בע"כ כי כל בלא התראה לא נקראת עוברת עד דרגילה כמשמעות התה"ד וזה לע"ד נכון מאוד לדינא. בתשובת מהר"י סג"ל אחי הט"ז סי' ל"ט העלה ע"פ דברי השואל בתשובת רשב"א סי' תתמ"ד(א) שכ' בשם הרי"ף דכופין אותו להוציא הרגילה וגם כ' בשם תשובת ר"ת שפעם אחד אין כופין להוציא אפי' עוברת ע"ד דכה"פ מוכרחים להודו' כהסכמת הרי"ף ור"ת דאם רגיל' להיות עוברת ע"ד ע"פ עדים הב"ד כופין להוציא ולע"ד זה אינו ואפילו רגילה אין הב"ד כופין דהא ודאי האיבעיא אם עוברת מותר לקיימה היינו בעדים דאלו ע"י עצמו או עד אחד מה אירי' עוברת ע"ד אפילו זינתה נמי אין הב"ד כופין וע' סעיף ז' וסתמא דלישנא דעוברת משמע רגילה כנ"ל דמהכא הוא דיליף הרשב"א לחלק בין רגילה כדהוכחתי דאלו בלא התראה ובפעם אחד נפשט ממה דקיי"ל אין אוסרין על הייחוד. והרי מכח איבעי' זו דלא נפשטה הוא דהעלה דאין כופין אלא מצוה ומדברי השואל הנ"ל לע"ד אין ראיה כלל מדחזינן דמהר"מ המשיב לא השגיח בם ומי יודע אם בר סמכא הוא ותו דלשונו עצמו מורה שלא בנה יסוד על הדברים שהבי' שהרי בענינו היה שעברה על החרם ג' פעמים וכ' ועוד תודעני אם יגרשנה בע"כ (הרי שלא שאל כלל אם לכופו אלא אם יאמרו לו לגרש בע"כ) מאחר שרגילה בכך וגם בעיא היא בפ' ארוסה אם רצה לקיימה אבל הא פשיטא לן אותן העוברים ע"ד ואבדו כתובתן שמגרש בע"כ אם ירצה והאלפסי פסק דכופין אותו להוציא היכא דרגילה (הרי דאינו מביא דברי האלפסי אלא לחזק שאלתו אם יאמרו לו שיגרשנה בע"כ)(ב) וגם בירושלמי יש אפילו כתובתה אלף נוטלת מה שבפניה ומוציאה בע"כ (הרי דהירושלמי שמביא נמי אינו מזכיר שום כפיה וחילק בין רגילה לפעם אחד) וגם בתשו' ר"ת יש שפעם אחד אין כופין להוציא אפילו עוברת ע"ד משמע אין כופין אבל אם רצה מגרש בע"כ עכ"ל הרי להדיא דלא ס"ד לשאול אם הב"ד חייבים לכופו ובנדון דידיה היתה רגילה וע"פ עדים ומשמע לע"ד דהשואל גופיה פירש האלפסי ור"ת שכפיה דידהו דאיירי בה היינו במילי ולא הביאם אלא לחיזוק דעתו שמצוה לגרש בע"כ. ותדע דאיך אפשר שהרי"ף יפסק רגילה ע"פ עדים הב"ד כופין הרי בפ' ב' דיבמות כ' והני מילי מבועל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעידי טומאה כדגרסינן פ' האומר איבעיא להו אשתו זנתה בע"א מהו אמר רבא הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' עדים ומבואר בנ"י דסובר לא עדיפו עידי כיעור מע"א בזנות וא"כ כמו שע"א אפי' מעיד בזנות כמה פעמים אין מוציאין ה"ה בעידי דבר מכוער אפילו כמה פעמים ובודאי ע"י דברים מכוערים מקרי' עוברת ע"ד הרי מבואר דמעולם לא פסק הרי"ף כמשמעות הדברים דהשואל בשמו אם לא ע"ד שפירשתי במילי ואלו היה ממש בעדות זה דהרי"ף ור"ת מי הוו שתקו כה"פ מלהביאה להכי לע"ד אין שום כפי' ביד הב"ד על עוברת ע"ד ואפי' ברגילה ובעדי' כ"א כדחלקתי דברגילה בלא התראה אפי' מחויב ומצווה להוציא בע"כ ובפע' אחד אינה כלל בסוג עוברת כ"א בתר ההתראה ובמשמעות כה"פ והרמ"א ולא כמו שדחק המר"י סג"ל להסכים דעת הפוסקים לדעתו בדחוקים שאין בם ממש וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:5)

הג"ה וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה ע' ח"מ ודברי הב"ש אינם מובנים לי. ה"ה המקללת בעלה בפניו והב"י כ' ע"ז ועוד א"כ לא משתמיט חד מן הפוסקים לומר כן. וכ' הב"ש ול"נ דס"ל כהג"מ דמקללת זקנו של בעל וכו' וע"ז משיג הד"מ עצמו והניחו בצ"ע דהא אינו מחויב בכבוד זקינו ולכן השמיטו בש"ע ולהב"ש עדיף הלמד מן המלמד. והנעל"ד דמשמע הכי מתשו' מור"ם שבהגהות מיימון שכ' על אשה שהביאה רוצח בבית בעלה שגיזם לו להרגו לא גרע ממקללת יולדיו בפניו כ"ש הכא דמגזמת להרגו וכבר כ' הב"י על הרמב"ן ואפשר הוא לומד כן בק"ו ממקלת יולדיו בפניו וק"ו פריכא דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כבוד אב ואלו המור"מ הנ"ל נמי הכי ס"ל אף גזום להבעל לא היה יכול ללמוד בק"ו דיש לומר נמי הכי ש"ה דחמור כיבוד אב וגם י"ל מקללת בעלה עצמו יוכיח א"ו דנמי ס"ל כהרמב"ן ונלע"ד דס"ל דאין הדבר תלוי בכיבוד אלא מפני שנפש הבן קשור בנפש האב חשוב כאלו מקללת בעלה עצמו בפניו וכ"ש הוא. וא"כ ממילא אף קושית הד"מ עד דין הגהות מרדכי מיושב מדחזינן דלפירש"י ה"ה במקללת אבי הבעל בפני בנו של בעל ושם בל"ז ליכא למימר כדהקשה הד"מ מפני שהבעל חייב בכבוד אביו דאם כן מה אירי' בפני בנו אפילו בפני אחרים נמי וש"מ הטעם נמי אך מפני שאף נפש בן בנו קרוב אצל אבי אביו ואי אפשר לו לסבול קללתו והבעל מרגיש בצער בנו א"כ שפיר ה"ה והוא הטעם במקללת אבי אביו דבעל בפני הבעל ואף שהתו' השיגו על פירוש זה שהוא דין הגהות מרדכי מ"מ דינו מבחוץ נכון בדרך מכ"ש אפילו:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:6)

אם יש עדים שהתרה בה כ' הב"ש בש"ג כ' דא"צ להתרות שתפסוד הכתו' והמ"ל פ"ב מה' סוטה הקשה לפי"ז איך קתני אם אמר הבעל אינו רוצה להשקותה דניטלת כתו' ת"ל דכיון דנסתרה בתר ההתראה דהיינו הקנוי שוב מהראוי אפילו כי שתתה והיא טהורה דיוכל להוציאה בלא כתו' מפני שעברה על דת משה כבהגה"ה ורוצה להוכיח כמהר"מ ורשב"א אלא דהקשה לנפשיה דאכתי ק' מדוע לא פשט הגמרא מזה דעוברת צריכה התראה והעלה דבירורן של דברים דכל אותן ששנינו בהמדיר דיוצאת בל"כ לאו משום איסור דידה אלא כיון שעשתה דבר פריצות איסור זונה היא וזנתה תחתיו ולפיכך בהתברר לנו דטהורה היא ע"י השתיה פשיטא דאינה מפסדת שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתו' עכ"ל. והנה לדברי הב"ש ס"ק א' שכ' או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו דבריו אינם מעלים ארוכה. ודברי הב"ש מסתברים דיותר יש לחוש שמא תזנה מלשמא זנתה כמבוא' בתו' גיטן י"ז ע"ב ושאר עניני פריצות יוכיחו כגון משחקת עם בחורים ומגלה זרועותיה דודאי עדיין ליכא למיחש לשמא זינתה אלא לשמא תזנה וקושית המ"ל ממה שלא נפשט האיבעיא היה אפשר ליישב משום דאיכא(ג) למדחי דהמתניתין איירי בשקינא לה ממי שמותרת להתיחד כגון אביה או בעלה בעיר. דלולא קנאת' אינה עוברת ע"ד וא"כ עכ"פ היה נשמע מסתומות הרמ' לדין זה דאם אמר איני רוצה להשקותה דנוטלת הכתו' ומכ"ש כי שתתה ונמצאת טהורה דוודאי ברור איירי אף כי הסתירה היה עם האסור לה דלא כהש"ג אלא כמהר"מ ורשב"א (וגם למה שהוציא הב"ש מרש"י דעוברת ע"ד משה א"צ התראה לכ"ע קשה הא יחוד ד"מ הוא כדאיתא בב"ש ס"ק ב' וע' תשובות מעיל צדקה סי' ס"א ומה שמפרש בפירש ההתראה בדין אשה הטוענת שוגג הייתי) ודוחק לחלק בדת משה עצמו ע"פ הטעם דיהיב הב"ש כיון דכבר הכשילתו) אמנם איתא בתו' יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה מ"ש ועוד דבארוסה אית לחושבה כעבורת על דת כיון שאין יכול לבדוק כדקאמר התם בגמרא נשמע מדבריהם דבזמן שהיתה יכולה להבדק והיא נשואה לית לחושבה לעוברת ביחיד משום דהוה כמתייחדת במקום שיש רואים ואך דסברות תירוצם זה אינו מוכח מכח קושייתם שכבר תירצוה בטוב מ"מ הסברא מוכרחת ביותר מקושית המ"ל ונשמע נמי מדבריהם מדיהבו טעם זה לארוס' דאזלו נמי בשטת הש"ג דאל"ה לא היתה מפסדת הכתו' ע"י ההתראה דקנוי שלא היתה להפסיד הכתו' ובדבריהם נמי מיושב מה שטענה חנה אזיל ואסתתיר וקשה וכי לא חששה לעבור ע"ד וניחא דבזמן הבית נשואה אינה עוברת וא"צ לדברי פ"י ז"ל ברכות דף ל"א ע"ב:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:7
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:7)

תשבע שהוא כדבריה ע' ב"ש הכא ובס"ק ל"ב מה שמביא הה"מ שמדמה לאמנה ורבית וע' סי' ס"ח סעיף ט'. ואם רצה לקיים אותה וכו' זה איבעיא בגמרא וק"ק הא לענין האיסור בלא הפסד כתוב' אין נ"מ בהתראה כדאיתא בתה"ד הנ"ל והא מבואר נמי שם ולקמן בהג"ה דיחוד הוי דת משה וכבר אמר רב אין אוסרין על היחוד וע' סי' קע"ח ומה מיבעי ליה אמנם להנ"ל דכל בלא התראה לא מקרי עוברת אלא ברגילה שפיר דרב איירי בפעם אחד והאיבעיא ברגילה ובזו לא איפשטא והוי עכ"פ מצוה לגרשה ואפילו בע"כ הא בפעם אחד בלא התראה אינה כלל בכלל האיבעיא ולא הוי אפי' מצוה ואסור לגרשה בע"כ והיינו כדכתיבנא דלזה רומז הרמ"א ז"ל בהגהתו רגילה. והנה פשטות הש"ע ודאי מורה דאפילו התרה בה ועברה אם רצה לקיימה אין כופין וכן משמעות הרמ' פ' כ"ד מה"א דז"ל עוברת עד"מ או עד"י אין כופין אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא יוציא אין לה כתו' וכו' ולפני זה פסק דצריכה התראה להפסיד כתו' הרי ברור שאם רצה לקיימה אף בתר התראה אין כופין. ובתשובת מהר"י סג"ל הנ"ל מחליט דאחר התרא' אם עברה דוודאי כופין ודלא כמשמעות פשטות תו' בסוטה להיפך ע"ש ולשטתו שהבאתי לעיל בשמו דרגילה אף בלא התראה ובהתרה אף בלא רגילה חייב מן התורה לגרשה וכופין להוציא א"כ ע"כ איבעיא זו איירי בפעם אחד ובלא התראה וא"י איך מיישב הא יחוד ד"מ הוא ומ"מ כבר אמר רב כנ"ל. ובדין רגילה כבר הארכתי ואולם בהתרה בה נמי לע"ד אין בידינו לכופו וזה נראה נמי דעת הרי"ף שהשמיט איבעי' זו מספרו בפרק המדיר ובוודאי שסמך במה שמסיק פ' כצד דאין מוציאין אשה מבעלה בלא עדי טומא' ובקדושין פ' האומר מביא הסוגי' דכתו' דע"י קינוי וסתיר' נאסרת נשמע מיני' הא מבלעדי זה אין דרך לכופו. וכן משמעות דברי תשו' המהר"מ בתשו' רשב"א סי' תתס"ד ע"ש וראיות המהר"י לע"ד אינם מה שהוצי' מפירש"י מדפי' האיבעיא או דילמא כיון דקפד קפיד ע"ד העולם להקפיד ולא פירוש כיון דקפיד איהו בהתראה ש"מ דבזה לא איבעי ליה זה לק"מ דכיון דהסוגיא רוצה לפשוט ממה דתנן ואלו שהב"ד מקנין ש"מ דאם רצה לקיימה אינו רשאי והרי שם הבעל מעולם לא קפיד ש"מ דהאיבעיא עכ"פ בלא התראה נמי ומוכרח לפירושו והיינו כדכתיבנא ברגילה דבכל חדא מקרי' עוברת או בהתראה ופעם אחד או רגילה בלא התראה (ואין להקשות א"כ איך רוצה לפשוט מהנ"ל הא שם אף רגיל' אינה דז"א דודאי אין הב"ד מקנין אלא באם עברה עכ"פ פעם אחד ואם תעבור תו תיהוי רגילה) ומה שהוכח תו דאל"כ מה פריך היכי עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל והא לא עדיף קנוי ב"ד מקינא דבעל גופיה ואי לא ליהוי ניחא ליה הרי יכול למחול לא ירדתי לסוף דעתו בזה והפשוט דפשיטות זה אזיל להמסקנ' דבתר הקינוי וסתירה שוב א"י למחול על קינויו ונמצא דודאי מחייבין אותו אם לא דאינו רשאי לקימה אף בלא התראתו ברגילה מפני דמקרי' עוברת וה"ה בפעם אחד אחר התראה דנמי עובר' נקראת ומה שתו הוכיח מפירש"י ורשב"א מדמחלקו בהאיבעיא של בעל שמחל על קינויו לבין עוברת על דת מפני שבעוברת לא הקפיד משא"כ בשקינוי לה ולא מחלקים בפשוט שעוברת אין ענין לסתירה אלא מוכח דבאמת אין חילוק ואם התרה בה הוא ממש חד עם קינוי וסתירה. לזה י"ל מפני שבודאי בכלל האיבעי' דעוברת נמי עוברת ע"י יחוד בלא התראה כתבו החילוק המספיק אף על יחוד אבל ודאי שאין לפשוט שום עוברת ע"ד שלא תועיל מחילה מהמפורש בתורה קינוי וסתירה ונטמאה עד שתשתה שאף שבזו א"א לו למחול על קינוי אבל בשם עוברת דהיינו כל מילי (חוץ מיחוד) אף בתר התראה ויחיד ברגיל' בלא התראה שכל אלו בכלל האיבעיא ובלא התראה ודאי נפשטה כמבואר בהר"ן כתוב בשם הרשב"א בק"ו מבעל שמחל על קינוי קודם סתיר' ובהתרא' זה באמת דעת הראב"ד שכתב דלא נפשטה מפני החילוק המבואר שהסתיר' אפשרות שנבעלה אז ולכן גזר' התור' עלי' שתי' ויתר העוברת הא חזינן עכ"פ שלא נבעל' אז ולכן אף דבתר הסתיר' קינו אינו מחול מ"מ י"ל דעוברת אף בתר התראה רשאי לקיימה וגם אפשר דהי' מ"מ דומ' וכדעת המהרי"ל ולכן כתב דלא נפשטה אבל לדעת המהר"י סג"ל יש תימה על הראב"ד למה כתב דלא נפשטה ודעת התו' שכתבו דנפשט נמי עוברת אף בתר שהתר' באמת צ"ע. ואולי כונתם דאף אם מחל על קינויו קודם סתירה מ"מ אינו מרש' אותה להסתתר דבזה מה"ת למיבעי אי מחול או לא פשיטא הפה שאסר הוא שהיתר אלא דמחל שאף אם תעבור על מחאתו אינו רוצ' להשקות' ואם זה נפשט דקינויו מחול ממילא נשמע דעוברת אף בתר התרא' שרי' לי' דזו אף שמחל על אופן הנ"ל מ"מ על מחאתו דהיינו ההתרא' לעוברת כבר עברה עכ"פ הכלל שלע"ד נראה דאין לזוז מהמבואר ברמ' ומשמעות כל הפוסקים. ויכול לגרש' בע"כ כתב בתשובת הגאון נ"ב שי' סימן ב' נלפע"ד שלסברת הרא"ש גיטין דף י"א ע"ב גבי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שפסקו כה"פ דאפי' עשאו הבעל שליח ודלא כרש"י וכתב הטעם אף דבכל התור' שלוחו כמותו משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקו' שחב לאחרי' ובזה אמרתי דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק דאפי' קודם חרם רגמ"ה ולדין גמרא דמגרש בע"כ מ"מ ע"י שליח אי אפשר לגרש בע"כ דאי אפשר לשוי' שליח לחוב לאשה ולפ"ז הוי שליח לגרש כמו שליח לקדש וכשם ששליח לקדש א"א להשליח לגמור הדבר בלי רצון האש' כן גבי שליח לגרש אין ביד השליח לגמור הדבר בלי רצון האש' עכ"ל וא"כ הכא אין יכול לגרש בע"כ ע"י שליח. ואני אומר במח"כ דין חדש זה מפני ישן נוציאנו דז"ל הרמ' פ"ו ה' י"ד שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם. וז"ל הטור ריש סימן ק"מ וכל דין האשה בענין נתינת הגט כן דין שלוחו עמה הרי להדיא שאין בענין נתינתו שום הבדל בינו לשלוחו אף כי גם הטור מהמורים דלא כרש"י וכן הה"מ העתיק על הרמ' פ"ך מה"מ פירוש המפרשים דלא כרש"י וכן מבואר ריש התקבל דאיתא האומר התקבל או הולך אם רצה לחזור יחזור ומפורש בגמרא משום דאדם יודע שאין עושה שליח לקבלה ומפרש רש"י במתניתין משום דאין חבין לאדם אלא מדעתו לעשות לו שליח לחובתו ולהכי ודאי התקבל והולך קאמר דהיינו שלוחו להולכה הרי דזה יוכל לעשו' אף לחובתה וכן מבואר בהר"ן פרק התקבל דף קע"ג ע"ב כתב דאנן הכי קאמרינן בשלמא אי אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו כלומר דכל מה שבידו ודאי עושה אף כאן אף שאין בידו כו' הרי להדיא דשליח לגרש בידו ושליח קדושין אין בידו וכבר מבואר להדיא פירש"י בגיטן דף ך"א מתקיף לה ר"א והא שליח לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא פירוש אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה בע"כ ופירושו מוכרח לבאר הסוגיא דאל"ה למה דס"ד דכל שליחות היינו משו' דהוא יד המשלח לימא והא שליח להולכה נמי דמדעתה דוקא משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקו' שחב לאחרים ואלו ידו אפי' בע"כ ואף התו' נהי דלתירוצם ד"ה אטו על וא"ת השני אין פי' זה מוכרח לבאר הסוגיא מ"מ בלי ספק פשטות ל' הסוגיא מורה דדוק' לקבל' צריך דעתה אבל הולכה אפי' בע"כ ומדחזינן דהתוס' לא מקשו על רש"י כי אם משום דקשיא להו אטו רב שימי לא ידע וכו' ולא בפשוט אלו רב שימי סבר דהשליחות משום יד למה דייק להקשות מש"ק ולא אף משליח הולכה ש"מ ברור דמודו בזה לרש"י דשליח הולכ' אף בע"כ אף כי הם הראשונים מהחולקים בדין תפיסה וכן הרא"ש אלו הי' עולה על דעתו לחלוק הכא על רש"י מי היה שתק אלא הברור שכע"מ בזה לרש"י ויותר מזה מבואר בהש"ס גיטין דף י' דתי' הגמ' בשליחות בע"כ דבגרושין איתא וע"ש ברש"י ותוס'. ותו אתמה איך ס"ד דשליח גרושין לא יהי' בעל כרחה הא כל עיקר קרא ושלחה המלמד שהאיש עוש' שליח לא איירי אלא בע"כ כדכתי' והי' אם לא תמצא חן בעיניו וכו' ושלח' ושנא' האיש האחרון ושלחה לכן לבי אומר לי בטח דהכא יוכל לגרש אף ע"י שליח בע"כ ולהציל הרא"ש מקושית הגאון שי' מדין גרושין דחזינן דיוכל לעשות שליח אפי' במקום דחב לאחרים י"ל דגרושין דכתי' קרא כנ"ל פשיטא דהא בע"כ משא"כ שליח דעלמא דנפק מבינייהו דגרושין וקדושין כמשמע' תוס' ריש פ"ב דקדושין ד"ה מה לגרושין א"א ללמוד אלא בדמיון קדושין שאינו במקום שחב לאחרים א"נ והוא העיקר דגרושין לא מקרי כלל במקום שחב לאחרים דהא באמת אינו חב אלא לדידה ומה שתופס גט שחרור מדמ' הגמרא לבמקום שחב לאחרי' כתבו התוס' לשטתם משום שהאדון אינו מחויב גמור לשחררו ואינו דומה לתופס במקום שאינו חב לאחרים דלא חיישי' לומר כיון דבע"כ תופס יהא מקרי נמי תופס במקום שחב משום שהוא מחויב גמור ועומד לשלם כן י"ל גבי גרושין שכן דרכי התור' שהאש' משועבדת לקבל גטה כשרוצ' לגרש' ולהכי יוכל לגרשה אף בע"כ ואף ע"י שליח ול"מ כלל במקום שחב לאחרים:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:8
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:8)

כל אלו כו' כתב הב"ש ואם נגנב או נאבד כתבתי בסימן אח"ז וזה מבואר הכא אלא הוא ט"ס וצ"ל ואם מכר משלה והוא שם תוך ס"ק ה' ד"ה וזנתה ועוברת ע"ד ועי' ריש סימן קי"ז מה שכתבתי על זה. תו כתב והוספות שליש כו' צ"ל דבר הבא בנדוני' הוי כאלו בעין מהנדוני'. ולע"ד זה תמו' על סך שמעולם לא בא לידו לומר דבר הבא מכחו הא לא קנה מאומ' בסך זה ומן המהרי"ק גופי' נרא' אף הב"ש מודה דאין ראי' כי כתב על נ"ד דהיינו קטנה שזנתה שפוסק דאינ' מפסדת אף להרמ' אלא כתו' ותו' ולא ממה שהכניסה אינם בעין ושפיר דן דאף השלי' אינו בגדר תו' שבש"ס אבל גדולה שהפסידה מה שאינו בעין ולדעת הב"ש שבסי' שאח"ז אפי' במה שמכר ואיבד שלא כדין תמה אני אם יש שייכות לדון על השליש שלא בא לידו בא מכחו ומה שהד"מ העתיק דברי המהרי"ק אין כ"כ ראי' שהרי כתב לעי' שם וכונתו לנדון הנזכר שם ותו דכל זה מוכרח הב"ש לשטתו שבסוף ס"ק ל"ד כתב וע' ב"י שכתב אבל נדוני' לא הפסיד' דהוי כמו חוב בעלמא משמע אפי' אינה בעין דלא הפסיד' וליתא כי כל דבר שאינו בעין הפסיד' עכ"ל ואמת דלפ"ר נראה הכי דמ"ש צ"ב שנאבדו שחייב באחריותן ומכל מקום פטור ומ"ש נדונית כספים שנפסדה ואין בידו הבא מכחה שיהא חייב. אמנם דברי הב"י הלא המה מועתקים מתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט' דז"ל אבל נדוניתה ודאי לא הפסיד' דהוי כמו חוב בעלמא ונראית דעתו ברור שסובר נדוני' כספים שניתן בידו לעשות בם כאדם בשלו זה ודאי לא הפסיד' ואפילו אינה בעין משום דהוי כמו חוב בעלמא ודוקא צ"ב שאינו רשאי למוכרם כדאיתא סימן צ' הוא דפטור מאחריותו אם נאבדו מפני שזה בכל תנאי כתו' דמעיקר הדין הי' פטור אפי' נאבדו בפשיעה מטעם שמירה בבעלים כמו בנ"מ ומכ"ש אם נאבדו ע"י שמוש כדין שפירותיו אכל אלא שמכח תנאי כתובה עבדו לה רבנן תקנה שאם מקבלם בצ"ב שיהיו באחריותו כמו שתקנו לה כתובה להכי בתר הכתו' גרירי דת"כ ככתו' אבל נדוניא כספים שאינה אלא כחוב בעלמא מסתביר להרא"ש דאין מפסדת משום דשם לוה עליו ומדינא חייב בלא תנאי כתו' ואם הד"מ נמי כהרא"ש ס"ל פשיטא דשפיר העתיק לדברי המהרי"ק להורות דהוספות שליש בכלל הנדוני' ובהנדוני' אין חילוק בין בעין לאין בעין (ובתשו' מהרח"ש שבבאר היטב עיינתי ולא נחת לחלק בהכי ע"ש) והנה חקרתי לדעת דעות יתר הראשונים בדין הנדוני' והנה הרשב"א ריש פרק הא"ר כ' ואין לה כתו' פרישנא טעמא בגמרא משום דמה טעמא תקינו כתו' שלא תהא קלה והכא תהא קלה ומשמע דדוקא עקרי כתו' דאית ביה ההוא טעמא הא נדוניא כל שייחד לה קרקע בכתו' לא מפסדה וכו' אלא ממה דגרסי' בירוש' משמע דאפי' נדוני' מפסדה כו' ובגמרין נמי מוכח בהדיא הכין מדתנן אחיו של זה ואחיו של זה אין יורשין כתו' ואקשי' כתו' מה עבידת' אמר ר"פ כתו' בנין דכרין מהו דתימ' לדידה דעבד איסורא קנסו לזרעה לא קנסו קמ"ל וכתובת בנין דכרין היינו נדוני' אלמא אף היא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה דאי היא שקלה כ"ש זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה כנ"ל ואע"פ שאמרו שלהי א"נ היוצאת משום ש"ר נוטלת זה שבפניה ה"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה ממש תו כ' ולא בלאות פירוש בלאות צ"ב שבלו לגמרי אבל בלאות הקיימין נוטלתין והב"י העתיק דבריו בקיצור והב"י סימן י"ז יותר בקיצור בהש"ע שם לא זכר כלל מנדוני'. ובמה שהקפיד וכתב הא נדוני' כל שיחד לה קרקע משמע דעתו דאלו לא יחד קרקע כנגדה הוי כמלוה דלהוצאה ניתן ולא שייך גבייהו דין בלאות הקיימים ובודאי אינה בכלל נוטלת מה שבפניה א"נ דבלא יחד מאחר שאין סימן במטבע ק' לברר שהן הן הכספים שהכניסה (וע' סימן ע"ז שם הבאתי תשו' הר"ן משמעותו נמי הכי) ולדעתו זו הי' נדונית כספים ממש חד דינא עם כלי צ"ב שהכניסה אלא שחזר להוכיח בראי' שאין עליה תשו' לחלק בן כלים שהכניסה לבין נדונית כספים ואפי' היא בעין ממש דהיינו שיחד קרק' כנגדה דנמי מפסדת וא"כ כ"ש נדוניתנו ששום דבר אין מייחדים כנגדה שמפסדת ואפי' היא בעין. אמנם יסוד ראייתו בעניותי איני מבין ובמח"כ לע"ד יש עליה תשובה דהא לשטתו נמי קשיא איך קתני סתם דל"ל כתו' ב"ד הא שייך בכלי צ"ב הקיימים שהית' ראוי' ליטל מה שבפניה אלו יוצאה בגט. עכשיו שמתה בחייו בלא גט יטלו יורשיה וכדהקש' דאי היא שקלה כ"ש זרעה א"ו כיון דכב"ד אינו אלא תנאי כתו' כל תנאי זה בתר כתו' גריר כדפירש"י ז"ל ריש פרק אע"פ ת"כ וכו' וכל הנך דתנן בפירקן דלעיל (וכההוא טעמא ההיכרח לחלק לדעתו הראשונ' להוצי' מכח טעם הגמר' דלא תהא קלה דזה לא שייך בנדוני' וק' א"כ אף בלאו' שאין קיימין ליחייב א"ו דעל זה שייך הנאמר שם ולא בלאו' ת"כ ככתו' וכדמפרש הרמב"ן בספר ה' שטות סוף פ"ק דנדה ולא בלאות של צ"ב ודוקא שאין קיימין ועל הני הוא דמפרש מ"ט ת"כ ככתו' וכיון שכתו' קבל עליו נכסים הללו כצ"ב וקבל עליו מזונות ואין לה כתו' פטור הוא מכולם אבל הקיימים נוטלת ויוצאה עכ"ל) ועלה קאמר הגמרא ולעוברת ע"ד שכמו שאבדה עיקר כתו' כן אבדה כל תקנו' הכתו' ובתוכם תקנות כב"ד אף במה שהית' ראוי' ליטל אלו יוצאה בגט אלא דמתני' דיבמות קמ"ל דלא ס"ד דתקנה זו שהיא נוגעת ליורשיה לא ליקנסוה וכל שמת' בלא גט ואח"כ האב יזכו יורשיה קמ"ל דאבדה לגמרי תנאי זה ובעלה יורשה אף שנתן עיניו לגרשה כדקי"ל סימן צ' וע"ש ב"ש ס"ק ך"ב וסימן ק"ן בהג"ה ושוב כל הבנים חולקים בשוה וא"כ מה שוב קשה אם היא נמי גובאת הנדוני' כשיוצא' בגט עכשיו שמתה בלא גט ואח"כ מת האב אבוד תנאי זה ונשאר' על דין תורה ודעת הה"מ מוכרח הכי שהרי בפ"י מה"ג הלכה ז' ד"ה וא"ל כתו' כתב בל' זה ממה שכתב בפי"ו מה"א שאין בכלל הכתו' אלא העיקר והתו' נראה שהוא סבור שהנדוני' אינה בכלל הכתו' וכן נראה מן הגמרא שאמרו מ"ש כו' שלא תהא קלה ואין זה מספיק לנדוניא (והם תחילת דברי הרשב"א אלא שהשמיט ביחד קרקע) ועל פי הגהות הלח"מ שם כתב תו ודין הנדוניא שהוא נכסי צ"ב אונ"מ כנזכר שם ומבואר שם במשנה במה שאמרו ולא בלאות וכו' ע"ש הרי להדיא שסובר בהרמ' לחלק בין נדוני' כספים שלא אבדה ואפי' אינה בעין לבין נ"מ וצ"ב שהרמ"ה מכנה אותן בשם נדוני' ריש פי"ו שמהם אבדה מה שא"ב ואף שהרמ' נקט סתם ואין לה כתו' ולא תנאי מתנאי כתו' שבזה כולל הנאמר דאין לה כב"ד ובטור וש"ע סימן י"ז הושמט אף לשון זה וסמכו על דהכא סיימו וכן הדין בכל אותן ששנינו בהן תצא מזה ומזה עכ"פ נשמע מהה"מ שסובר בהרמ' ממש כהרא"ש וממה שכתב בפ' כ"ד מה"א ה"ז ואיך דין הנשים אלו בנדוניא שלהם כל אשה שנדוניתה קיימת אפי' זנתה נוטלת שלה והולכת עכ"ל אין ראיה שכולל נדונית כספים (וע"ז סמכתי בסי' ע"ז) עתה רואה אני שהה"מ אינו מפרשו הכי אלא לדעתו אינו כולל בזה אלא שלא הפסידה בלאותיה הקיימים כמבואר שם בהה"מ ויש למידק מני' הא מה שאבד או בלה אינו משלם והיינו ע"פ הנחתו פי"ו מה"א שאינו מדבר כ"א מן שם כתו' ומן שם נדוני' הכוללת מה שהכניס' מקר' עבדים מטלטלים ואחרי שאף הרשב"א לשטתו מוכרח לחלק שנדוני' אינה נכללת שאבדה בכל בלאות מדס"ל שאבדה אותה ואפי' בעינה אף דפסק דאף בלאות צ"ב הקיימים לא הפסיד' ועיינתי ביש"ש וכנראה הורגש אלא שהל' אינו מתוקן) מכ"ש שאין לתמוה על הרא"ש והה"מ להיפך שהיא כחוב בעלמא ונגבית תמיד ואינה בכלל ולא בלאות דלא נאמר כ"א על כליה אחרי שבכלל כתו' ודאי אינ'. אמנם דעת הר"ן פרק א"נ משמע ממש כדעת הב"ש דז"ל הלכך הנך דתנן בפרק הזורק לה תצא מזה ומזה כו' אע"ג דתנן לשון אין כתו' ה"ה דאין לה תו' ומשמע דה"ה לנדוני' שאין בעין דדוקא בבלאותיה הקיימין אמרי' בסמוך שאפי' זנתה לא הפסידתן אבל נכסי צ"ב שאין קיימין אף העוברת ע"ד מפסדת וכ"כ הרמ' ז"ל בפרק כ"ד מה"א (והיינו כדסברתי מן הרמ' בסי' ע"ז) אך צ"ע דזה קצת סתירות דעתו שבתשובתו שבב"י ס"ס ע"ז והארכתי בם שם כי שם משמע דעתו שעל נדוני' כספים אף אם עדיין בעינה לא שייך לקרותה בשם בלאות הקיימים אם לא דהכא איירי על דרך הרשב"א ביחד לה קר' בנדונית' וא"כ דלא איירי כלל בנדוני' כספים כ"א בכלי צ"ב שקורא אותם ריש לשונו נדוני' וצ"ע. העולה מזה כמעט ד' שטות יש בנדונית כספים דידן. דעת הרשב"א משמע אפילו בעינה אבדה ודעת הרא"ש והה"מ אפי' אין בעין לא אבדה ודעת הר"ן משמע לחלק בין היא בעינה ללא ודעת הב"ש אף לדון עליה דין בא מכחה ולמעשה צ"ע כי על דעת רבינו הב"י א"א לעמוד הכא העתיק ל' הרא"ש ובסי' י"ז העתיק ל' הנ"י בשם הרשב"א ובהש"ע השמיט לגמרי מלת נדוני':


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:9
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:9](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:9)

ודע דדין דבר הבא מכחו שהזכיר הב"ש לע"ד צריך להיות בעדים שזה הדבר הנקנה בדמי הנדוני' ממש דאל"ה קשה לדון בזה די"ל אלו הוציאם והנהו אחרינא נינהו וע' תשו' מהר"א ששון סי' מ"ח ולדינא לע"ד אין ספק משמעות יתר הפוסקים מוציא מידי ודאי של הרא"ש וע' תשו' ח"צ סי' קמ"ה לא כ' הכי וכן בתשו' ר"י אחי הט"ז ועכ"ז לע"ד עדיין צ"ע. תו כ' הב"ש ומזה נשמע אפי' כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספה השליש ולא כדרישה וכבר כתבתי שספר זה א"א ובדין מורדות ע' מה שכתבתי סי' ע"ז בהג"ה. תו כ' בשם מהרי"ק וקטנה וכו' וז"ל מהרי"ק נלע"ד דדוקא עיקר ותו' הוא דמפסדת דלאו אדעת' שתזנ' יהיב אבל מה שהכניסה הפשוט שלא הפסידה דהא בגדולה נמי לא הפסיד' את שלה אלא מטעם קנס וקטנה לאו בת קנסה היא וצ"ע מנ"ל דאף גדולה אינו אלא משום קנס הרי סוף א"נ על הקושי' אי בממאנ' אי דאיתניהו אידי ואידי שקל' פירש"י שאין לנו לקונסה ומ"מ פסקינן דבליתניהו אידי ואידי לא שקלי ופירש"י הטעם שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות ב"ד נשאתיה וכשאוציאנה אחזור מה שקבלתי ובנ"מ נמי וכו' ונמצ' בזנת' ונאסר' עליו שייך נמי הטעם גופ' שהרי שלי הוצאתי וכשאוציאנה מדעתי אחזור לא כן עתה שיוצאת שלא ברצוני וכן כתב הר"ן ד"ה לא שאנו לגבי שנייה בל' זה אבל בלאות דצ"ב וכו' דמדינא לא היה ראוי לשלם שע"מ כן קבלה שלא יפרע אא"כ יגרש מדעתו אלא דבשנייה קנסו נמי לדידיה שמ"מ ישלם צ"ב אבל הכא דליכא למקנסו' אוקמוה אדינא וזה נראה דעת הח"מ ס"ק ך' שמדמה אותה לממאנת ולהכי סובר דלהרמב' כמו בממאנת אם מכר שלא כדין חייב ה"ה בעובר' ע"ד וכל זה שיך אף בקטנ' וע"כ דמהרי"ק סובר זינתה א"ד לשניה שנשואיה באיסור ומחויב דוקא לגרשה כמבואר סי' קי"ז בח"מ ס"ק ה' משא"כ זנתה אף דאסורה לו מ"מ אינו מחויב לגרשה כמבואר שם בהג"ה לא שייך טעם הנ"ל כ"א משום קנס ואף שהוא דוחק מוכרח כדעתו מן עוברת דנמי מפסיד' בלאות שא"ק אף דאם רצה לקיימה מקיים. אמנם אף הטעם דיהיב בחדא גוונא על כתו' ותו' משום דלאו אדעתא דתזנה כ' לא נראה הכי מתו' ריש אע"פ ד"ה ולעוברת כתבו אבל עוברת ע"ד דמעיקרא תו' אדעתא דכתו' כ' לה כשקנסוה בכתו' קנסוה גם בתו' הרי משמע דאף כתו' ותו' גבי עוברת מטעם קנס וא"כ מדוע הפסידה הרמ' לקטנה שאינה בת קנס אמנם העיקר דל' קנס שבתוספת הוא ל"ד והעיקר הטעם מבואר ריש פ' הא"ר בהגמרא ולא כתוב' מ"ט שלא תהא קלה וכו' ומפרש התוספת דלהכי אף תוספת אין לה דמעיקרא תוספת אדעתא דכתו' כ' כשקנסוה בכתו' כדי שתהא קלה קנס זה גם בתו' משום דתנאי כתו' ככתובה. וא"כ אחרי שמפרש נמי הטע' דולא בלאו' בפ' הנ"ל משום דת"כ ככתו' להרמ' דס"ל קטנ' דמפסד' כתו' ותו' והיינו משום דלדעתו אסורה עליו קנסוה חכמים כדי שתהא קלה שוב י"ל נמי דשייך גבה ולא בלאת משום ת"כ ככתו'. ואולי מ"מ יש לחלק בקטנה וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:10
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:10](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:10)

אין עדים כו' אין חוששין איכא למידק מנ"ל הא במתני' ריש נדרים דקתני חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר האומרת טמאה כו' תביא ראי' לדבריה י"ל דלא תנן הכי אלא באשת כהן שאומרת נטמאתי באונס דבהכי איירי המתני' כמבואר שם בסוגי' מדוקי' דרישא ועלה קתני חזרו לומר ודוקא בה שאינה מפסדת הכתו' באמירתה הוא דחיישינן לעיניה וכו' אבל אשת ישראל שבאמירתה מפסדת הכתו' נימא מתוך שנאמנת להפסיד הכתו' נאמנת נמי לפסול עצמה לבעלה כדפסקינן בי"ד סימן רכ"א(א) מתוך שנאמן לפסוד שכרו נאמן לפסול ס"ת. וכבר מבואר הכי בתו' בכתו' דף ס"ג ד"ה אבל אמרה מאיס עלי וכו' דז"ל וי"מ דכופין אותו להוציאה ואין נראה לר"ת דנחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההוא דתנן בפ' בתרא דנדרים וכו' ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה כו' אבל הכא דיוצאה בלא כתו' לא אמנם נלע"ד דמסקנות(ב) דברי תו' אלו נמי מוכח כפסק הש"ע שהרי כתבו עוד קשה משלהי נדרים וכו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ויש להקשות הא אף אלו במאוס עלי אין כופין אכתי ק' דליהמני במגו אטו דתאמר בפשוט נטמאתי ברצון פעם אחר דלשטתם זו כי אמרה נטמאתי ברצון ואבדתי כתו' נאמנת א"ו מוכח אף דעתם להלכה דאפי' אמרה נטמאתי ברצון אינה נאמנת וכ"ת א"כ למה דמוקמו התם דאיירי באומרת נטמאתי מה הוצרך רבא לבא עליה מכח דאם איתא דעבד' איסור' וכו' ת"ל דבפשוט נמי א"נ דזה אינו דשם לולא דהוה רגלים להיתר היתה נאמנת ע"פ הרגלים שהיו לאיסור כדאי' בב"ש סס"ק ך"ג. משא"כ עתה דיש רגלים להכי ולהכי שפיר אמר דא"נ. אמנם מ"מ צ"ע מנ"ל דברצון א"נ דהא ממתני' ליכא למשמע אלא כנ"ל (הן אמת שדברי התו' צ"ע דמה יש לחלק מפני שמפסדת הכתו' הא חיישינן לשמא עיניה נתנה להנשא לאחר ובודאי גם האחר יכתוב לה כתו' ומה תפסיד) וכ"ת לאוקימות התו' העובדא דנדרים באומרת טמאה. מוכח משו' דאלו ברצון נאמנת אף ע"י האם איתא היתה נאמנת במגו דאי בעי אמרה נטמאתי בפעם אחר ברצון ז"א דהא בל"ז ק' על הרמ' ז"ל שפוסק במאוס עלי שכופין. קושי' תוספות דא"כ הכא ליהמנו במגו דמאוס עלי וע"כ ליישב ע"פ הר"ן שהקשה ואיכא למידק כיון דמדינא מתסרא במשנה ראשונה משום דלא תהא נותנת כו' איך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך והעלה דמשנה ראשונה לא דינא קתני דודאי אין האשה נאמנת להפקיעה עצמה מבעלה וכו' ע"ש הרי מעיקרא דדינא א"נ להפקיע מיד בעלה והרי היא כשדה האיש שמוחזק בה ולהכי י"ל אף במגו א"נ משום דהוי מגו להוציא וא"כ לדברי התו' הדרה הקושי' לדוכתה. אמנם בהירוש' מבואר דאף באשת ישראל א"נ דאיתא על המשנה שני' דהביא ראיה לדבריה הא לא הביאה ראיה פשיטא שהיא מותרת לביתה אמר ר' הילא לא מסתבר' אם היה חבר יחוש (בש"ע סתם אין חוששין וע' סי' מ"ו) ואם היה כהן שהיא אסורה לו ליכול תרומה. הרי להדיא דאף בישראל התיר אלא שאם הוא חבר יחוש ודברי התוספות צ"ע ודע דעם דברי הר"ן הנ"ל עדיין צריכים אנו לדברי הרא"ש שכתב פ"ב דיבמות ובהתשובות ואל תתמה איך אנו מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א וכי מאכילן לאדם דבר האסור לו ויש לומר לפי שראו חכמים קלקל הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרת כך משקרות לכן נראה להם להתירן עכ"ל כי דברי הר"ן אינם מספיקים אלא למה שהקשה כיון דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום לתא דידיה איסור זה להיכן הלך ועל זה משני דמעיקר דין לא היתה נאמנת להפקיע משעבודו לגבי דידיה. אבל ודאי משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם כו' פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים דף פ"א דאף דמשועבד לתשמיש אם אמר קונם הנאת תשמישך עלי נאסר משום דשוי' אנפשיה חד"א והוצרכנו לדברי הרא"ש ז"ל וכל זה דלא כהיש"ש ביבמות דף פ"ב סי' י"ח שכ' על דברי הרא"ש והנה רצה לתי' דס"ס מנין לנו לעיניה נתנה באחר ולהתיר' מכח ספק אלא נראה עיקר כהר"ן ז"ל וז"א כי דברי שניהם צריכי' אהדדי והם דברים אחדים עשוים באמת ויושר וכן מבוארים דברי תשו' הרא"ש שהבאתי סי' מ"ו ע"ש:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:11
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:11](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:11)

הג"ה אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת לע"ד הוציא זה מהירושלמי שבר"מ אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומכ"ש אם אנו רואים רגלים לדבר דהיינו אמתלא דנאמנת ולשון נאמנת משמע לע"ד לגמרי ומחויב להוציאה משום לתא דידי'. אמנם בתה"ד סי' רך"ב כ' בל' זה ומהשתא נראה וכו' דהא כתבו תו' בפ' אעפ"י בהדי' דאין להתיר באומרת טמאה אני דוקא משום דשויתה נפשה חד"א אבל משום דנראים הדברים אמת לא הו' אסרינן אלא הואיל ויש רגלים ואיהי נמי מודה לא אמרינן כה"ג דמשקרה להאכילה דבר האסור לה וכיון דהכי וכו' ע"ש שבנה על דברי' אלו היתר בנ"ד ותמה אני דשם בתו' דאיירי ביש אמתלא נמי להיפך דאם איתא עד שמכח זה ביבמות הי' נראה להם היתר גמור לכן בכתו' אף דנראה להם להחמיר לא החמירו אלא בדרך זה משום לתא דידה דלכל הפחות עדיין יש להחזיק לספק לדידן ולגבי נפשה מהראוי שלא להאכילה כו' אבל משום לתא דידי' להאמן בודאי כדי לאוסרה עליו ודאי לא קשי' להו מכח אדם איתא וכו' אבל כאומרת טמאה ויש רגלים לאיסור לחוד לע"ד ל' נאמנת אינו מורה אלא לודאי וכמבואר בירושלמי ומה"ת שיחלוקו תו' על הירושלמי וע' תשו' רמ"א סי' י"ב מה שכ' נמי בפי' דברי תו' פ' אע"פ וע' סי' ו' שם הוצאתי דלהכי לע"ד אומרת טמאה אני עם רגלים כ"ע מודים ששוב לא מהני לה אמתלא ע"ש ובזה אף מה שמסיים הב"ש ס"ק ך"ג וכ"נ מדברי הג"ה זו היכא דאיכא רגלים לדבר אסורה וא"ח בדבר לע"ד צ"ע כי ברגלים לאיסור לחוד נאמנת לגמרי וחייב להוציאה משום לתא דידי' ע"פ הירושלמי הנ"ל וברגלים להכי ולהכי אינה אסורה אלא משום לתא דידה דשויתה לנפשה חד"א.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:12
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:12](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:12)

כ' הב"ש ואם אלמנה נשאת לכהן וכו' ע' תשו' צ"צ ואין לדמות כו' ע' סי' ו' סעיף י"ג ויתר יש לתמוה על הב"ש שבתר הכי מסיים ואם זנתה וא"י עם מי ע' סי' ו' מ"ש בזה ואינו משיג עליו ובסס"ק זה כותב ואם ידוע שנתיחדה וכו' מ"מ ל"ד לדין מ"ש בסמוך אלמנה שזנתה וכו' וכנראה מסכים עם הצ"צ והוא תמוה תו כתב ואם עד אחד אומר שזנתה והיא שותקת כו' אבל לתי' הב"י סי' זה וכו' דברי המהרש"ל לא מצאתי ומסתמא הם בפרישה בשמו אך ע' תשו' הרשב"א סי' רל"ז דקדק מרש"י דכל דין זה דחייב להוציא לצאת ידי שמים אי מהימן לי' כבי תרי דוקא בשותקת אבל מכחשת לאו כלום ואפי' מהימן לו כבי תרי אין חייב להוציאה אפי' לצאת י"ש והיינו כתי' הב"י אך לתירוצו עדיין ק' מנ"ל דבמכחשת מ"מ חייב להוציא משום לזות שפתים:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:13
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:13](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:13)

הג"ה ואם חזרה בה ונתנה אמתלא כ' הה"מ יש לדקדק וכו' וכמו שמבואר בחה"מ סי' פ' וכו' שאני איסורא ממונא וכו' וכן משמע מדברי המ"מ ואחריו החזיק הב"ש לחלק בין איסור לממון. ולע"ד חזינן מדברי הראב"ד שהבאתי סי' ו' והם בח"מ סי' מ"ז דאף לענין ממון אינו נתפס בהודאות פיו היכי דחזינן אמתלא טובה ומה שכ' דהכי משמע מהמ"מ. לא מצאתי שום משמעות אלא אדרבא דבריו אחדים ממש עם דברי הג"מ דקדושין שממנו הגהות רמ"א ומה שהקשה מח"מ לע"ד א"ד כלל כי שם לא איירי כל הענין בשנתן אמתלא למה טען תחלה הכי אלא או שסותר דבריו שאמר תחלה של אבותי ולא של אבותיך ועכשיו ר"ל מה שאמרתי של אבותי דסמכתי עלה כשל אבותי וזה אי אפשר לכוין באמירה ולא של אבותיך וכן האופן שאמר של אבותי לחוד ויצא חוץ כיון שצרכינ' לתי' דברי הראשונים אמרינן טענה אגמרי' להפך ולתי' דבריו אבל היכי שחוזר בו ונותן אמתלא מקובלת מדוע תחלה הודה חובתו מזה לא נזכר שם דבר ונלמד מהראב' דאין לחלק כלל בין ממון לאיסור וכן מוכח בח"מ סי' קמ"ו סעיף ט' וע"ש בסמ"ע ס"ק ך' ומשמע דאפי' יצא חוץ לב"ד שומעין לו ממ"ש ואין לך אמתלא יותר כו' ע' סי' ו'. כבר הוצאתי שם אף מהראב' דזה לא מקרו אמתלא המקובלת לולא במקום שהי' קטט ביניהם אמנם עיקר דההוא דינא אם יועיל אמתלא הוגנת לע"ד תלי' בפלוגת' הרמ' והראב"ד דלשם לפי מה שבארתי טעם פלוגתן ע"ש ודוק. ואם הי' מאמינה כו' הרי זה חייב להוציא' כ' בד"מ בשם הה"מ פ' ך"ד מה"א כ' הרשב"א כתבו בתו' דאשת ישראל שאמרה טמאה אני ואמר בעל' שמאמינ' נמי שוי' אנפש' חד"א ואסור' לו לעולם ואפי' אם תחזור ואמרה דבאונס הי' ור"ל ל"מ כי לא חזר' שא"י לחזור ולומר איני מאמינך ואולי עיניך נתת באחר אלא אפי' היא חוזרת אין לו לחזור ולומר הא לא האמנתי אלא לדבריה ועכשיו היא חוזרת אלא אמרינן היא וגם הוא א"י לחזור ועדיין צ"ע אם טוען שמתחל' לא האמינה ונותן אמתלא הוגנת למה שתחלה אמר שמאמינה די"ל שמועיל לכ"ע וע' סי' ו'. ואם אחר גרושיה רוצה להחזירה ע"פ אמתלא בזה ראיתי בתשו' הגאון נ"ב סוף סי' י"א דז"ל וגם בלאו הכי גם הבעל כשאמר שמאמן לדבריה שוי' אנפשי' חד"א ולדידי' לא מהני אמתלא אחר שעשה מעשה וגירשה ואף דתחלה סוף ד"ה ואמנם מביא דברי הח"מ הכא ס"ק ך"ח שג"כ מתיר אפי' בתר גרושיה והם נעתקי' מדברי מהרמ"פ כנראה מחלק בין דידיה דעביד מעשה גרושין דמקרי מעשה לבין דידה (וע' סי' ו' כתבתי דלע"ד עיקר פרט זה דעשיות מעשה עדיין צ"ע) אמנם גוף דין הח"מ ס"ק הנ"ל יפה כיון הגאון שי' הנ"ל שתולה בפלוגתת הרמ' והראב' שבסי' ו' אף למה שכתבתי שם בטעמם ע"ש ודוק ומן המהרמ"פ אין היכרח כ"כ ואם קודם גרושין היא נותנת אמתלא למה שאמרה נטמאתי בזה כת' היש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח דנאמנת וא"י להוציאה כלל אפי' אמר בתחלה להדי' אני מאמן לך ואח"כ נתנה אמתלא שלא זינתה ולמה אמרה תחלה שזנה בטלה דבריה הראשונים עכ"ל וא"כ מה שכתב בתוס' סוף נדרים שהם דברי הד"מ הנ"ל דאפי' חזרה ואומרת דבאונס היא דאסור' לו משום דשוי' אנפשי' חד"א היינו דוקא אם אינה חוזרת לגמרי אלא שרצתה לתי' דבריה שכיונה במה שאמרה נטמאתי היינו ע"י אונס אמתלא זו לא מהני והוי דומי' דח"מ סי' פ"א דאמרינן טענה אגמרה אבל חוזרת לגמרי עם אמתלא הוגנ' אף איהו בתר דהימנ' מותר בה כפסק היש"ש וזה מדויק בל' התו' דלהכי נקטו וחזרה ואמרה דבאונס הי' ומזה ראי' למה שחלקתי לעיל בדברי הח"מ.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:14
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:14](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:14)

אמר א' על אשה אחת כו' דפלגינן דבור' ע' סמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ג מ"ש בשם הרשב"א לחלק בדין זה בענין הלשון שאמר וע' תשו' הגאון נ"ב שי' סי' ע"ב:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:15
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:15](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:15)

מי שראה אשתו שזנתה ע' רמב' פ' כ"ד מה"א כתב ד"ז בהלכה י"ז ובהלכה י"ח סידר הדין בש"ע סעיף ו' ומסיים ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבאו ב' עדים ומשמעותו הפשוט שסובב נמי על ההל' י"ז ולהכי הקשה הרא"ש בתשו' ך"ה מה"ת שלא לכופו הא מסיק הסוגי' פ"ק דכתו' דפ"פ כעדים ומכיון דשויתה אנפשי' חד"א למה לא נכופו והרי בסוגי' הנ"ל מדמה לאומר לאשה קדשתיך ושם ברור שאם נשא שכופין להוציא. וכן מביא בסי' מ"ח הב"ה בשמו. ובתשו' הר"י אחי הט"ז סי' ל"ט דוחה דס"ל להרמ' להוציא מן הבעל בכפי' צריך דוק' עדים ולפ"ר אין טעם בדבריו. אמנם מ"מ י"ל דיפה דיבר שסובר הרמ' דכל שאין הב"ד מענשין בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא בכפיה וכבר כתב סוף פ"א מהלכות א"ב דאין מענשין אשה האומרה נתקדשתי וש"מ דכל שהענין אינו ברור לב"ד ע"י עדים או חזק' לא מענשינן וה"ה י"ל דאין כופין דמות ראי' יש לדעה זו מיבמות דף ק"ד ע"ב מדמסיק רב מתני' קשיתו וכו' וב"ד בעדים הוא דמפקו ואלו נאמר דאם אומר בפני ב"ד או עדים שראה שזינתה הב"ד מוציאין עדיין אינו מוכרח לאוקים ביש לה בנים דהא אף דקתני הוציאוה אינו מוכרח דאיירי בעדים ממש על הביאה אלא ע"י אמירתו שראה שזינתה עם זה והא ודאי דזה אינו פועל להוציא אף ביש בנים דהא לא אתינן עלי' אלא משום דשוי' אנפשי' חד"א. ומסתמא המתני' בהוציאוה בכל אופן איירי וא"כ דעם זה מוכרח דהמתני' באין לו בנים איירי מה פעל רב במה שאמר ובעדים אלא ש"מ דאין צד שהב"ד נזקקין לכפיה אלא ע"י עדים ממש ומה שנאמר בכתו' ופ"פ כעדים דמי אפשר דמה דנאמר נאמן לאוסרה עליו היינו לענין זה שאין הב"ד מונעם ממנו הגרושין אף בזיווג ראשון ואף בע"כ. ולפ"ז העלה המהר"י הנ"ל דאף בפתח פתוח אין ב"ד כופין וא"כ לע"ד ה"ה נמי דיש לספוק בדינא דסי' מ"ח גופי' וצ"ע בגוף תשו' מהר"מ:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:16
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 115:16](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/115:16)

ולפיכך משביעה בנק"ח ד"ז נפיק מפומי' דרבינו הגדול רמב' ז"ל וצ"ע אם לא במחלוקת שנוי כי בטור ח"מ סי' ל"ד איתא הבא על הערוה פסול לעדות וע"ש ב"י ובסי' צ"ב איתא הפסול לעדות מחמת עבירה בין עביר' של תורה כו' נקרא חשוד על השבועה. א"כ קשה איך משביע אותה הא לדבריו היא פסול לשבועה אמנם בב"מ דף ה' ע"ב מסיק לרבי יוחנן דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ופירשו התו' דשבועה חמורה להם מפני שנזדעזע העולם על לא תשא וא"כ י"ל דה"ה דלא אמרינן מגו דחשוד על עריות כו' וא"ל א"כ אמאי פסול לשבועה כבר כתבו תוס' בגטין דף נ"א ע"ב ד"ה ובכולי וא"ת גזלן אמאי פסול לשבועה כיון דלא אמרינן מגו דחשוד כו' וי"ל דמדרבנן פסול משום דפסלתו תורה לעדות ולא גזור רבנן אלא היכי דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו ור"ל דוקא גזלן שנעשה גזלן ע"פ עדים פסול לשבועה מדבריהם וד"ת באמת כשר והיכי שאך לטענויתו הוא גזלן אף מדרבנן כשר וכן י"ל בכל העבירות ויראה לפ"ר דבשטה זו אזי נמי התשו' רמב"ן שבב"י ח"מ סי' ע"ה מחידש י"ג שכ' אם טען על חבירו גזלתני או לקחת רבית בפני עדים אין משביעין אותו הואיל דלדבריו הוא חשוד וע"כ דהיינו מה"ט דבפני עדים אז לדבריו פסול מיהו מדבריהם משא"כ באומר סתם לקחת דכשר אף מדרבנן דא"ל דלהכי הקפיד על עדים ע"פ מה שמחלקים בח"מ סי' צ"ב לשטת אביי דבעניני ממון אמרינן דכשר לשבועה אף דלטענתו הוא גזלן משום דשמא מלוה ישינה יש לו עליו משא"כ גזלן בעדים לא אתא ספק ומוציא מידי ודאי דא"כ מה בכך שטוען לקחת בפני עדים הא עדיין ספק הוא דהא אין העדים בפנינו והוא כופר בכל א"ו נראה הטעם כנ"ל (אך בהתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' ק"ט לא משמע הכי וצ"ע) וא"כ י"ל הרמ' הכא לשטתו אזיל שכ' פ"ט מטוען הלכה ז' ושבועה זו תקנות חכמים שלא יהא כל אחד וכו' וכתבו הג"מ כר"י ולא כאביי דאמר חיישינן וכו' הרי דפוסק כר"י דלא אמרינן מגו דחשוד כו' אבל להרי"ף שכ' הרא"ש ומדלא הביא אלא דברי אביי מכלל דס"ל דאמרינן מגו דחשוד א"כ לע"ד לפ"ר אין כאן מקום להשבועה וכן לדעת תלמידי רשב"א שבב"י ח"מ סי' ע"ה נראה ג"כ דאזלו בשטת הרי"ף ולהכי נוטה דעתם שבטענת גזילה הוא דאפשר להשביע ולא בטענת רבית משום דלא מתקן לאוי' בהכי לא שייך טעם דספק מלוה ישינה א"כ הכא נמי א"א להשביעה ואף דהש"ע בי"ד סי' קע"ז סעיף י"א פו' דמשביעין אף בטענת רבית (ודלא כי"ח שהיא נמי שטת ת"ר) והש"ך כ' שכן עיקר אפשר מן הטעם שכבתו ת"ר עצמם בחה"מ ומיהו כי אמרינן דלא משמע לאנשי דרבית לא מתקין לאוי' בחזרה ה"ל רבית כגזל לגמרי ונשבע עליו עכ"ל אבל הכא ודאי לשטתם א"א להשביע וכן אף לשטת תו' גיטן הנ"ל דפסקו כר"י דלא אמרינן מגו כו' תינח לתירוצם הנל אבל לתי' הועוד שם והוא תי' הר"י חסיד שבשמו בב"מ בל' זה הא דחשוד אממונא כשר לשבועה משום דע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה דלפ"ז ודאי דכל הגזלנים ופסולי עדות ד"ת פסולים מן התורה לשבועה אלא שבטענות אותו ממון אמרינן שיפרש ע"י שבועה ושפיר נמי לשטה זו פסק הש"ע בי"ד בענין רבית אבל הכא צ"ע אמנם איתא בי"ד סי' קי"ט סעיף ז' המפורסם באחד מעבירות שבתורה וכו' נאמן בשאר איסורים ור"ל בשני סוגי' כמבואר בב"י ופר"ח ס"ק י"ב ואיתא בתשו' רשב"א שבש"י שם ק' לפ"ז גזלן אמאי פסול לעדות וניחא לו משום דכתיב אל תשת ידך עם רשע. אבל באיסורן שאף עבד ושפחה כשרים אפי' מומר לדבר אחד כשר לדבר אחר. ושוב כ' וחשוד אממונא למ"ד חשוד אשבועה ש"ה דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דעבר משום ממון עכ"ל וניחא לפ"ז דגזלן פסול לשבועה נמי משום דהוי כחשוד לאותו דבר. אבל הא צ"ע דלמה עבר עבירה של תורה פסול לשבועה הא מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה ובע"כ לבא לתי' התו' גיטן דבאמת אינו פסול אלא מדרבנן וי"ל מסתמא אך הטעם משום דפסלתו התורה לעדות גנאי הוא להשביעו וזה דוקא בשנודע הדבר ולא בשהוא אך פסול ע"פ התובע. וא"כ בפשוט י"ל דין דהכא נכון לכ"ע ודע דמה דאיתא סי' קי"ט הנ"ל בש"ך ופר"ח ס"ק ק' קושיא ששם נאמר דלאותו דבר אמרינן כבר מושבע מהר סיני מח"מ סי' צ"ב ק' נמי למ"ד חשוד אממונא לא חשוד אשבעותא ותירצו איסורא ממונא לא ילפינן ולע"ד לא משמע הכי מדברי הרשב"א הנ"ל והתי' שני ג"כ אינו עלה דהא גם החשוד אממונא עבר על לא תגזל מלבד השבועה דהר סיני וע"כ צרכינן לבא לתי' השני שבתוס' הנ"ל משום דאמרינן ע"י השבועה יפרש ע' ודוק וע' ב"ש ס"ק ל"ב והם דברים מגומגמים וקדמני האו"ת סי' פ"ד ס"ק ז':