## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 116

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 116:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 116:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/116:1)

הנושא אחת מא"ל כ' הב"ש בשם הפרישה ואם הוא ממזר וכו' צ"ע בהספר עצמו כי בהטור מבואר להדיא בהיפך. ואם לא הכיר בה כו' אבל תו' יש לה הב"ש מביא בשם הר"ן הטעם דלא דמי למומין משום דבאיסור י"ל שסברה שמא מפייס ומשו' הכי לא גלה לו ובב"י מבי' בשם רש"י ז"ל בל' זה דתו' מתנה בעלמא הוא דיהיב לה משום חבת ביאה ובשם הרמ' בל' זה אבל תו' שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנית לו הנאה והרי עומדת אבל התורה אסרה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוס' שאין מעשיה הן הגורמים לה להאסור אלא אסור היתה מקודם ולדבריהם י"ל דמש"ה ל"ד למומין שאינה ראוי' לחבת ביאה משום דמאיסה עליו דהיינו הנאתה שהקנתה לו ואולם עם כל הטעמים ק' לי וכי מה בין זו להנאמר בח"מ סי' ר"ל ובי"ד סי' קט"ו בטבח המוכר טריפה דאורייתא ואכלו הלוקח דקי"ל דנפסד להמוכר הדמים וכ' הסמ"ע ב' טעמים אחד משום קנס ואחד משום דאכילות איסור תורה לא נחשוב כלל הנאה ולטעם השני וודאי לא שייך דברי רש"י ז"ל שפירש לגבי איילונית לענין ח"ל דמה חיבת ביאה היה לו ואף על דברי הרמ' ק' מכל מכירת טריפה דלימא נמי המוכר הרי הקנאתי לך כל הנאת אכילה ומה אעשה שהתורה אסרו אלא מוכח שאין זה טענה ואפי' טעם הראשון דבאיסור תורה קנסו למוכר נמי ק' אם קנסו בדמי בשרו ממש מפני שהכשיל לחבירו מכ"ש שראוי לקונס' במתנה דאתא לידה במחיר חבת ביאה איסור תורה ומזה נמי ק' על סברת הר"ן דזה לשונו שלא היה הדבר מוטל עליה לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואעפ"י שיש איסור בדבר והרי חזינן דבטריפה לא אמרינן הכי והנלע"ד דההיכרח לבא לסברת הר"ן הקודמת והעיקר המפריד בין טריפות להכא דבטריפה א"א להקונה לחקור על הדבר אצל שום אדם זולת המוכר לכן יש לקונסו משא"כ בח"ל דמסתמא מפורסים והיה יכול לחקור תוכל לומר אמרתי סתמא מדלא חקר יערב עליו המקח אעפ"י שהוא באיסור אלא של' הרמ' עדיין צ"ע. ואין לה שום תנאי מתנאי כתו' נמצא לפ"ז אם מתה אף עד שלא הכיר בה והיה לו בנים מאשה אחרת אין לבנים מזו כתובת בנין דכרין ליטל התוספת אם מת אחריה וע' ריש סי' קי"א (כי לע"ד דין ירושת הבעל במקומו אף שלא הכיר בה ואין דומה לטענ' מומין שבסי' צ' כי הרי זה ל' הרמ' פ' ך"ב מה"א ה"ד הנושא אשה שאסורה לו הואיל ויש לו בה קדושין אם מתה יורשיה ומעולם לא נשמע דבח"ל שלא הכיר יהיה ספק קדושין והטע' מדלא חש לבדוק מה שבודאי אלו בדק נודע לו אמרי' סבר וקביל א"כ נמי יורשה) אלא הבנים מאשה אחרת נוטלין כתובת אמן והשאר חולקים בשוה אף דהיא בחייה יש לה תוספת מ"מ תנאי כתו' דכתיבת ב"ד בתר עיקר כתו' גריר וכל שאין לה כתו' אף ת"כ ל"ל ומזה נמי צ"ע דברי ח"ר שהבאתי סי' קט"ו סעיף ח' ע"ש כ' הח"מ הנושא חייבי כריתות וכו' ואפשר דתו' יש לה בהכיר בה ואפשר אפי' בלא הכיר והב"ש העתיק בהיחלט ואפילו בלא הכיר ונלע"ד בלא הכיר ודאי אינו דהא אפילו ארוסה קי"ל כראב"ע שלא כ' אלא ע"מ לכונסה וזו שאין לו בה לא קדושין ולא כניסה מה"ת שתזכה בתו' וראייתו מל' הר"ן דסברי שיערב עליו המקח ל"ד כלל דשני ח"ל דנקר' מקח דקדושין תופסין בה וגם קי"ל כרב דיש חופה לפסולת וע' סי' ס"א שם כתבתי דלשמואל דס"ל אין חופה לפסולות פירש"י הטעם חיבת ביאה שהביאה עכ"פ נשואה עושה אבל ח"כ אין כאן מקח כלל ובמה תזכה בתו' ואף בהכיר בה לע"ד עדיין צ"ע.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 116:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 116:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/116:2)

ונכסי' שהכניסה לו כ' הב"ש לשטת הרמ' אפילו מה שבלה מכ"מ מחמת השימש צריך לשלם וזה דלא כח"מ שהחליט שהוא פטור מטעם דאין לו פירו ע' בו ס"ק ז' ואמת שאף הר"ן פירש הרי"ף ע"ד זה אמנם הרמ' בפי' המשניות כ' אבל בלאות של נ"מ יש לה לפי שהם ברשותה ומסיים ולא היה להשתמש בהם עד שנאבדו מכל וכל אא"כ נגמרו הנשואין ונתקיימו מזה יראה לע"ד דאף בהלכות שכ' אבד ר"ל בין ע"י אבידה בין ע"י שמוש דומיא דאבידה דהיינו לגמרי והיינו על דרך פי' הראב"ד שמביא הרא"ש דעיקר טעם דאיילונית אין לה פירות אף דקי"ל מחילה בטעו' לא הו' מחילה תי' הגמר' בב"מ משום דנפק עלה שמא דאשות אחולי אחלה לגבי' הפירות אבל לא מחלה לכלותם לגמרי דנשמע מיני' הא מה שנפחת ע"י השמוש ועדיין לה קצתו לקרן הוא באמת בכלל פירות דאין לה ובזה מתקיימה סברת הח"מ דנראית עיקר תו כ' אבל לשטת רש"י וכו' דינם כשאר נשים דברים אלו למותר ואינם מובנים דהא בשאר נשים צ"ב צריך לשלם תו כ' וכן בשניה בזה אפשר לתי' תמיהות הב"י על הטור שבשביל שניה כ' שאין דעת אביו כהרמ' שנותן לה דין שאר כל הנשים אלא שדעת הטור עצמו צ"ע כדלקמן בב"ש תו כ' וזנתה וכו' כמו שקונסין אותה לענין צ"ב ולשניות צריך לשלם נכסי צ"ב ור"ל לאפוקי דלא נימא כיון דלהרמ' שנייה צריך לשלם נ"מ שמכר ה"ה לזינתה לזה מביא ראיה שהרי בצ"ב נמי חמירה כנסה משני' וע"ז יפה הקש' חתני הרב החריף מוה יודא שי' מליסא בהיותו פה עמדי דיש לומר שניא שניו' שהוצרכו ליקנוס אותו בצ"ב משום דקנסו לדידיה בדידיה משא"כ בזינתה דליכא למיקנס לדידי' קנסו אותו בצ"ב אבל מ"מ ממה שמכר מנ"מ לא קנסו אותה כמו שלא קנסו בשנייה אמנם ל' הפי' משניות משמע קצת כב"ש דז"ל ואפילו זנתה תחת בעלה הפסידה הממון ולא הפסידה בלאותיה המצוים דמשמע בכל ענין שיש לה עליו תביעות ממון בעד נכסיה יהיה באיזה אופן שיהיה הפסידה ולפי משמעות זה נשמע נמי דאף נדונית כספים מפסדת והוא משמעות הר"ן בהרמ' שהבאתי סי' קט"ו אך אני מסופק אם יש לבנות יסוד על לשון הפ"מ שאינו אלא העתק ואף לל' זה בקל יש לדחות דיוק זה והעיקר הנלע"ד ע' ריש סימן קי"ז. וכן מה שכתב תוספות וכשנמצא בה מומין ע' נמי סי' הנ"ל. תו' כ' מיהו בטור כו' אם כלה לגמרי צ"ל כמ"ש הראב"ד אף שבל' הרא"ש עצמו לפי הבנת הטור בדעתו לא נזכר חילוק זה ומשמע דבאיילונית שלא היכיר יש לה נ"מ בפשוט אפילו נשתמש בהם ולא בלו לגמרי מ"מ אפשר כדבריו דהרא"ש סתם וסמך על דברי הראב"ד ולשטת הרא"ש שפוסק כרש"י דאף לר"נ דפירא הוו מ"מ אין רשות לבעל לכלות הכל אלא שהשחקים ישארו קרן מקצת עכ"פ להאשה יותר נכון שאז אין מקום לקושית תו' דאם נשתמש כדין מה"ת לומר דיש לה וק"ל. תו כ' ולפירש"י וכו' ולהראב"ד שנייה אין לה בלאות אפילו הם קיימים אפשר כוונתו להציל רש"י ז"ל מקושיות תו' ביבמות דף ק' ע"ב ד"ה ולא בלאות דרש"י מפרש לפי האמת על שניה דאיירי להראב"ד להמסקנה אליבא דר"נ בדאותניהו. אמנם אף ביתר מקומות כמו בנדה וזולתו תמיד פירש"י ז"ל ע"ד זה וכה"פ חולקים וצ"ע. מנ"מ חייב לשלם למה דק' הא הוו שמירה בבעלים נתן הח"מ טעם הכא כיון דלאו אשתו גמורה היא חייב דלאו עמו במלאכתו היא וע"כ ר"ל דאף דנשאת לו מ"מ לא חשוב בבעלים כיון שהכל בטעות אשות היה והוא דחוק אף ק' דא"כ ליחייב אף באונסין דהא בב"מ מסקינן דבעל לא שואל ולא שוכר אלא לוקח וזה דלא ניחשב לוקח דהא אין לו אשות נימא דשואל הוא דהא טעמא דהאיבעיא דס"ד דשוכר הוי היינו משום דחייב נגד הפירות בפרקונה וזה שאין חייב ליהוי שואל וצ"ל דמ"מ כיון דלא נחית לפירא אלא אדעתא דחיוב פרקונה הוא בכלל האיבעיא וכיון דלא איפשט' אינו חייב אלא כשוכר: