## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 117

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:1)

הנושא אשה כו' ובעת שקנתה עצמה וכו' ע' י"ד סי' קפ"ז בהג"ה מבואר שאין אנו בקיאין וכל שרואה ג' פעמים סמוך לתשמיש מקרי מחמת תשמיש וכו' וה"ה דמפסדת כתו' מפני הספק כמבואר שם בב"י מטעם המוציא מחבירו ע"ה א"נ כיון שע"י כך אינו רשאי לקיימה הוי מקח טעות וע' ש"ע ח"מ סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ובש"ך סי' ש"ו:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:2)

בד"א וכו' ומבעילה ראשונה ע' ח"מ וב"ש נסתפקו בבתולה שלא פסקה ואחרי פסוק הצער נמי ראתה ג' פעמים ולע"ד למה שהארכתי סעיף ח' להוכיח דכמעט הסכמת כה"פ דבנכנסה לרשות הבעל והיא בבית הבעל על הבעל להביא ראיה ואפילו טוענת שמא דומיא דטבח הקונה בהמה ומשכה לביתו ונמצא בה מחט דאמרינן אף כי לא יהיב דמי חייב לשלם מטעם כאן נמצא וכאן היה והספק ברשותו נולד וע"ה ה"ה בזה האופן פשיטא שחייב בהכתובה ואין לחלק דלית לה חזקה דגופה משום דאפשר נולדה עם מום זה דז"א דא"כ אף במום דריח הפה והדומה י"ל הכי א"ו דאמרינן דיש לה חזקה דאתיא מכח רובא וה"נ דכותה. אך דא"כ צ"ע טובא איך שינה הש"ע ל' הרי"ף ורמ' וטור וכ' הנושא אשה דמשמע אפילו אשה שיש לה וסת ובפוסקים הנ"ל לא נאמר אלא באין לה וסת ונהי דהח"מ מפרש באלמנה ומבעילה ראשונה מבעל השני עדיין אדרבא ק' יותר כיון דחזינן דתחת בעלה ראשון לא חזיא נימא ברשות שני נסתחפה שדיהו דבשלמא באין לה וסת יש לומר כדכ' הר"ן במסכת שבועות הובא בב"י י"ד סי' קפ"ז שכיון שאין לה וסת נראה מענינה שראיותיה באות לה כפי המקריים ולפיכך יש לחוש שמא מחמת תשמיש תרא' עכ"ל ושפיר לפ"ז ברואה מתחלת נשואין דלא אמרינן לאחר שנשאת אירע לה מקרה זה שכבר אבדה חזקת גופה במה שאין לה וסת ככל הנשים ותלינן במצוי אלא שהר"מ חדית לנו שאפילו באשה כזו אם שמשה פעם אחד בלא דם אמרי' נסתחפה שדהו אבל שיש לה וסת ל"ש בתולה ל"ש בעולה מה בכך שמבעיל' ראשונה ראתה למה לא נימא שמא אחר החופה במזלו אירע לה חולי זה. ואף אם נדחק דבשעה מועטת בין הכניסה לחופה וקדושין למנהגינו לבין הבעילה לא תלינן במזלו מלבד שאין זו סברה מכרעת עדיין קשה על הש"ע מנ"ל. ותו קשה הא קיי"ל דאף לאחר שראתה ג' פעמים מותרת לשני ותלינן בדידיה דלאו כל איברים שווים כמבואר ברמ' וטור הכא ובהלכות נדה ואם כן למה תאבד הכתוב' ומ"ש משהה עשרה שנים ולא ילדה דמשמע מתוספות ביבמות דף ס"ה דבלא טעמא דהשתא הוא דכחשי יש לה כתו' מן הראשון משום דיש לתלות במזלו דקגרם מכל שכן היכי דיש לתלות בלאו כל איברים שוים מה שאין כן באין לה וסת וכנ"ל. אך דא"כ צ"ע טובא מאין פשוט להפוסקים כנ"ל הוראה זו דאף באין לה וסת שראתה ג' פעמים מ"ת שמותרת לאחר והב"י יפה כ' דנלמד מאשה פשוטה הרואה מ"ת והרי מדין הכתו' שמפסדת כמבואר בהרי"ף אפשר ללמוד להנ"ל דיש לחלק ביניהן (ובטור י"ד סי' קפ"ו שמדבר באין לה וסת באמת סתם אסורה לשמש לעולם ומשמעותו הפשוט בין בזה ובין באחר ואך בסי' קפ"ז שמדבר בפשוטה הוא דכ' דמותרת לאחר) ואפשר לדחוק דסברו דנהי דלענין ממון אבדה כתו' באין לה וסת ולא תלינן בשנוי אבר דילמא היינו משום דאין הולכין בממון אחר רוב. משא"כ לענין איסור נהי דאיתרע רובה דידה במה שאין לה וסת מ"מ אפשר רוב הנשים אף אלו שאין להן וסת לא חזו מ"ת ולהכי מותרת ותלינן בדידיה והיותר נראה בפשוט דמדין הכתובה דל"ל אין ראיה לאוסרה לאחר דנהי דאמרינן לאו כל אצבעות שוות מ"מ ודאי ריעותא אית לה שאין יכולה לקבל כל אצבעות ולהכי כיון דמשום ריעותא דידה לא חזיא לאצבע דידיה שפיר דאדה הכתו' ואינה דומה לאשה שאין לה בנים ויש לתלות במזלו שהוא לבדו הגורם אבל עכ"פ היה נלע"ד דלא אבדה הכתו' אלא באין לה וסת מטעם הראשון לבד די"ל כאן נמצא וכו' וצ"ע רב ליישב הש"ע ודוחק לומר דלמד מדהשוו לענין שמותרת לאחר ה"ה דיש להשוות לענין הכתו' כי לע"ד יש לחלק כדלעיל. אחרי כותבי כל הנ"ל נתתי אל לבי לע' בדברי הד"מ שכ' בקיצור בשם ראבי' די"ל כתובה ומצאתי ת"ל ככל דבריי כי ז"ל בספר המיימוני פ"ד מהא"ב כ' הצנועות אין משמשות עד שיבדקו עצמם וכו' וכ' ראב"י דבר פשוט דרואה מ"ת לא תפסיד כתו' חדא דהא הספק נולד ברשותו ונסתחפה שדהו וכו' ועוד דפשיעה דתשמיש הוא כדאמרי' שאין כל הכחו' שוות (ועוד מספק לא תפסיד כתו' דקי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי) דברים שהגהתי נדחו מכל האחרוני' ומבואר בש"ך ח"מ סי' י"ב ולקמן סי' קי"ח בח"מ ס"ק ט"ז בשם הרא"ש וכמה פעמים לעיל בב"ש. וכן מוכח לע"ד בכתובת דף ע"ג ע"ב מתי' רבא דגבי ממונא לקולא וע"כ היינו כב"ה) ואפי' שאין לה וסת כההיא דספ"ק דנדה דפליגי ר"מ ואבא חנן ונראה לי דלא תפסיד חדא דהלכתא כא"ח דאמר אוי לו לבעלה ואמר איכא דאמרי לר"מ קאמר ליה ומשום כתו' ותו דפסקינן הלכה כר"ח דמשמשת בשני עדים עכ"ל. ומעתה יראה לע"ד לקרב דעת הפוסקים ונאמר כי הראבי' לא כ' דיש לה כתו' אלא ביש לה וסת ואירע שראתה ג' פעמים מבעילה ראשונה באלמנה ובבתולה מאחר שפסק צערה אבל בהמבואר בהרי"ף ורמ' וטור דהיינו באין לה וסת י"ל דמודה מטעם הנ"ל הגם שלטעם הב' דיהיב לפי שבפשיעת השמש הוא ולהמבואר ברמ' וטור הכא דאף זו מותרת לאחר איכא למשמע דאפי' אין לה וסת לא אבדה כתו' מי יודע אם לא באמת אף בזה פליג וס"ל דאסורה לאחר כמשמעות הטור י"ד ומה שכ' ואפילו באין לה וסת וכו' אינו מדבר כלל מראתה ג' פעמים מ"ת שהרי הכריע דיש לה כתו' מדפסקינן כר"ח דמשמשת בב' עדים א"ו דלא איירי אלא בפשוט מום שאין לה וסת ומשמשת כראוי האף דלמה שכ' דהלכתא כא"ח משמע ודאי דפליג אף באין לה וסת וראתה ג"פ מ"ת דלדברי א"ח דמשמע דמודה לר"מ דאסורה לשמש ומ"מ יש לה כתו' פשיטא דאין לחלק ואפי' רואה מ"ת נמי יראה לע"ד שהלכה זו כא"ח לא קבע אלא ע"פ דבריו שהלכתא כב"ש בשטר העומד לגבות דאל"ה מנ"ל הכרעה זו ובפרט שאף בדברי א"ח יש ב' לשונות. לכן לע"ד באין לה וסת וראתה ג' פעמים מ"ת ואפי' בבתולה אחרי פסוק הצער בודאי אין לזוז מסתימות הרי"ף ורמ' וטור דמחזקינן אותה במום שהביאה עמה ואבדה הכתו' ושיש לה וסת ל"ש אלמנה ול"ש בתולה אינה מפסדת כהראבי' מטעם כל שנולד וכו' ולענין שאין לה וסת וראתה ג' פעמים מ"ת אם מותרת לאחר צ"ע מפני ל' הטור י"ד שנראה כסותר לדהכא אבל כבר מבואר ברמ' כדכ' הכא וע' בספר בעל הנפש שער הספירה מני' משמע דאף גוף הבריי' דרוא' מ"ת איירי הרישא באין לה וסת ומוכח שפיר מינה דאף היא מותרת לאחר אבל למה דפסקינן דלא כותיה אלא שאין לה וסת אף טרם דאתילד בה רעותא אסורה לשמש בלי בדיקה שאחר תשמיש לכל הפחות ש"מ איפכא דרישא דבריי' נמי ביש לה וסת איירי וע' סי' קפ"ו בהג"ה שבש"ך וא"כ אין מציאות ראיה משם ול' הר"ן מסכת שבועות נמי משמע דאין לה תקנה אלא בדיקות שפופרת ולא להנש' לאחר ול' הש"ע הכא צ"ע לישבו:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:3)

ולא תו' הח"מ מביא בשם הרמב"ן שאין זו דומה למומין דמומין היה לה להודיעו לא כן מום זה שהיא נמי לא ידעה ולהכי חולק דיש לה תו' ולהנ"ל שהרמ' כ' דין זה באין לה וסת אין טענה זו מספקת די"ל הא מ"מ ידעה במקצת מומה ואולי מזה למד הב"י ז"ל ליכתוב בסתם אשה. ואולם בספ' ה' שטות וח"ר לנדה ראיתי שכתב על דברי ר' מאיר דאיירי באין לה וסת שאסורה לשמש לדעתו ותצא בלא כתו' תוך ד"ה לא פירות בל' זה וכן היא נוטלת לדעתי ודעת הגאונים תוס' כתו' וכבר פירשנוהו בפ' אלמנה נזונית ובעונותינו לא זכינו לאורו והוא מאוד תמו' לפ"ר מ"ש מום זה מכל המומים ובע"כ לומר דאחרי שכבר תמהו כל הראשונים באיילונית למה יהיה לה תו' אולי מחלקים דדוקא מומים דמאיסה לו ולא חזי' לו אפי' לשימש משרתת משא"כ איילונית וא"כ י"ל דדימו אף מום זה לאיילונית דחזי' לשמשו כשפחה ואף דאסורה ביחוד חזי' עי"ע וצ"ע. וגם מה שמביא הב"ש ס"ק ס' בשם הרש"ך ואם רחמה צר דאינה ראוי' לתשמיש אין לה תו' וכו' צ"ע כי לע"ד אין להפריד בינה לבין שאין לה וסת לר"מ דודאי לאו בת ביאה היא ומ"מ כ' הרמב"ן דיש לה תו' ואדרבא ברחמה צר אפשר לא ידעה במומה ואין לה וסת ודאי ידעה בו וע' ב"ש ס"ק א' מסיים ובחנם האריך הח"מ ורומז לדבריו בס"ק י' ע"ש וא"י איך מיישב מה שהקשה להרמ' דאיילונית אינו אלא ביש לה כל הסמני' וע"כ אין לה דדים והוכיח בברור שזה ודאי מום בק"ו מיש בין דד לדד טפח וא"כ למה יהיה לה תו' מטעם שהבעל היה יכול לחקור הא כבר כ' בעצמו דבמומים כיון שחזקה אין אדם מתפייס והואיל והיא יודעת לכן אע"ג דאפשר לו לבודקה מ"מ עלה דידה רמי' לגלוי ואין לה תו' ולמה תהא לאיילונית תו' אלו מצד מום זה לחודי' אבדה וזה אף לטעמא דידי שדחקתי כנ"ל קשי' ובע"כ או דאיירי בפסקה על מנת שאין לך עלי מומין שאז לא יכול לבא עליה אלא מטענות איילונית דהיינו מתקשה בשעת תשמיש ויש לה עתה כל הסמנים אז שייכו' דברי הב"ש:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:4)

ולא תנאי מת"כ כ' הח"מ לא נתבאר דין מה שבלה וכו' ואפילו תו' יש לה לדעת הרמב"ן וכו' אבל כאן הסברה נותנת שישלם לה כל נצ"ב כאלו לוה ממנה והב"ש העתיק בשמו ונ"מ וצ"ב שמכר או מה שבלה מנ"מ שלא כדין פסק בח"מ דצריך להחזיר לה וזה ליתא בכונתו שהרי כ' למה לא ישלם הקרן ממה שאבד ונגנב מנצ"ב הרי שמחייבו אף בגניבה ואבידה דצ"ב ולא במכירה לחוד. ואולם יש לתמוה למה כ' שלא נתבאר הרי בהטור והה"מ מבואר בשם הרי"ף דאין לה בלאות וע"כ למה דקי"ל דכל שבעין תמיד נוטלת דלא כפירש"י ז"ל דקאי על בלאות נ"מ הקיימים מוכרח דקאי על בלאות צ"ב שאין קיימים דאלו של נ"מ שאין קיימים בכל הנשים לית להו וכן מבואר להדיא בפי' הבריי' בדברי ר' מאיר בח"ר הנ"ל עם שכבר מבואר לדעתו כנ"ל דס"ל דיש לה תו' מ"מ בלאות דצ"ב בכלל תנאי כתו' דל"ל כמבואר במס' נדה דף י"א ובחידושי הנ"ל וזה דע' הה"מ שביאר דעת הרמ' שכלל שאין לה בלאות במה שכ' שאין לה תנאי כתו' וכ' הה"מ וכ' רבינו שאף תו' אין לה ור"ל ומכ"ש בלאות דאין לה. ואם דעת הח"מ לחלק מסברת עצמו בין אין לה וסת שממנה דיבר הרי"ף והרמ' והמ"מ וטור לבין משמעות הש"ע אפי' ביש לה וסת שלזו מחשב אנוסה יותר גם במה שאין לה תו' המוזכר בהרמ' היה אפשר לחלק בהכי דדוקא באין לה וסת ראוי לדמותה למומין מפני שידעה במומה במקצת אבל כבר כתבתי שביש לה וסת כל עיקר דין זה צ"ע. ובנ"מ כבר מבואר בח"ר הנ"ל שדינה ככל הנשים וא"כ מה שנגנב או נאבד פטור ומכ"ש מה שבלה ע"י תשמיש כדין ומה שבלה שלא כדין או מכר חייב כי זה אינו כלל בשם תנאי כתו' אלא בתורת גזלן היא דחייב וה"ה בצ"ב כל שלא כדין חייב אבל בגניבה ואבידה או שמוש כדין פשיט' דפטור אף בצ"ב ואולם במומין המבואר בטור בסימן ל"ט ובש"ע הכא באמת אינו מבואר דין בלאות ובסי' קט"ז כ' הב"ש ס"ק ה' וכשנמצא בה מומין וכו' נראה לשטת הרמ' וכו' נשמע במכ"ש במומין ונדרים דצריך לשלם ומן בלאות צ"ב שתק שם ומן משמעות דעתו הכא משמע דפטרו זולת במכירה כמו במום דהכא ונראה מדעתו דה"ה הכא דצריך לשלם נ"מ אף בגניבה ואבידה ולהכי מסיים וע' מה שכתבתי סי' הקודם ולע"ד זה ודאי אינו כמבואר במום דהכא בח"ר הנ"ל שכ' דינה ככל הנשים ולא מצינן מי שמביא זה במחלוקת בשם הרמ' ולמה שכ' הב"ש דבמומין ונדרים שייך נמי טעם הרמ' דאין כאן אישות גמור זה בלי ספק אף הכא שייך אבל העיקר לע"ד בעניותינו א"א לעמוד על עיקרי הטעמים בדינין הללו כדי להקיש ולדון דבר מתוך דבר ומדרואה אני הסוגיא דריש אע"פ דא"ר ינאי תנאי כתו' ככתו' נ"מ עוברת על דת ולא נקיט וחברותיה כדקתני בבריי' דף ק' שהוא כולל אף מומין כדפירש"י וכן הרמ' להכי השמיט גבי מומין ריש פ' ך"ה מה"א ולא נקיט אלא אין לה כתוב' ולא תוספת בברייתא דף ק' הנ"ל וגבי מום דהכא הוסיף ואין לה תנאי מת"כ שהרי אינה ראוי' לתשמיש שהוא מבאר שאין לה בלאות כמבואר לעיל וכן הטור ביאר הכא שאין לה בלאות ובמומין לא כתב יותר מהמבואר בגמרא דאין לה תו' זולת בסי' קי"ו הכניס תוך דברי הרמ' וכ' והנשאת לשני ולא היו לה בנים ונשאת עוד לשלישי ולא היו לה בנים דינה כיוצא באלו דהיינו איילנות וח"ל שלא הכיר בה נשמע מיניה דדוקא מום זה שאין לו בנים שהם נשואי איסור ומחויב לגרשה בגט הוא דנראה לו לדמות לח"ל ואיילונית דנמי שייך שאין לו אשות גמורה משא"כ מום דהכא שאינו מחויב להוציא בגט כמבואר בהג"ה וע"ש בח"מ אין לדמות ומכ"ש יתר מומין שראוים אפי' לתשמיש ואינה נשואי איסור שאין לדמות וסתמו כפירושו דגבי מומין מה שמבואר דאין לה דהיינו תו' ל"ל ומבלאות שלא נזכר דינה ככל הנשים וכן הש"ע נזהר בזה הכא כ' ולא תנאי מת"כ ובמומין השמיט להכי נלע"ד ברור דלגבי מומין לענין בלאות הרי היא ככל הנשים דאם נאבד או נגנב מנ"מ פטור ובצ"ב חייב והטעם לחלק בין מום דהכא לשאר מומין פשוט דהכא דמבאר הגברא בנדה הטעם דל"ל כתובה בין דלא חזיא לביאה ומשמע דמטעם זה לא תיקנו חכמים כתו' וממילא נמי בלאות דצ"ב שאין קיימים ל"ל דתנאי כתו' ככתובה ולהכי מדייק הרמ' וכ' שהרי אינה ראוי' לתשמיש משא"כ מומין דחזיא לביאה ומצד מקח טעות הוא דאתי עלה להפסיד הכתו' תנאי כתובה דבלאות יש לה ככל הנשים ותוספות דל"ל כיון דמדעתיה ומדיליה יהיב בטעות ושאר דיני תנאי כתובה ממש אין להם שייכות במומין כי מיד אחר הכניסה מחויב ליטען שמקחו מ"ט ומאז פשיטא שפטור מפדיונה ומזונו' ע"פ הכלל דגבי ממונא לקולא כמו שפטור מכתובה וכתובת בנין דכרין ודאי לא שייך אפילו נתעברה מביאה ראשונה וע' ב"ש ס"ק י"ט שיטת הה"מ דהא מבואר סימן צ' סעיף ה' דאינה יורשה. ואך במום דהכא מטעם המבואר בגמרא תנאי כתו' ככתו' דל"ל בלאות ולא נאמר עליו פירש תפסו הפוסקים הפשוט דהיינו בלאות צ"ב שאין קיימים. ובנ"מ הרי היא ככל הנשים. וזה ברור זולת בממאנת שניה ואיילונית וח"ל שיצא להפוסקים מן הסוגיא שולא בלאות לא בחדא אופן נאמר יצאו דיניהם מה שיצאו כל אחד לשטתו. וכבר מבואר נמי בחידושי רשב"א פ' א"נ שהתמי' על הטעמים ומסיק דקבלת הגאונים תכריע ומעתה אף מה שהחליט הב"ש סימן הנ"ל בעוברת ע"ד דלכ"ע אף מה שמכר מנ"מ פטור אף שהבאתי שם משמעות קצת לדעתו מן הפירוש משניות וגם מל' הרמ' בהלכות שפטרו מן מה שאבד משמע קצת מדלא נקיט נאבד דאפילו אבד בידים פטור מ"מ לע"ד עדיין צ"ע שהרי ריש הא"ר נאמר נמי ולא בלאו' וע"ש בח"ר מדמה אותה לגמרי לעוברת ע"ד ונאמר בגמר' בטעמא ולא בלאות דת"כ ככתובה ממש חד טעמא כדהוזכר הכא בנדה וכבר הבאתי הכא בשם הרמב"ן דלענין נ"מ הרי היא ככל הנשים וה"ה מסתמא באשה הנשאת ע"י טעות עדים וכן בעוברת ע"ד דחד דינא אית להו וכן מוכח ממה שהשיג שם החידושי רמב"ן על רש"י במה שפירש בלאות הקיימין בל' זה דהא בגמר' בטעמא דת"כ ככתו' ובלאות הקיימין לאו מת"כ הן. ולע"ד אף מה שמכר שלא כדין אינו בכלל ת"כ והראיה שאף מחיים וקודם גרושין תוכל לכופו לשלם. ולדעת הב"ש ע"כ לחלק ע"פ הטעמים הנאמרים באבידת הכתו' גופה כי בהא"ר הטעם כדי שתהא קלה להוציא ואף מטעם זה אין לה בלאות כדי שתהא קלה וזה שייך אף בחיובו בעד מה שמכר ואיבד אפילו שלא כדין והפקירו חכמים ממונה כדי שתהא קלה (והוא דחוק) משא"כ הכא לא נאמר כדי כו' כי באמת אינו מחויב בגרושין כדאיתא בהג"ה וכתו' ות"כ דל"ל הוא משום דאינ' בת ביאה שפיר י"ל מה שמכר שלא כדין שאינו בכלל ולא בלאות וכבר הביא נמי הב"ש משמעות מהנאמר נוטלת מה שבפניה ולמעשה צ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:5)

י"א דאם אינו רוצה וכו' בשנה אחת כ' ב"ש לפי זה צ"ל דס"ל כשטת תוספות (ר"ל התו' בפ' החולץ דף ל"ז ע"ב) וכאן איסור קל הוא אחר שתבטל כמ"ש בתשוב' זו דווסתות מדרבנן הוא והנה בתשובות הגאון נ"ב נרו' סימן מ"ג להלכות נדה תלא בהכא זייני' וכ' וע' בב"ש סי' קי"ו סעיף קטן ו' ובסי' ס"א רוצה לייסד על הקדמה זו קולה גדולה ע"ש והאמת שאף המ"י והמחבר ספר ס"ט הולכים במחשבה זו ובייחוד הכרו"פ ס"ק ה' תמה מכח זה איך יש ללמוד לתלות במכה לענין טהרת הדם וכולם יסודתם בהררי קודש דברי המהר"מ האלו שבב"ש ובאשר לבי לא כן ידמה מוכרח אני להעתיק פה ממה שרשמתי לעצמי בחודושי הלכות נדה לסי' קפ"ז סעיף י' בהג"ה ואם ראתה ג' פעמים כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג' פעמי' רצופים הט"ז והש"ך בנקה"כ ובעל א"ש והמ"י כולם כאחד הבינו הדברים דהחידוש הוא אף שהיה ביאות בלא דם בנתיים והטעם שאסורה מפני שקבע' וסת לראות מחמת תשמיש בביאה ראשונה שאחר הטבילה עד שבא הכרו"פ וחולק מסברתו וכתב שלא שמע בטבעיות ולא במחקריות לומר שביאה ראשונה דוקא אחר ביאת מים יהיה קרוב או רחוק גורם הזלת דמים ולכן מסכים דעת הרמ"א לדעתו ומפרשו בלא ביאה בלא דם בנתיים וכדפי' הש"ך בספרו מתחילה ואף נתסייע מהרשב"א וב"י שסתמו דבריהן ואחריו החזיק המחבר ס"ט ואני אומר הא ודאי א"א בשום אופן לבאר ל' הרמ"א בהכי ואף לשון הרשב"א שממנו תוצאות דברי הרמ"א אלא כדהבינו הט"ז וסייעתו. ואם הכרו"פ ברוב כחו חיילים יגבר לחלוק עליהם מדעתו וסברתו היה לו לחלוק ולא לפרש דבריהם הקדושים שלא כדעתם. חדא לפירושו מה זה ל' כאלו ראתה ג"פ רצופים אטו בלילי טבילה לאו רצופים הוא ותו מה זה שמסיים בטעמו שהרי א"א לה לטבול ולשמש עמו שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה ות"ל הא לפירושו לא משמיענו הרמ"א אלא דזה גופה היינו רואה מ"ת ודלא נימא דטבילה גורם כדעת המ"י והיה לו לומר בפשוט שהרי היא אסורה לו מדראתה ג' פעמים מ"ת ומה לו ליתלות קלקולה בטבילתה ליכתוב שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילה דהא מוחזקת היא לראות מ"ת אף בלי טביל'. ותו דבד"מ ס"ק ה' על דין זה דמתשו' הרשב"א ונראה לי דלפי מה שכתבתי לעיל דמותרת לישאר אצל בעלה ע"י בדיקה גם כאן שרי ע"י בדיקה ופשוט הוא. ואם כפירושו מה צריך לכתוב זה בונראה לי הא זה גופיה הדין שבגמרא שנאמר בה בדיקות שפופרת א"ו אין בשום צד לפרש הרמ"א באופן אחר. ובספר אורח מישור ראיתי נמי מפרשו עד"ז דהיינו שאם ראתה כל פעם בביאה ראשונה הן קרוב או מופלג מטבילתה בלא ביאת היתר בנתיים הוי כאלו ראתה ג"פ רצופים בלילה ראשונה של טבילה ואין בדבריו טעם דמה חדוש יש בזה. ומעתה אציג לפניך ל' תשובת הרשב"א סימן תתל"ח שממנו יצאו הדברים דברי רש"י ודברי ר"י לפניך גלויים (ר"ל במה שנחלקו אם רואה מ"ת מותרת לבעל הראשון ע"י שפופרת) אמנם יש לדקדק אם שמשה ג"פ רצופים וראתה דם על כל תשמיש שקנחה סמוך אוסתות אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה או שנמצא דם על שלו אחר שהוחזקה בב' תשמישין רצופים ולא שמשה בנתים בלא דם יש לאוסרה לבעלה כפירש"י ז"ל ותתגרש ותנשא לאחר וכו' אמנם אם לא ראתה בג' תשמישן רצופים ולא בג' תשמישן שוין בדלוג דלא קבעה וסת לראת בשעת תשמי' לא בעת שוה ולא וסת לראיתה בדילג שוה אז אם נמצא על שלה אחר כל כי ההוא גוונא שרי' לבעלה עד שיקבענה וכו' ואם הורגלה לראות סמוך לטבילתה כל שעת תשמיש הראשון וכן עשתה ג' פעמים רצופים לג' טבילות שכל תשמי' ראשון ראתה מ"ת אין לה תקנה לישאר תחת בעלה אלא תתגרש לאלתר ואסור להשהות אף אם אינו רוצה לבא עליה דחיישינן שמא יבא עליה דכיון דכשתטבול ליכא אלא איסור דרבנן דקי"ל וסתות דרבנן ומשום דאיסו' דרבנן קילא ליה דילמא אתי למיעבר עליה וכו' ועוד כיון דהכא אסורה לו עולמית לפירש"י (ר"ל לפירש"י אין לה תקנה בבעל הראשון בשפופרת) איכא למיחש טפי דאפי' באיסור דאוריי' חיישינן וכו' עכ"ל הצריך לעניננו והבט וראה איך כ' מה שכתב ואם הורגלה על הבבא של אמנם אם לא ראתה בג' תשמישן רצופים אז מחלק דאם הוא בענין שלא קבעה שום וסת שרי' לבעלה ואם קבעה וסת אסורה בזמן הוסת ומותרת בין וסת לוסת ואם הורגלה וכו' אזי אף שהיא ע"י קביעת וסת של ביאה ראשונה סמוך לטבילתה מ"מ אין לה תקנה וכו' והיינו מן הטעם שכתב הרמ"א ז"ל שהרי א"א לה לטבול ולשמש הרי לך בהדיא דע"כ איירי בלא רצופות של ביאת עם דם אלא רצופות של טבילות אבל ביאת בלא דם הי' ביניהם וזה ברור ובזה יפה משמיענו הד"מ חידש שאף לזו יש תקנה לדידן בשפופרת והוציאו מל' המהר"מ גופיה שכ' ועוד וכו' לפירש"י מבואר הא להחולקים יש תקנה בשפופרת ובע"כ כדכתב הרא"ש אחרי טבילתה אף שהתלוצץ הכרו"פ וכתב כל השומע יצחק לזה אפשר להטעים הענין מדתלינן בוסת המורכב של ביאה ראשונה סמוך לטבילה ע"פ ההכרח ששימשה בנתיים בלא דם יוכל להיות שמשעה שיורדת לטהרה והותרה לבעלה אחר האיסור נתרבה תאות' עד שהתשמי' מוציא הדם וחכמינו ז"ל ידעו שכל פעולת התשמיש פועל השפופרת ומדלא ראתה ע"כ מן הצדדים (וכבר כתבתי שזה ענין שאינו תמידי פעם רואה מן הצדדים ופעם לא וכנ"ל) ובזה מיושב נמי מה שהתמיה שלא שמע בטבעיות וכו'. ומעתה לפ"ז שזה הוא לע"ד פי' המהר"מ איך למדו מדברי מהר"מ אלו שאיסור רואה מ"ת אינו אלא דרבנן למה דפסקינן וסתות דרבנן הרי אדרבא מוכח להדי' מדבריו איפכא שהרי בחלוקה אחד כתב אמנם יש לדקדק אם שמש' ג"פ רצופים יש לאוסרה לבעלה כפירש"י ז"ל ותתגרש ולא כתב בהיחלט שאסור להשהו' עמה אף אם אינו רוצה לבא עליה. אלא שבחלוקה שניה כתב אמנם אם לא ראתה בג' תשמישן רצופים וכו' ואם הורגלה וכו' בזה היחלט וכתב ואסור להשהות וכו' ומבאר טעמו דכיון דכשתטבל ליכא אלא איסור דרבנן דקי"ל וסתות דרבנן והיינו זו מדלא ראתה רצופים דביאות אלא דטבילות וקבעה וסת לראייתה מ"מ בביאה הסמוכה לטבילה דוקא לזו היחלט שכיון שכשתטבל אין איסורה אלא דרבנן כיון שבוסת תליא קלקולה. אבל בג"פ רצופות דביאות מבואר מדעתו שאסורה מן התורה כדין כל דבר איסור שהוחזק ע"י ג' פעמים ולכן לא החילט בחלוקה אחד אלא שתו כתב ועוד כיון דהכא אסורה לו עולמית לפירש"י איכא למיחש טפי דאפי' באיסורא דאורייתא והיינו אפי' בג' ביאת רצופים וכ"ש בוסתות דרבנן ומביא בסימן תת"מ ראיה מהרמב"ן לדעת זו שבמקום שאסורה איסור עולם צריכה גט דוקא אבל ודאי רואה מ"ת בג"פ רצופים לע"ד מעולם לא עלה על דעתו לכנות בשם איסור דרבנן ואינו ענין כלל למחלוקת דוסתות כדמשמע בהסוגיא וכדמוכח מהר"ן ועיין בספר ס"ט ס"ק ך"ג והש"ך בס"ק ך' נשמר מזה וכתב ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא מבעלה ומשום עגונה הקילו ולא כתב טעם כדכתבו הכרו"פ והגאון נ"ב נרו' משום דאין איסורה אלא מדרבנן והיינו כדכתבתי שודאי איסורה נמי ד"ת אלא שבס"ק ל"ה הוקשה לו שבפעם אחד תחוש לוסת הגוף ותי' דדמי לקפיצות אבל לומר שאחר ג' פעמים אין איסורה לדידן שפסקינן שאין אשה קובעת וסת ע"י אונס. אך ע"פ חומרו' הגהו' מיימון דמ"מ צריכה לחוש אין לידחק דלא חשוב מחמת אונס אלא אין ענינה כלל לדמיון וסת אלא ענינה שע"י ג"פ נעשה חתיכה דאיסור לדידן עד שתבדק (ויותר מזה מחמיר הרמ' לגירסתו שלמי שנתחזקה נעשי' לו חתיכה דאיסור' ואפי' בדיקה לא מהני לו) ואף התו' דף ס"ו ד"ה ונאמנת לו דימו לע"ד מכל וכל לוסת אלא לענין דאפילו רבי מודה וכו' אבל מ"מ בתר דאיתחזקה למר כדאית לי שוב איסורה ד"ת. ותדע הרי כבר הוכחתי דאף התו' וכ"ע מוכרחי' להודות לתי' הרשב"א בתה"ב דף קפ"א על שהקש' וא"ת והלא בכל הנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת אע"פ שלא ראתה ואיך אתה מתיר זו שהיא בשעת וסת ועוד דהרי דם לפניך יש לומר ההוא מדרבנן ומשום דאפשר למיקם עלה דמלתא ואין דנין אפשר משא"א שא"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל הרי דבמקום עיגון כדי שלא לאוסרה לעולם לא משגחינן בעונת הוסת כיון דוסתות דרבנן זולת להתו' מטעם שלא תהא טמאה לעולם הוא דמחמרי שצריך להיות ידוע שדם זה מן המכה. וא"ז מ"מ לא משגחינן בהוסת דשמא דם נדה הי' מעורב בו ולא נבדקה בזמן הוסת. וא"כ אלו רואה מ"ת לא תאסור אלא מדרבנן לחוש לעונת הוסת הקל התלי' במעשה מה הרעש הגדול הזה לגבה ואפילו ודאי מן המקור הוא להוציאה מתחת בעלה משום החשש דעונת הוסת ומ"ש היא מרואה מחמת מכה בשע' נדתה א"ו לע"ד כונתי ת"ל האמת שהיא אסורה ד"ת כמאכל המוחזק באיסור כן נעשתה היא לבעלה חתיכה דאיסורא עד דתבדק. ובזה י"ל נמי מה דנקיט הרשב"א תחילה שצריכה גט דוקא דומי' דמעוברת חבירו דתרוייהו דרבנן ולבסוף מסיק ונראה לי' דא"צ לגרש ואף דבמעוברת קי"ל יוצא בגט דוקא די"ל מה דנקיט בסוף היינו ברואה מ"ת בלא וסת שהיא דאורייתא ואינה דומה למעוברת. ואולם בל"ז כבר הוכיח המהרמ"פ דאף בדרבנן א"צ גט דוקא ומעוברת י"ל דשאני דהוו נשואי איסור דומי' מה דקי"ל מעשין על הפסולות וע' במהרמ"פ:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:6)

וכ"ש אם זנתה תחתיו כו' ע' ב"ש כ' ואפשר שם אכתי ספק הוא האמת שכדבריו ההכרח לידחוק לשטת ר"י שבתשו' הרשב"א והוא בתו' זבחים דף ב' ד"ה סתמא. אמנם לע"ד ל"מ הכי דעת הרמ' שכך פ' ך"ד מה"א הי"ח ואין ב"ד כופין את האיש לגרש כו' עד שיבאו ב' עדים ויעידו שזנתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין להוציא משמע ברור דאף לגט דוקא כופין וכן מורה לע"ד פשטות סוגי' דיבמו' דף כ"ד ע"ב דדייק רב מדתנן והוציאוהו דהיינו בעדים דב"ד בעדים היא דמפקו משמע הא בעדים הב"ד מוציאין הוצאה שעל ידה כנסה השני. וצ"ע וע' סי' קמ"ח סעי' א':


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:7
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:7)

היו בה מומין וכו' בהסוגי' מקשה רישא ר' יהושע סיפא ר"ג ומשני רבא רישא כאן נמצא כאן הי' ופירשו רש"י ותו' וכיון דבבית אביה נמצאו המומין איתרע חזקה דאב ומשמע דלהכי הוי חזקת הגוף כליתא לגמרי ואפילו טוענת ברי לא מהני דברי ושמא בלא חזקה אינ' מוציא דמים וצריכה מ"מ לאתויי ראי' וכן משמע מתו' ד"ה רישא ור"א משני רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו רש"י ותו' דבמסקנתם דלגבי האב לא מהני חזקת הגוף דידה והוכיחו דלהכי בנכנסה לרשות הבעל דהחזקה דידה ע"י החזקה דגופה לחודה שנשארה בשלימות עד כי נולד הספק ברשות הבעל אמרינן כל שנולד ספק ברשותו ע"ה אף שטוענת שמא דומי' דלשטתם למסקנה לוקח בהמה שנמצא בה מחט ודומיא דבעל הפרה שמוכרחים להביא ראי' ואפי' לא יהיב טבח דמי מחויב ליתן אף שבעל הבהמה טוען שמא ה"ה דמחויב בכתו' כי ר"א לא יחלוק על זה נמצא לר"א בהמתני' דהיינו נמי ל' הש"ע אין חילוק בין ברי לשמא דנכנסה לרשות הבעל תמיד ע"ה וא"צ לטענו' ברי וברשות האב לא מהני הברי ואין לומר לפ"ז א"כ לר"א ק' קושי' אביי דבסיפא כי מייתי בעל ראי' דבארוסין היו נמי ליפטור דהא למפרע נולד הספק ברשו' האב ובסוגיא מוכח דלר"א ל"ק קושי' זו וא"צ לסברת תי' רבא דחדא במקום תרתי דז"א חדא דאפשר מ"מ לידת הספק ברשות הבעל הואיל והספק נתחדש ברשותו. אך זה דוחק דהא עיקר טעמא דר"א מפני שיש לה חזקת הגוף בשלימות וזה למפרע איתרע טרם שבאתה לרשותו אלא י"ל דר"א סובר דאף לידת הספק משנתארסה נמי מקרי נולד ספק ברשות הבעל מפני שאז כבר קמה ברשותי' למומין דומי' דהחמור לבעל הפרה ונמצא חזקתה שפיר בשלימות עד כי באתה לרשותו וברישא הטעם משום דמנה לאבא בידך ול"מ לי' חזקה דידה ובסברא זו אך פליג עם רבא דלא נחית לסברת ר"א דחזקה דידה ל"מ להאב הוכרח לומר דברשות האב מקרי נולד ספק ברשות האב מדהיא ברשותו לכל מילי זולת מומין והורע החזקה דגופה ע"י שהרשו' איתרע ושפיר הקשה אביי ומוכרח לתירוצו וא"כ יש נ"מ בין רבא לר"א בטענת משארסתני נאנסתי היכא דהחופה והביאה מקורבו' כמבואר בב"ש דלרבא עליה הראיה אף כי טוענת ברי משא"כ לר"א וכן במומין דלא שייך בדיקו' קרובי' לדברי תו' (אך בזה ע' לקמן) ואולם אי משום הא לא אירי' דהתו' כרבא כ' לע"ד מסתביר יותר שפוסקים כר"א דהוא בתרא ומאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ותמיד עליו הראיה ואם לאו היא נאמנת וכדמשמע נמי סתמא דמתני' דפ"ק כמבואר בהר"ן ולהכי לע"ד מה שהעתיק הב"ש סי' ס"ח ס"ק ך"ג דברי התו' בסתם מלבד מה שכתבתי שם דלדעת י"א דהכא ודאי אינו דשם טוענת ברי אף גם לשטת התו' אינו מוכרח להלכה. ולשטה הלזו לע"ד אף לרבא מוכרח דכולה מתני' איירי בין בטענת ברי ובין בשמא דנהי דמוכרח ממה שפירשו תו' לרבא מתני' דמשארסתני דאיירי בענין שאפשר נאנסה אחר החופה דס"ל לרבא ברישא אפי' טוענת ברי על האב הראי' מ"מ בהסיפא ודאי נמי אף רבא ס"ל דאפילו טוענת שמא על הבעל הראי' מן עצמות ההוכחה שהוכיחו בדר"א דמסתמא לא יפלוג על שמואל כן יש להוכיח מרבא וש"מ דאף לרבא אף הסיפא איירי אפי' בשמא וע"י החזקה דגופה לחוד על הבעל הראיה אך לפ"ז צ"ע קושי' הר"ן דגבי משארסתני משמע דף י"א וריש פ' האשה שנתארמלה דצריכה לברי ושמא בהדי חזקה דגופה ודברי הפ"י ז"ל שכ' דמה דתפס ריש הא"ש ברי ושמא לא אתא לאפוקי שמא ושמא אלא לאפוקי ברי וברי דחוקי' בעיני כי דף י"א תופס סתם ברי עדיף ונלע"ד דדוקא בטוען שמא טוב דומי' דלוקח בהמה וה"ה במומין דומי' דריח הפה כדאי' בהר"ן בזה א"צ לברי משא"כ במשארסתני דהוה לה לידע ריעה טענתה אם לא טוענת ברי וה"ה במומין הראוי לה לידע. שוב מצאתי ת"ל כדברים אלו בהרא"ה ז"ל ואולם הר"ן ז"ל מכח קושי' זו פי' אף לרבא כשיש לה טענת ברי אינו מזיק כאן נמצא וכו' ונצטרף מ"מ החזקה דגופה בהדי הברי ונאמנת ולדידי' אף כי הי' החופה והביאה מקורבי' דודאי בארוסין נאנסה מ"מ נאמנת בטענת ברי ופי' דלרבא איירי כל המתני' אך בטוענת שמא דומי' דמומין שראוי' בעצמה להסתפק מתי נולדו כגון ריח הפה (ומדנקיט ריח הפה מדוגמא ועכ"ז משני הגמרא תי' דחדא במקום תרתי נשמע דאף לריח הפה שייך בדיקות קרובים) ודוקא בטוענת שמא אמרינן כאן נמצא וכו' וכן לר"א תופס לעיקר פי' התו' שדחו דהיינו רישא מנה לאבא בידך ואיירי בשהאב טוען שמא והוי כמנה לאחר בידך אבל החזקה דגופה פשיטא לי' דמהני להאב ונראה מסוף דבריו שסובר נמי אף רבא ור"א מסכימי' עם פסק הלכה דהרי"ף כשמואל וא"כ בסיפא היכא שנכנסה לרשות הבעל אפילו בשמא על הבעל הראי' ומה שהצריך ר"ג לברי היינו היכי דודאי בארוסין נאנסה שהחופה וביאה מקורבים שאז לרבא שייך כאן נמצא וכן לר"ח מקרי נולד ספק ברשות האב ומ"מ ע"י הצטרפות טענת הברי נאמנת ואין להקשות לשטתו מה זה שסיים ר"א סיפא מנה לי בידך ופי' בעצמו הר"ן כיון שטוענת ברי והממון שלה ות"ל דאפילו הי' הממון של האב או שטוענת שמא בסיפא נמי על הבעל הראי' דהא בביתו וברשותו נמצא ושייך כל נולד ספק ברשותו ע"ה די"ל הא ר"א רוצה לייתר קושי' אביי א"כ בסיפא כי מייתי ראי' דבארוסין הוו ליהוי די דהא אז שייך כאן נמצא להכי מסיים סיפא מנה לי בידך ומכיון שטוענת ברי והממון שלה על הבעל הראי' דוקא שעד שלא נתארסה היו ולפירושו ר"א ממש כתי' רבא ס"ל דברישא מקרי נולד ספק ברשות האב מפני שברשותו היא לכל מילי חוץ למומין או מפני שבביתו נמצ' דשייך כאן נמצ' אלא שמחולקי' בזה דרבא סובר שטענת ברי שלה מהני לאב ומוכרח מהעמיד בשהיא נמי טוענת שמא ושפיר הקשה אביי משא"כ ר"א סובר דטענת ברי דילה ל"מ לאב ואיירי בשהיא טוענת ברי והאב שמא וניחא הכל. אך דא"כ הי' נ"מ לדינא בין רבא לר"א בעודה ברשות האב והיא טוענת ברי והאב שמא דלרבא על הבעל הראי' משא"כ לר"א אבל מהר"ן נראה דלדינא ל"פ וסובר לפשיטות שאף רבא מודה לסברה דר"א לדינא דהוי מנה לאחר בידך אלא דדחוק לי' למוקים המתני' בהיא טוענת ברי והאב שמא להכי מוקום כמשמעות המתני' דאף היא טוענת משא"כ ר"א ניחא לו יותר למוקו' בהכי כדי לייתר קושי' אביי וא"ל הא א"כ מוכח דר"א לא ס"ל סברת חדא במקום תרתי דאל"כ למה הוצרך לסיים סיפא מנה לי בידך ועדיין יש נ"מ לדינא במומין בנכנסה לרשות הבעל וטוענת שמא דלרבא על הבעל הראי' דוקא דעד שלא נתארסה היו ולר"א די בראי' שהיו ברשות האב די"ל ר"א נמי מודה לסברת חדא במקום תרתי אלא דלא ניחא לו לתירץ המתני' בהכי משום דסתמא קתני נכנסה לרשות הבעל ע"ה ומי לא ארי' נמי היכי דכנסה לחופה ובידוע לעדים שכנסה בלא בדיקה באופן דלא שייך החזקה דאין אדם שותה. או למשמעות התוספת דיש מומין דלא שייך גבייהו ההיא חזקה. אבל לדינא אין שום נ"מ והרישא ע"כ איירי בשהאב טוען שמא אבל אם הוא נמי טוען ברי או בוגרת והיא טוענת ברי נאמנת מטעם ברי ושמא וחזקה דגופה אף כי אתרעי ע"י כאן נמצא והסיפא בנכנסה לרשות הבעל והיא בביתו הוי' דומי' דמחט וע"ה אפי' טוענת שמא (והיכא דנכנס' לרשות הבעל בחופה ועודה בבית אביה לע"ד תלי' בפלוגתא דפרה שבח"מ סי' רך"ד וא"כ א"י מי דחק להב"ש להעתיק על הש"ע שטות התו' דהכל בכניסה לחופה תליא שהיא דעת הי"א שם) ונרא' דהיינו דעת הרמ"א בהג"ה שלא הביא לי"א אלא דאם האב ט"ב וכו' אבל בהסיפא בנכנסה לרשות הבעל משמע דכ"ע מודים דאפי' טוענת שמא ע"ה. אמנם שטת הרשב"א שבהה"מ נראה דס"ל דרבא ור"א פליגו לדינא דבדרבא אזיל בשטת תוס' דבהרישא ע"י כאן נמצא אזלה החזק' דגופ' מכל וכל ואפי' בצירף הברי לא הוי אלא ברי בלא חזק' דלאו כלום ובדר"א תופס הפי' שדחו תו' דתליא בברי והחילוק בין רישא לסיפא אינו אלא מחמת הטענת ברי שיש לה עצמה בהסיפא להכי על הבעל הראי' ופוסק כר"א ומחלוקתם עם התוס' בפי' ר"א נלע"ד כי הנה התוס' נדו מפי' זה מפני ב' קושית חדא דא"כ ה"ל למתני או שיטען ברי ונראה דלא חשו לה משו' דהתנא על לישני' סמך דמור' שהתובע אינו טוען מידי ותו הקשו ועוד דמשמ' מההוא דשמואל בסמוך וכו' ואי משום ברי ושמא לא הוה פריך מידי דמסתמא ר"א לא פליג אדשמואל וזה להר"ן ניחא דהכי קאמר רישא מנה לאבא והוי טענת שמא משא"כ אלו היה טענת ברי אף כי שייך כאן נמצא דהיינו נולד ספק ברשותו מ"מ לגבי טענת ברי זה אינו מזיק סיפא מנה לי בידך דהוי ט"ב להכי אף כי מביא ראיה שהיו בארוסין לא מהני. משא"ר לשטת התוס' דהיכי שנולד ספק ברשו' האב דשייך כ"כ אף הברי ל"מ א"כ אי נימא פיר' זה בדר"א יהא מוכרח מריש דבריו דאלו הי' מהני ברישא הברי דילה לא הי' מזיק בכאן נמצא. וזה לא מסתביר להתוס' ואף אי נימא דר"א סובר דאף כי נמצא ברשות האב מפני של מומין היא ברשות הבעל מקרי נולד ספק ברשות הבעל כדכתבתי אף למסקנת פירושם ואז שפיר אלו טען האב ברי הי' נאמן ע"י הברי וחזקה דגופ' שהיתה בשלימות עד בואה לרשות הבעל למומין מ"מ מוכח מלשונו דרישא מנה לאבא סיפא מנה לי דאף בסיפא הטעם מפני הברי בהדי חזק' וא"כ לשטת' דלהמסקנ' הותנא תונא כלה היינו בבית חמיה שמשם נלמד דהואיל והספק ברשות הבעל נולד מחויב ליתן הכתו' דמזה פשוט להגמ' דה"ה על הטבח דיהיב דמים ואלו עכ"פ בהסיפא דוקא שטוען ברי אין ללמוד ממתני' לטבח שודאי בעל הבהמה טוען שמא ואף לא לפר' וחמור שעל בעל הפר' לאתוי ראי' כי אם היכי שבעל החמור טוען ברי ולהר"ן אף זה ל"ק כי אזיל לשטתו שפירש אך שטות הר"י דהותנא תונא היינו דעל בעל החמור לאתוי ראיה הואיל ובביתו נולד הספק ושייך כאן נמצא. ונלמד מכלה בבית אביה ולקדושין ולרבא דאיירי הכל בשמא כמו שהאב מחויב ליהדר הקדו' אף שמוחזק מפני שטוען שמא והחזק' איתרע ע"י שנמצא בביתו אמרינן בבית זה נמצא ובבית זה הי' כן מחויב בעל החמור ליהדר הפר' היכי שטוען שמא וכן פשוט להגמ' מן הכלל של שמואל דכל שנמצא ספק ברשותו שהיכי שהספק בבית הלוקח בהמ' אמרינן להיפך כאן נמצא ומחויב בהדמים כמו שהבעל כיון שבביתו נמצא מחויב בהכתו' אף שטוענת שמא ואף לתירץ ר"א מ"מ עיקר ילפותא דשמואל מהרישא ולקדו' דכמו כיון שנמצא בביתם מחויב ליהדר הדמים שמוחזק בהן כן פשוט להגמרא מלשון שמואל דכללא כייל דה"ה בטבח שמחויב בהדמים ובאמת ה"ה בסיפא שבעל מחויב בהכתובה אף שטוענת שמא רק שמסיים סיפא מנה לי בידך כדי לתירץ דלהכי נקיט על הבעל הראי' דוקא שעד שלא נתארס' משום דאיירי סתמא בטוענת ברי והיכי שטוענת ברי מחויב לראי' זו דוקא אבל להתוס' דעיקר הילפותא אך מדסיפא כמבואר בדבריהם (ועיין סימן ל"ט מה שכתבתי ליישב קושית המהרש"א מדוע נדו מן הרישא ולקדו') ותו י"ל דלהכי נדו משום דמן הרישא א"א ללמוד לשטת' הדמיון בעל הפר' שיהא נקרא רשותו מן בית האב דמקרי רשותו ודאי לכל מילי משא"כ בעל הפר' ולוקח דע"י הקנין יהא נקרא רשותו וע"ז אנו דנים אם לא הי' טעות במקח ולא הוי רשותו כלל משא"כ מסיפא מדהוי רשות הבעל נשמע שפיר ואף רש"י ז"ל לא כתב אלא שרישא נמי סייעתי' אבל מודה לתוס' דעיקר הילפותא מן הסיפא וזה א"א אלו הסיפא מטעם ברי ושמא בהדי חזקה דגופה. אמנם להרשב"א הנ"ל דמשמע מיניה ברבא שטות התוס' ומשמע נמי מיניה דבסיפא דוקא בט"ב הוא דעל הבעל הראי' ודאי צ"ע מה יענה לטענת תוס' ואולם בב"י ח"מ סימן רכ"ד מביא בשם הה"מ בשם הרשב"א דהקשה על הרמ' בדין המחט שהוא דלא כהלכתא משמע מיני' דסובר בדין המחט דכי לא יהיב דמי ל"מ מני' וא"כ י"ל דסובר דר"א חולק על רבא ועל שמואל ובהרישא מועיל ברי ובהסיפא אף דהיא ממש דומיא דדין המחט צריכה דוקא לברי ואל"ה א"א לאפוקי מני' כתו' וכנראה אזיל בזה לשטתו שבספר הנדפס מחדש להרשב"א על מס' כתו' מצאתי ששטה אחרת לו דז"ל ואתי רמי וכייל ואמר דעל בעל הפרה הראי' הואיל ונולד ספק ברשותו כלו' שאין הולכין אלא אחר מי שהממון שלו וברשותו כגון בעל הפרה שכיון שמשך זה הרי הוא ברשותו לגמרי לכל מילי ובממונו נולד הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכין שהיא ממונו וזכאי בה ע"ה ואע"ג דאלו השתא איתילד ברשות הבעל ונסתחפה שדהו כ"ש דבעה"פ דליכא למימר הכי ולא ס"ל לשמואל דטעמא דמתני' משם שנולד הספק בממונו דאוקמה אחזקה קמייתא אלא משום רשותו ומיהו סיפא דמתני' לאו משום רשותו הוא דאשה אינה ברשותו של בעל לגמרי אלא אף ברשות עצמה נמי היא הלכך טעמא דסיפא משום ברי ושמא הוא כדפריק ר"א ואליבא דר"ג עכ"ל. ומדפי' הילפותא מרישא ולא הזכיר ולקדושין פשיטא דא"א למילף מזה בשום אופן לחייב הטבח בדמים וגם נשמע מיני' דסובר ברור בנכנסה לרשות הבעל דוקא בטוענת ברי הוא דעל הבעל הראי' אבל במח"כ פירושו שגבה מצי לקיימו עם פסקי הלכה דידי' וגם הוא דחוק מאוד ולהכי נלע"ד מל' הה"מ שאחרי שהביא דבריו כ' ופסק הרשב"א כר"א דהוא בתרא ואמר דאפילו בנמצאו ברשו' האב אם יש ט"ב על הבעל הראי' דמשמע להלכה לא הכריע אלא ברישא דמהני הברי אבל להצריך בנכנסה לרשות הבעל ט"ב לא סמך על פירושו. וכן הרמ"א להכי לא הביא דע' זו לחולק על משמעות הש"ע דאין חלוק כל בטענותיהם. ואולם דע' הרא"ש מדכ' שאין נ"מ בין רבא לר"א לדינא משמע דאזיל בשטת הר"ן ובסוגי' דפרה וחמור תופס פי' רש"י ותו' ולהכי צ"ע ודוק.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:8
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:8)

על הבעל כו' כ' הב"ש מיהו נכפה כו' החלטה זו אף שנאמרה בתו' ד"ה ואמאי ונשנית בהגהות הרא"ש לע"ד צ"ע ולהחלטתו סעיף ה' הי' לו לבאר דלנכפה וריח הפה לא מהני מרחף וקרובי' ותמיד יוכל לטען ובאמת לא משמע סתימות כה"פ הכי וכן ל' ר"נ גופי' ונכפה כמומין שבסתר דמי לא משמע כלל שיהא עדיף מן מומין שבסתר והתו' שהוציאו הכי מכח קושי' ע"פ הדחק נדו מן תי' זה וכתבו ומיהו וכו' תו כ' וחייב להחזיר כל הוצאות כמ"ש סי' נ' שם לא נזכר מטענת כאן נמצא כלום ומה שכ' וע' במהרי"ק ע"ש כי כבר העתקתי סי' דבריו אלו והב"י הניחם בצ"ע וביארתי שם כי באמת צ"ע אבל מזה שתהא חייבת ליהדר ההוצאת ע"י הסברה דכאן נמצא לא נזכר דבר והוא צ"ע דמדין קדושין שמחויב ליהדר המוכר בטור סי' ל"ט אין ללמדו דשם יש עכ"פ חזקת מרא קמא להבעל אבל להוציא ממון מה שכנגדו אינו יודע אם נתחייב לו מעולם ע"י כאן נמצא וכאן הי' לא נשמע משם וע' בתו' ודוק תו כתב ואם נולדה אחר ארוסין ונסתחפה שדהו וכו' כ"כ הש"ג ע' סי' ס"ח מה שגמגמתי בזה מפירש"י גבי חרשת וז"ל הש"ג פ' המדיר ונראה בעיני אם לא מצא עדים כו' אלא שלאחר שנתארסה היו בה מומין הללו קודם לנשואין או שהודתה בדבר אעפ"י שחייב ליתן לה הכתו' איני נותן תו' שהרי הא נתחייב בתו' אלא בשעת הנשואין והרי בטעות נתחייב שאלו ידע מומה לא הי' כונסה עכ"ל ובזה א"י לפרש מה חידש הב"ש מן מה שכ' וה"ה עד ונראה ואף להעתקתו כ"ש הוא וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:9
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 117:9](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/117:9)

הגה ואם שהה עמה וכו' ע' ח"מ וב"ש כי תי' הב"ש אינו נלע"ד להמציא סברתו שלא נזכרו. ולע"ד לק"מ כי ז"ל המהרי"ק בראשית הדברים על מה דתנינן נכנסה לרשות הבעל ע"ה היינו בנכנסה לחופה ולא נבעלה ואפשר דגם בדליכא סהדא דלא נבעלה שהבעל נאמן לומר לא נבעלה כל ל' יום דמוקים אנפשי' לר"מ או כל זמן דליכא עידי יחוד לר"י כדאיתא ביבמות ובסוף חזר וכ' דפשיט' דאינו נאמן לומר לא בעל כל אותן הימים דטפי מל' יום לא מוקים אנפשי' וכו' ולא עוד אלא אפי' תוך ל' לא מוקי' אנפשי' מכיון שנסתרה עמו אליבא דר"י דקי"ל כותי' הרי שסובר שאף ר"י מודה לר"מ החילוק שבין תוך ל' לאחר ל' דל"מ אנפשי' ולא פליג אלא בידוע שנסתרה שאז אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה מטעם דל"מ אנפשיה מיד אבל בשהה עמה ולא ידעינן אם נסתרה עמו מודה ר"י דבל' יום תלי' וטפי ל"מ אנפשי' מלהסתתר וליבעל. ולע"ד היינו על דרך פי' התו' ביבמות דף קי"א ע"ב שכתבו א"נ לא נסתרה שאנו יודעין בודאי שלא נסתרה ובהא לא פליג ר"מ דאז י"ל הא בסתם מודה ר"י בחילוק ל' יום דאלו לפירושם הראשון בסתם שלא ידעינן אם נסתרה לר"י אפי' אחר כמה ומיד דר"י היינו בנסתרה פשיט' דק' על המהרי"ק ורמ"א במה איירו בממ"נ וק"ל אבל לפי' הא"נ סברו כדי למעט המחלוקת דל"פ אלא בנסתרה ודאי אבל בנסתרה ספק מודה ר"י לר"מ וכסברת תו' לר"מ בפי' ראשון ודלא כמו שהבינו הב"ש סי' ס"ח ס"ק ך"ה והע"פ בכתו' דלפי' השני לר"י ספק נסתרה היא כמו ודאי נסתרה וא"ל א"כ מה מקשה על ר"י מהמתני' דילמא המתני' איירי בסתם דז"א דהמתני' דתמא קתני ולא מפליג בין נסתרה ודאי ומשמע דאפ"ה תלי' בל' יום ותו שדרך כל ארץ סתמא יבם הכונס שמסתתר בעדים וכפירושי מדויק ל' התוספתא עצמה בכתו' שהיא ל' הש"ע סי' ס"ח אם נסתרה מיד שזה מורה שאינו מדבר אלא משני אופנים דהיינו בודאי נסתרה שבזה פליג עם ר"מ ובודאי לא נסתרה שבזה ר"מ מודה ומנסתרה ספק לא דיבר ומודה ר"י לר"מ וזה החיוב לקרב הדעות במה דאפשר ולהכי פסק הרמ"א בשהה עמה ור"ל וא"י אם נסתר דבל' יום תלי' ובנסתר בודאי סמך על הש"ע סי' ס"ח והטעם שהחליטו כפי' הא"נ משום דלפי' ראשון פליגו בסברות הפוכות בסברות ל"מ אנפשי' ותו דלפי' ראשון ק' הא מתני' סתמא ומשמע בין ידוע נסתרה ובין ספק הכל בל' יום תלוי וא"כ לא משני רבה מידי ודוחק למוקים המתני' אך בידוע נסתרה (ואי נימא דביבם הסתם היינו ידוע ממילא מוכח מה דתרצתי לעיל על קושיתי לפירושי) כנלע"ד דעת מהרי"ק ורמ"א והוא נכון לדינא: