## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 120

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:1)

ואף אם שלוחו כתבו צריך וכו' כתב הפר"ח וסברה זו תמוה דכיון שנותנין שכר לסופר פשיטא בכלל השכר נכלל שווי הקלף ודיו וא"כ מה טעם וסברה מצאו לומר שיקנהו הסופר לבעל והרי הוא שלו וכו' א"ו דשמעינן מהכא דאפי' לכתחילה א"צ הסופר להקנות מידי וכו' ולכן נ"ל ברור דהרא"ש לא איירי אלא כשהסופר כותב בחנם וכו' ולפ"ז לא פליגי דמר מיירי כשהסופר כותב בשכר דאז א"צ הקנאה שהרי הקלף והדיו שלו וא"י מה תמה שהרי ז"ל הר"ן ומדאמרינן דהאי טעמא סגי דלא למפסלינהו לגיטא שמעינן שא"צ שיתן הבעל מתחילה הקלף משלו אלא בההוא זוזא דאקני לי' רבנן קונה הסופר הקלף וזוכה לבעל דהו' לי' כשלוחו וזוכה לו אבל אם הקלף הוא שלו (ר"ל של הסופר) יש שכתבו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו ור"ל אף כי השכר הוא נמי בעד הקלף והשכר הוא של הבעל ונמצא דיהיב לי' הכסף אף בעד הקלף מ"מ קי"ל מעות אין קוני' עד שיגבה והסופר בשל עצמו אינו יוכל להוציאו מרשותו לרשות הבעל עד שיקנהו בדרך קנין אלא דשוב כ' בשם אחרים דהיא סברת הרמב"ן דהחכמים תקנו נמי להבעל אף הקלף אבל על המצריכי' ודאי ליכא לאקשוי שהם סוברים דבכלל ההפקר לא הוי' אלא הזוזא דשלה ולא של הסופר ובלי ספק מהר"ן מבואר דאף בכותב בשכר איירי ומה שהקשה מפי' ג"פ ממ"נ דאי באינו מקנה הקלף מה מהני נתינות השכר מהבעל ואי בדמקנה מה צריך לתקון החכמים הא אף אם היא נותנת השכר מה בכך כיון שאין השכר אלא בשביל הטורח י"ל ד"ה על הבעל ליתן השכר אף אם הקלף דידי' משום דאף שבח הגט מה ששוה יותר אחר הכתיבה צריך שלא להיות דהאשה ואי לאו הכי אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי היינו האומן שדעתו להשתל' במעות אבל האשה כשנותנת השכ' על דעת להשביח הנייר דלדידיה נחשב הכתיב' לשבח כיון שרצתה להתגרש בו שבח זה נקנ' בשכירתו שמקבל הסופ' מקנ' לה בלי שום משיכ' כיון דלא מחוסר משיכ' והוי דומי' דשכירו' מרחץ בפ' הזהב וע"ש בתו' נמצא להחלק בגוף הגט ומוכרח ההפק' א"נ דאלו היא נותנה השכר נמצא הסופר שכיר שלה הוא לכתבו ואף שבציווי הבעל יכתוב מ"מ נקרא עיקר המצוה היא ואפילו לא בעינן שליחות לכתיבה מ"מ ע"פ ציויו דהבעל לחוד בעינן מדכתי' וכתב דהוא לכל הפחות אחר במצוותו ולא במצוותה ואף דלא משמע כדברי בתו' דף ך"ב ע"ב מ"מ במח"כ דבריהם דחוק מאוד מן משמעות קושי' שניה דאינה אלא מן ונתן ות"ל מצאתי כדברי בח"ר שבס' ה' שטות דף ך"ד ע"ב בד"ה יתר ובא"ד כ' והא דאמרינן בגמ' ולאו איהו קא כתב לי' לאו ספר כריתות הוא לגבי דידי' ולאו משום דבעינן וכתב ממש א"כ אי כ' רחמנא וכ' בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבה בעל או שלוחו אבל השתא דכ' לה גלי' על וכ' דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחד ברשותו אעפ"י שאינו שליח ממש עכ"ל אבל גוף הקלף א"א לקנות במעות לחוד אם לא ע"ד הר"ן וכל זה כשהסופר כותב ומוסרו להבעל או שלוחו אבל אם הסופר הוא שליח הגרושין כ' הרמ"ה א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשלוחתו קעבדי מכי יהבי לה בשליחות דבעל כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתא דמי כיון דמזכה לאיתתא בשליחיתא אקנוי לבעל לגרושי בי' ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד וכ' הב"י וא"ת מדבריו משמע שהאומר לסופר שיכתוב לו גט צריך הסופר לזכות לו הנייר אע"פי שאח"כ נתנו בידו ומגרש בו וכשצוה לגרש את אשתו כ' שא"צ משום דהוה כמאן דיהבי' לבעל והלא ביהבו לבעל צריך לזכות והא דהוי כמאן דיהבי' לבעל א"צ לזכות וכי יציבא וכו' ונ"ל דה"ק דכמאן דיהבו לבעל ואקני לי' בהדי' דמכיון דמזכו לאיתתא בשליחותי' הוי כאלו אקנו לבעל בהדי' עכ"ל ומשמע מלשונו דאם הסופר מסרו להבעל הקפידה שיקנה לו הקלף בהדי' דהיינו שיאמר בפ' שמקניהו לו זה ודאי ק' קושי' הפר"ח דהא כבר הוא קנוי להבעל אף הקלף בעד השכר לכל הפחות לענין מי שפרע ואינו מחוסר אלא הגבהה וכשמסרו לידו אף בסתם ובפרט לגרש בו פשיטא שבתורת הקנאה נותנו הא לא מצינן בח"מ סי' קצ"ח שקנין הגבה או משיכה שעל הלוקח שצריך שיאמר המוכר הריני מקניהו לך או משוך וקני ואפילו בקנין חזקה קי"ל סי' קצ"ב שכל בפני המוכר קנה אפילו לא אמר חזק וקני וכבר קי"ל נמי לעיל סי' ך"ח סעיף י"ט השואל כו' מקודשת ומכ"ש הכא שמחויב להקנות בעונש מ"ש ויודע שלגרש נתנו מה צורך לאמירתו להדי' ודברי הר"ן הנ"ל ע"כ מה שכ' שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו היינו שמזהיר שיכוונו לזכותו בהגבהתם א"נ הקפידה להגביהו שזה עיקר קנינו אבל באמירת הסופר צ"ע מה צורך בו. ול' הרא"ש בסדר הגט והסופר יתן הקלף במתנה זה ודאי צ"ע דמה עסק למתנה הרי הוא מוכר מה שקנה ממנו בכספו ומה"ת שלא יהא הסתם כפירושו ועיקר הקפידה שעל הבעל שיגביהנו ויכוין לזכות בו מזה אינו מזכיר דבר ולא נראה דחיקו' הפר"ח בכותב בחנם מדכ' מיד והבעל יתן השכר ואפילו דנימא דאיירי בהסתם שאינו פורע עד אחר הגרושין מ"מ צ"ע מה ההקפידה על ל' מתנה וע' סעי' ב' ובדברי הרמ"ה דמשמע דוקא כנ"ל שפיר דאיירי בכותב בחנם כדלקמן ומ"מ ק' נהי דבנותן מתנה בעלמא פשיטא דצריך לומר במתנה אני נותן אבל בנותן לגרש נימא סברת הרא"ש דסי' ך"ח סי"ט דמסתמ' נותן בדרך שיכול לגרש בו. ויש לדחוק דבזה לא שייך המסתמ' כולי האי כיון שהאשה אינה מתגרשת בעד ההנאה שבא לה כמו בקדושין י"ל הסופר א"י שהגט צריך להיות של הבעל ונתנו אך בתור' שאילה לכן צ"ל בהדי' שמקניהו וכן בהגהות הרא"ש שכ' וצריך שיהא הקלף וכו' משל הבעל י"ל ע"ד הר"ן שיתכוין הבעל לקנותו ויעשה הגבהה ואם כותב בחנם אף הסופר צריך בהדי' ליתנו במתנה אבל בכותב בשכר שיהא הקפידה בל' מתנה ושאם לא אמר שיהא חשש פיסול ודאי הדין עם הפר"ח תו כ' הפר"ח אם הסופר הוא שליח הגט שכתב הרמ"ה בל' הנ"ל כ' עליו ואני תמה דמאי צ"ל דמזכו ומקנו לבעל דאי משום דכתיב ונתן שיהא משלו ה"מ כי מגרש איהו אבל ע"י שליח הרי השליח במקומו ולא בעינן תו דליהוי הגט מהבעל אלא כיון דהוי משל שליח סגי דכי היכי דוכ' הוי איהו או שלוחי' אע"ג דלא כ' איהו ה"נ ונתן הוי איהו או שלוחי' אע"ג דלא יהיב איהו מדידי' מידי וכי קאי ונתן אשליח' מצי למיהוי הגט משליח דהא ונתן קרינן בי' נקוט מיהו פלגא דכי עביד בעל שליח לגרושין דלא בעי מסירה אי מטעמא דהר"מ משום דממילא מזכו לבעל ואי מטעמא דידי דלא בעי זכייה לבעל ולע"ד נ"מ בין הטעמי' אם הסופר שליח הגרושין כ' הגט על איסור הנאה ויהבי' לאשה דלטעם הרמ"ה י"ל מדאסורא לא ניחא ליה דליקני (וע' ריש סי' קך"ד בח"מ וב"ש) לא זכה הבעל והגט בטל ולטע' הפר"ח כשר ויראה לע"ד דסברת הפר"ח אינה מוסכמת כי איתא בקדושין דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ופירש"י ז"ל והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו וכן פי' הרא"ש ולהפר"ח ק' מה צורך ללמדו מע"כ דלא בעינן דליהוי חסור המקדש במידי ומה בגט דכתי' ונתן משלו אמרינן דמה שנותן השליח חשוב כנותן המשלח מכ"ש בקדושין אף אי נימא דצריך המקדש להיו' חסור במידי מ"מ כיון דשלוחו נחסר נימא דהוי כאלו המשלח נחסר אלא משמע דלא אמרינן דשייך שליחות במידי שההקפידה שיהי' משלו וכבר מצינן מצוות שעל גופו שא"א שיתקיימו ע"י שליח כמו תפילן וציצית כדאי' בר"ן פ"ק דפסחים אמנם הריטב"א שם סובר כותי' כי ז"ל הא מיירי בשאין הנותן שליח אלא שנותן משלו כדי שתתקדש בו לזה והיינו דאתינן עלי' מדין ע"כ ומשמ' מיני' הא ע"י שליח לא צרכינן לדין ע"כ (וכן בספר ה' שטות כתוב בל' זה דכשם שאין האשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כן אינה מתגרשת אלא בכך. אבל צ"ע כי באמת בקדושין אפי' בדבר שנתן לה אפי' לא הי' זה שלוחו מתקדש' מדין ע"כ וע"ש בטור וב"י) ואולם סבר' הרמ"ה מוסכמת דאף אי נימא דשליח דיהיב סתמא מידי חשוב כאלו זיכהו תחילה להמשלח מ"מ י"ל דמימרא דרבא מתפרשה אף בשליח ובדפי' להדי' דיהיב מדידי' בלא זכיות הבעל ומ"מ יליף שפיר מע"כ כמו לר"מ שם בכסף ע"י אחרים שלא מדעתו וכבר ס"ל אין קנין לעבד בלא רבו בשום אופן ואפ"ה נפיק לחירות וכמסקנת רבא דף ך"ג משום דקבלת רבו גרמה ה"ה באשה קבלתה גרמה שמקנת עצמה ולא בעינן שיחסר המקדש במידי משא"כ בגט דכתי' ונתן משלו מוכרח לסברה שמסתמא השליח מזכיהו להבעל והזכוי והגרושין באין כאחד ואף שהרמ"ה א"צ לראי' דדי מ"מ נלע"ד ראיה ממה דמקשה שם לרבנן בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמענא לה דאמרי זכות הוא ותנינא זכין לאדם ומאי קושיא דילמא רבנן בזה גופא פליגו על סברת רבא שהוכיח מר"מ וס"ל דאף עבד צריך להיות חסור מדילי' להכי ס"ל דוקא ע"י עצמו א"ו כל שנותנים לזכותו וזכייה מטעם שליחות חשוב אותו זכוי שמזכין להאדון כאלו מזכהו להעבד בע"מ שאין לרבו רשות בו וזכייתו ושחרורו באים כאחד וחשוב כמו נחסר הוא והוכחו' רבא אינה אלא מדר"מ שאין זכי' לעבד בשום אופן וגם ס"ל דחוב הוא לעבד. ומה שכ' הב"ש דהרמב"ן לא סבירא ליה כהרמ"ה ומכח זה ממציא פלוגתא דלהרמב"ן אף בכותב בחנם פסול לע"ד אינו מוכרח כי י"ל דלעולם סובר כהרמ"ה אלא דמשמע לי' למוקים סתמא דמתני' אף בכותבים בשכר האשה שיהא נותנת ודאי אף בעד הקלף כדכ' הפר"ח וא"כ איך אפשר שיכוין הסופר לזכות להבעל מה שהאשה קנתה בדמים לולא שמדין חכמים שהקנו נמי להבעל אף הקלף ומר אמר חדא וכו' והרמ"ה איירי אך בכותב בחנם. ואף מה שהוציא משמעות מן המחבר נמי אינו מוכרח כי הטור שמביא בפשיטות דברי הרמ"ה כתב נמי לשון הש"ע ואף אם שלוחו כתבו ור"ל השליח לכתיבה ולא לנתינה מ"מ לכתחילה ודאי אף כי אין הבעל לפנינו בקל אפשר לצאת כל הדעות שיקנה הסופר הגט לאדם אחר לזכות הבעל והוי שלו וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:2)

גזל נייר כו' הרמ"ה מסיים שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה וכ' הפר"ח ואיכא למידק דלא הו' לי' למתלי בדידה והכי הו' לי' למימר שהרי קנאו בשינוי וכו' ע"ש שהוציא דאחר יאוש לחוד בלא שום שנוי נמי מיגרשה אף למ"ד יאוש כדי לא קני דומי' דקדושין משום דהוי שנוי רשות בידה ואף דכתיב ונתן,(א) והכא בשעת נתינה לא יהיב מדידי' הוכיח מקדושין דשם נמי בעינן דליהוי הלקיחה בדידי' ואף הג"פ אזיל במחשבה זו ולע"ד צ"ע כי בקדושין אין צריך המקדש להיות חסור במידי כדהוכיח רבא מעבד כנעני וע' סי' ך"ח סעיף ט' שהוצרכתי לדחוק להפוסקי' שמשמעיתם שאף בדידי' תלי' היינו משום דלא חשוב לה הנאה קבלת דבר שאף הנותן לא הי' לו אפשרות הנאה בו וא"כ י"ל לאחר יאוש לחוד מדהקונה ממנו קונה הדבר ששנוי רשות שפיר חשוב אף לגבי דידי' שבא לה הנאה מדבר שהנותן הי' יכול ליהנות בו ע"י שהי' מכרו לאחרים ונהנה מהדמים אבל לא בעינן דוקא שיתן לה דבר שהוא שלו כדמוכח מע"כ אבל הכא דכתיב ונתן צריך שיתן דבר שהוא שלו ולהכי הוצרך הרמ"ה לעיל לבא על הסופר שליח לגרושין מדין זכיות הבעל ביאוש לחוד עדיין אינו שלו למ"ד דלא קני ואי משום ההיקש דויצאה והיתה על כורחך לא למילי דמסתבר שהם משונים ע"פ הטעמים נאמר תדע המקדש באיסורי הנאה אינה מקוד' משום דל"ל הנאה והמגרש בא"ה מגורשת משום דכתיב ונתן מה שהוא שלו וה"ה איפכא מה שאינו שלו לא קרינן ונתן אף דחשוב לה הנאה והמדקדק בל' הרמ"ה מלבד שאף בהמצאת דינו אינו מיושב אלא בדוחק. אף יש ליישבו נמי ע"פ דברי הג"פ שכתב דבכי האי גונא פטורה אף מן הדמים משא"כ אלו היתה מחויבת בהדמי' לא הוה קרינן שפיר ונתן.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:3)

הג"ה אבל גזל גט כו' כ' הח"מ אבל אם נתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו אחר זמן כו' ומיהו אם נותן הגט ע"מ לשלם מיד ואינו משלם ודאי הגט גזל בידו ולע"ד באופן זה שמפרש ע"מ לשלם מיד אף כי פרע בתר מיד דהיינו ביום שלאחריו (דאלו באותו יום מבואר בח"מ סי' קצ"ה סעיף ט"ז דכל דפרע ביומי' כפורע מיד דמי וע' תשובת צ"צ סי' ק"ך) שוב לא נתקיים התנאי ולמפרע לא הוה שלו והגט בטל אלא אפי' נתן לו סתם הגט בדרך מכירה ולא פרע מיד והסופר יוצא ונכנס לתבוע מעותיו והוא דוחיהו נמי יש מקום לעיין אם לא הגט בטל דהיינו בסופר שסתמא הוא עני ודחוק למעות וקי"ל סי' הנ"ל סעיף י"ו דין מטלט' כדין הקרקע שאפי' משך והמוכר עייל ונפיק אזוזא לא קני ומה בכך שכבר הקניהו להאשה הא מידי דלאו דידי' הקנה והגט למפרע ברשות הסופר הוה ולא נתגרשה אלא בדבר שלא קנה ובזה מרווח לי טעם הרא"ש בסדר הגט וכן אנו נוהגין שיקנה הסופר במתנה והנחתיו לעיל בצ"ע דאפי' איירי בשאינו פורע עד אחר הגרושין מ"מ ל' מתנה למה ולהנ"ל ניחא דעל הרוב איירי באינו משלם עד אחר הגרושין כדמשמע בס"ה סעיף ד' בהג"ה שאינו מזהיר אלא להשוות קודם הכתיבה וא"כ אף אם יקניהו בהדיא דרך מכירה אם אחר כך יהיה הסופר עייל ונפיק אזוזא והוא ידחיהו יהיה חשש גדול כנ"ל להכי סדר שיתניהו בפי' במתנה ותו לית למיחש במידי ואולי זה נמי טעמו שסידר הקנאה זו קודם הכתיבה ודחק הב"י וכן הפר"ח בטעמו. והיינו משום דאחר הכתיבה אפשר הסופר יחוש מליתנו במתנ' מדאג' שבאמת לא יפרענו משא"כ הקלף גמר ויהיב אף כי לא יפרענו וסומך על מה שמשוה עמו בהבלעה שכר הקלף תוך שכר הכתיבה ומה שלא הקפיד נמי אחר הכתיבה ליתנו במתנה מחששות הנ"ל כי מאחר שכבר גוף הנייר של הבעל במתנה אף כי אומן קונה בשבח כלי הכא לגבי הסופר אפשר לא שייך כי הקלף שוה לו יותר קודם מאחר הכתיבה דלא שוה לו מידי. ומה שגמגם הג"פ בדין הראשון דמ"מ ע"פ דברי הב"ח בח"מ סי' צ"ו ע' לעיל סימן צ' סעיף ט' כי שם הארכתי בבאורו ובסתירתו וצ"ע בגט בשאינו משלם לו כלל והוא לא עשה כסדר הגט לתקנות במתנה ודוק.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:4)

ולא פרע לו לע"ד ל' זה ל"ד דאף אם פרע כל שגזלו שלא מרצונו לא הוה בכלל תלוהו וזבין דהוה זבינא דזה דוקא באומר רוצה אני מחמת הכפיה כדמוקי פ' הכונס דף ס"ב אבל בגזל מה בכך שפורע כיון שהנגזל צווח ואמר איני רוצה לא הוה זבינא ומחויב ליהדר ולא קרינן ונתן ואף דקיי"ל שזה חמסן דרבנן כמבואר בח"מ סי' ל"ד היינו משום דחמסן דקרא לא איירי אלא בגזל בחנם אבל ודאי נלע"ד דלא קנהו כיון דלא שייך בזה אגב אונסיה גמר ומקנה שהרי לא ברצונו גזלו והוא בדין חזר' בעינה כגזלן בחנם דכל שהגזיל' בעינ' מחייב ליהדר ולא סגי בתשלומין:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:5)

כותבין גט לאיש והוא שיהיו העדים מכירים ויודעים בו זה ממתני' דג"פ דתנן ובלבד שיהיו מכירים ומפ' רב תחלה שם האיש בגט ופירשב"ם דאיכא למיחש אין גט זה אלא לאיש אחר ויבא לרמות ולהגבות כתו' לשום אשה כדתנן הוציאה גט וכו'. ומקשה אביי שם האיש אין שם האשה לא וליחש דילמא כ' גיטא ואזיל ממטי' לה לאיתתא דהאיך ולהתוס' הגירסא ע"פ פירשב"ם וליחש דילמא כתבי' לאיתתא דלא דיליה ומגרש לה פירשב"ם ומתכוין להיתרה להנשא שלא כדין (ובתשו' פ"מ חלק ב' תמה א"כ מאי דפריך על מתני' דגיטן מי שהיה מושלך בבור ודלמא צרה היא וכן פריך ביבמות דף קך"ב ולא בפשיטות אדם אחר הוא ומכוין להתירה א"ו דלא חשידי ישראל להתיר שלא כדין אלא בה' נשים ומה שהקשה מיבמות לק"מ דשם פשיטא דעד אחד נאמן ובגיטן נמי ל"ק דכיון שמושלך בבור והוא בסכנה עד דלהכי די בכתבו בלא תנו שוב אדם דעלמא לא חשוד לקלקל בשעת סכנה זולת צרה וע"ש סי' ס"ט) ומסקינן דצריכים להכיר שם האיש והאשה תו תימא והא בפני עדים יתננו והם יקראו את הגט כדאמרינן בגיטן וכו' ועוד בלאו הכי ליחש דילמא כתבי לאיתתא דלאו דיליה כיון שאין מכירן האשה ויכתוב הגט לאיש אחר כשמו ויתן הגט לאשת האיש להוציא מבעלה כתובה וכן נ"ל דמקשה ול"ג ומגרש לה וכתב המהרש"ל נ"ל שהתוספת מבינים שרשב"ם סבר דמקשן לא פריך דילמא כתיב גיטא ואמטי לאיתתא אחרינא היינו לאשת פלוני ששמו כשמו דהא אכתי לא אסיק הא דשני יוסף בן שמעון דאי הוה סבר רשב"ם דפריך הכי א"כ אל הוה ליה לפרש הא דמקלקל להתירה דדחוק ולא שכיח אלא הוה ליה לפרש משום כתו' כדפרשו תו' אי לאו שסבר הרשב"ם דכתו' לא שייך שהרי צריכה להראות גיטה במקום כתו' ויראו שאין כתוב על שם בעלה אבל להתירה איכא למיחש דקורעין הגט מיד אחר הנתינה מש"ה הקשו והא צריכם לקרות ומתרצו שהאמת משום כתו' וע"י שמו כשמו והמהר"שא ע"פ הגירסא של ת"י שאין זה שם האשה הזאת כ' דהיינו לאשתו דיליה ומתכוין להיתרה להנשא שלא כדין ולקלקלה וכו' ולע"ד אם שהג"פ מסכים עמו הרבה יש לגמגם בו חדא שהגירסא שלפנינו אינה כן אלא דילמא כתבי' לאיתתא דלא דיליה וזה אינו סובל פירושו וגם ל' ומגרש לה אף לנוסחתו אינו מורה על אשתו דלא נקטה עדיין בלשונו כלל אלא להאיתתא דלא דיליה שתפס לדבר בה. ותו עיקר החשש דחוק דהא קי"ל בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה לולא משום דאם איתא דגרשה קלא אית ליה וכאן יהיה חשוד לקלקלה (אך ע' סי' קנ"ב ב"ש ס"ק ג') וגם כתבו תו' בגיטין וכה"פ דלהכי שנים שמביאים גט א"צ שיאמרו בפ"נ משום דמה אלו יאמרו בפנינו גירשה והכל מפני שהבעל אינו חשוד לקלקלה (ויש לדחוק דכל זה אזהרה על העדים דצריכים לחוש בעדותם יותר שלא יבא שום תקלה על ידם) לכן אתפס פי' מהרש"ל ואפרש לדרכו פירשב"ם ותו' והנה בפי' המשניות להרמ' כ' ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ויוציא אותו גט אשה והיא אינה גרושה ומעתה הרשב"ם תחלה פי' בדעתו דרב החשש משום כתוב' ויש למידק למה לא פי' מיד משום היתר א"א וזה אף לשי' מהרש"א ק' דלא כהג"פ שאינו מקשה אלא למהרש"ל ונלע"ד דהוקש' לו אלו מיד חשש לאיסור מה ס"ד דלא חש אף לשמה ולא ניחא לו דס"ד דלא לחוש לב' יב"ש ואביי הוא דחש או דמקשה בהוחזק כדאי' בתו' ד"ה וליחש חדא כדכ' המהרש"ל מדלא נקיט אביי בלשונו ב' יב"ש כדנקיט בתר הכי ותו דא"כ למה מסיים לגירסתו ומגרש לה בפשוט היה לו לומר כדכ' הפירוש משניות שיתן לה הגט והיא תוציאנו דהא לכ"ע קי"ל אף לר"א מפני תקון העולם נשאת בע"ח לחוד ואמרינן סתמא נמסר בעדי מסירה (ודברי הג"פ בזה אינם מובנים לי) להכי הבין דאביי לא חש כלל לב' יב"ש אלא דחש שיגרשנה בשמו ואח"כ תטמין הגט ותביא עדי גרושין שקיבלה הגט ממי שהחזיק עצמו לעיני העדים בבעלה:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:6)

והוקשה לו אלו רב נמי בהיתר א"א חושדו פשיטא דלא תיקן בהכרת שמו לחוד והוכרח לפרש דרב ס"ד שאינו חשוד לאיסור כ"א להפקעת ממון ואביי הוא דחש וע"ז הקשו תו' קושייתם והנה הג"פ כ' על תו' ותמיהא לי מה מקשו והלא בגט זה כתוב שם ראובן וראובן זה רוצה לקלקל אשת שמעון ונותן גט הכתוב בשמו לאשת שמעון בפני ע"מ וע"מ חשובים שאשה זו היא אשת ראובן שאין צריכי' שיכירו שם אשתו ממש וכו' ע"ש ובדבריו מיושב לי' פי' מהרש"ל ולולא כן בלא קושית התו' יותר יש לתמוה מה תיקן אביי אף בהיכר שם האשה הא מ"מ יש לחוש שיגרש אשת חבירו בגט זה שאין בו לא שם חבירו ולא שם האשה ותטמינו ותאמר לבעלה גרשתני לפני עדים אלו ובפניהם קבלתי הגט א"ו שהעדים יקראו הגט ומיד שיראו שאין שם העומדים לפניהם כשם הגט ירגישו הזיוף משא"כ כשלא יכירו שמה כ"א שמו שפיר יש החשש כדכ' הג"פ. וקושית התו' להבנת המהרש"ל באמת צ"ע. וכתבו תו' ועוד כולה קשי' על אביי מדוע לא מקשה בפשוט לענין כתו' ומחשש עוד יב"ש ומסקו וכן נ"ל דמקש' ול"ג ומגרש לה וא"כ הא ע"כ דרב ס"ד דליכ' למיחש לב' יב"ש ואביי מקשה בדהוחזק כדפירשו ד"ה וליחוש. וא"כ מה"ת יפרשו חששתם אך לענין כתו' ובפשוט י"ל אף רב חש מיד להיתר א"א ומה שכתבו בהועוד וכו' להוציא מבעלה כתובה היינו אך לדרך פירשב"ם דרב לא חייש לענין איסור ק' להו דהיה יכול אביי להניחו בסברה זו ולהקשות בלא סיום ומגרש לה וע"י ב' יב"ש ולענין כתו' אבל למסקנתם דל"ג ומגרש לה מה"ת שיפרשו אך לענין כתו' הא חשש זה אינו אלא במקום שאין כותבין כתו' כדהקשה הג"פ ובשלמא הרשב"ם מפני גרסתו הוכרח לפירושו בדעתו דרב ובאמת אז מוכרח דאיירי במקום שאין כותבין כתו' אבל לגירסת תו' מסתמא מסכימים דמתחלה ועד סוף החשש היתר א"א וכדפי' הרמב"ם ומתורץ בזה קושית הג"פ מדוע לא זכרו הפוסקים דעת התו' שבמקום שכותבין כתו' ליכא למיחש ומה שכ' ויראה דתו' ס"ל דאפי' שכותבין כתו' איתא להך חששא דכתו' וס"ל כסברת הטור סי' ק' כתבה מו"רם סעי' י' דאפילו הוציאה כתו' ואמרה גרשתני אינה נאמנת ליטל כתו' עד שתוציא את גיטה עכ"ל לע"ד תמוה דא"כ הא דחוששין להוצאות הכתו' היינו באופן שהבעל שהאמת אתו יטען לא גרשתיה א"כ ע"י הגט שיהי' בידה בזיוף תצא מבעלה בשקר והיינו גוף החשש של היתר א"א ולמה להו להזכיר הכתו' לכן נלע"ד כדכתבתי שלהאמת מסכימים בפירושם כהרמ' ממש אך בזה נראה מחולקים בד"ה וליחש דלפירושם משמע דא"צ להיכר שמה אלא בהוחזק עוד יב"ש משא"כ להרמ' והפוסקים חוששים בזה לב' יב"ש ולמחלקים דווקא בגט הנמצא או לענין עגונה הוא דאין חוששים אבל העדים חייבים לכתחילה לחוש אף בלא הוחזק וכן פסק הש"ע. וא"כ מה שכ' הב"י סי' קל"ו ובבה"ב פ' הריטב"א ספ"ק דמציעא ק' לי כיון שהוחזקו בעיר ב' יב"ש איך כותבין גט לאיש כשאין אשתו עמו לשלחו ביד שליח וי"ל דהתם כשאין מכירין העדים את האשה אבל אם מכרין יכול לגרש שלא בפני חבירו אלא שאין העדים כותבין ונותנים לו שיגרשנה בפניהם (וצ"ל עד שיגרשנה בפניהם) הכא משום עגון הקילו שאם שליח מכירה לתת לו וסמכו עליו כשנים היינו דאמרינן ב' יב"ש הדרים בעיר אחת הא כשאינם דרים בשע' גרושין אקילו לגרשה ע"י שליח המכירה או שלא יתננו לה אלא בפני עדים המכירים אותה עכ"ל כנראה דאזיל כשטת תו' הנ"ל דהכרת האשה א"צ אלא בהוחזק ולכן לא הקשה בגט על ידי שליח אלא בהוחזק אבל להנאמר הכא בהש"ע דשם האיש והאשה צריכים תמיד להכיר ואף בלא הוחזק ואפי' עומדים בפניהם מהחשש שבפירש משניות שמא יעשו קנוני' על איש ששמו כשמו וע"כ לשטה זו דבתר דמסיק דאף שם האשה צריכים להכיר תו לית החשש שמא יש עוד יב"ש ושם אשתו כשם אשתו לזה ודאי ל"ח ולהכי הקושי' שניה וליחש לשני יב"ש מבוארים בדהוחזק ששמות האנשים ונשים שוות אז אין תקנה כ"א לגרש זה בפני זה אבל הכרת שם האשה תמיד צריך א"כ לדידן בפשוט ק',(א) בכל גיטן הנשלחי' ממד"הי ואיך כותבין גט לאיש לשלחו ע"י אמירות פיו שם אשתו אפילו בלא הוחזק עוד יב"ש וע"כ לבא לתי' הריטב"א דבמקום עיגון דהוי כמו במקום סכנה דכותבין אע"פ שאין מכירין וסמכינן על הכרת השליח שלא ימסרנו עד שיעידו במקום הנתינה שזו אשת המוזכר בהגט (וע' תשו' שער אפרים שאלה קי"א) ומשמע נמי מדבריו דאזיל בשטת הש"ג שמביא הב"ח סי' קל"ב דבשני יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה אפילו אין שמות הנשים שוות מחשש אולי יש לו עוד אשה ששמה כשמה דאל"ה מה ק' לו בהוחזק שני יב"ש דלא מתקיימה תקנה דרבנן שאין מגרשין אלא זה בפני זה בגט ע"י שליח ממ"נ אם מכירין שם אשתו הא אין שמות הנשים שוות ואם אין מכירן ליקשי בפשוט בהוחזקו שני יב"ש הא צריכים להכיר שם האשה ודוחק דמקשה כשהוחזקו אם שמות הנשים שוות. ואף התו' צריך ביאור דמה דמשני דאם מכירן יכול לגרש שלא בפני חבירו היינו ע"ד תי' התו' ד"ה וליחש דכל החשש אינו אלא מפני שהע"מ אין דרך להכיר אלא השמות הקבועים על הגופות אבל לא שזו אשתו ולהכי כ' אבל אם מכירן יכול לגרש שלא בפני חבירו אלא שאין העדים כותבים ונותנים לו עד שיגרשנה בפניהם ור"ל דעיקר קושי' וליחש לשני יב"ש בהוחזק לא הי' כ"א על הדין דכתבו התו' דנהי דהעדים החותמים מכירים האיש בשמו ושם אשתו מ"מ כיון דיש תו יב"ש יש לחוש שימסור הגט לאשת יב"ש בפני ע"מ שלא יכירו אלא השמות שעל הגופות ולא שזו אשתו של זה אבל במגרש בפני המכירן שזו אשתו תו ליכא למיחש למידי ויוכל לגרש זה שלא בפני זה ובמקום עגון סמכינן על הכרת השליח וא"כ למשמעות הפוסקים דלא כהתוס' כדלקמן אלא אפי' מגרש בפני עדים המכירים שזו אשתו כל ששמות הזוג שוות צריך זה בפני זה אין תירוצו עולה נגד זה אין התחלה להקושי' בסגנון דיליה כי להסכמת הפוסקים לא נתקן התקנ' דאין מגרשין אלא זה בפני זה כ"א בהוחזק שמות האנשים והנשים אלא בסגנן שהקשתי קשי' אף בלא הוחזק שני יב"ש וכנ"ל ודעתו הרמה צ"ע דמריש דבריו דדייק להקשות בדהוחזקו שני יב"ש משמע דאזיל בשטת תו' דלא חיישינן לשני יב"ש ומתורף קושייתו משמע כדעת הש"ג דחיישינן שמא יש ליב"ש המוחזק אשה ששמה כשם המתגרשת שרה בת יעקב וק' אמרה הא לדעתי משמע דלא חיישינן לשני יב"ש ולו יהא שיש לו עוד אשה מה"ת לחוש שיהא שמה כשם אשה זו וכבר כתבתי שדוחק לפרש קושייתו בדהוחזק עם שמות הנשים וצ"ע. ואם היו באותו מקום וכו' מדלא מצריכו סימן כדי שיהא מוכח מתוכו לחוש לדר"מ דס"ל ע"ח כרתי ש"מ דלא ס"ל שטת התו' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ואף אי נימא דלא ס"ל כדעת תה"ד דאנן בעינן למיעבד לצאת דעת ר"מ אלא שהע"ח חותמין מטעם ר"א עצמו מפני תקון העולם כדכתבתי סי' ק"ל מ"מ ק' הא לשטת הרי"ף אין התקון עולם ע"י החזקה שנמסר בע"מ דהא לא סבר כלל ההיא חזקה אלא סובר דלר"א אף ע"ח כרתי וא"כ אלו לר"מ בעי מוכח מתוכו מהראוי אף לר"א אם תתגרש תתגרש ע"י הע"ח ואינהו יהיו הכורתים שיהא מוכח מתוכו וליבעי סימן מפני תיקן העולם א"ו כנ"ל ומשמע נמי מדסתמו ולא מחלקים דאפי' הע"מ מכירים שזו אשתו של המגרש אפ"ה אין מגרשים אלא זה בפני זה דלא כמשמעות תו' פג"פ ד"ה וליחש שכתבו ואי אליבא דר"א פריך לדידיה נמי לאו גיטא הוא שהרי צריכה להביא ע"מ שנתנו לה בעלה כיון שע"ח אין מוכיחים שבעלה נתנו וצריכה היא ע"מ להביאם לפנינו שבעלה מסר לה ותבקש ולא תמצא ולהכי מבארים דין דאין מגרשין אלא זה בפני זה אך על המתני' ע"ש דמשמע דלר"א אם מגרשת בע"מ המכירי' שזו אשתו באמת א"צ לגרש בפני חבירו וע' נמי חדושי רמב"ן ריש כל הגט נשמע מיניה דבמגרש בע"מ א"צ כלל להיות זה בפ"ז כי מפרש הסוגיא דב"ב אך לר"מ וכ' אלא ש"מ בע"ח ולפיכך חששו שלא לחתום יע"ש וכנראה הפוסקים ע"כ דלא חשו לקושית תו' וחששו דילמא זוג זה עושים קנוניא לגרש אשת חבירו ודלמא תטען הע"מ הלכו למדינת הים א"נ אפשר בשעה שתוצא הגט זיוף יהיה היב"ש המגרש עתה נעדר ואזיל לעלמא ומכח זה לא ישימו לב שהי' בשעת גרושין עוד אחד יב"ש מוחזק וצ"ע והנה הג"פ מקשה הא שנינו בג"פ דף קע"ב כיצד יעשו ישלשו וכו' וצ"ע ואולי דטעמא דשליש לא סגי דאפשר דלא יכירו שם זקנם כיון דאפלג דרא ולפיכך עדיף לגרש זה בפ"ז עכ"ל (ודברי רשב"א ריש כה"ג שכ' בשם הר"י והילכך אעפ"י שכותבים דורות או סימן או כהן אין אנו סומכים בכך עד שיגרש בפני חבירו בעניותי לא הבנתי מדוע שהילכך לא יועיל סימן אם לא בדוחק ע"פ דברי הג"פ) וכדבריו משמעות כה"פ דאין תקנה אלא לגרש זה בפני זה ולא די בשלוש ובזה צ"ע סדר הגט דהרב ר' מיכל ר' יוזפש סי' ך"ה שכ' תחילה יחקור אם יש עוד יב"ש וכו' דצריך היכר אחר והיינו כו' דהיינו שלוש וכו' ואם גם שם אבי אבי האחר דומה או שאין יודע בבירר השמות אבי אבי אז יש לגרש זה בפני זה וכו' ומסיים ויש לעשות אלו היכרים אפילו אין שמות הנשים שוות ומשמע ומכ"ש דשוות דיש לנהוג ע"ד זה ולע"ד משמעות הפוסקים כהג"ה דתקנות זה בפני זה עדיף משלוש ואולי ס"ל כמשמעות התו' דהסוגיא לא אזלה אלא לר"א דאליביה לא צריך שלוש כדי שיהא מוכח מתוכו ונקיט תקנ' דזה בפני זה כדי ליתר השלוש או במקום דלא אפשר לברר אבל לעולם שלוש עדיף ול"מ הכי דעת הפוסקים ותו קשי' לי בסדרו דמעמיד תקנה דזה בפ"ז קודם תקנות הסימן בגופו ואך אם השני אינו רוצה לבא יכתבו סימן וא"י מנ"ל הא דממ"נ אם שלוש עדיף מצד מוכח מתוכו אף הסימן ליהוי עדיף ותו משמע מסדר זה דכהן או לוי עדיף מן הכל ובמתני' דג"פ דף קע"ב משמע דכל הסימנים עדיפי ואולי מפני שלדידן בכל השטרות כתבינן כהן או לוי ס"ל דהוא יותר מובהק משא"כ בדורות הראשונים נראה שלא היו רגילים לכתבו וכן מצאתי בפסקי תה"ד סי' ו' עכ"פ נלע"ד היכי דשני יב"ש עם שמות הנשים שוות אך דודאי לכתחילה ראוי לצאת דעת תוס' אליבא דר"מ ליכתוב סימן כדי שיהא מוכח מתוכו מ"מ אין לזוז ממשמעות הש"ע דאין לגרש אלא זה בפני זה ואם השני אינו רוצה לבא לע"ד הרשות ביד ב"ד לכופו כדי לקיים תק"ח אבל כשאין שמות הנשים בשמה ושם אביה שוות דאז למשמעות הראשונים א"צ כלום ומנהגינו אף ע"פ ש"ג וב"ח וש"י בתשו' אזי יש לנהוג כסדר הנ"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:7
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:7)

הג"ה וצריך להכיר שם האיש והאשה איתא בתשובת הגאון מו' מרדכי זיסקינד אב"ד ק"ק האמבורג ז"ל בסי' ך"ד דשאל השואל איש ואשה בא ומשוטטים בארץ ונתרצו להיות גט ביניהם והאשה הראה כתובתה לפנינו ונכתב בה שם בעלה בנימין וואלף בר יהושע והיה בדעתינו לכתוב הגט שם אבי הבעל ושמו כנזכר בכתובה וע"ש שלא השיב ע"ז ולע"ד להנראה מהענין לא היתה הכתובה מקויימת א"כ להמבואר בב"י וג"פ וב"ש דאפי' איש ואשה לפנינו צריכי' הכרת שמם אף דהאמת דאפי' אשה וקרוב נאמני' ולפ"ז יש לדמו' דה"ה ע"י שטר אפי' אינו מקוים כמו בסי' י"ז סעיף י"א מ"מ היינו ע"י שטר היוצא מת"י שאינו של שניה' אבל שטר כתוב' היוצא מת"י מה עדיף ממה שהיא מעיד' על שמו והוא על שמה דלא מהני להכי לע"ד לאורחים כאלו שאין להם שום מכיר אף הכתו' לאו מידי הוא ואף אם היא מקוימ' עדיין יש לחוש זה אינה אשה והעל' שמו בשם הנכתב בהכתובה כדי להוציא אשה זו מתחת יד בעלה ואיך להם תקנ' אלא ע"י שיחזיקו עצמם ל' יום במקום הזה ויוחזקו באיש ואשה ובשמותן באותן הל' יום וע"י חזקה זו חשוב הכרה ויוכתב הגט. מה שמביא הג"פ בשם המבי"ט דבשלשה זימני שקראוהו בתורה או חתם בשם זה חשוב מוחזק ועל כורחך ר"ל מתוך ל' יום כדמשמע מדברי תשו' שאלה הנ"ל ואשה שאין יכולה לחתום ע"כ ע"י דקרו לה וענתה ל' יום סגי לכ"ע. וא"כ א"י מה פעל' המבי"ט בהאיש בקריאתו לתורה ג' זימני אם לא כבנדון השאלה הנ"ל שהוא נקרא ועונה ע"י שם הלעז וואלף והשם הקודש בנימין או זאב א"א להתברר אלא ע"י ג"פ לתורה או חתימה והכל מתוך ל' וצ"ע בגוף המבי"ט. וכל שהוחזק ל' יום בעיר אין חוששין כ' הג"פ כ' רש"י ז"ל דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר והרמ' כתב ועוד משום דאם אי אתה אומר כן אין לדבר סוף ואם נודע בודאי שהחליף שמו הי' נרא' מל' רש"י (וצ"ל רשב"ם) שהגט פסול אך הרא"ש כ' בפ' השולח ואפי' נודע לנו אח"כ שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו כו' עכ"ל וכדברי הרא"ש מבואר נמי בפי' רש"י שהביא בהשולח וכדי שלא יסתרו המפרשים אפשר דרצונו דרש"י בהשולח דוקא כשהוא ואשתו במקום אחד ושם לא אתחזיק אלא בהשם שלפנינו ל' יום אף כי נודע לאחר זמן שבמקום שבאו משם היה לו או לה שם אחר כשר שאין לנו וכו' אבל בשולח גט למקום אשתו שיצא משם ובמקום הכתיבה החזיק עצמו ל' יום כשם זה אין חוששין מסתמא וכו' אבל אם נודע ששינה שמו ונמצא שם הגט משונה ממקום הכתיבה למקום הנתינ' מודה דפסול א"נ דמעיקרא אין להוציא מפירשב"ם כי פירש הקושיא על כותבין גט לאיש כמבואר שם ואף למשמעות הפוסקים שכשבאין שניהם לפנינו צרכינן לחוש שמא שינו שמם בבואם הנה כדי לגרש אשת פלוני שבעיר אחרת דבשלמא כשידעינן שמותם באמת תו בדלא הוחזקו ב' יב"ש ונשותיהם שוות לא חיישינן דילמא יש אבל עתה דילמא באמת אין שמותם הכי וקנוני' עשו כדי לגרש אשת יב"ש שבמקום אחר וע"ז פשיט' דלא שייך התירץ אלא כדפי' דכל שהוחזק ל' יום תו לא חיישינן ואמרינן זה שמם האמת אבל להקפדת גרושי אשתו מחמת שינה שמו מזה לא איירי כלל בב"ב וי"ל דבע"מ לרש"י והרא"ש וכן בהר"ן פ' השולח מבואר דכשר אף באופן שנמצא שינה בשמו ממקום הכתיבה למקום הנתינה שהרי כ' ונמצא פסקן של דברים שמי שיש לו ב' שמות אחד במקום כתיבה ואחד במקום נתינתו כל שידענו כן כו' אבל אם לא ידענו לו אלא שם אחד אע"פ שלא כ' וכל שום הרי הגט כשר אמנם ברשב"א לע"ד לא די שמפורשו לדברי רב אשי והוא דאתחזיק בב' שמא נראה שעומד כמעט בשטה אחת עם המרדכי ובעה"ת שמביא הב"ש סי' קך"ט ס"ק ו' דלפירושם דין זה אין מוכרח כלל. אלא שלע"ד מוכח מדבריו דלא ס"ל הכי בנמצא שינה במקום הכתיבה ממקום הנתינה שהרי כ' על פי ר"ת במתני' דהשולח דתקנת ר"ג היה ליכתוב ב' השמות בלישנא דמתקרי להדיא ואי קשיא לפירושו מה שאמרו בגמרא וכו' ואמר ר"א עלה והוא דאתחזיק בב' שמא ואם כר"ת מה בא ר"א ללמד וכי הוצרך ר"א לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם ההיא בשהיו לו ב' שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאת אשתו עמו וגרש' שם באחד מהן שלא חששו אלא בשמו שבמקום הכתיבה אינו שם של מקום הנתינ' ומשום לעז וכדתנא וכו' ובד"ה עמד ר"ג העלה ולפי גירס' זו הא דר"א דוקא להכשירו דיעבד אבל לכתחילה צריך אעפ"י שלא הוחזק אלא שלבסוף מדעתי' רוצה לפלוג על הירושלמי אבל חזינן מדעתי' דזה ל"ק לי' כלל לפרש דברי ר"א להכשיר דיעבד וא"כ מי הכריחו לפירושו זה מדקשיא ליה מה בא ר"א ללמוד ור"ל דבשלמא להגאונים בא ללמד שאם לא כתבו וכל שם דכשר אף דהתקנה היתה תמיד ליכתוב וכל שום מפני הספק דילמא יש לו עוד שם במקום אחר אבל לר"ת ע"כ עיקר התקנה לא היתה אלא בנודע שם האחר ואם כן בלא אתחזיק דהיינו לא נודע מה משמיענו ואם כדברי הרא"ש ור"ן הא טובא מלמדינו על הדיעבד דאף כי נודע בתר הגרושין ששינה שמו ממקום הנתינה דכשר אלא משמע דס"ל זה באמת פסול ועל הלכתחילה שפיר פריך הגם שיש לדחוק איפכ' דזה נמי פשיטא לו דכשר מפני שלא עשו הב"ד בסדרם הגט ע"פ החזקת שמו לחוד שום דבר נגד התקנה כי לא היתה מתחילה אלא באתחזיק בב' שמות ולא נק' בזה משנה מטבע מ"מ פשטות לשונו מורה לכונה ראשונה ולהכי מסקנת הלכ' מדין זה ע' בג"פ סי' קכ"ט ס"ק י"ו וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:8
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:8)

לא יכתבנו וכו' מבואר הטעם בגמ' משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח ופירש"י ז"ל מילי בעלמ' מסר להו ואינן חוזרין ונמסרין לסופר ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר ומזה תמי' לי דברי הרי"ט ח"א סי' קך"ז כ' ותו דוק' לתרומ' הוא דאתרבי שליחו' מאתם גם אתם אבל להקדש אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי"ל לא מימסרי לשליח אף במתנה דקי"ל כשמואל מתנה הרי היא כגט ומיהו תרומה חשיבי מעשה דאף מחשבת תרומה כמעשה דכתיב ונחשב עכ"ל וזה לא נראה מפירש"י אלא דגריעותא דמילי' אך שלא יוכל השליח ראשון למנות אחר תחתיו אבל השליח ראשון הרי גט ומתנה גופי' נמי אינו אלא ע"י מילי והם כותבין ונותני' וא"ל דהכי דן כמו דבגט ומתנה א"י השליח א' למסור לאחר הנמסר לו במילי כן א"י השליח א' לימסור במילי להקדש כי אין כח שליח מילי חשוב כמשלחו עד שיוכל לגמור פעולה בדבור משא"כ בגט ומתנה הם עושים מהמילי הנמסר להם שטר דגם זה אינו דהא יוכל לימנות שליח לבטל גט ונימא נמי מילי ל"מ והנה בדבריו דתרומה לא שייך למילי סבור הייתי לפ"ר לישב מה דק' לי בחולין דף י"ב דאיתא בעא מיניה ר"ד בר יוסף מר"נ האומר לשלוחו צא ושחוט מהו א"ל חזקת שחוט האומר צא ותרום מאי א"ל אין חזקתן תרום ממ"נ אי חזקת שליח עושה שליחותו אפי' תרומה נמי ואי אין חזקה אפי' שחיטה נמי לא ומה הקושי' דילמא לעולם חזקה והיינו אם יש סיפק ביד השליח לעשותו בעצמו עושה ואם לא החזקה דמ"מ שמשתדל אחר במקומו וזה תינח בשחיטה דא"צ שליחותו אבל תרומה אף שמינה אחר אינו מועיל משום דמילי ל"מ ולהכי אין חזקתו תרום ואמרתי דלדבריו מיושב משום דבתרומה לא שייך מילי אבל ראיתי כי זה אינו כי לו יהא כדבריו דסוף הדבור והמחשבה נחשב מעשה מ"מ ודאי לא עדיף מגט ומתנה דנעשה מעשה גמור ומ"מ כיון דלא נמסר אלא מילי לא ממסרו לאחר וכן פשיטא בתרומה (וכשבאתי הנה ק"ק ש"ל והרצתי קושי' זו הראה לי התורני המופלא מו' מאיר נר"ו חתן הקצין מו' אנשיל נרו' דברי תה"ד סי' קפ"ח דאיתא שם דבתרומה עיקר הקפידות שליחות לזה האיש דוקא אף דבאמת הוא זכות וזכייה נמי מטעם שליחות היינו משום כל שאינו שלוחו ממש אינו בקי בדעתו אם עין יפה או בינוני או עין רעה וא"כ י"ל הא כל ששלוחו ממנה אחר סתמא מגיד לו בקיאתו בדעתו ושוב אין ריעותא דשליחות) אמנם בעיקר הדין שכ' שנראה לו גבי הקדש שאם אמר וכו' אין בו דין הקדש מצאתי און לדבריו בהר"ן פ"ק דפסחים שכ' ואחרים חולקין דכיון דבטול מתורת הפקר שליח ודאי לא מצי מבטל שהרי אם אמר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום ומדפשוט לו דהפקר א"א ע"י שליח משמע דה"ה הקדש. ואולם בודאי דלא מטעמי' דמהרי"ט דאלו כן גבי הפרה למה לי טעמא דאישה יקימנו וכן בטל יהיה מאיזה טעם שיהיה נימא מילי ל"מ לשליח א"ו כדכתיבנא דבשליח אחד אין שייכות למילי וא"כ פשיטות הר"ן ז"ל בהפקר גופי' בעניותי שדל אנכי בבקיאות צ"ע מנ"ל. וראיתי בב"י סי' תל"ד כ' א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות משם דיש לו דין נדר ומ"ה לא מהני בי' שליחות שהאומר קבל עליך נדר זה בשליחות שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטל שאינו ענין לנדר שפיר מהני בי' שליחות (ודבריו צ"ע דהא הר"ן כ' לדבריו שביטל מתורת הפקר ואם הפקר מתורת נדר הדר שייך דברי הר"ן שאף ביטול א"א ע"י שליח) ויראה לע"ד דמה דפשוט להו דנדר א"א ע"י שליח היינו משום דכתי' מוצא שפתיך תשמר והוי כמצוה שעל גופו דומי' דהנחת תפילין שא"א ע"י שליח וע' בר"ן ריש פסחים וא"כ פשיטא דהקדש שהוא גופי' נדר דנמי א"א ע"י שליח ומצאתי כן להדי' ברמב"ן מס' ב"ב דף קכ"ו תוך ד"ה הר"י זו מקודשת כ' ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוה תנאי והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא כדאמרינן לענין חליצה וי"א כי גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחבירו אבל תנאי שבינו לב"ע בכל ענין הוא תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה היא לקיים תנאי הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ונכון הוא הרי שלקח למושכל ראשון שא"א לנזירות ע"י שליח וה"ה הקדש ונדר (ובני הבחו' ר' חיים שי' אמר דלשיטת תו' שהבאתי ריש סי' ל"ה דע"י אי' שליח לד"ע בטל המעשה יש טעם פשוט לנזירות ונדר שא"א ע"י שליח מפני שהם עבירה דנקרא חוטא אבל אין צורך והטעם פשוט כדכתבתי) והוא מספיק אף להקדש ומזה פשיט' לי נמי דאף שבועה א"א ע"י שליח דעיקרה מדכתי' לבטא בשפתים. והגאון נ"ב נרו' כ' בחלק י"ד סי' ס"ז ולא מצאתי מפורש שאם אומר אדם לשלוחו צא השבע עבורי שלא אוכל ככר זה אם חלה השבועה אלא לע"ד מוכח דשפיר אמרינן בזה שלוחו כמותו דאל"כ ק' כי מצינו מקומות שבועה על תנאי ובמס' שבועות שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה וק' הרי ממשפטי התנאים שיכול לעשות המעשה ע"י שליח ואם א"א ע"י שליח א"כ בטל התנאי והשבועה קיימ' א"ו שיכול לאסור בשבועה ע"י שליח. ונעלם מכבודו דברי הרמב"ן הנ"ל והברור שדין השבועה והנזירות אחד. ובתי' הרמ"בן מיושב אף קושייתו. ולתי' הרמ"בן נשמע אם נשבע לחבירו לעשות לו פעולה טובה על תנאי מדהוא בין אדם לחבירו צריך למשפטי התנאים ומדלא אפשר לשבועה ע"י שליח התנאי בטל והשבועה קיימת. אך אם השבועה היא על עסק פעולה שהפעולה אפשרות ע"י שליח צ"ע אם ניזל בתר השבועה או בתר הפעולה. אמנם לע"ד נראה דיש לתי' הקושיא יותר פשוט ע"פ שכתבו תו' פ' אעפ"י לתי' הקו' שהתחיל בה שם הרמב"ן. ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשם תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאין מתנה על מה שכ' בתורה דומי' דב"ג ותי' זה תפס נמי הרא"ש בתשובה כלל מ"ו ס"ס ב' וכ' ועיקר הטעם מה שיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים משום דילפינן מתנאי ב"ג שיש כח בתנאי לבטל המעשה דחדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו. ולפ"ז ודאי לא בעינן משפטי התנאים אלא אצל מעשה כמו נתינות גט וקדושין ועשיות קנין אבל בהקדש ונדר ונזירות ושבועה שמתקיים בדבור פשיט' דאתא דבור דתנאי ומבטל דבור בלא כל משפטי תנאי כי זה ל"צ לילפותא דתנאי ב"ג דהרי בתשו' הר"ש מבואר דכל זה שאנו צריכי' למשפטי התנאים היינו משום דחדוש הוא דאתא דבור ומבטל מעשה (הן אמת שבתי' תוס' הנ"ל משמע דאף בנזירות שייך דלא אתא דבור ומבטל מעשה מדכתבו דגם מה דאמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה בטל נובע מתנאי ב"ג. לע"ד י"ל שקיצרו ור"ל דבקדו' דע"כ איירי דבכפל מ"מ בטל היכי שהתנה על מה שכתו' בתורה מפני שאינו דומה לתנאי ב"ג ובנזירות שם באמת איירי בדלא כפל וא"צ אף לר"מ מדהוי אך דבור ואין חדוש ולהכי בטל במתנה על מה שכתוב בתורה מצד פשוט בלא הטעם דאינו דומה לתנאי ב"ג) אלא דהרמב"ן ז"ל לשיטתי' שדחק לתי' קושי' תו' דפ' אע"פ בדרך אחר הוכרח לחלק בין תנאי בינו לבין עצמו לבינו ולבין חבירו אבל לשטת תוס' שבועה על תנאי ואפילו בינו לחבירו שפיר יש לו מקום שאינה אלא דבור ולא צריך למשפטי התנאים ולא בעינן נמי אפשר לקיים ע"י שליח. שוב מצאתי ת"ל כדברי בהגהות מרד' דכתוב ריש המדיר כ' על הך על מנת שאין לך עלי שאר וכו' התו' הקשו ותירצו וכו' ולבסוף כתבו איכא למימר דודאי מעשה הנעשה בידים כגון קנין וגט וקדושין וחליצה וכיוצא (שאין המעשה יכול להתקיים ע"י שליח כי אם ע"י האדם עצמו) אלים המעש' טפי ולא יתבטל ע"י התנאי שלא יתקיים אבל במעשה שאינו אלא בדבור כגון נדר לא אלים כולה האי שיתקיים אם לא נתקיים התנאי עכ"ל ומה שהגהתי ע"כ הוא ט"ס וכן מובאים הדברים בקיצור בד"מ בסי' ל"ח ס"ק ב'. וע"כ נמי מה שכ' ולא יתבטל ע"י תנאי שלא יתקיים היינו כשהוא מחוסר משפט התנאי ודוק. איתא בתשב"ץ חלק ב' סי' קי"ט שאלה נוסח שטר העדות של גט ש"מ כו' ובפנינו צוה לסופר שיכתוב גט כשר וחתמנו בו אנחנו החתומים למטה ובפנינו מסר המגרש ליד אשתו וכו' ונפל הספק לפי שלא הזכירו אם צוה את העדים לחתום או לא תשו' אשה זו מגורשת ואעפ"י שלא צוה לעדים לחתום כיון שבפניהם צוה לסופר ליכתוב גט כשר ובפניו חתמו בו ונטלו מידם ונתנו בידה בפניהם אפילו בבריא הוי גט כשר ואע"פי שבפ' מ"ש וכן בפ' התקבל מוכח דבעינן שישמע קולו דהכ' אמרינן הכי אלא למעוטי שלא יחתמו העדים כשיאמר הבעל לאחרים לחתום בההיא הוא דבעינן שישמעו קולו דקי"ל כר"י דמילי ל"מ לשליח אבל בכענין זה כיון שצוה לסופר בפניהם לכתו' גט כשר ובפניו חתמו ונטלו מידם ומסרו לידה בודאי כשר הוא דלא גרע מהרכנה דאלם ועדיף כיון דאמר בפיו ליכתוב גט כשר ואם שלא ברצונו חתמו בו הרי הם פסולים לעדות והוי מזויף מתוכו ולא היה מגרשה בו שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים וזה לבעל שבקי בהלכה ואם אינו בקי כ"ש שהדבר ברור שבכלל גט כשר שאמר רק שיחתמו בו עדים שהרי ע"ה אינו יודע שהי' גט כשר אא"כ חתמו בו ברצונו וכ"ז אפי' בברי וכ"ש במסוכן דהא קי"ל כר"ש דמסוכן אפילו לא אמר אלא כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו. והרי ק"ו שאם מלת תנו אינו מעכב שהוא עקר הגרושין כ"ש בחתמו שאפשר שתתגרש בלא חתימה ע"י ע"מ ואינו בדין שיעכב אפילו חתמוהו שלא בפניו כיון דבפניהם צוה ליכתו' גט כשר ודבר זה ברור עכ"ל ולע"ד עדיין צ"ע דהא בסי' קכ"ג מבואר בב"י ממש רוב הפוסקים לא מצרכו שליחות בכתיבת הגט ומ"מ פסול אומר אמרו. וגם אם כבר עשו שליחותם משום דמבואר בתוספת וח"ר דכל שנעשה שלא במצוותו ממש הוי כמו סתמא דהוי שלא לשמה וא"כ בנדון זה אף דברצונו חתמו בפניו מ"מ י"ל דלא מקרי חתימה לשמה ואף דפסקינן ע"מ כרתי מ"מ מודה ר"א דהיכי דחתמו בעינן לשמה ואל"ה פסול מטעם מזויף מתוכו כמבואר בסוגיין דף ד' ולהרכנת הראש א"ד דשם אמרו לו לכתוב והכונה נמי על החתימה כמבואר בפר"ח ס"ק י"ח והרכנתו הוי דבורו הן נמצא הכל במצותו שמא"כ הכא לא חתמו כלל במצותו וזה בבריא. ומה שטען בש"מ שדומה לחסרון אמירו' תנו נמי צ"ע כי תק"ו יש לו פירכא די"ל אדרבא מדאפשר בלא חתימה לא הי' בדעתו שיחתמו והוי חתמו שלא במצותו דמודה ר"א משא"כ בתנו שכ"ע יודעי' שא"א בלי נתינה. ותו דבש"מ שמדבר בל' רבים לכל השומעי' כתבו שפיר דנינן כאלו גמר דבריו חתמו ותנו משא"כ הכא שכל דבריו לא הי' אלא עם הסופר בל' יחיד איך אפשר להסיב דבריו לאחרים שלא דבר עמהם וע' סעי' ט' וריש סי' קך"א בפר"ח וע' תשו' הרא"ש כלל מ"ה ס' ג' ודוק.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:9
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:9](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:9)

אפי' אמר לב"ד תנו ע' ג"פ העלה אף דבמתני' נאמר הרי אלו יכתבו ויתנו לדידן שפסקינן כרבא דהטעם משום מילי ל"מ לשליח ולא כאביי דמשום בזיון דבעל ויתנו לאו דוקא ויכולין לעשות אחר שליח להולכה אלא שמתמיה על הרשב"א שכ' ומיהו נראה דאליבא דרבא דמפרש משום מילי דיתנו ל"ד אע"ג דאמר להו כתבו ותנו כיון דשלש' נינהו עשאן ב"ד ויכתבו ויעשו שליח ליתנו אם ירצ' ומיהו בשנים דלאו ב"ד נינהו אע"ג דלא אמר להם אלא תנו יכתבו ויתנו וכ' תמי' לי מה דמחלק בין ב' לג' כיון דנתינה לא חשוב מילי מה לי ב' מה לי ג'. ואני תמה על תמיהתו דדוקא בג' שעשאן ב"ד ע"כ ויתנו ל"ד ואפי' בלא נאנסו יכולין לצוות אחר מה שאין כן בשנים עכ"פ ויתנו דוקא היכא דלא נאנסו כדקי"ל סי' קמ"א סעיף ל"ח דשליח הולכה א"י לעשות אחר אא"כ חלה או שפירש וס"ל להרשב"א דע"כ לא פליג ר"י עלי' דר"מ באומר לג' כתבו דצריכי' בעצמם ליכתו' כ"א מטעם מילי הא בעיקר הסברה דג' חלוק מב' דסתמא דעתי' שיצוו לאחרים כ"ע מודו להכי לענין הנתינה דליתא משום מילי ע"כ מודה בג' דהוי כאלו פירש לימנות אחר ויתנו ל"ד וק"ל.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:10
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:10](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:10)

לא יאמרו לסופר כו' כ' הב"ש אבל אם כתבו הם בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה וכו' ר"ל בשנמסר בע"מ ולא גרע מן מזויף מתוכו. אבל בלא ע"מ אף לדידן נ"מ דאז בטל ודאי ד"ת משא"כ כשחתמו בעצמם ונמסר בלא ע"מ הוי ספק מגורשת וע' סי' קל"ג וע' ספר ג"פ גם הפ"י פ' מי שאחזו האריך לתמוה מל' הבריי' ובמתני' דחק והעלה דלא כהג"פ בזה וצ"ע כי באמת משמעות הבריי' מורה לשטת הגאוני' דאף במזויף מתוכו סוברים הגט בטל כדאי' ברמ' בשמם ואם הבעל אמר לב"ד וכו' בזה מספק הש"ס היינו לפירש"י משא"כ לפי' התו' אין הספק באמר לג' אלא באמר לב' וע' פר"ח שדחק לפרש מה דמקשה ותפשט ממתני' לפירושם ויש נמי לדחוק בפנים אחרים ולדידי ק' דא"כ הא מוכרח דלשמואל אף באמרו לפלוני שיכתוב ואתם חתמו נמי כשר ולא תעשה דאל"ה אלא כשר ותעשה מה מספקה לי נימא ודאי כתבו כתב ידן הוא דזה תעשה ואלו כתב סופר הוא ולחתימה כונתו אמרו לאחר הא זה לא תעשה לכתחילה וא"כ מה קאמר הגמר' הניחא וכו' אלא למ"ד הא שמואל ודאי תעשה ס"ל וי"ל ע"פ הראשוני' ודו"ק וע' נמי פר"ח כ' דלרש"י אין הספק אלא בשציוו לאחר ליכתו' וחתמו הן הא בששינ' וציוו לאחרים לחתום בטל נמי הוא והיינו בלא נמסר בעדים לשיטת הרי"ף בסי' קל"ג תו כ' הב"ש ובאומר אמרו רבו הדעו' י"א בטל היא שיטת הרי"ף ליפסוק דלא כשמואל לחלוטין וי"א שהיא ס"מ היא שטת הר"י שמסופקים אם הלכה כר' יוסי דהוא בטל או כשמואל דפליג באומר אמרו וכשר (והעלה הפר"ח דכן נוטה דע' הרמ' וכ' וכן נראה להכריע ממ"ש הרב פ"ד מזכייה המתנה כגט דאין אדם יכול למסור דברים לשליח וכו' אלמא דמשום סד"ד מתנה כגט שהמוציא מחבירו ע"ה עכ"ל ובזה יש לתי' מה שכתבו תוס' ד"ה והאמר שמואל וה"ה דהו' מצי למיפרך מדשמואל פ' כ"ה דאמר מתנה ה"ה כגט די"ל דדילמא משום דמספקא לי' אי מילי מימסרן אמר דה"ה כגט) תו' כ' וי"א הגט פסול מדרבנן משום דחיישינן שמא תשכיר עדים זה לא מצאתי וגם אדרבה מבואר בגמר' דמחשש זה הא כשר ואך לא תעשה לכתחי' זולת בב"י משמע דאומר אמר לפלוני ופלוני מדעתיכם להר"ן הוא פסול דרבנן מחשש חורבא דכיסופא דסופר וגם זה העלה הפר"ח דאף להר"ן היא ס"מ זולת במברר וממנה מפיו פלוני ופלוני אומר אני ממנה אותו בזה ס"ל שאין זה בסוג מילי ל"מ וכשר אף בגט ואף בזה העלה שהיא ס"מ מטעם דעת הרמ"בן וכן עיקר ושוב ראיתי שכונתו להה"מ ולח"מ שמבארים בזה דע' הרמ' ופירשו הכי ל' דכשר ולא תעשה דהיינו שפסול ולא תנשא בו והוא דחוק וצ"ע. תו כ' וכן לשיטת התו' כו' הוי כאלו כ' סתם ולא לשמה א"כ אינו אלא פסול דרבנן גם זה צ"ע מנ"ל הא דלע"ד אף אם אינו לשמה הוי פסול דאוריי' ותדע דהא נובע מן הבריי' דקתני בטל עד שישמעו קולו ודייקינן מינה כל עניני פסולים אלו ובחדא מחתא מחתינהו תו כ' וכ' הב"י דהרא"ש ס"ל כרמ"בן וכו' ונ"מ לענין ממון מהני אומר אמרו כמ"ש בח"מ וא"ל איך אפשר שיהא כשר הא הוי עד מפי עד דתירצו תו' דף ס"ד ד"ה אמרו לסופר דלאו דמי דלעד מפי עד דהנ"מ כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני מנה שלא נמסר עדות לאלו המעידים אלא בפני הראשוני' אבל כאן עיקר העדות לא נמסר אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשו' הגט אך צ"ע הא לשטה זו מה דאמר שמואל מתנה ה"ה כגט היינו באומר להם כתבו שטר מתנת לפלוני וע"ז פליג רב דף כ"ט ואמר אינה כגט בזה הא ודאי ק' דהוי עד מפי עד דהא להם נמסר עיקר העדות ונלע"ד דכל שהועד בפני ב"ד של ג' לא חשוב תו עד מפ"ע ומה"ט בעינן קבלת עדו' בשלשה וכן קיום שטרות וא"כ י"ל דמה דקאמר רב מתנה אינה כגט היינו לענין ריעותא דמילי דלית בה תקנתא ואפי' אם יעידו בפני ב"ד הגדול דלהכי תנן דוקא הרי אלו יכתבו משא"כ במתנה יש תקנה שיעידו בפני ב"ד ויעשו אחרים שלוחים במקומם ע"פ ב"ד והפו' שהוכיחו תירוצם בא"א היינו משום דשם כשר ולא תעשה דחיישינן שמא תשכור עדים וכבר מסיק שם דזה לא שייך בהעדאת עדים בב"ד דזה מקרי גמר מעשה ומעש' לא עבדו וע"כ היינו בלא ב"ד ושפיר הקשו וק"ל תו כ' ואם אמר שיאמרו לסופר שיכתוב וכתבו בעצמם הוי שנוי כ"כ הראב"ד והיינו בפ"ד מה' זכייה וכבר כ' הסמ"ע סי' רמ"ד שעיקר הגירס' שהוא מל' הרמ' ונלע"ד שהרמ' בזה לשיטתי' פ"ט מ"ה גרושין ה' ל"א שכ' שאם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח שיוליך לה אם הוליכו הן אינו גט וע' בהה"מ שם כ' שלמד מעובדא דבגמ' והאיבעי' דבפ"ב מפרש כרש"י נמצא יש ללמוד נמי אף דין דהכא דאם אומר אמרו לאחרי' ועשו בעצמן דהוי שנוי משא"כ להרי"ף דמפרש האיבעי' דפ"ב לענין אם אומר כתבו ותנו לשליח אם הם בעצמם נמי הוו שלוחים ואך לטירחה דדהו חייש וע' ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ט, ועלתה בתיקו נהי דדין דחה"מ מ"מ ניחא דמספיקא לא קני המקבל מ"מ לגבי גט לע"ד ראוי להחמיר כשיטתי' דתיהוי ס"ט:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:11
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:11](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:11)

(תוך דבר' הבאתי תו' פרק אעפ"י דף נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת ודחקתי עצמי לפרש תי' הר"י כדי להסכימו לדעתי וכעת רואה אני שתי' הר"י על הקושי' שניה דנזיר לא מתפרש הכי מדמסיים לית לן למילף מתנאי ב"ג וב"ר משמע דאף לדין מתנה על מה שכ' בתורה נמי בעינן מתנאי ב"ג וב"ר אפי' בנזירות שהוא עכ"ה:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:12
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:12](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:12)

אפי' כו' בין שהוא פקח וכו' בין שאינו שומע ולא מדבר מדכללינהו משמע דכולם שוים להחמיר אף במקום עגון ואולם דעת הרמ' והעיטור להכשיר בנשתתק כתב כמו הרכנה ואף דבב"י כ' דנראה לו דעתם מק"ו דבפקח מהני כתב וכן כתבו הגהות מיימן עלי' דהרמ' וה"ה לפקח שכשר ענין הכתב ולא גרע מאלם שמועיל בו הרכנה ואף הרמב"ן בספ' ה' שטות מביא שטה זו בשם מפורש בתו' מ"מ חייש הש"ע לרבינו ירוחם ואינו מביא ויש מכשירן אלא בנשתתק כיון דאפשר לפרש הרמ' ועיטור נמי הכי כדכ' הב"י שמיוסד ע"פ תי' ב' דהרא"ש דנשתתק דא"א בענין אחר הקילו בי' משום תקנות עגון. וא"כ במקום עגון כדרך שנשאל הש"י שמביאו הב"ה הי' אפשר לצרף דעה זו של הנ"מ לדע' הר"י ורמב"ן המבוארת דכתב מועיל בפקח בפשוט כיון דנמי א"א בענין אחר וכמו שצדד הש"י אמנם בהמ"ל כ' ועוד י"ל דבפקח שיכול לדבר לאו קולו הוא דהא יכול לדבר אבל באלם היינו דבורו ולפ"ז (מה שכ' הב"י צל כצ"ל) דאפי' בפקח די מן התורה בכתב אלא דהיכא דאפשר בדבור פסלו חכמים כתב ולדדי בפקח אפשר דמה"ת בטל ולפ"ז ל"צ לתי' שני שכתב הרא"ש עכ"ל ולע"ד כסברתו משמעות הרבינו ירוחם מדכ' וכבר כתבתי בדין מי שנשתתק ושומע כי די בכ"י ודוקא בחרש אבל בפקח לא וכ"כ בירושלמי כמו שבחרש שאינו מדבר ואינו שומע אין מועיל כתב ידו כמו כן בפקח וכן נראה עיקר הרי דמדמה כתיבה דפקח לכתיבה דחרש גמור דמשמע ודאי אף במקום עגון וא"א בענין אחר משמע כהמ"ל דבטל מן התור' הוא. אך צ"ע בין לתי' ב' דהרא"ש ובין להמ"ל ובפרט על הר"י שכ' וכ"כ בירושלמי הא מן הירושלמי מוכח דליכא לא פלוגי בהכי דאל"ה איך מביא על רשב"ג התיב ר' אבא בר ממל והא מתניתא פליגא הרי שכ' בכ"י אמר לסופר וכ' לעדים וחתמו אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו אינו גט ומסיק דהמתניתא הלכא היא ואי שום דמסיים עד שישמעו קולו דמשמע נמי ולא אף הרכין היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש כלומר וקולו אינו ממעט הרכנה ולשטה זו אף כתב עדיף כהרכנה ונמי אינו ממועט מקולו גבי אלם וא"כ מה דקתני תחילה דכ"י אינו מהני היינו בפקח ומנ"ל דפליג על רשב"ג דילמא אף חרש גמור נמי להרא"ש משום דא"א בעינן אחר ולהמ"ל כיון דלית לי' דבור היינו דבורו ונהי דהרכנה אף לרשב"ג אינו מהני גבי' מ"מ כתיבה מהני ואולי כונתם אך ליישב תלמודן אם רצונינו להסכים התוספתא שאינה משובשת כס"ד דרד"ך שבפר"ח שאז מתלמודן מוכח שחולק בזה על הירושלמי וכן נראה מדלא הובאה בתלמודן לחולק על רשב"ג כבירושלמי אבל בהירושלמי משמע ודאי כתי' א' דהרא"ש ותלמודן אך דייקה לאפוקי מדרבה דר"ג ממלת קול מפני שקול חרש לא חשוב קול שהוא קול כסילים ובטל נמי הוא ובדין פקח סמכו על התוספתא כדכ' הב"י בל' זה ומה דלא מייתי תלמודן ההיא תוספתא דקתני פסול דמפקא מפקח נמי משום דעדיף לי' לאפוקי לדר"כ אפי' מדאוריי'. ולהמ"ל הנ"ל אין זה מספיק דהא בפקח נמי ד"ה בטל וצ"ל מפני שבפקח מודו רשב"ג ורבה דלאו קולו הוא מפני שיכול לדבר לא הוצרכו להביאה והוא דחוק וצ"ע.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:13
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:13](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:13)

ויש מכשירין כ' הב"י דמשמע מהר"ן דלכתיבה צריך בדיקה והפר"ח כ' דל"מ מידי ול"נ נראה דמשמעות מדהשוה מדבר ואינו שומע להצריכו בדיקה והינו לדבורו ומכ"ש דמצריך בדיקה לכתב שומע ואינו מדבר דלא עדיף כתב זה מאמירה דזה וכבר מביא הג"פ ראי' מרמ' פי"ג מה"ג דלכתב נשתתק בעי בדיקה ע"ש. ובדין מדבר ואינו שומר ע' ג"פ ופר"ח ומה שהב"ש כ' ותו' ורא"ש וכו' היינו ע"פ ר"י שכ' בשם ר"ת בשם התוס' הכי אבל תו' שלפנינו דף ע"ב ד"ה קולו מבוארים כדנראה פשטי' הרמ' דכתב מהני לנשתתק וכ"ש לפקח וכן העידו הרשב"א ור"ן בשמם ומסקו להחמיר ע"פ התו' והרמב"ן העיד נמי בשמם הכי וכנראה מסכים עמהם:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:14
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:14](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:14)

א' כותב וב' חותמין וא' נותן כ' הח"מ אבל אחד הנותן יכול להיות הסופר(א) או אחד מהעדים דהא הכל כשרים לשליחות הגט וכ"כ הפר"ח וא' נותן כלומר אחד מהג' הנזכר או הסופר או א' מהעדים וכ"כ הב"ש אלא שקיצר בעד וכ' סופר לתומו וא"ל איך אחד מהעדים יוכל להיות שליח הא איתא ריש סי' קמ"ב דהאידנא אפי' בארץ ישראל צ"ל בפני נכתב ובפ"נ ואיתא נמי שם סעיף ט"ז אמר בפ"נ כולו ונחתם עד א' אבל לא העד הב' אינו אפי' הוא אחד מעידי הגט ואמר העד האחד חתם בפני וזאת היא חתימתי וכו' וא"כ איך אפשר שיהיה השליח א' מהעדים דאיך יאמר בפני נחתם הא לא נחתם בפניו אלא מן אחד ואף אם יאמר אני העד ב' אינו כלום. ובשלמא על הרמ' ל"ק אף דנמי כ' כן להדי' כמבואר בטור בשמו די"ל דאיירי בא"י שלדידי' אף האידנא אצ"ל אבל לדידן ק' די"ל דודאי. אף אם השליח עד יוכל לומר בפני נחתם דאטו מדהוא חתמו לא נחתם בפניו ואינו משקר במידי אלא דלקמן אמר שאם אמר בפני חתם אחד דשוב לא מהני אף כי אמר תו וזאת היא חתימתי מן הטעם שבתלמודן דבעינן או כולו בקיום או כולו בתקון חכמים אבל אם אמר כולו בל' תקון חכמים ודאי דמהני וגם יכול לומר כן. ואפי' להטעם שבתו' ע"פ הירושלמי דמחזי כנוגע היינו דוקא בשכבר קלקל ואמר בפני נחתם חצי' דהיינו עד א' ושוב אמר ואני העד ב' נראה כנוגע מדהוכרח להזכיר שהוא העד ב' אבל בשאומר סתם בפני נחתם אף כנוגע אינו נראה ותדע מדתלה ר"א דינו על המתני' דתנן התם בפני ניכתב כולו ובפני נחתם חצי' פסול ועלה אמר אפי' אומר אני הוא העד שני ואלו עד אין יכול להיות שליח מה ענינו להמתני' הא להמסקנה לא ממשנה יתירה יליף ומילתא באפי נפשי' מיבעי' לי' למימר אמר ר"א עד לא נעשה שליח א"ו דשפיר יכול להיות שליח אם רק שומר פיו לומר בל' חכמים בפני נחתם וכן שפיר הוכיח מהח"מ מדתנן הכל כשרים וכו' חוץ מן הסומא ומפרש בגמרא בח"ל שמעינן הא עד אף בח"ל כשר וכ"ז הי' פשוט וברור בעיני אמנם ראיתי בתשו' פ"מ חלק ב' סי' ס"ח בתשו' הגאון אב"ד מפראג כתוב בל' זה לדברי המעתיקי'. מינה לסופר פלוני הנ"ל להיות גם שליח הולכה ויש לספוקי אם הסופר יוכל להיו' שליח שהרי צ"ל אני כתבתי ובפני נחתם י"ל דהו' משנה מטבע וז"ל הרמ' שבטור סי' ק"ך אפי' הי' הכותב א' מב' עדים החתומים והוא השליח הרי דמכשיר להיות סופר עד ושליח וכו' עכ"פ לית חולק בדין סופר שליח דדוקא בכתב סופר ועד חולקין ובמשה דף ס"ו וש"ס ערוכה דף ך"ט אמר לב' תנו גט או לג' כתבו ותנו אינהו אין אבל שליח לא ומשני טעמא מאי משום בזיון דבעל הכא בעל לא קפיד הרי דעכ"פ אם בעצמם נותנים עדיף וע"כ צ"ל או סופר שליח או עד שליח ואף לדברי הש"ס שם דאמר לב' תנו הרי אלו יכתבו ויתנו קאמר דמה יכתבו היינו חתמו אבל הגט עצמו נכת' ע"י סופ' אחר מ"מ מוכר' דעד שליח כשר וחד טעמא הוא דכמו דעד נעשה שליח וצ"ל בפני נחתם ואני חתמתיו כן הסופר נעשה שליח וצ"ל אני כתבתי ובפני נחתם ומעתה תמי' בסדר הגט כתיבת יד הגאון מוהר"י מרגליות עם הגהו' הגאון מהר"מ מקראקא בסי' פ"ח שכ' בל' זה בפ"ב דגיטין איתא אמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו אפילו אמר אני הוא עד השני פסול וכן פסק הא"ז מכאן וז"ל דאין לעשות העד שליח כלל והטעם כדמפרש כולו בקיום אני מכיר החתימות או כולו בתק"ח על הב' חתומים יאמר בפני נחתם והכא אמר אני חתמתי מעתה ה"ה נמי דאין לעשות הסופר לשליח דתק"ח הוא לומר בפני נכתב והכא אמר אני כתבתי ולא אמר כולו בתק"ח ואין להקל בלי ראי' עכ"ל והוא נגד סתם משנה וש"ס ופוסקים ולא נזכר חומרא זו בש"ס ופוסקים. והראי' דאו כולו וכו' א"ד לנ"ד דודאי מה שהקפידו חכמים היינו בקיום חתימות ב' עדי' דאין לחלק בעדות לאפוקי בכתיבת הגט דכל ענינים הוא אך כי היכי דלא ליתא לאחלופי ודאי דאין נ"מ בזה אף אם משנה הל' לומר אני כתבתיו ובע"כ וכו' ועפ"ז צדקו דברי הא"ז דאין עד יכול להיות שליח משום דאתפליג בעדות משא"כ הסופר אף אם נעש' שליח מ"מ בח"י ב' עדים אומר בשוה בפ"נ ולכך נקט הא"ז דאין לעשו' העד שליח ומסופר לא משתעי וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בכל חד וחד לדינה נפשי' קאי וא"כ אין לפקפק דשפיר יכול להיות הסופר שליח והיינו שצריך לומר אני כתבתי ובפ"נ עכ"ל ותפש עליו המחבר בל' זה ומאוד דבריו אינם מובני' וסותרי' דמתחילה כ' א"כ מוכח דע"ש כשר וחד טעמא דעד שליח וצ"ל בפ"נ ואני חתמתי ולבסוף הסכים לדברי הא"ז מטע' בחתימה גופה צ"ל בתק"ח ואין העד יכול להיות שליח וא"כ יהי' דברי הש"ס בדף ס"ו והש"ס ריש פ"ב סותרים אלא ברור כשמש כו' (האריך והוא דבור אחד ע"פ מה דקי"ל סי' קמ"ב סעיף י"ח דשנים שהביאו גט א"צ שיאמרו) מעתה דברי הרי"מ והגהות מהרמ"א מיושבים ע"פ התו' וכו' דאני כתבתי הוי כאומר אני חתמתי כשם באני חתמתי נעשה כנוגע כן כי אומר אני כחבתי מחשב כנוגע ושייך שפיר למימר או כולו בקיום או כולו בת"ח ומה שבסתם משנה אמר לב' תנו וכ' הרב מפראג וע"ג צ"ל או סופר שליח או עד שליח ומזה הוכיח דסופר יכול להיות שליח לדעתי טעו' גמור הוא כיון דאמר לב' אין לך קיום גדול והוי כולו בקיום וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כדין ב' המביאים) ולע"ד אף הוא לא השיבו כהוגן דהא ניחא לרבא אבל לרבה מה א"ל ומה יענה רבה להמתני' אטו רבה ל"ל דר"א ויותר הי' לן לדחו' לשטתו דהמתני' איירי בא"י שא"צ שיאמרו לכ"ע) וגם מה שכ' שדבריהם הוא נגד הפוסקים לא דק כלל בדברי הרמ' דמה שכ' אמר לי' כתבו גט וכו' אפי' הי' הכותב א' מהעדים שחתמו בו והוא השליח. ה"ז כשר ע"כ איירי שאחד מהם הי' בשע' הנתינה או שנתקיימו ב' החתימו' בב"ד דאל"כ תקשי דבריו אהדדי' דהא בפ"ז פסק דאם אמר בפני נכתב כולו וחתם עד א' אפי' הי' הוא עד הב' אם לא נתקיים בחותמיו פסול ואיך יכשיר כאן אע"כ כנ"ל וא"כ תדעו נאמנה מה שמסיים הרב מפראג דיכול להיות סופר שליח שצ"ל אני כתבתי ובפ"נ נתן מכשול לדורו' לסמוך עליו שלא אליבא דהלכתא כלל עכ"ל ובזה נמי לע"ד לאו שפיר מוקים להרמ' לשיטתי' כי הרמ' שסתם ואפי' הכותב וכו' ה"ז כשר ודאי א"א דאיירי בדוחקיה שהרי סומא מה"ט נקרא פסול לשליח במתני' וברמ' אף דנמי כשר ע"י ב' המביאים או בנתקיים בחותמיו כמבואר סי' קמ"ב סעיף י"ב והיינו משום דלכתחילה צריך להיות שליח שיוכל לומר ואל"ה שם שליח פסול עליו ולא כשר כדכ' הרמ' אלא דנמי הו' לי' לדחות דבא"י איירי ומ"מ לע"ד ודאי אף זה אינו העיקר בסתומות לשונו אלא כדכתבתי ראשית הדברים והדברים הנאמרים בסדר רי"מ בשם א"ז בכ"י לא חתם הא"ז עלייהו והעד הנאמן מדהושמטו מסד' רי"מ שבד"מ וש"ע שלפנינו ודאי לע"ד לאו דסמכא נינהו וכדמוכח מהמתני' דחוץ מסומא והעיקר לע"ד כדכתבנו הח"מ ופר"ח דאפי' העד יכול להיות שליח וכנ"ל שיאמר בפני נחתם אמנם אף לדבריהם שתפשו לעיקר דברי הא"ז לגבי העד מ"מ העיקר לע"ד דסופר מצי למיהוי שליח ואף אם יאמר ואני כתבתיו ל"ל בה וכדמחלק הגאון מפראג בטוב טעם ומה שכ' הפ"מ דעל פי טעם הירושלמי יש ללמוד וספר מעד אומר אני דליתא חדא הא לטע' תלמודן משום דבעינן או וכו' והעיקר לע"ד ליישב קושי' תו' כדכ' הר"ן וטעמ' דמילת' דכיון דאמר אני עד ב' על עיק' הגט הוא מעיד (כדקי"ל על מנה שבשטר הוא מעיד) ובהך חתימה דאמר בפני אין מעיד אלא על חתם ידו ואמאי דקמסהיד בהאי לא מסהי' בההי' ולא תיקנו רבנן להימני יחיד לחצאין ופשיטא דזה לא שייך בהכתי' שאינו אלא דלא ליתי לאחלופי ולדברי הר"ן דלא צרכינן לטעם הירושלמי מה"ת לאחמור הא תלמודן עיקר. ותו ע' בח"ר ובתו' ודוק תראה שמפני דוחק הענין כתבו תו' דבעינן צירף טעם הירושלמי לטעם תלמודן וא"כ הא אף הפ"מ ע"כ צריך להודות דסופר עד אינו שוה אלא ע"פ טעם הירושלמי ולא ע"פ טעם תלמודן וא"כ למה דמותיב הסוגי' על ר"ח דהמשנ' יתיר' אשמעי' או כדרבא או כדר"א ולאפוקי דר"ח ופירש"י דממשנה יתירה א"א למילף אלא חדא ולא תרתי ודוקא או דרבא ואו דר"א א"כ הא ודאי דממשנה יתירה א"א למילף אלא חדא דר"א דהיינו עד שליח דלא יוכל לומר אני עד ב' אבל סופר שליח מה"ת דלא והי' נמי לאפוקי סופר דרשאי להיות שליח כמו שהוא לאפוקי דר"ח וא"כ נהי דדחינן דלא ממשנה יליף מ"מ הדין לא נשתנה וע' בדומה לזה דברי ר"ת שבתו' יבמות דף מ"ב ד"ה סתם מעוברת ותו מעיקרא דדינא אף לטע' הירושלמי א"ד סופר לעד דהא בל"ז מאוד גמגם הח"ר על טעם נוגע אף על עד ואנן נקים להשוות לו סופר והפרש גדול יש ביניהם דדוקא עד דחשיבי' הוא לגבי' כדחזינן בהסוגיא דמה"ט פסול חתם סופר ועד דזמנין משום כיסופא דסופר מיחתם ליה השליח בלא צווי הבעל והיינו מדנאמן הוא לעד שפיר הוא דחפץ שיתקיים עדותו אבל בהכתיבה מה איכפת ליה אם יתקיים או יתבטל וע' ח"ר ודו"ק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:15
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:15](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:15)

אמר כולכם חתמו וכו' כ' הב"ש גם תמוה לי וכו' י"ל על החתימה קאמר וז"ל הג"פ בשם הרב הסגן נרו כי מתוך בעיא זו משמע דבאומר כתבו לחוד יכולין ליכתוב ולחתום כי הראי' שלא נסתפקו בחתימתן אלא במה שאמרו לסופר לכתוב אלמא דבכתבו לחוד יכולין לכתוב ולחתום ולישנא דמתני' דלא תנא אלא כתבו לאו לישנא קייטא אלא בכלל כתיבה היא חתימה והג"פ אף דברור לו שאם אמר תנו לחוד הכל בכלל מ"מ סובר בהרמ' וטור שאפי' אמר כתבו ותנו גרע ואין החתימה בכלל והוא דחוק והפר"ח מדהוציא מל' הב"י והב"ח דאף בכתבו ותנו אין רשאים לחתום הטיח כלפי מעלתם והוכיח שאף בכתבו ותנו יכולים לחתו' ושוב מסיק דחתימה נכללת בהכתי' ואפי' אמר כתבו לחוד נמי יכולים לחתום וכ' סוף דבר בהא סלקינא דחתימא נכללת בהכתיב' וכי קאמר כתבו ר"ל כתבו וחתמו ואי קאמר כתבו ותנו מצו שפיר למכתב ולמחתם וליתן גט ודלא כב"י וב"ח. אך לא כ' א"כ איך תתפרש הבריי' כולכם כתבו אאחד כותב במעמד כולם הא בכלל כתבו נמי החתימה ותיבעי נמי שיחתמו כולם כדתנן במתני' אך מתוך דבריו שמשיג על הח"מ נראית כונתו שכתב ומעתה מה שהקשה הח"מ דא"א ששני סופרים מצי למכתב חד גיטא א"כ כי אמר כולכם כתובו הול"ל דדוקא כולם יכתבו ליתא דסתמא לא כיון אלא לנהוג דהיינו שאחד יכתוב ושכולם יחתמו ואף זה שכותב צריך ליכתוב במעמד כולם הרי דמפרש הבריי' היא פירש ומוסיפה על המתני' דהאומר כולכם כתובו א' כותב במעמד כול' ומה שמבואר בהמתני' דכול' חותמין לא הוצרכ' לבאר ועם שכפירושו מבואר בהר"ן בפי' המתני' כ' כולכ' כתובי א' כותב במעמד כול' כדמפ' בגמ' וכולן חותמין וכו' מ"מ בהרמ' והטור לא אפשר לכוין זה מדעתם שהרי מפרידי' וכתבו כולכם כתובו א' כותב במעמד כולם ושתקו מהחתימה אלא בבבא בפ"ע כתבו אמר להם כולכם חתומו כולם חותמין ואיך אפשר דחתימה בכלל כתיבה וכי אמר כתבו צ"ל כתבו וחתמו וכן בהדין בלא כולכם כ' אמר לעשר' כתבו א' כותב ע"י כולם ואינו מזכיר מהחתימה ובהלכה כ"ז כ' אמר לי' כתבו גט וחתמו ותנו א' מהן כותב וב' מהן חותמין וא' מהן נותנו ולהפר"ח לכל הפחות בהלכה ך"ו הי' לו ליכתוב א' כותב ע"י כולם וב' מהן חותמין מזה נראה ברור דעכ"פ אם אמר כתבו לחוד דאין החתימה בכלל. אמנם כי אמר כתבו ותנו לע"ד ודא' די בהוכחו' הפר"ח דאף רשאים לחתום מק"ו דתנו לחוד וכדמוכח מאיבעי' דשמואל והיינו כיון שגומר שיתנוהו ולא יחזירוה לידו ודאי כונתו בכתבו כל הצורך ע"פ הנהוג משא"כ כשאומר אך כתבו בזה מפרשים הברייתא לדין באפי נפשה דאחד כותב במעמד כולם ומחזירין אותו לידו לחתום כי לא עשאם שלוחים לחתום ובהמתני' נראה שגרסו כדהיא בהרי"ף וכן בב"י אמר לי' כתב' א' כותב וב' חותמין ולא כבש"ס דידן כתבו ותנו וכן בהברייתא כן כבהרי"ף כי למה צורך בהבריי' בבבא זו שלא נזכר מחתימה ומהולכה למלת תנו ולהכ' מפרשים הבריי' בדין כתיבה לחוד והמתני' שהוזכר בה וב' חותמין פירשוה בלישנא קייטא כאלו הי' כתב אמר לי' כתבו וחתמו א' כותב וב' חותמים כולכם כתובו ר"ל כתובו וחתומו והרמ' והטור כשכתבו דין זה בל' כתבו וחתמו ותנו באמת יוכל להיות דמודו אם אמר תנו לא צריך לחתמו ולאו דוקא אלא ה"ה אם אמר כתבו ותנו לחוד ואף הב"י יש לכוין להכי שכ' ומדברי רבינו נראה דלא סגי בשיאמר כתבו לחוד וכו' אלא צריך שיאמר ג"כ חתמו ר"ל בדאך אמר כתבו בלא תנו ולפיכך כ' ברישא אמר לי' כתבו וחתמו ותנו ובסיפא כ' אמר כולכם חתומו כלומר כשאמר כתבו אמר כולכם חתמו דלהבנת הפר"ח מהב"י דאף באמר כתבו ותנו אין רשאים לחתום אין מובן מה זה ולפיכך כלומר הא בבבא דרישא גופה מפני שכותב ושנים חותמין מוכרח לכתוב כתבו וחתמו אלא משמע כדכתיבנא דמודה דבבא דרישא דנאמר בה אף תנו א"צ לחתמו אלא מפני הבבא דסיפא כדכ' כלומר וכו' אך לי' זה הכלומר צריך לי נמי עיון והנכון כדדחקתי שתפשו ל' המשנה בחתמו ומלת תנו הוסיפו מדעתם ובחילוק זה בין אם אמר כתבו לחוד שאין החתימה בכלל לבין אם אמר כתבו ותנו שהכל בכלל מיושב כל הוכחו' הפר"ח זולת מה שמביא ל' הרמ' פ"ב הל' י"ב שמוכרח לדברי הכ"מ שם ה"ה ע' ודו"ק. (ודע דלשטת החולקים על הר"ן כמבואר בב"י ס' ק"ל דלמ"ד חתם סופר ועד פסול אף בחתם סופר ויותר מב' עדים נמי פסול ע"כ מפרשים המתני' דכולכם כתבו אחד כותב וכולם חותמין ע"ד הבנתי ברמ' וטור דהכי קתני כולכם כתובו א' כותב והיינו כדפירשה הבריי' במעמד כולם וכולם חותמין אלו אמר ל' כולכם על החתימה אז כולם חותמין ואיירי בגט הכתוב כבר וכן משמעות הטור א"נ דמפרשי' וכולן היתירים מן הכותב דהיינו ט' חותמין) ויש לע' דלפי' הר"ן ופר"ח איפכ' ק' על איבעיות שמואל הא מן הבריי' הנ"ל נשמע דבל' כתבו אף כתיבת הסופר בכלל מדמצריך בכולכם כתובו לכתוב נמי במעמד כולם ולא אמרינן ההוא כתובו כ"י לחוד ולא כתב הגט בשלמא למה שחלקתי בפירוש הרמ' וטור שפיר דודאי כתבו לחוד כתב הגט ולא כ"י ואך בדשמואל מדאמר כתבו ותנו שבזה ודאי כ"י הוא ולשנים אך אמר שמוכרחים לחתום נסתפק אף לפירש"י כי י"ל סתמא לא הטריחם יותר וכתב הגט הי' כונתו לאומר אמרו משא"כ להנ"ל לפיר"שי ק' שוב ראיתי שהפר"ח עצמו הירגש בזה אות ט"ז אבל תירוצו ממש כלא הי' ע"ש ודוק אחרי כותבי כל הנ"ל עיינתי בהיש"ש וגרס נמי הכי וז"ל מתני' אמר לי' כתבו א' כותב וב' חותמין כולכם כתבו א' כותב וכולם חותמין ת"ר אמר לי' כתבו א' כותב ע"י כולם וכלם כתבו א' כותב במעמד כול' וכ' וא"כ משמע מהא דכולכם כתובו לא בעינן אלא שא' כותב במעמד כולם אבל לענין חתימה סגי בב' מהן ובמתני' קאמר דכולם חותמין ובע"כ צ"ל דמתני' מתני בטעו' וכולכם חתומו הוא (וזה א"א דהא א' כותב קתני) או חסר מלת חתמו וכן משמעות הרמ' וטור אך מה שכ' דבהבריי' משמע דכולכם כתובו וכו' כנ"ל זה לע"ד ליתא במשמעות הרמ' וטור דממ"נ אם החתימה בכלל מוכרח כולם לחתום כדע' הר"ן פר"ח ואם אינה בכלל אף ב' מהן אין רשאים לחתום וכנראה מדעתו בזה כדע' הפר"ח דבכתבו לחוד החתימה בכלל אלא דבהקפידה דכולכם מחלק דאם לא הזכיר אלא כתיבה אין ההקפידה אלא על הסופר שיכתב במעמד כולם אבל לחתום רשאים ב' מהן אם לא שהזכיר כולכם חתומו להדי' וצ"ע וכ"ז בשאמר כתבו לרבים אבל בשאומר לסופר כתוב ל' יחיד במעמד אחרים השומעים מבואר דלכ"ע אין רשאי השומעים לחתום וע' סעי' ד':


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:16
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 120:16](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/120:16)

והאחרים משום תנאי כו' הקשה הג"פ הא לא הוי שום דין ממשפטי תנאי ונימא התנאי בטל והמעשה קיים וי"ל דכשאומר לי' כולכם מגלה דעתו דאינו רוצה לגרשה אא"כ יחתמו כולם ועדיף גלוי דעת לבד מתנאי שאינו כהלכתו ועי"ל דבשאמר כולכם ה"ל כאלו התנה עמהם שאינו עושה אותם שלוחי' במקומו אא"כ חתמו כולם ותנאי דהו' ע"י שליח לא בעינן למשפטי התנאי (וע' סי' ל"ח סעיף ב') ומסיק ומ"מ הנה למדנו דתנאי דמתנה בהדי שליח א"צ משפטי תנאי וא"כ באומר לי' כולכם ומת אחד מהן הגט בטל כפי ב' תירוצים שכתבתי אבל לתת לו דין תנאי דמעכשיו יהא גט אם יחתמו כולם כדמשמע מהר"ן כמ"ש ס"ק ב' נראה דלא מהני כ"ז שלא פי' ואמר מעכשיו עכ"ל ולע"ד דבריו צ"ע דהא לתירוצו הב' דהוה כאלו התנה עם העדים שאינו עושה אותם שלוחי' אא"כ וכו' ולמה דמסיק דכל שלא אמר מעכשיו היינו תנאי. אם כדמסיק נמי הח"מ א"כ העדים לא נעשו שלוחים עד שיחתמו כולם. איך כשר כדחתמו תרי מנייהי הרי הראשונים חתמו בעוד שלא היו שלוחים והוי נמי שאמר כתבו אם לא באתי תוך י"ב חודש וכתבו תוך י"ב דהגט בטל א"ו התנאי אינו עם העדים אלא שהתנה על הגט שלא יהא גט עד שיחתמו כולם והתי' א' ע' תשו' רש"ל סי' ך"ה דר"ל דגלוי דעת ואומדנא אין מועיל אלא בממון ולא בגיטן וקדושין (הן אמת שלא משמע לע"ד כדבריו בגיטן דף מ"ו הוא המקום שממנו מביא ראי' בתו' ד"ה דאי ובח"ר שם אלא דמשמע להו דשם לא שייך לבא עליה מכח גלוי דעת דכל ג"ד היינו בצירף האומד ושם מסתביר להו מדבעי לר"מ כפילות דלא הוה אומדנא ואי משום דכ' והא הכא דאין לך גלוי מילתא ואומדנא יותר מזה וסימני איילונית מוכיחים עלה אי מש"ה ל"א חדא דאך ספק איילונית הוא מדצריכה גט ותו דמש"ה אין הוכחה לגרשה דהא יוכל ליקח אשה עליה אלא דשונא נמי אותה וי"ל אף בלא איילונית היה מגרש' ולא הי' אומד המוכח ואין מועיל הגלוי דעת לחוד וע' גיטין דף ע"ב ע"ב אמר ר"ה גט כמתנתו עם פירש"י וע' תשו' מ"ב סי' ע"ו ותשו' מ"ל סי' קך"ב וצ"ע) אמנם עכ"ז הכא פשיט' דלא הו' אומד כלל שלא הי' מגרשה אם לא יחתמו כולם וא"כ מה מקום יש לבא בג"ד לחוד כמבואר בתו' הנ"ל. והנלע"ד די"ל דדין תנאי זה א"צ למשפטי התנאים משום דהו' כמגרש ותולה במעשה. דמי' דגיטין דף ע"ו אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה וה"ה באומר לכשתעשה דבר פלוני כדכ' הרמ' ריש פ"ט מה"ג המגרש לאחר זמן וכו' וזה א"צ לכפול דבריו ובהל' ד' וכן אם תלה הגרושין במעשה דינו כדין מגרש אחר זמן (וע' סי' נ"ג סעיף א' שם כתבתי דל' הרמ' שכ' כיצד ל"ד וה"ה ה"ז גיטך לכשתתן לי) וה"ה הכא מדתלה במעשה חתימות כולם ה"ז כאומר זה גיטך כשיחתמו כולם דאין הגט חל עד שיחתמו כולם וא"צ למשפטי התנאים וא"כ מה שכ' הב"ש על הח"מ אלא גם על הרמ' ק' ושם ישבתי מלבד דשם לא נזכר שום ישוב על הקושי' אלא שמביא הוכחות מהטור וש"ע דאזלו נמי בשטו' הרמ' וזה אינו מעלה ארוכה לעיקר הקושיא. ובפרט דהכא הדברים מהר"ן והר"ן מתמי' שם על הרע' נוסף לזה למה שכתבתי אף הרמ' הכא מודה דגרע מתנאי אם ואם נשאת קודם המעשה שתלה בו הגרושין תצא אף אם נתקיים אח"כ כדכ' פ' הנ"ל הלכה ה' אבל התולה גרושין בזמן או במעשה כו' ואם נשאת כו' תצא כו' ואולם דברי הר"ן פ"ק מתפרשים בפשוט ע"ד הח"מ וע"כ לפרש אף הרמ' ז"ל אך לזה שהגט גט ומודה שתצא מהשני (גם י"ל דס"ל דכל שאמר כולכם ונותן הגט מיד עם זמנו של שטר הוי כמו בסי' ך"ט סעיף ז' שמכניסן בדבריו תנאי עם מעכשיו וע"ש ח"מ וב"ש ובזה לק"מ ודלא כהחלטת הח"מ וג"פ וב"ש וצ"ע) אך דברי הר"ן פ"ב ק' לי' דז"ל איתמר אמר לי זכו' ועד י' ימי' וקודם שנתנו לה חתמו כולם (וזה נמי פירש"י ז"ל ונמי צ"ע) דכיון דאמר כולכם לא שוי' גיטא עד דחתומו כולם וזה תימא מה הקפיד על הנתינה שתהא בתר דחתמו כולם וגם סותר דבריו שבפ' א'. וע"כ שכ' זה לפי' למה דנאמר א"ב דחתמו ב' ביומי' ואידך מכאן עד י' ימים דלמ"ד משום עדים פסול משום מוקדם דע"כ איירי בשחתמו כולם קודם הנתינ' דאל"כ למ"ד משום עדים הא ודאי לא שוי' גיטא עד דחתמו כולם וא"כ מה אירי' שחתמו בתר י' יומא אפי' באותו יום כל שנתן עד שלא חתמו כולם נמי פסול א"ו דאיירי שחתמו כולם קודם נתינ' אבל למ"ד משום תנאי באמת כשר אפי' חתמו האינך בתר שנשאת. אך ק' לפ"ז למה לא קאמר הגמר' זה לא"ב בשנתנו עד שלא חתמו כולם דעול' אף לר"ש ואולי משום דנ"מ זו אינו פסול בגט ואפשר לתקנו ע"י שיטלנו הימנה ויחתמו כולם ויחזור ויתננו לה וע' סי' קך"ז: