## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 35

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:1)

האיש יכול לעשות שליח הנה קי"ל אין שליח לד"ע ואיתא במס' ב"מ דף י' ע"ב לחד מ"ד תלי' אם השליח בר דעה דאי בעי עביד. ולאידך צריך להיות בר חיוב והכי פ' הרמ"א בח"מ סי' קפ"ב ולתי' א"נ שבתו' שם ד"ה יש נפקותא דלכל הדעות כהן שאמר לכהן קדש לי גרושה דא"מ אבל מתירוצין א' משמע דלא נאמר א"ש לד"ע אלא לענין עונש לחייב המשלח אבל המעשה מתקיים אפי' ע"י שלד"ע. וכן מבואר בס' א"ז כ' על קושי' תו' בל"ז י"ל דכי בעל אז לוקה ב' א' משום לא יקח וכו' ולכלהו לישני חיילו הקדו' כשמקדשה עי"ש ולענין העבירה פליגו אי מחייב המשלח או לא א"נ וכו' כבתו' ונראה מסימות כה"פ דתפסו עיקר התי' א' דאל"ה לא הוי שתקו מחדוש זה (אך מ"מ צ"ע על הרמ' שאינו מעתיק הנ"מ למלקו' ומטעם זה נראה שהדין עם הב"י בי"ד סי' ק"ס שמחליט דלא נפק מפומיה דרש"י ז"ל ההיתר רבית עי"ש דהא המע' שם באחרונים ובפרט במ"ל פ"ה מה"מ עיקר המצאת ההיתר ההינו במה שאין המשלח נעשה לוה ע"י השליח משום דא"ש לד"ע ולהנ"ל אינו אמנם בתשו' ר"י מטראני חלק א' סי' קי"ו מחליט איפכ' מדעת א"ז הנ"ל וכ' הרי לתי' אחרון כיון שאין שלד"ע אין מעשיו כלום אעפ"י שלתי' א' לא משמע כן מ"מ לא סתרו ושני הנפקותית אמת וכו' אלא מאחר שמדברי הגמ' אין הכרע צ"ע עכ"ל. תו כ' יש לספוק אי אמרינן בדרבנן נמי א"ש לד"ע ע"ש וא"כ אף במי שאמר לאחיו קדש לי אם אמנו נמי יש לספוק אם מקודשת והנה בני הבחו' החריף מו' ליב ז"ל הביא ראי' דבדרבנן לא אמרינן א"ש לד"ע ממה דקי"ל דיוכל אדם לשחרר ע"י שליח ות"ל דיש עבירה דלעולם בהם תעבודו א"ו מוכח שיטת הר"ן פ' השולח דרק איסור דרבנן הוא והקרא אסמכתא ובדרבנן יש שלד"ע עכ"ל ושפתים ישק כי מבואר במתני' בפ"ק דגיטין י"א ע"ב האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ר"מ אומר אם רצה לחזור יחזור הרי דלר"מ אין שליח זה זוכה לו אלא ע"י שליח הולכה וכן פסקינן דהשליח צריך שיאמר בפ"נ והיינו דוקא ש"ה ודוחק להעמיד דוקא במשחרר לצורך מצוה דרבים אך הא תינח להר"ן אבל לשטת תו' דעשה דאוריי' הוא הא ק' משא"כ לשטת הא"ז דלתו' א' המעשה תמיד מתקיים מעיקרא לק"מ נשמע עכ"פ בקדושי' שני' עי"ש ממ"נ מקוד' דלתי' א' פשיטא ולתי' א"נ מוכח דבדרבנן עכ"פ יש שלד"ע ובקידושי עבירה דאוריי' צ"ע ויראה שהיא ס"מ וע' במ"ל פ"ק מה"ר. ותוך כסליו תקל"ט הגעתי ספר הגאון נ"ב שי' ומצאתי סי' ע"ה פלפל ארוך מגאוני זמנינו בע"ז ע"ש:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:2)

וי"א שגם וכו' כ' הב"ש ואע"ג לקמן סי' קמ"א פ' בש"ה וגם בידו וכו' ושם סעיף י"א כ' כמו הכא ולפ"ר נראה הוא ט"ס וצ"ל אע"ג לקמן פ' בש"ה וגט בלא ע"ח בידו צריך עדים והוא סעיף י"ב ותיר' דש"ה דהוא להתיר לכן הוא ס"מ דודאי אם היינו יודעים אמיתת הענין שהי' כן היתה מגורשת ודאי אלא שא"א להתירה ע"פ השליח לבד שהיא כע"א וכן מבואר ברמ' פ"ט מה"ג הטעם משא"כ הודאו' קדו' שהוא לאסור מועיל הודאתם שהוא במקום הידיעה אמיתות הענין ושם ס"ק י"ז הקשה קושיא זו על הרמ' ותירצה באופן אחר מהמבואר בהמר' וא"י טעמו. וע"כ הכא כונתו לתי' הרא"ש דמסכים הכא עם הרמ' ושם פו' בש"ה וגט בידו צריך עדים והוי מהיפך להיפך וא"כ א"צ להגיה אלא שהל' דחוק דהא קושיא זו מביא בתר הכי:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:3)

הג"ה י"א דאינה מקודשת כלל זה ל' הריטב"א ומפרקינן לא חציף אינש לשוי' אבוה שליח משמע מהכא לכאורה דבאינש דעלמא דליתיה לההוא טעמא שקדש אשה לחבירו דחיישינן דלמא שליחא שוי' להצריכה גט מס' ואע"ג דלא טען שליח כ"ש דטען ודוקא בדשדיך כי הכא וי"ל באינש דעלמא פשוט לן טפי דדלמא עביד מנפשיה ובאבוהו הוא דחיישו אי לאו ההוא טעמא וזה נכון אלא שראוי להחמיר משמע אבל לא שדיך אף להחמיר א"צ אבל י"ל דוקא בלא טען שליח ובטען אפי' לא שידך יש להחמיר וע' בהר"ן דף רכ"ה ע"ב וע' סוף סימן מ"ו תשו' הרא"ש:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:4)

יש מי שאומר בהטור פה אבל אם לא אמר לשדכה לו והלך וקדש לו א"מ ולא חיישינן שמא עשאו שליח ל"ש אם המקדש אביו או נכרי ואפי' נתרצה בקדו' כששמע אינו כלום והוא מהרא"ש הביאו הב"י ולא הביא מי שמפקפק ויש לתמו' שלא נזכר חדוש זה בהש"ע ובפרט שבסי' ל"ז מביא דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר בסעיף י"א דבקדושי קטנה שלא לדעת אביה מהני רצוי האב אלא שהרא"ש מחלק בינייהו. אך צ"ע מאין למד לחלק אי משום דק' לי' מ"ט שאמר רבינא אפילו למ"ד כו' שמא נתרצה הבן לא אמרינן וסובר דה"ט דאפילו נתרצה לא מהני הא פירש"י ז"ל דבן דייק וכו' ואדרבה משמע מיניה דהך בהס' הוא דאיכא לאפלוגי ולא בודאי נתרצה דחזינן למפרע דזכות הוא לו וזכין וכו' וכמו שביאר הר"ן בקטנה ואפילו לשטתו שפי' בקטנה דבנתרצה הוי כמי שאמר מעיקרא צאי דהוי' שלוחא דאב לזכותא מכ"ש די"ל הכי גבי בן לאב דהוי נמי שעשאו מעיקרא שליח דהא האב יותר הגון לשליח מקטנה ויותר זכו' לו לישא אשה מזכות הבת להאב דיות' מחויב לישא ומה שמחויב האב להשיא בתו ואף ל' רש"י ז"ל הכי דייק שכ' על הא דאמר רב שימי אא"כ שמענו ומזה דייק הרא"ש דבשמענו שנתרצה האב חיישינן לקדושי בתו וסתמא בחד מחתא מחתינהו דה"ה דכשמענו ברצוי הבן דמהני אך היש"ש ז"ל מתקן לשונו על דעת הרא"ש וכ' והנה מה שפירש"י אא"כ שמענו אין הפי' אא"כ שמענו שנתרצה האב בקדו' דא"כ הי' לו לפרש אא"כ שמענו שנתרצה ועוד סתמא איירי ההוא עובדא שנתרצה הבן דאל"ה הי' מוחה בדבר אלא שאין מועיל רצוי דבן לגבי אב שהרי אין בידו לקדש לו אלא דיש למיחש שמא נתרצה בעשיה זו שאביו נעשה לו שליח ע"ז משיב דל"ח להא דרב ושמואל שמא נתרצה האב אא"כ נתרצה להדיא אח"כ ואז זכות היא לו וחל למפרע ה"נ גבי בן ל"ח שמא נתרצה בענין זה שיהי' קדו' כגון ארצוי אא"כ שמענו שעשאו שליח בפי' וה"ה ארצוי קמי' דהוה נמי שליח אבל בבתו פשיטא שאם שמענו שנתרצה הוי מוקד' וכמו שפי' הרא"ש ז"ל עכ"ל ומה שכ' מסתמא איירי שנתרצה הבן לע"ד אינו סובל כלל הל' שמא נתרצה הבן לא אמרינן וגם מהר"ן יש להוכיח דלא איירי בהכי מדמקש' להרי"ף כמו דמקשינן ודלמא שליח שוי' ה"ה נמי ליחש בהבת דילמא אמר לה אביה צאי ולפירושו מה ק' הא דמקשינן ודילמא י"ל אך משום דחזינן שנתרצה אלא ש"מ כנ"ל ולע"ד הרא"ש בעצמו מודה דהעובדא הוי ששתק הבן כדרך הבן ההגון שאינו מעיז וע"ז דן רבינא דליכא למיחש שהשתיקה היא רצוי ומשום דדייק ונסיב והשתיקה משום כסיפא וסברה זו נמי הגונה לחלק בין שתיקות האב לדבן אלא דרש"י ז"ל מוכרח לחילוקו מפני דרו"ש בכל ענין אמרו חיישינן ואפילו האב אינו כאן כדאי' בהר"ן. ועם כל דברי היש"ש ז"ל לא זכיתי להבין מה שמחלקין בין רצוי האב לדבן במה שהבן אינו ביד האב לקדש לו אשה דהא האב נמי אינו ביד בתי שתתקדש להפקיע עצמה מרשותי בלתי שליחותו ובפרט להרא"ש שקירב דין דאומר אדם צאי לשליחות ועכ"ז לא מלאתי לבי לפקפק בדברי רבינו הרא"ש ז"ל לולא שמצאתי בח"ר כ' בל"ז ופירש"י כו' אא"כ שמענו נראה מתוך דבריו שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולכאורה ודאי הכי משמע מדאמר רבינא אפילו למ"ד חוששין כו' אלמא אין חוששין לשמא אמרו הא אם נתרצה לבסוף נתרצה וכו' וא"נ הכי שאני דאב אצל בתו וא"כ אצל בנו שהדבר מצוי שהאב משתדל בנשואיהן כל זמן ששמענו לבסוף שנתרצו חוששין להם שהדבר קרוב שנתרצו בפי' מתחילה עכ"ל והא"נ כ' לשטתו שהבאתי סי' ך"ט סעיף ה' דבאינש דעלמא פליג על העיטור דלא מהני רצוי אחר הקדו' אם לא שיאמר הרי את מקוד' לי במה שנתן לך פלוני מ"מ הכא באב סובר דמהני הרי בהדי' שהשוה הדינן לכל ענינם ואולי סברת הרא"ש מטעמא דמהרי"ק שורש ל' שכ' א"ו צ"ל לגבי האיש שהוא עושה מעשה הקדו' וקונה אותו לא שייך למימר דברצוי ושתיקה דגדלת נתקדשה כיון דלא חלו הקדו' בשעתו שהרי צריך הוא לעשות מעשה הקדו' דכתי' כי יקח וכתבו תו' והלכך לא מהני שתיקתו ורצוי דאחר גדולת דהא בעיקר הקדו' רצוי ושתיקותו לא מהני דאם נתנה היא ואמרה היא אפי' הוא שותק ומקבל הקדו' אינו מועיל ע"כ ומדמה אפשר הרא"ש ז"ל כמו שרצוי הקטן אחר שהגדיל למעשה עצמו ל"מ ה"ה רצוי גדול למעשה אביו ואינו דומה לרצוי האשה כדמסיי' המהרי"ק בל' זה אבל האשה דמקני' ברצוי בלי אמירה ה"ה דלכי גדלה מקוד' ברצוי ושתיקה וכן נמי רצוי האב דומה לאשה בזו לענין מעשה הבת עכ"פ נשמע דדין רצוי הבן אחר מעשה אביו היא במחלוקת הרשב"א ורא"ש ומה שסעי' זה נאמר בשם יש מי שאומר היינו דלשטת הרי"ף למה שנתספק בו הר"ן דסובר דרצוי האב אפי' בשע' מעשה ל"מ והיינו טעמא דרבינא דלא סביר לדרו"ש מכ"ש שחולק דרצוי הבן לגבי האב דל"מ ואפי' מעיקר' ואפי' לסתימות הש"ע בסי' ל"ז כהרמ' דנשמע מני' דרצוי בשע' קדו' מהני אלא דלא חיישינן לשמא וה"ה דרצוי הבן מעיקר' דמהני מ"מ לשטת הרא"ש הנ"ל דמחלק ברצוי דאחר מעשה בין רצוי הבן לרצוי האב י"ל נמי דאף דרצוי האב שעת קדו' מהני אבל רצוי הבן אפי' מעיקר' נמי ל"מ אלא ברצוי שליחו' ומה דמקשה ודילמא ארצוי אף דכבר אמר אפילו למ"ד וכו' שמע נתרצה הבן ל"א דהיינו לשטת הרא"ש משום דאפלו נתרצה לא מועיל הא תינח לפי' הרא"ש בדילמא ארצוי שפיר מוכח משא"כ לפי' הרמב"ן שבהרא"ש דהיינו פי' הרמ"ה דדילמא ארצוי האב קמא בן שרוצה להיות שלוחו דזה ודאי שליחות גמור לפירושם לא מוכח דינא דהרא"ש שיטתי' ולכן כשהביא הרא"ש פי' זה השיג עליו אף שודאי לדינא מודה כדי שיהא דינו שהוציא מקושי' זו מוכרח ולזה כיון הב"י וכ' ויש בדברי רבינו קיצר שהיה לו לבאר שהרא"ש חולק עליו והיש"ש וב"ש תפסו שמודה לדינא ולע"ד ר"ל כיון שהטור העתיק מקודם דין הרא"ש דרצוי הבן לאחר מעשה ל"מ ומעיקר' מהני וזה לשטת הרא"ש לולא שהוציא הכי מקושי' הגמ' כדלעיל לא הי' מחלק בהכי ולפי' הרמ"ה אינו מוכרח ואדרבא כמו דפשיטא לי' דבן שאני בענין רצוי דבסוף כן י"ל דשאני ברצוי דמעיקר' לכן היה לו לבאר דהרא"ש עכ"פ חולק על פירוש ולכן כ' בשם יש מי שאומר דין הא' מטעמי הנ"ל ודין הב' אף דליתא חולק על הרמ"ה לדינא משום הסיפא דמסיים אבל באינש אחרינא ספיקא הו' דע"ז חולק היש"ש כדאי' בח"מ ותו כיון דלפי' הרא"ש אינו מוכרח להדיא בגמ' וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:5)

והבינה יפה כ' הב"ש כלומר וכו' ע' בתו שם וא"י למה רומז לע' בתו' דאלו בתו' י"ל הפי' פשוט דס"ד נהי ששמעה וכונה לשני מ"מ השליח לא כיון לקדשה אלא להמשלח ולא תהא עכ"פ מקוד' להשני קמ"ל דמקוד' להשני אבל מה שמכריח לפרש בכונה זו היינו ע"פ הרא"ש שהוציא מדיוק המשנה דומי' דסיפא דעיקר החידש במה דא"מ להראשון וע"ז קשה דנהי דס"ד דליה היינו לצורך המשלח מ"מ איך ס"ד דמקוד' להראשון דהא איירי בשהבינה והרי לא נתקדשה עכ"פ להראשון ומוכרח לפירושו תו כ' והיא נאמנת לומר אם הבינה אגידה ועפ"ז החליט ס"ק כ"ג שנאמנת לומר שלא הבינה ואף שנתבאר סי' ך"ז בח"מ של' הרי את מקוד' הוא ל' הנהוג ואינה נאמנת אפשר הכא שאני דאין כל אשה יודעת להפריד בין לי ללו ובפרט שתחילה השתדל להמשלח אך מ"מ ק' אם נאמנת שלא כוונה ולהתיר עצמה לעלמא ע"כ מה שמקוד' לשני אך ע"י שאומרת שכיונה והא הו' כנתקדשה בל"ע וע' סי' ך"ז סעיף ג' בהג"ה ולכן מסתביר כמשמעות הפרישה דא"נ (ועם שא"נ מ"מ צ"ע למה צריכ' גט מראשון הא עכ"פ חזר משליחותו) והיא עכ"פ בספק אלא בידוע שהבינ' מקוד' לשני בודאי ובדיש להסתפק היא בס' מקוד' ואפשר נמי היכי דידוע וברור בלא אמירתה ששמעה והבינה מקוד' לשני בודאי אבל היכי דיש לספק בכונתה אם נאמנת לומר לא נתכונתי ה"ה באמרה כיוונתי מהראוי שיהא דינא כקידשה בל"ע אלא מפני המחלוקת שבסי' ך"ז תלי' בפלוגתא הנ"ל בנתן בשתיקה ואומרים שכיונו אבל לפ"ר מוכרח מתשו' מהר"מ עצמו דא"כ במה שהקיל והתיר האשה בשהשליח טען שטעה והאריך בטענות ולבסוף מסיק ועוד שהרי היא לא נתרצית להתקדש לשליח והא דשתקה משום דלא הבינה ומדהחליט שלא הבינה ע"כ ברור שלא אמרה שהבינה אלא מסתמא אמרה שלא הבינה ומה לו להאריך יותר הא נאמנה אלא משמע דעל נאמנותה בלבד לא רצה לימסוך ועיקר ההיתר תלה בנאמנות השליח וטעם זה צירף לו עוד אמנם בהגהו' מרדכי מביא ג"כ עובדא דא והאריך יותר שם כ' באמת ועוד אפילו נתכוין הוא לקדשה נשאלה לדידה אם נתרצית ואם אמרה דלא נתרצית ומה ששתקה משום דלא ידעה נאמנת ע"ש וצ"ע ונאמן השליח לומ' דטעה כ' הב"ש אע"ג דקי"ל כו' וכאן ליכא מגו צ"ל כאן וכו' ע' במרדכי ריש האומר אף שתחילה כ' תשו' דאינו נאמן וכ' דלא הוי מגו דבידו לגרש' משום די"ל דחייש להפסד כתו' לשטת ר"י דארוסה יש לה כתובה אף דלא כתב לה וגם הביא ראיה ממה דקי"ל דא"נ בטעותי בחשבוני ע"י מגו וגם ממה דקי"ל דבעל שאומר גרשתני א"נ מ"מ שוב ע"י מעשה השיב מהר"מ ז"ל בעצמו דנאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה ומביא ראיה ממה דקי"ל דנאמן לומ' יש לי בנים אך בתר הכי כ' ועוד דחזקה שליח וכו' ומסתביר דטעה והמעי' שם ובתשו' מיימון להלכות אישות סי' ג' יראה להדי' דעיקר טעמו מהואי' ובידו לגרשה וטעם דחזקה אך לסניף דמסתביר דטעה ולא כב"ש ז"ל שעושה מן הטפל עיקר ואינו דהא קי"ל גיטן דף ס"ד דחזקה שליח וכי' אינה אלא לחומרא (אך ע' בהגהות מרד' דקדו' מביא ראיה מירושלמי) ומה דנראה ב' התשו' סותרים כבר תי' הש"ג דבתחילה כשהשיב לדינא דיבר באופן שלא נרא' מתוך העסק שטעה ומדמה לא"נ לומר טעיתי במגו משום דאנן סהדי דלא טעה אינש וכן לאומר גרשתי דא"נ משום דאנן סהדא דלא גירש מדלית לי' קלא וה"ה לטעות קדו' אנן סהדא דלא טעה אינש משא"כ בהמעשה היה ניכר מתוך הענין שטעה שפיר דומה להאומר יש לי בנים ואולם מה שבתחילה סתר המגו מחשש כתו' ע"ב או די"ל דחזר בו כדפסקינן דארוסה ל"ל כתו' א"נ י"ל דבל"ז ק' איך למד מהאומר יש לי בנים הא י"ל לא ניחא לי' ליתסר בקרובותיה וע"כ לומר בדעתו שלומד מכח קושי' תו' שם על האומר יש לי בני' דדילמא אין רצונו לפוסלה לכהונה ע"י גט דיש חילוק דדבר שנאמן מכח מגו מה שבידו עדף מדין מגו דאלו במגו שנאמן מכח שאלו רצה לשקר היה משקר בטענה שנאמן בזה מוכרח להיות הטענה מעילה בכל פרטות משא"כ מה שבידו לעשות עדיף ואין חשש אלא אם הדבר שבא להתיר בידו נאמן ולהכי לא חש נמי לאסרו בקרוביה וכה"ג להפסד כתו' (וע' מס' קדו' דף ס"ד ברש"י ד"ה כר' דוסתאי וא"ת כו' לא נראה הכי וע' נמי חדושי רמב"ן פ' י"נ דף קל"ד) עכ"פ למה שכ' הב"ש דהכא איכא רגלים לדבר שטעה א"י למה החליט כאן ליכא מגו דהא לדידן שארוס' ל"ל כתו' יש לו מגו דהואיל ובידו לגרשה ואם להכי כיון די"ל דלא ניחא לו דליתסר בקרובותיה היה לו לבאר כי מדברי מהרמ' נראה בעליל שעיקר טעמו משום דבידו לגרשה והנ"מ במשלח כהן דא"נ וצ"ע בהגהות מרדכי הנ"ל בהג"ה תו צ"ע בהתשו' למעשה מביא ראיה מן עולה ואמר שלמים לא אמר כלום והרי הן חולין ומהימן לשחוט הבהמ' בחוץ דעד א' נאמן באיסורין היכי דלא אתחזיק משמע דזה חשיב לא אתחזיק ולע"ד משם אין ראיה כי י"ל דמקרי אתחזיק על פיו ומה דנאמן הואיל ובידו לאתשולי כדא' יבמות פ"ח שוב ראיתי בתשו' הנ"ל בהגהות מיימון באמת נראה מסופק בסברה זו וגם ממליץ קצת למה יהא לא אתחזיק ע"ש כי לע"ד אין מוכרח וע' נמי בהר"ן פ' התקבל גבי האומר לשליח קדש לי אשה ומת השליח נראה דעתו בדבר שבערוה אפילו לא איתחזיק אין ע"א נאמן וצ"ע כי הרמב"ן שהביא לא סביר כותי' בזה וע' סימן ל"ח סעיף י"ב:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:6)

הג"ה וכן אם באו קרובו' הח"מ ז"ל החליט דהטעם דהאמירה בלחוד לא מהני היינו לשטת התו' משו' קנס אבל לשטת הרמב"ן דהטעם מדינא אף האמירה מהני וכן הסכים הב"ש ולע"ד צ"ע שהרי בתו' וכן שהר"ן בהעתיקו לדברי תו' מקמא דמסקו טעם הקנס וסברו נמי מדינא כתבו ואפילו באו כל הקרובים ואמרו לא נתקדשנו לא סמכינן אדיבורא בעלמא וא"כ מנין להח"מ ז"ל בס"ק כ"ו דשם כיון דל"ש קנס כע"מ דאמירה מהני וע"כ דנפיק להו מל' הר"ן שכ' על פי' הרמב"ן ולא נתבררו אצלי דמדאמרינן סתמא אסור בכל הנשים לא משמע דבעדות קרובים סגי וצריך ביאר איך הוריח מזה פי' תו' דעדיין י"ל פי' הרמב"ן ויתומו' שרי' ע"פ חזקת פנויה וקדו' אינן נאמנות בדבורן אע"כ דהכי פירושו דהרמב"ן ר"ל דמדינא חוששין ומכח קושיא של כל הנשים ומכ"ש יתומה הכריח דמכח ח"פ כל אשה נאמנת על עצמה כשהיא באה לדון על עצמה ומכ"ש מתוך שנאמנה על עצמה נאמנה על חבירתה וע"ז הקשה הר"ן דל' סתמא אסור כו' לא משמע הכי ומודה לו דאלו הי' מדינא הדין נותן שע"י עדות הקרובות נמי תשתרי א"ו דמשום קנס ולכן אף שע"י עדותם יצאנו מהחשש מ"מ אסור משום קנס ומשמע להח"מ דהעיקר כר"ן דהיכי דל"ש קנס דהיינו באשה פלונית צודק סברת הרמב"ן דע"א נאמן ודלא כמשמעות תחילת דברי תו' אלא דא"כ צ"ע הקושי' ב' שהקשה הר"ן ועוד אי מדינא כו' היאך היא מותר בעדו' ע"א הוה לה דבר שבערו' וכו' הרי בזה סותר קושי' א' ומשמע דפשיטא ליה איפכא דדוקא אלו הטעם משום קנס שייך להאמין ע"א ולא אם מדינא תו ק' לדברי הח"מ שסמכו על משמעות קושי' א' דהר"ן א"כ מנ"ל להרמ"א ז"ל שהיכי שנשאו כע"מ דשרי שהרי הר"ן הוציא זה מריש דברי תו' מדהוקשה להם כל הנשים והוכרח לסברתם דאם איתא שנתקדשו לא היו חוזרת ומתקדש' וע"ז כ' ר"ן ולפ"ז מותר המשלח לקדש אשה שכל הקרובות נתקדשו ור"ל דאם ע"י מעשה דידהו נאמנת על עצמן מסתמא נאמנת נמי על אחרים א"כ למה דמסקו דהטעם משום קנס והקושי' מעיקר' ליתא מנ"ל דע"י נשיאות קרובות הותר המשלח דילמא כמו דפשיטא דהר"ן מודה דאף באמירות הקרובו' נאמנות מ"מ לטעם קנס נשאר באיסורו כן י"ל אף אחר שנשאו בשלמא למשמעו' קושי' בי' דיותר יש להאומן הע"א אם הטעם משום קנס שפיר י"ל שהוציא רמ"א ז"ל מדמשמע מתוספת דאפילו למה שסברו דמדינא אסור מ"מ כשנשאו הותר מכ"ש למה דמסקו משום קנס אבל למשמעות קושיא א' צ"ע ויש לדחוק מדלא חזר הר"ן לבאר למה דמסיק כהתו' דנשתנה מה שכ' תחילה ולפ"ז וכו' משמע דסובר דאף לטעם קנס אלו נשאו הותר והטעם אפשר דבנשאו ל"ש למקנסי' ולומר לו דלמא תקדש אחות מקודשת לך דא"כ אתה מוציא לעז על הנשאות משא"כ באמירה דידהו אף שנאמנות מ"מ מטעם קנס אסור ודברי הר"ן ז"ל מ"מ צ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:7
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:7)

הג"ה וי"ח בזה ע' ח"מ והסכימו על ידו הט"ז וב"ש ולע"ד הדין עם הרמ"א ז"ל שהרי התו' נקטו בדבריהם תחילה הטעם דחזק' אינה חזקה דדילמא לא תתרצה האשה וטעם הרוב כתבו לו עוד משמע דטעם א' לבד מספיק וכן הר"ן בסופו כ' לפיכך נראה כהתו' וכו' שאין אומרי' חזקה אלא במה שבידו הרי שעיקר סמיכתו על שאינה חזקה מבלעדי הרוב וכן בדין שאחרי שמוכח דעיקר הדין אינו אלא קנס מניין לנו לחדש חזקה גרועה כזאת ובשביל שחזק' שהשליח משתדל לעשות שליחותו נתמלא רצונו ונתרצה האשה והא מקרא מלא אולי לא תאבה האשה וכו' ולולא דמסתפינא מכבודו דהריב"ש הייתי אומר איפכא ע"כ לא סבור הרמב"ן דמדינא אסור אלא באשה סתם כל דהוא דע"י חזקת השתדלות השליח לא ימלט מכל הנשים דתתרצה אחת אבל בפלונו' אף הרמב"ן מודה שאין זה חזקה (שוב מצאתי במ"ל פ"ד מה' בכורות דברים הללו ונהנתי בם) ומה שכ' הח"מ ואפילו לקולא וכו' זה לאו מידי הוא כמבואר בהר"ן שאין זה ראיה אלא שחזקה שליח עושה מה שבידו ובגירושין בידו לגרש בע"כ (וע' סי' קט"ו) וכ"ת נהי דאין כאן שום חזקה מ"מ יאסור בקרובתיה עכ"פ מכח ס' דילמא נתרצה הפלוני' וכ"ת נעמיד הפלוני' על חזקת פנוי' אין חזקתה מועלת לקרובותיה כדכ' הרמב"ן (וע' תשו' הגאון נ"ב שי' חלק י"ד סימן ו' רצה השואל לדמו' לחזק' הסכין שמועיל לבהמה וע"ש ולע"ד סברת הרמב"ן היינו מפני שהכא החזקת פנוי' עיקרה יותר הכרחית להאחות שתנשא לעלמא והיא בעלת בחירה ואפשר אלו היתה לפנינו לא היתה חפיצה כלל לדון מכח חזקה זו להכי אמרינן שאין חזקה של קרובות שאינן לפנינו מועלת משא"כ בעניני חזקה שאינם בעלי בחירה ולית להו שום נפקותא בחזקה זו) זה אינו דאטו הקרובות מצד עצמותם אין להם חזקת היתר ולפי' הרמב"ן ע"כ שדוקא ח"פ דלא איתרעי ע"י החזקה דשליח וכו' דמה לה בהכי היא תאמר אחרת נתקדש' לו הוא דשרי' משא"כ החזק' היתר אהדדי איתרע לגבי איש הלזה ע"י החזקה דודאי אחת נתקדש' לו ונאסר בקרובות אבל למסקנת התו' והר"ן שאין כאן חזקה מה"ת לחוש להקרובות שהם בחזקת היתר לאיש הלזה בחזקת דלא איתרע כלל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:8
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 35:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/35:8)

לא הוחזק ע' ב"ש כ' בא"ד דהא כתבו אפילו אמר הרי את מקוד' לי אם לא הבינו יפה אמרי' דמקוד' להמשלח ל' זה צ"ע דאפי' למה שכ' לעיל שנאמנת לומ' שלא הבינה מ"מ מה"ת דמשום זה מקודשת להמשלח הא השליח חזר בו ולא קידשה אלא לעצמו: