## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 119

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:1)

לא תהי' וכו' כ' הב"ש ולכאור' ק' וכו' מיהו דיוק של הח"מ מל' ומשמשתו ובטור וכו' וכן מסיק פר"ח ולהח"מ נמי ל"ק די"ל האיבעי' קאי בזקיני' וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:2)

לא יגרש הגט פשוט והמ"ל פלפלו אם פלוגתת ב"ש וב"ה אף בארוס' והפ"י סוף גיטין כתב נראה דאשכחן היתר גמור לכתחילה לב"ה אף בזיווג ראשון והיינו מן הארוסין (ור"ל משום דבר) דקרא דשנוי המשלח נראה דוקא מן הנשואין דילפינן מדכתיב והיא חברתיך ואשת בריתך והיינו כדאמרינן אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והפר"ח דייק נמי מזה דוקא אשתו הראשונה שהיא בתולה ולא אלמנה ובל"ז ל' הגמר' הכי דייק זיווג ראשון דהיינו משני צדדי הזיווג הוא ראשון אא"כ מצא בה ערות דבר זה ל' הרמ' ואף דזה לשון דב"ש דמתני' וכבר פסק בפי' המשניות הלכה כב"ה לא נמנע מל' זה דבשלמא ב"ה ששמעו ל' זה מב"ש ומייתו להו ראיה מקרא ולא הזכירו מקרא דדברי קבלה וזאת שנית וכו' וגם לא חילקו בין זיווג ראשון לשני שפיר דנשמע מדבריהם דלא יגרש הכונה לאיסור תורה ולהכי פליגו ודרשו לקרא באופן דמן התורה מותר נמי משום דבר משא"כ לדידן שאף לב"ה עם ששונא משום דבר מוזהר מקבלה שלא יגרש שפיר כתב לישנא דב"ש ומ"מ אין מוכרח מש"ה לפרש פלוגתא דמתני' בזיווג ב' ובזיווג א' מודו ב"ה כדכ' הג"פ וכן סיפק הב"ש כי לע"ד א"א לחלק כסתמא דמתניתן בין זיווג א' לב' ומכ"ש לפורשה אך בזיווג שני ויותר מכ"ש בפירש הקרא ולע"ד יראה נמי דלא משמע להר"מ וש"ע לחלק אף בענין הכפיה כי אף באזהרה דקבלה יש לכוף אלא שאין הדבר מסור לב"ד כי אטו כל דמגרש בבי דינ' מגרש (ולדידן בל"ז אין נ"מ) ולהכי תפס ל' דב"ש עם המקרא של תורה שפשטותו מורה כדב"ש וסומך על מה שמסיים אבל שנייה וכו' נשמע דלאו מאיסור תורה דקרא כ' לא יגרש כי בהקרא פשיטא דאין להפריד בשום אופן ודלא כב"ש ס"ק ד' והמקרא אינו מביא אלא לסמך לדברי הקבלה ע"פ פשטותו וזה דרך הב"י בדעתו. והטור נשמר אף מזה ולא כ' אלא אבל בזיווג א' אין למהר ובזה כ"ע מסכימים עם פרש"י ור"ן וכן מבוארים דברי תשוב' רשב"א שמביא הב"ה ריש הסימן זולת מה דרש"י ור"ן מפרשים דבזיווג שני ההלכה כר"ע זה משמע מהרמ' והטור דלא כותייהו והם מפרשים אם שנאתה לא בחנם אלא מחמת דבר כמבואר בב"י וכן מבואר לע"ד בפי' המשניות ע"ש והפר"ח מסיק שעיקר כפירש"י ור"ן והג"פ הכריע כהטור משום דהלכתא כבתראי ולדידן לחר"ג אין נ"מ:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:3)

ואין ראוי כ' הח"מ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן. ויראה לע"ד דהיינו דוקא בשהוא תובע הגרושין בזה י"ל אף שמתרצה מ"מ לבה דוה אלא שאינה יכולה לסרב אבל כשהיא תובעת דש"מ פשיט' שהיתר גמור הוא ובזה י"ל מה שהקשה המ"ל למשמעות הפוסקים דבלא דבר אף לב"ה יש איסור תורה לגרש ממס' סנהדרין דף ך"ב כמה קשה גרושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש היכי מוכח דקשים והא איסור יחוד אינו אלא דרבנן ובלא דבר הוא איסור תורה די"ל סתמא אלו המלך תבע הגרושין לסבת נחת לו היו מתרצים ובזה ודאי לא היה איסור תורה כי התורה לא איירי אלא בע"כ ומ"מ קשים ושפיר נשמע מזה לפ"ז שאף גרושי אשה שני' הם עכ"פ קשים דהא הי' יכול לגרש אחת מן השניות ובאופן הנ"ל ומ"מ יותר התירו היחוד וא"כ ע"כ מה דנאמר בזיווג שני אם שנאת שלח היינו ע"י דבר ולא מפני שמצא אחרת נאה וק' מזה על פירש"י ור"ן הנ"ל ואולי דוד המלך ע"ה שנאה לא הי' לו עם שום אחת אף כי מצא אבישג נאה לו יותר והעיקר בשנאה תלוי וק"ל.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:4)

בהגמ' איתא א"ל ר"פ לרבא לא מצא לא ערוה ולא דבר מהו ופירש"י מי כייפינן לי' לאהדורה או לא א"ל מדגלי רחמנ' גבי אונס כו' ופירש רש"י דאי כל מגרשי נשותיהן שלא כדת בעמוד והחזר למה לי לגלוי בהאי ובתשו' מור"ם לובלין סימן קך"ג איתא מור"ם יפה ז"ל הביא המשנה פלוגתא דב"ש וב"ה ופירשה דלא יגרש אינו אלא עצה טובה (וכבר בטלו כל הפוסקים דברים אלו כדאיתא נמי שם) וכ' שק' לו מיום עמדו על דעתו המשנה שמשמעותה שאפי' בלא מציאות ערות דבר יכול לגרשה מהיכן למדו שמא דוקא גזירות הכתוב אם מצא ע"ד וכת' לה מגורשת אבל אם לא מצא שמא הגט אינו כורת. וא"ל דילפינן ממה דאיתא בגמרא א"ל רב פפא לרבא כנ"ל עדיין אני שואל דילמא דוקא מחמת שנאה ולא מחמת אהבה דומי' דש"מ ע"ש כי האריך וכל דבריו תמוהים לע"ד לדבריו שלא נשמע שהגט מתיר בשמגרש בלא דבר אלא ממה דגלי באונס ק' על רש"י למה פי' האיבעיא אי כייפינן לי' לאדורה ולא בפשוט דילמא לא הורתה לנו התורה מצות הגט אלא ע"י ערוה או דבר והאמת שמעולם הוקשה לי זה על פירש"י עד שמצאתי ת"ל דברי תו' תמורה דף ה' ד"ה מיתיבי שהקשו כעין קושי' זו ויותר עצומה ותירצו דאיתקש גרושין למית' ומצאתי היקש זה בירושלמי ריש המגרש ובזה כל חקירתו שם בטילה ולק"מ על רש"י ז"ל וק"ל והפ"י מקשה מה פשט רבא מדגלי ת"ל שמוכרח כל ימיו לנתוקי לעשה שלא ללקותו הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ותירוצו מבלד שהיא דחוק אף א"י לפרש מה כ' ול"ל דלאו איצטרך לענין כהן וכו' ומדוע ל"ל הכי ע"ש והנלע"ד דהא ע"כ מה דמיבעי אם מחויב ליהדר ליכא למימר משום דלרבא שאל דס"ל כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומחויב ליהדר דא"כ למה דפשט הי' ק' מזה על דידיה אע"כ כדכ' הפ"י דכל שלא נאמר דרך לאו אינו בכלל זה ומה דנסתפק היינו מפני שגירשה שלא כדת הוי דומיא דגזל דמחויב לקיים והשיב ופשט מדגלי וכו' דאי אמרת כל מגרש שלא כדת בעמוד והחזר הא באונס תמיד שלא כדת וקאי בעמוד והחזר מכח והשיב א"כ ממילא תו ידעינן דלא לקו על הלאו כמו דלא לקינו מההוא טעמא גופי' על גזילה משום דהוי ניתק לעשה כמבואר ברמ"א ריש ה"ג וכל ימיו למה לי אלא ש"מ דאינו בסוג גזל דלא גזל דבר הקנוי לה אלא דמסלק שיעבודו כמבואר חילוק זה בהרשב"א גיטין דף ע"ה תוך ד"ה מכלל ומה דמשני בתמורה לאביי דאי לא כ' כל ימיו ה"א אי בעי היינו לפום סברה דאינו דומה לגזילה ומה דמספקא לר"פ לאביי י"ל דפשיטא לי' והב"ש כ' ולב"ש דאסור וכו' וקרא לא יוכל כו' וא"י מה ק' לו דהא איצטרך הלאו למלקות ואי משום דלא לקי מדהוי נתק לעשה ע"י כל ימיו אכתי צריך לכהן ואפי' נימא דלא מסתבר לו למוקים הלאו אך לכהן אכתי א"י מה שכתב תו וא"ל א"כ כל ימיו ל"ל דהא אי לא כתיב כ"י לא הי' ניתק לעשה ולא הי' קושייתו מעיקרא דהא ללאו אתא:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:5)

יכול לגרשה בלא דעתה ע' פר"ח מביא קושית הרשב"א מזה על מ"ד נתינה בע"כ לא שמי' נתינה וכ' ולי נראה דושלחה מביתו בע"כ משמע והוא תימא כאלו קושי' הרשב"א אזלה לההוא מ"ד מנ"ל שיכול לגרש בע"כ ומעולם לא עלה זה על דעתו ולע"ד מוכרח נמי מדכתיב באונס לא יוכל לשלחה והיינו בע"כ דמדעתה שרי ש"מ הא כל הנשים אף בע"כ אלא דהקש' מדוע לא יליף מגרושין דכתיב ונתן ומ"מ בע"כ שמי' נתינה ומוכרח לתירוצו הנכון. אפי' אין לו לשלם ע' ריש סימן ק' לפיכך קטנה וכו' או חרשת שנתקדש' כשהיתה פקחת ונתקדשה כ' המור"ם פדוואה סי' ח, דאפי' בזמן זה שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ ודעתה אינו דעת ומקרי שלא מדעתה מ"מ קרוב היותו גט מצוה כאשר רמזת במכתבך היות איבה ביניהם וכו' וכה"ג לא גזר ר"ג זה אפשר אם לא נבדיל בין מצוה למצוה עוד דרך אחרת לי וקרוב הוא כי ר"ג לא כיון רק לתקנת האשה שלא לכופה אמנם בחרשת אף כי רמוזתה לא יקרא רצון גם אונס אין כאן וכו' ע"ש וע' תשו' הגאון נ"ב נרו סוף סי' פ"ד וסברתו שהמציא משום דלא ממנעי ולא נסבה לע"ד לא שייך בפקחת ונתחרשה דמה"ת לא זכתה בתקנות ר"ג.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:6)

לפיכך מניחה כ' הח"מ וזה דוקא לדין התלמוד כו' א"כ אף בנשתטית חייב כו' אזיל בזה לשטתו ס"ק ו' והב"ח שכ' הכא נמי הכי וגם סי' ע"ט מביא דברי הרש"ל לפ"ר סותר עצמו עם מה שכ' סי' ע"ז כי מדברי מהרש"ל שבסי' ע"ט מביא הח"מ סי' ע"ז ראיה דלא כהרא"מ והדין עמו לע"ד אמנם לע"ד אדרבא מזה גופי' לפ"ר יש ראי' להרא"מ דכמו שהכא אף שהחכמים אסרו לגרש אמרינן דמ"מ בחיוב ממון לא חייבוהו והטעם מסתמא כי במה דלא מצינו בהדי' לא מפקינן ממון ואמרינן שתועלת האיסור הי' אך יקרא שמו עליה ולא ינהגו בה הפקר כן י"ל בתקנות ר"ג דכל כמה דלא מצינן שחייב בממון לא מפקינן ותועלת החרם לא היה אלא כמתוך שהוא אגוד בה לא יהבו לי' אחרינ' כמבואר סי' ע"ז ובתוך כך אולי יתחרט ואפי' לשיטת הי"א שמסיק הרמ"א שכן עיקר אם הטעם כדמשמע מהרמ"ה שבטור דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וע"כ דס"ל דקריאת שמו עליה אינו מספיק לשומרה דיש לחוש אולי בעד ככר לחם ועו' י"ל דלדידן באשה בריא' דבת מלאכה היא מודה לסברת הרמ"א דכל כמה שלא מצינן שחייבוה בחיוב ממון סתמא לא מפקינן אמנם לטעם הח"מ ס"ק י' דאין אשות לחצאין שפיר יש ללמדו מני' ה"ה לדידן שחייב אך צ"ע מה זו סברה דאין אשות לחצאין הא קי"ל דיוכל להתנות על מנת שאין לך עלי חיובי ממון. אמנם הדין הכי ס"ל להרשב"א שבב"י סי' ע' מטעם דכל זמן שאינו יכול לגרש לא נפטר מחיובי' וממילא ה"ה לדידן וכבר כתבתי סי' ע"ז שמסתביר כהח"ע וי"ל נמי איפכא דאף הרמ"א דהכא מודה לדידן דחייב משום דאלו יהא פטור אשה שאינה מספקת במעשה ידיה תוכרח לומר רוצה אני כדי להנשא לאחר והוי כופין אותה עד שתאמר רוצה אני ומסתמא על זה נמי גזר משא"כ הכא דלא שייך. וי"א דחייב היא נמי דעת הטור על פי הרמ"ה שכ' דבריו אף על אם עבר וגירשה (וכנראה דבזה לא פסק הרמ"א כותי') ונתן ב' טעמים אחד דאל"כ לא הועילו וכנ"ל ועוד כיון דאמר רבנן לא יוציא לא מצי מפיק ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דחייב במזונותיה ומשמע דקאי בשטת הסוברים דבדיעבד מגורשת וצ"ע דא"כ איך יש לדמותה למגורשת וא"מ שהטעם מפני שמעוכבת בשבילו להנשא כמבואר סי' צ"ג וזו שרי' להנשא ונראה שטעם זה לא שייך אלא על קודם שגירש' לאפוקי מדעת הרמ' והרמ' ס"ל דכיון שמוכן מצדו לגרש' אינו נקרא מעוכבת בשבילו אלא בשביל חכמים וצ"ע. ובתשו' רש"ל סי' מ"ה תפס אך טעם ראשון וכ' בל' זה וגם אם עבר וגירש בגט זה נראה שאין לו היתר לישא אחרת אפי' בלא טעם חרם דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולא אמר הירושלמי שהוי גט לחד מ"ד אלא לענין אם נשתפה אח"כ אבל לא שיועיל לו מה שעבר על דברי חכמים ומשמע מיני' דה"ה לדידן בגירש בע"כ ומ"ש הב"ח דלא שייך בזה דא"כ למה הועילו משום שלא יעבור החרם אינו מוכרח ולא משמע הכי ממהרש"ל אך מל' הכל בו שלעיל מזה בהג"ה עבר וגירשה כו' ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין ולא כ' שוב האיש מותר לישא משמע קצת כדבריו שבזה שרי אף קודם שנשאת וצ"ע (וע' בשו"ת סי' ד') ולמה שכ' הרמ"א לקמן וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת ודאי דשייך אף טעם שני דהרמ"ה לחייבו בחיובו ממון אף בעבר וגירש לשיטה דלא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת לשטת הרמ"א שהכריע לחייבו קודם שגרשה ממילא ה"ה בתר שעבר וגירשה מטעם השני ובגירש בזמן זה בע"כ שכ' הב"ש דלטעם שני י"ל שחייב מה בכך שי"ל הכי וכי משום זה נוציא ממון ובפרט שטעם זה כדכתיב על עבר וגירש במקום שהיא ודאי מגורשת צ"ע כנ"ל ואי משום טעם הראשון דאל"כ מה הועילו אף למה שהוצאתי משמעות מן מהרש"ל דשייך מה הועילו מ"מ ע' לעיל דהא בל"ז לשטת המזרחי דסי' ע' ע"כ דל"ש טעם דמה הועילו כיון דהועילו לענין שאסור באחרת וסי' ע' מסיק דיוכל לומר קי"ל כהמזרחי. ולשטתו דלא שייך מה הועילו בדין חר"ג מפני החרם בלא זה אין מקום לבא עליו מטעם זה וא"כ מאין יבא עזרה לחייבו בתר גירושין דבע"כ בחיובי ממון (אך ע' בשו"ת הנ"ל) ומה שכ' תו ואם חר"ג דמי' לתקנות חז"ל י"ל בזה הזמן אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת. וא"כ אסירה היא להנשא ושייך טעם השני זה להדיא לעיל בהג"ה דלא כותי' שהרי כ' עבר כו' ונשאת בגט זה מבואר דשרי' להנשא דאל"כ לכה"פ היה לו ליכתוב ועברה ונשאת וגם דצריכה גט שני. וכן עיקר כ' הח"מ ובב"ח כ' שצריך לייחד לה כתובה ולהכין גט וכן כ' היש"ש פ' חרש סי' ג' בל' זה והתירו לו שיתן גט וימסור ליד אחר ותתפקח שתקבל גיטה וכתובתה ובסי' א' גמגמתי על טובו של גט זה ע"ש וגם כתבתי דיש בו למיחש כשתשתפה תנשא בו והוא קרוב להיות גט בטל ע"פ המ"ל פ"ו מה"ג וכעת מצאתי אף הפ"י ריש מי שאחזו כ' נמי ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכ' הב"ח שנהגו הגדולים בנשטתת ואין יכול' לקבל גיטה שיש לזכות לה גט ע"י אחר ולמוסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש י"ל דלא מהני ההוא גיטא כלל כיון דבשעת הכתיבה לא הי' ראוי לנתינ' אם אין יכולה לשמור גיטה באותה שעה דד"ת אינה מתגרשת כלל כדאמרינן בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע (והיינו שטת הטור סי' קך"א ע"פ פי' הפר"ח וע"ש) ולדעתי צריך להתישב הרבה בדבר שקרוב בעיני דלא הוה גיטה בכה"ג עכ"ל. והנה ראיות המ"ל ממה דקי"ל לאשה דעלמא אינו גט משום דאין בידו לגרשה וה"נ כיון דאין בידו לגרשה עכשיו מפני שטותה הוי לה כאשה דעלמא וכו' כיון דבשעת הצווי לא היתה בת גרושין נמצא כאלו נכתב בלא צוויו וכו' והסכימו גדולי הדור לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש תו' פ"ב דנזיר ור"ל דשם דף י"ב מקשו איך משוי שליח להפרש חלתו קמח לכשיהי' עיסה הא אין בידו עתה להפריש דהמפריש קמח לא כלום. וכעת נתת לבי לעמוד על דעת קדמונינו היפלא מהם דבר וכי ס"ד שלא הרגישו במימרא דר"ה כל מה דאיהו לא מצי עביד וכו'. ואולי יש לומר כי הנה ק' נמי לשטת הרמ"ה בטור סי' קך"ג והר"י דמצריכו שליחות בכתיבת גט וכי נימא דאם הבעל אין יכול לאמן ידו בכתיבת שום אות דנמצא איהו ל"מ עביד אף הסופר ל"מ עביד וכן ק' לכ"ע אם המגרש חולה שאין יכול להלוך בשום אופן למקום האשה שהיא רחוקה ממנו כמה שהרי אין בידו לגרש דונתן בידה כתיב איך משוי שליח לגרש ומשנה שלימה שנינו השולח גט לאשתו והניחו זקן או חולה כו' ועד כאן לא הוקשה להרא"ש סוף קדושין הלכה י"ו על רבינו יואל דר"ל גוסס אין יכול לגרש אלא דא"כ אף כשהוא עדיין חי מה בכך ואי לאו בר נתינה הוא משום דחשוב כמת אפי' שלוחו לא מצי יהיב לי' והוי גוסס בלי ספק אף בעגלות צב א"א לו לבא בגבולה וא"כ אף אי גוסס בר גרושין הוא אכתי באופן זה שהיא רחוקה ממנו לא מצי איהו עביד הגרושין ואיך שלוחו מצי לגרש וא"ל דברי רב הונא אינם אלא במידי דלא מצי עביד מצד חוקי התורה מה שא"כ אין יכול ליכתו' או אין בכחו להלוך וגוסס לר"י הוא ג"כ מצד התורה שלא יהא לו כח לגרש אף כי יכול למיעבד כל משפטי הגרושין דהא ל' ר"ה משמע כלל דכל מידי דלא מצי עביד יהי' החסרון מה שיהיה וכן מוכח במס' ב"ק דף ק"י דאי לאו דכהן זקן מצי עביד ע"י דחק לא מצי מיעבד שליח ואולם איתא מס' קדושין דף ך"ג בעי רבה לרשב"א עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דילמא אשה דאיהי מצי מקבל' שליח נמי משוויא עבד דאיהו לא מקבל גיטי' שליח נמי לא מצי משוי בתר דאיבעי' הדר פשטה לה לה מאשה ואלא הא דאמר ר"ה מי איכא מידי וכו' והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיט' ושליח מצי משוי ולא היא ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין דתנן נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו וצ"ע לפ"ז טעמא דנזיר י"ב הנ"ל דאיתא אמרי לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי ופירשו התו' ודאי דע' האדם אפי' במידי דלא קאי קמי' והלכך הא' נפטר בגילוח השני אבל שליחותא בעא דלא מצי אינש משוי שליח אלא במילתא מצי עביד נפשי' בשעה שעושה שליח דהא נסובי ל"מ לישוי שליח לקדש לו אף לכשתתגרש ואף קדשה השליח אינה מקודשת וע"ז סובב קושייתם מחלה וע' במ"ל פ"ט מה"א. וקשה הא עבד כנעני אף דלאו בר קבולי גיטא הוא מעתה ועד עולם מ"מ מצי משוי שליח משום דשייך בגיטי לקבל גט חבירו מיד רבו וזה דשייך בקדושין לקדש הנשים פנוית לא יהא מצי עביד שליח לקדש לו בתר שתתגרש ולה מבואר במ"ל הנ"ל אין זה אלא מכללא דר"ה והרי דבריו אינם אלא בדומי' דקרבנות דישראל לא שייכי בקרבנות כלל. וכן דין דיבמו' דף נ"ב שמביא המ"ל לאשה דעלמא אינו גט דנמי טעמו משום דאיהו לא מצי עביד עתה דנמי ק' הא בר שייכו' בגטין הוא לאשה שיש לו כבר או לאשת חבירו אם חבירו משלחו ואינו דומה לקרבנו' וע"כ לחלק דמה דמסיק דמילתא לא שייך בעבד היינו משום דדברי' ר"ה בנוים ע"פ סברה דכל שאין בכחו לא מסתביר דמצי ליתן כח לשליח ולעצמו אין כח זה. ומזה פשוט להגמר' בנזיר וביבמות דצריך להיות לו הכח בשע' מנוי השליחו' כי מה יתן ומה יוסף הכח שמשיג המשלח בתר המנוי אלא שבעבד מדחזינן דבר קבולי גיטא לחבירו הוא נראה מזה דמה שא"י לקבל גיטו מיד רבו לאו חסרון בכח גופו הוא אלא מפני שאין לו רשות. והשליח שיש לו רשות בפ"ע ואינו צריך לקבל כח הרשו' ממשלחו כי הרשות יש לו מבלעדי המשלח ומה דפשטינן מדר"ה דכהני שלוחא דרחמנא היינו משום דישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל מזה נראה דהחיסרון בכחם להקריב וא"כ י"ל דל"ק ממי שא"י להלוך אצל האשה דכח ההילוך אין צריך השליח לקבלו מהמשלח שהרי בר גרושין הוא לאשתו הסמוכה אליו וכח ההילוך יש לשליח מבלעדי משלחו (אמנם למ"ד דצריך נמי שליחו' לכתיבת הגט עדיין צ"ע ממי שאינו יכול לאמן ידיו בשום אופן ובשום אות כגון גידם דמ"ש הוא מכהן זקן דלעיל בב"ק ובאמת לפ"ר נראה מזה ראי' דא"צ שליחות לכתיבה) והוי דומי' דעבד משא"כ לקדש אשת איש החיסרון בכחו שאין לו שום כח לקדשה ומה בכך ששייך בקדושין בפנוי' הא מ"מ אשה זו אין בכחו לקדש ומה שאין בכחו אין יכול למסור לשליח וכן ליכתוב גט לאשה דעלמא זה נמי חסרון בכח גופו שאין בכחו ליכתוב הגט עתה לשם גרושין לאשה זו מפני שאינה בת גרושין (והסופר למ"ד דבעינן שליחות לכתיבה פשיטא דצריך לקבל כח זה ממשלחו ולכותבו לאשתו ולאשה זו אף למשלחו אין כח ולרוב הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה בל"ז צרכינן לדחוקי דלא נקרא כתיבה לשמה זולת כשנעשה ע"י מצווה בשעה שהצווי ברשותו משא"כ לאשה דעלמא וכבר נזהר הרמ' פ"ג מה"ג ה"ו שלא להזכיר כלל מלת שליחות וע' סי' קל"ב) וא"כ י"ל עד כאן אינו מדמה הר"ש גוסס לדר"ה וכן הטור בסי' קך"א ע"פ פי' הפר"ח שוטה בעת הכתיבה אלא הנהו דהחסרון בכחם משא"כ נשתטה הוא אפשר די"ל מה בכך שאין לה יד להתגרש זה אין חסרון בחקו אלא דלה אין יד לקבלו ולכשיהי' לה יד יגרשנה שלוחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלחו אלא שהיא השיגה ידה לקבלו אבל כל כח הבעל הי' לו מאז ומשעה שמינהו וככחו אז כן כחו עתה מבלי הוספו' כח להמשלח ודו"ק כי מ"מ עדיין צ"ע למעשה.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:7
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:7)

וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת היינו ע"פ הגירס' בירושלמי למ"ד מפני גרירה אסורה (וע' תשו' רש"ל וכונת תשו' רבינו שמחה שבב"י צ"ע ובתשו' הגאון נ"ב נרו' סי' פ"ג פירשה ע"ש ומ"מ ק' להגהתו שצ"ל עבר וגירשה אסור אחרי דברי הפלוגתא וקודם דברי ר' נחמי' וק' דא"כ משמע דעבר וגירשה אסור קאי על שני הטעמים בשוה וזה סותר תלמודן דהרי לטעם שאינה יכולה לשמור ודאי אם נשאת תצא לטעם גרירה ודאי אם נשאת ל"ת ע"ש ודוק) וכבר מבואר שפסק הרמ' וטור וש"ע הוא ע"פ הגירסה המבוררת בתו' ורא"ש פ' חרש ולע"ד יש ראי' לגירסה זו מתלמודן שהרי אמר אביי דיקא נמי וכו' מ"ש הכא דקתני עולמית כו' אלא ש"מ הא דאוריי' הא דרבנן וכ' הנ"י כלומר דמשום דאין גירושיו כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושין תקנה עולמית שאפי' נשאת ויש לו כמה בנים תצא משא"כ בנשתטת דבדיעבד אם נשאת ל"ת ואפשר שאפי' נתגרשה תנשא עכ"ל ובודאי פירושו מוכרח דאל"ה מה ענין עולמות להפריד בין ד"ת לדרבנן אטו דרבנן אינו נצחיי כדאורייתא וא"כ לו יהא הגירס' ברורה בירושלמי לאיסור מהראוי ליפסק כתלמודן ומכ"ש שיש לסייע מזה לגירסת תוס' הודאי אלו היה הגירס' ברורה לאיסור היה ההיכרח להשוות שני התלמודים ולדחוק דדוקא שלא תנשא ואם נשאת ל"ת משא"כ בדאורייתא אבל אחרי שאינה אפשר כדאי ראי' זו להעיד על גירסה הנכונה. ועכ"ז חלילה להקל לכתחי' עכ"פ נקוט מיהא פלג' שברור דאף להי"א אם נשאת ל"ת. ומ"ש הח"מ בשם מהרי"ו דכל שהבעל ידע יש לספק כו' לע"ד בלשון הירושלמי עצמו שבתו' עבר וגירשה אין ספק דעבר במזיד משמע כדאיתא בשבת דף ל"ח בתוס' ד"ה עבר ושהה. ומה שמדמה למבטל איסור אין דומה כלל דשם הענין אך לטובתו שפיר שייך לאקנסי' במזיד אבל לגבי האשה שתאסר להנשא בגט זה משום דאיהו עביד איסור מה ענין למקנסה ופשיטא שאין חילוק בין שוגג למזיד הא למה זה דומה לגירש בלא ערוה ובלא דבר שאסור ד"ת לגרש ולא נסתפק בגמר' דמה דעביד עביד ושרי כנ"ל ולשטת הי"א ע"כ לומר דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ואף זה ק' לע"ד לאמרו דיחזיקו בתקנתם יותר מלאו המפורש בתורה באונס לא יוכל לשלחה ומ"מ אף לרבא שרי' להנשא בגט זה ומטעם התו' דגרושין הוקשו למיתה וע' ש"ות סי' ד' אבל לחלק בין שוגג למזיד לע"ד אין לנו. חוזר להש"ע והוא שתהי' יודעת לשמור גיטה זה הוספו' רבינו ב"י על ל' הרמ' והטור ע"פ הסוגי' והה"מ כ' כמדומה לי שסמך לו על מ"ש פ"ב בדין הקטנה ולע"ד הוא דחוק וביותר הטור שיסמך על דלקמן ותו ל' הטור אבל נשטתת שא"י לשמור עצמה לא יוציאנה אפי' יודעת לשמור גיטה כו' וכ"ה כו' ואם גירשה הרי זו מגורשת דמדכ' אפי' אם יודעת ומכ"ש אם אין יודעת משמע דחד דינא אית להו ועל שניהם מסיים ואם גירשה מגורשת ותו ק' מדוע שתקו מלבאר מה דנפק מהירושלמי דשוטה נערה ואין יכולה לשמור אף גיטה דמ"מ ע"י אביה מתגרשת בדיעבד וכן מדין עתים חלומה ועתים שוטה שמדבר הירושלמי ונפק מיני' דאפי' אם בעת שטותה א"י לשמור אף גיטה מ"מ נקראת יודעת לשמרו מפני השעה שמקבלתו בחלומתה ולא נשאר לגבה אלא החשש גרירה ובדיעבד מגורשת כמבואר על נכון בב"ש ס"ק י' (ומה שכ' בד"מ ס"ק ג' ובתו' ואשר"י ריש פ' חרש משמע דבעתים חלומה ובעתים שוטה יוכל לגרשה. צ"ע כי אדרבה משמע מדבריהם להלכה לתמודן דחיישינן לזנותה ומהירושלמי לפירושם מוכרח דשייך גבה טעם זה פשיט' דלכתחילה אסורה להתגרש ודלא כבעל פ"מ שנסתפק בזה ד"ה פעמים ובחנם האריך נמי להשיג על הה"מ ד"ה מפני כי כונת הה"מ אינו אלא שהיא מתגרשת בדיעבד) תו ק' לשטת הרמ' דיש חלוק בין דאורייתא לדרבנן לענין פטור הבעל מחויבים הי' להירושלמי לחשוב ד' נפקותות מפני כל זה הי' עולה על רוחי לומר דהרמ' וטור תופסי' לעיקר פי' הי"מ שבתו' דגרירה דבירושלמי היינו משלחה ואינה חוזרת דלפי' זה למ"ד זה אף א"י לשמור גיטה אף דמדאוריי' לא יוציא מ"מ בדיעבד מגורשת. ומה שמקשו תו' על פי' זה קושי' ב' ועוד עתים שוטה ועתים חלומה אמאי קאמר דלמ"ד מפני גרירה אסור כיון דקבלה גט כשהיא חלומה הרי באותה שעה משלחה ואין חוזרת היא אפשר לדחוק דמשלחה וא"ח לעולם בעינן לאפוקי' מעותדת בשע' הגט לחזור בתר שעה. ואולם הקושי' א' היא קושי' אלימה דעבר וגירש אמאי מותר למ"ד משום גרירה כיון דהוי ד"ת ואולי יש ליישבה נמי ע"פ דבריהם תמורה הנ"ל שכתבו וי"ל דאיתקש גרושין למיתה וא"כ בשלמא למ"ד שאין יכולה לשמור גיטה דהוי כאין לה יד שפיר דאף בדיעבד אינה מגורשת דהוי כנתן לרשות שאינו שלה דכל הנשים אינם מתגרשות באופן זה ולא נקרא גרושין בשום אשה משא"כ למ"ד משום גרירה דהיינו מדכתיב ושלחה פרט לזו שמשלחה וחוזרת זה אין ענין לתכסיס הגט ולא נאה לדרוש המקר' פרט לזו שיהא הגט בטל כנ"ל דמה"ט לא דרשינן כי מצא בה ערות דבר שאם לא מצא יהא בטל משום דכל שנעשה באשה תעשה גרושין שמועיל באחרת הרי היא בכלל ההיקש דאיתקש למיתה שיועיל בכל הנשים אלא כאלו הזהירה התורה פרט לזו שלא תשלחנה ולא עדיפה מאנוסה שאמרה תורה לא יוכל לשלחה ומ"מ פשוט אף לרבא דמגורשת מהיקש הנ"ל וידוע דלפי' זה כל הנפקותת שבירושלמי אינם אלא למה דלא נחית לסברת תלמודן משום חשש זנות אבל למסקנת תלמודן ולתנא דר"י דהוא לפי' זה המ"ד משום גרירה אין שוב נ"מ לדינא בין א"י לשמור אף גיטה לבין יכולה. ובין יש לה אב לאין לה ובין שוטה לעתים חלומה תמיד לכתחילה לא יגרש ובדיעבד מגורשת ושפיר דסתמו. ומה דלא פסקו כמ"ד משום דאין לה יד י"ל משום דתנאי דתלמודן הוא עצמו שאמר בירושלמי כתנא דר"י ואפשר כי היכי דלא יהי' סתור י"ל דר' ינאי עצמו לא אמר דבריו אלא לטעם קטנה שאינה מתגרשת אלא דתלמודן מביאים אותו להקשות מיני' על ר' יצחק ע"פ האמוראים שע"פ דבריו פירשו בו נמי בירושלמי טעם שוטה ואמרו שא"י לשמור גיטה ומדחזינן דר"מ עצמו לא ס"ל ה"ט גבי שוטה אלא כתנא דר"י מסתביר להו לפסק כתנא דר"י שהוא מ"ד משום גרירה ותו' דסתמא דמתני' נשטתת לא יוציא ודייקה דלא ליתני עולמית להורות דבדיעבד מגורשת נהי דלמ"ד משום דא"ל יד ע"כ לדחוק דמשום כללות השוטה היודעת לשמור גיטה הוא דנקיט הכי מ"מ ק' דמי לא אירי' נמי נשטת' דא"י לשמור אף גיטה ולמ"ד משום גרירה שפיר. אמנם אחרי שכל הפוסק' מסכימי' עם ה"המ בודאי בטלה דעתי בפי' זה אף בהרמ' וטור. ומה גם שאכתי צ"ע סתימות הר"מ לפטרו במזונות שלפ"ז יהא קאי אף על מי שאסור לגרש ד"ת ולא שייך בזה טעם הה"מ ודו"ק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:8
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 119:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/119:8)

מי שגירש וכו' גירשה משום שאסורה עליו כו' ע' ח"מ ב"ש ופר"ח ולע"ד דברי הב"ש עיקר כי ע' תשו' הרא"ש שבסי' י"א סעי' ז' שמסכמת דעתו לדע' הריב"ש והעיקר תלוי במה שאף הנשואין אסורי' לו יש להחמיר יותר ואין חילוק בין דרבנן לדאוריי':