## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 177

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/177:1)

הג"ה עד שלא תבגר הא משבגרה קנס אין לה כמבואר בקר' ובשת ופגם אין לה מדיצא' מרשות אביה והוא של עצמה ומפותה דמדעתה מחלה ומבואר הא באונס יש לה צער ובושת ופגם וכ"מ ברמ' וע' בח"מ סי' ר"ע סעיף ב' בהג"ה דגדולה הסמוכה על שולחן אביה שמעשי ידיה לאביה וצ"ע קצת אם אף בסמוכה שייך דמחלה כיון דאלו לא מחלה והיתה נשכרת באתנן אפשר היה של אב וע' נמי שם סי' תך"ד דין בשת ופגם היכי דחבלו בה. והטוענת פתית אותי בהבטחה לישאנה ועל מנת כן מחלה ונתפתה והוא מודה אלא שחוזר בו אם יהא חייב בבשת ופגם כ' מהרי"ק שורש קך"ט דאם לא הבטיחה בשעת מעשה אלא דקודם לכן הבטיחה כן ולאחר זמן בא עליה סתם ולא הזכירה לו באותה שעה שישאנה בכה"ג לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה ומביא ראיה מזבין למיסק לארץ ישראל דלא מהני גלוי דעת מקודם ואמרינן דברים שבלב לא הוו דברים (והדברים לע"ד מותמהים כי יותר יש לדמות האשה למוכר והבועל ללוקח שמבואר בח"מ סי' רך"א מי שבקש לקנות מחבירו ושאל ממנו מאתים ונתן לו בו מנה ולא נתרצה ואח"כ נתרצו ונתן לו החפץ סתם אם הלוקח תובע למוכר שיתן לו החפץ צריך ליתן לו ר' וכל מעיין יראה דלהא דומה ואין ענין כלל לזבין אדעתא וכו' שזה לא היה כלל דבר שהמקח בשבילו נעשה וא"כ לא מיבעי' אם תחילה לא רצתה להשמע לו עד שהבטיחה בהנשואין והיא היתה שואלת הבטחה זו ממנו דפשיטא דהוא ממש הנ"ל אלא אפי' בנידן משמעות ענינו שהנואף בשפיתה אותה הבטיחה מעצמו בהנשואין ואח"כ בסתם נשמעת אליו מה"ת דלא נימא דעל סמך הבטחה ראשונה נשמעת לו דומיא דאלו בא לוקח אצל שימכר לו דבר במנה והמוכר מיאן לפי שעה או שנטרפ' השעה ולא נגמר ושוב נועדו יחדיו ונתן לו החפץ סתם וכי נמי דבמתנה נתן לו ופשיטא שמחייב ליתן מה דפסיק אנפשיה וגבי נדר לה אתנן אטו מחויב לנדור בשעת מעשה ויותר מזה צריך לי בעניותי עיון אם לא יהא מחויב ממש לישאנה ע"י הבטחה זו כמו אלו נדר לה אתנן קי"ל שלא קנתה גוף האתנן אא"כ עמד בחצרה אלא שגופו נשתעבד או בהאתנן או בדמיו (ועיין בהרא"ש מס' ע"ז) וה"ה בזה למה לא יתחייב לקיים הבטחתו הא למה זה דומה להאומר לחבירו שמור לי היום ואני אשמור לך למחר דבמה שחבירו שומר לו היום נשתעבד גופו לשמור למחר והוי שומר שכר מההוא טעמא וכדקי"ל בח"מ סי' שט"ו שכל תנאי דשכירות א"צ קנין ואף שבגופי שדוכין כ' הסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב אבל קנין על חיוב שישאו זה את זה גרידא כמו שכ' מור"מ כאן לא מהני דה"ל קנין דברים היינו לע"ד ע"פ מה דכ' נמי ריש סימן רמ"ה דודאי בשעת כתיבת התנאים אינו רוצה שום צד משניהם לשעבד נפשם בכל מה דפסקו אנפשם שיתן לו ביתו שהיא ברשותו מיראה פן יתחרטו אחד מהצדדים מאיזה סיבה וכו' ולהכי כ' קנין על החיוב לא מהני נמי מההוא טעמא דלהכי לא נכתב הקנין בל' חיוב אנפשו שישאו זה את זה מיראה פן ירצה להתחרט וכותבין בל' סתם שישאו זה את זה וע"ז עושין קנין וזה הוא כקנין דברים אבל בתנאי שכירות שממילא ע"י שחבירי עושה מה שמצווהו נתחייב הוא במה שמבטיחו יהיה דבר חוץ מגופו כמו שכירות או אתנן יהי' במה שבגופו כמו אשמור לך בהכל נשתעבד גופו לקיים וא"כ יהא מחויב לישאנה ואף אם נדחק ונאמר דלא אפשר כלל להתחייב בשום אופן שישא אותה מפני שאף אחר שנשא הא בידו מד"ת לחזור ולגרשה אי נמי משום דהוה כמחייב בדבר שאינו קצוב וכן משמע קצת מדהוצרכו הראשונים להמציא החיוב קנס בשדוכין דמשמע דאין שום תחבולה לשעבד על עסק נשואין וא"נ משום דפסיקה זו בנ"ד אף דמצוה היא שישאנה היינו בתר דעביד מעשה אבל הפסיקה אפשר יוכל לטעון משטה היינו בך כמו הפוסק לשדכן שבח"מ סי' רס"ד אכתי עכ"פ מה"ת דנמי דמחלה בושתה ופגמה בחנם הא מחילה בטעות קי"ל דלא הוה מחילה וצ"ע תו כ' ואפי' התנה כן בשעת מעשה ממש וכו' אע"ג דקא מטעה לה לא מתחייב ואע"ג דבעלמא מחילה בטעות לא הוה מחילה די"ל דש"ה שנבעלה שלא ע"י קדו' גליה דעתה דלא איכפת לה בבושתה ופגמה ולא נתכונה זו אלא להנאת בעילה וכו' והן הן דברי הב"ש שהעתיק בקיצר וכמה ק' עלי סברא זו הא התנה בשעת מעשה ומיאנה לשמוע אליו אם לא שיחפה בושתה בנשואין ואנן ניקום ונימא שנתכונה להנאת בעילה וראיה שמביא יש לדון אחריה טובא כי תמצית הראיה ע"י שתופס עיקר סוגיא דקדו' דף מ"ו דעיקר קרא בפיתה לשם אישות משתעי ולע"ד הסוגי' דכתו' דף ל"ט ע"ב דמקשה לכשיוציא אשתו היא ופירש"י וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא ואלו בפיתה לשם אישות פשיטא דאין ריח קושי' דהא מ"מ יכול לגרש' וגם צריכה גט כשהיא ואביה מרוצים כמבואר שם בתו' בד"ה מפתה א"ו סתמא דסוגיא זו תפוס לעיקר דסתם מפותה היינו שלא לשם אישות ובזה ממילא נדחה הראיה דמקשה על הסוגיא דריש נערה מה מקשה מאי קמ"ל תנינא וכו' לאביה איצטרך ליה הא נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה מדעתה עביד הא בסיפא דהא מתני' מסיים בהדי' דאין המפתה נותן אלא כשלא יכנס ואם איתא דהויא כמחילה בטעות כשאומר לה לכונסה ואין כונס א"כ היכי ידעינן ממתני' דא"נ דלאביה הוו מדקא יהיב מפתה כיון דלא יהיב אלא לכשלא יכנס אע"ג דהוה לעצמה בדין הוא דיהיב אפי' מפתה לכשלא יכניס דהא הוי מחילה בטעות דפשיטא דיש להעמיד משנתינו בפיתה לשם אישות דהא עיקר קרא בהכי מיירי וכו' א"ו כנ"ל ולדברי הנ"ל הא חזינן שסתמא דגמר' מגיה המתני' כדי שלא לוקים במפתה לשם אישות ומה תו ק' ותו תמיה לי במפתה לשם אישות דהיינו דרך קידושי ביאה הא לא שייך סברתו כלל דהואיל שנבעלה שלא ע"י קדו' גלי דעתה וכו' וא"כ הא עדיין ק' לוקמה בפיתה לשם אישות ומה שכ' דאפי' פתה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב תמה אני הא מ"מ סברה שיתרצה ומדוע לא יהיה מחילה בטעות אם חוזר ומגרשה א"ו העיקר כדכתיבנא דסתמא דש"ס תופס לעיקר דאיירי הקרא בשלא לשם אישות להכי לע"ד דין זה צ"ע ואלו הייתי כדי לחלוק על כבודו הייתי חולק להדי' וע' סנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה במפותה כתבו ונראה לפרש ולעולם לעצמה ובמפותה מיחייב אי אמרה בשעת שבא עליה שאינה מוחלת הקנס ובעובדא דמהרי"ק ז"ל לא דן כלל משום זה כי שם לא הודה הבועל וכן העתיקו הב"י וכ' במהרי"ק ושם כ' דין אשה טוענת וכו' והוא כופר ודוק.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/177:2)

הג"ה ואם נשאה המפתה א"צ ליתן לה קנס וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולת טור וכן ברמ' וע"ש במ"ל האריך בטעם שיהיה לה ר' אף כי היא בעולה והעלה שהוא בפלוגתא:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/177:3)

והבת כל זמן וכו' כ' הרמ' הביאו הטור אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת וכ' הראב"ד אין כאן שבועה לפי' שאין כאן תובע שהתשלומין אינו שלה וכמו מנה לאבי בידך הוא ואי ביתומה אין כאן מ"מ כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עביד וכ' המ"ל ואפשר דסובר הרב דקטנה שנתפטי' לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא ואף דהדברים ברורים דקטנה לאו ב"מ היא כמבואר בתו' ריש פ' נערה ד"ה אביה מ"מ לע"ד לא פעל מאומה דאלו איירי הרמ' ביתומה קטנה ק' הא אין נשבעין על נתינות קטן ואפי' תבעו כשהוא גדול כמבואר בהרמ' פ"ה מטוען ובח"מ סי' צ"ו ולהכי נלע"ד דאיירי כשבא עליה ואביה חי והיא נערה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב והיא תובעת ושפיר הוה מנה לי בידך והרמ' לשטתו דלשם הלכה ט"ו שפוסק בזה דהכל שלה ולא אמרינן בזה דמחלה כיון דבשעת מעשה לא היתה בת מחילה שהיה שייך להאב והראב"ד נמי לשטתו דשם משיג נמי וסובר דמ"מ מדעתה מת האב אמרינן למפרע דמחלה וע"ש במ"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 177:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/177:4)

זונה שתבעה ע' ש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק נ"ב כ' דזה אפי' האידנא שסתמא הם נדות וכ' הב"ש ואם נדר לזונה שהוא חייבי מיתת ב"ד אז פטור ע"פ הדין מ"מ אין יוצא ידי שמים עד שישלם ואם תפסה אין מוציאין רש"י פ' השוכר את הפועלים דף צ"א שם כ' רש"י וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם א"נ אם תפס לא מפקינן מניה וכן שמעתי מפי מורי ולע"ד דברי הללו אינם מוחלטין אלא מצינן ממון שאין לו זכות בו מן הדין כי אם לצאת ידי שמים אי תפס מפקינן מיניה כדאיתא בי"ד סי' קס"א סעיף ב' ג' ומשם למדו הרמב"ן והריב"ש דה"ה הטוען מנה לי בידך והלה משיב א"י אם נתחייבתי דפטור מדיני אדם וחייב לצאת ידי שמים דאם תפס מפקינן מני' הביאה הש"ך ח"מ בסי' ע"ה ס"ק ך"ב אך ע' ש"ך הנ"ל סי' ך"ח ס"ק ב' אמנם שם סי' ע"ה תמה אני על הש"ך שהעתיקה סתם להלכה כי לע"ד י"ל דמהני תפיסה ומן הרמב"ן וריב"ש אין ראיה כלל שהרי הרמב"ן ז"ל הוא הראשון שחולק וסובר בכל ספיקא דדינא דתפיסה לא מהני כדכ' הה"מ בשמו סוף פ"ח מה' נזקי ממון וסוף פ"ב מה' גניבה וכן הריב"ש פוסק הכי סי' ק"ס הביאם הת"ך סי' ס"ד ומשמע ל' הה"מ בשם הרמב"ן דאפי' בטענת ברי דהתובע נמי הכי דינא שהיכא שתחילת הדין המוציא מחבירו ע"ה שוב ל"מ תפיסה אם לא שלא בעדים אז יש חלוק בטענת ברי אבל בעדים בשום ענין לא מהני וכן משמע ממה שמביא הת"ך סי' מ"ז בשם בעל התרומות שפירש הרמב"ן דברי הרי"ף גבי איסתרא בשתפס ברשות ולא פירש בטענת ברי דהיינו שטוען ברי שלזה היה עיקר כונתו ש"מ דלדידיה ל"מ וכן בנ"י פ"ק דמציעא מבואר להדיא דאינו מועיל אף בברי הובא בת"ך סי' נ"ג ובסי' נ"ח כ' שהוא מהרמב"ן ואם כן שפיר פסק נמי גבי א"י אם נתחייבתי הואיל דתחלת הדין הממע"ה לא מהני תפיסה אלא שהיה מקום לומר דבזה שאני הואיל ובלא תפיסה חייב ידי שמים ומביא ראיה מרבית אבל לשטת החולקין ואפי' בספיקא דדינא סברו דמהני תפיסה ואף שלהתופס נמי ספק אם נתחייב לו מ"מ משום דהדר הוה ליה איהו הנתבע מכ"ש שיועיל בזה תפיסה דהא בסד"ד אינו מחויב אף לצאת ידי שמים וא"כ נהי דבסד"ד בלא ברי הניח בת"ך סי' ע"ח בלי הכרעה מ"מ למה דמסיק סימן נ"ד דבטענת ברי אפי' בספק שבשטר מועיל תפיסה אף דשכנגדו נמי טוען ברי מ"מ מפני שע"י השטר ספק לנו מהני טענת ברי דידיה ומועיל התפיסה מכ"ש הכא דודאי ספק לנו שהרי הנתבע עצמו מסופק מסתביר לע"ד ברור דמהני תפיסה דידיה כיון שלאחר התפיסה הוא הנתבע ואיך יוציא זה מידו בספק. ובזה אין שום ראיה מרבית דשם בודאי אין לו זכו' ממון אלא ידי שמים אבל הכא שהספק אם מדינא חייב לו והוא טוען ברי למסקנת הת"ך הנ"ל למה לא תועיל תפיסה. וא"ל ממה שמבאר בת"ך סי' ט"ז דעת הר"אש גבי מסור דל"מ תפיסה אפי' בברי דש"ה שהמוסר מכחיש בברי ולולי הס"דד אם עשו תקנת נגזל במסור לא נסתפק לנו ולהכי תפיסה בעדים ל"מ שאל"כ לא שבקת חי לכל בריה דהא הנתבע עצמו מסופק ומכ"ש הב"ד לכן לע"ד למסקנתו בסי' נ"ד מכ"ש בא"י אם נתחייבתי דמהני תפיסה וצ"ע ואף הא גופא דמשני על הטור במסור בסי' ט"ז לע"ד עדיין צ"ע דמה מדמה תפיסה זו לכל תפיסה בעדים שתופס ואומר שלי הוא דאנן סהדא דכל מה שבידו בחזקת שלו ומסור הא כבר הורע חזקתו עד דלהכי מיבעי אי עשו תקנת נגזל גבי' למה לא נימא להר"אש דכיון שטוען ברי מהני תפיסה. ואולם לפ"ר לדבריו הנ"ל יהא מוכרח שהרי"ף ודאי אזיל בשטת הרמב"ן דאזלינן בתר תחילת הדין ותפיסה לא מהני דאל"כ ק' מה הוצרך לבאר בפרק אחד ד"מ בסוגיא דשקול הדעת דעובדא דר"י ב"ר יוסי ור' חייא לא היה טעות בשקול הדעת ולהכי קם דינא במה שפרעו ות"ל דאפילו הוה טעות דשקול הדעת ואפי' הוי נמי טעות בדבר משנה שהיה מפורש סברת ר"ת אכתי אטו משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ידעינן ודאי שהודאתו היתה אך שלא להשביע ודליהוי כאלו לא כלום הודה הא זה א"א ובודאי מ"מ מידי ספק לא פלטינן אלא משום דאפשר שלא להשביע הודה ממילא היורשים פטורים מטעם א"י אם נתחייבנו וא"כ איך אפשר ליהדר דינא מה שכבר פרעו הא הוי עכ"פ התובע תפס וטוען ברי ועד כאן לא שייך למיהדר דינא אלא היכי דלהאמת הנתבע פטור בברי כגון למשל הדיין טעה וחייב מכח גרמי והוא גרמא אבל בנדון זה איך אפשר אלא משמע כנ"ל אך עכ"ז צ"ע אם לא יהא נחשב תפס ברשות דלכ"ע מהני תפיסה כיון דבתורת פרעון בא לידו וע' ספר ת"ך סי' ס"ב ובש"ך ח"מ סי' ך"ה ס"ק ב' וצ"ע אם לא אפשר יותר לדמות נתינה ע"פ פסק ב"ד של טעות לנתינה בטעות שבי"ד ובע"כ לידחוק שהל' כבר הורה זקן משמע לו דמדין גמור זיכה להמוחזק ולא מכח תפיסה והנ"מ לענין אי הדר אידך ותפס: