## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 37

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:1)

האב מקדש ע' ספר גט פשוט סימן ק"ך ט' ס"ק ך"ב מדין זכות אב המומר בקדושי בתו הקטנה ואם קיבל קדושיה ביהדות ונתמרמר אם יוכל לקבל גיטה:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:2)

ואם היתה בת ג' ויום אחד ואם מסרה בלילה השייך לאותו יום אחד ע' בש"ך חה"מ ריש סימן ל"ה הג"ה י"א וכו' בנפל ע' ב"ש ומה שכתוב ואפשר רש"י ס"ל אי אפשר דא"כ מתי קיבל הקדו' וע' סימן מ' ועיקרן של דברים ע' בחדושי רמב"ן ור"ן וח"ר:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:3)

בגרה הבת ואם קיבל האב קדושיה והיתה יותר על י"ב ובתר עשרים נתגלה שהיא איילונית גמורה ה"ז ס' מקוד' כמבואר סי' קנ"ה סעי' י"ב וכן בסריס שקידש:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:4)

ע' ב"י תי' סברת הרמ"ה במה שפי' דלית הלכתא כותי' דרב באינה מכחישתו ע"ש שפירש קושית הגמ' כי עביד בהכחישתו עביד שהיה ידוע להם ובזה מסיק דסובר דלא פליגו אלא במכחשתו ובזה איפסק כרבי אבל באינה מכחשתו מודה רב לשמואל ותימא דא"כ מה מתורץ מקודם הברייתות אידי ואידי כשמואל וחדא במכחשתו וחדא בא"מ הא א"כ אדרבה תרווייהו כרב דאלו לשמואל אפי' במכחשתו חיישי' והב"ח תי' ע"פ גירסות תו' דלא נפשט מעובדא דא ע"ש וכ' וכיון דאיפס' כרב ש"מ דפליגי אבל לא ידעינן אי במכחשתו דוקא ובא"מ מודה רב לשמואל או איפכא בא"מ ובמכחשתו מודה שמואל לרב ומס' אזלינן לחומרא וגם זה אינו מספיק דהא מדתי' אידי ואידי כשמואל מוכרח דפלוגתם דוק' באינה מכחשתו וכנ"ל וגם מצד עצמותו מיד דתפסינן דרו"ש פליגי ולא מר אמר וכו' וזה חזינן מהמסקנה והלכתא ממילא ש"מ דבא"מ פליגי כי היכי דלא תיקשי הבריי' שאמרה הרי בוגרת לפנינו עליה דשמואל וש"מ דמודה במכחישתו ומוקים לה בהכי ולרב לא חיישינן עם הבריי' דקתני חוששין פליגו עליי' דרב תנא ופליג וה"ט דגמ' דמוקי' אידי ואידי כשמואל לגירסת הרמ"ה להב"ח ולא מוקי אידי ואידי כרב דהלכתא כותיה וכאן במכחשיתו דא"כ תיקשו עלי' בריי' דהרי היא בוגרת לפנינו וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:5)

הג"ה ואין חילק בין נערה לקטנה ר"ן ובהר"ן מבואר דדוקא קדו' כסף מסכים שיש ללמוד מן מימר' דר"י בר יודא אבל קדו' שטר כי אבל בשטר לא למדנו ומדמה כסף דקטנה לנתינות כלב המוטל עליה דזה אף לשטתו שהניח בס' אם שייך דין ערבות אם אמרו תן לכלב דעלמא ואתקדש בסוגיא דתנם ע"ג סלע מכל מקום בכלב דידה פשיטא לי' דמקוד' בלא ערבו' וה"ה בקדו' כסף דקטנה אף דא"א ללמדו מערבות כדמפ' מ"מ חשוב לו הנאה מה שהקנה מקבלת ואף זוכה הוא מה שמגיע לידה וזה נמי פשיטא ליה שהקטנה זוכה ע"י דעת אחרת מקנה והריטב"א אף שבזה סובר כהרמב"ן דאף בכלב דעלמא או אפי' בזרוק לים שייך ערבו' ודין דצאי מתפרש לו יותר בקל אף בקטנה מ"מ פליג ופי' נמי מימרא דרבא אמר ר"נ כתב לו על הנייר בין ע"י עצמה דוקא בנערה ולא בקטנה ומשום דבשטר א"א ומסיי' א"ו דהא דאמרינן והיא שלא בגרה היינו דהוי' נערה ואתא לאשמעינן כר"י דאמר נערה אביה ולא היא הא קטנה אינה מקבלת שטר קדו' כלל וכן עיקר עכ"ל ובזה מה שתמה הב"ש סס"ק ח' על הרא"מ וחשב לדוחק למוקי' מימרא זו בנערה חזינן שהריטב"א והר"ן כותי' ס"ל ואולם הראב"ד הביאו הרא"ש גבי מימר' זו והרמב"ן הביאו הר"ן הן הן שהסכימו דאין חילוק וכתבו בחדא לישנא דלאו מותרת שליחות הוא דקטן וקטנה לאו בני' שליחות אלא דהוי לי' כמו שאמר תן לכלב שלי או תן ע"ג סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לבתו קבלי קדושיך הוי לי' כמי שאמר מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי והתקדש בו זה ל' הראב"ד ול' הרמב"ן הכי דנהי דל"ד שליחות הוי לי' כאלו אמר האב כל המקדש בתי מקודשת לו כאלו נתן לי ממון שהכי אמרו שיקבלם לי מקודשת וכן נמי תנהו לכלב שלי מקודשת ומי יתן וזכיתי להבין הראי' מכלב שלי שאין לו שייכו' אלא בכסף או בתורת ערבו' ואו בכלב שלה ומצד ההנאת שנהנה המוטל עליה ולא גרע מרקוד לפני אבל בק"ש מה"ת ומה ענין לו וכן ראיו' הרמב"ן ממה שאמרו שיקבלם לי מקוד' והיינו ממה דאיתא תנם לאבא לאביך שיקבלם לי ושם ודאי אף בק"ש והיינו בתורת שליחו' ומה ענין לקטנה ואמת שכל זה נכלל בהשגת הרא"ש אבל הב"ש מביא הראב"ד ורמב"ן ומסיי' לכן אפילו בשטר מהני נראה שהבין דבריהם ותמהני שלא ביארם בלי ספק שכרו הי' הרבה מאוד והנה הרא"ש ביאר דעתו שמתורת שליחו' נגעו בה ומהני כיון של זכותה קאי ובסוגי' דאמר רבא אר"נ כותב אדם מבאר טעמו דמיעוטא דקטן לא מצינן אלא בגט ותרומ' דהוא לזכו' לאחר וכו' ע"ש וק' ממ"נ אם זה סברה מוכרחת וידועה מה הוצרך ר"י בר יהוד' ללמד מיעוד ואם אינה מוכרחה איך נלמדה מיעוד משם אין ללמוד אלא במקום הנאת האב ע"י הנאת הבת כמו ביעוד דנהנה הבת והאב הוי כאומר רקוד לפני וזה ממש קושי' הר"ן וצ"ל באמת זו סברה חיצונה דשליחו' מצי עבדה לזכותה ומדריב"י אך למדינן דצאי חשיב כמינה שליח להדי' אבל לשונו שכ' אצל מימר' דצאי לא משמע הכי דז"ל אלא קמ"ל ר"נ דאותו כח וזכו' שזיכתה לו תורה בקדושי בתו יכול הוא ליתנו להתקדש את עצמה מדעתה כנראה דר"ל דאף שסברה חיצונה היא לטובתה נעשה שליח מ"מ הוצרך ללמוד מדר"י ב"י דכחו יוכל ליתן ולפ"ר זה צ"ע דאם נעשית שליח במקומו הא אפילו לא יוכל ליתן כחו מ"מ מתקדשה מכחו' שהיא במקומו וקבלתה היינו קבלתו ואולי סובר דבאומר צאי יש לה עדיפו' משליח לענין ששוב אינו יכול לחזור ולבטל (וע' בח"מ סי' קך"ב בדין ביטול שליחו' מורשה כיון דמיעוד נלמד ושם אחר שמכרה א"א לו לבטל שלא יקדשנה האדון מדעתה זולת אם יקדשה לאחר לר"י ב"י דף י"ט בקדושין דומי' דהכי באומ' צאי אינו יכול לבטל וזה חשוב נתינו' כחו שהוצרך ללמדו מיעוד אבל במה שלית לה יד להתקדש זה סברה חיצונה שבתורת שליחות יש לה זכות יתר על קטנה יתומה. ובזה אין חלוק בין ק"כ לק"ש. וא"כ דתרוייהו צריכין החמיר התה"ד שלא יועיל גלוי דעת דבנתינות כח צריך דברים ברורים (אך לגבי נקופי לומר שלחדוש זה כיון הרא"ש ז"ל ולא יפרשנו וגם אינו במשמעות מימרא דרבא וצ"ע) והב"ש ס"ק ז' כ' מיהו לטעם שכ' דנעשית שלוחו צ"ל בפני עדים משמע דאלו מטעם נתינות כח א"צ עדים ולע"ד ל"מ להנ"ל דהוצרך לתרוייהו דאין נפקותא זו אלא אפי' להפשוט דתרי מילי נינהו וממש סותרים זא"ז מ"מ אף לטעם נתינות כח צ"ע ויהי' איך שיהיה הבט וראה כמה מהדוחק אף בדברי הרא"ש לכן לע"ד אף דמהרמ' משמע נמי דאין חלוק מ"מ ע"י שטר אינו קידושי ס' ע"פ הר"ן וריטב"א אבל בק"כ לע"ד ליכא מאן דפליג אהר"מ הא בעצמו עשה מעשה בבתו והרי"ף אף אי לא גרס מימרא זו כדמשמע מהר"ן דף רי"א ע"ב שכ' גרסינן בגמ' מ"מ מוכח דף רך"ה מדכ' ואנן מסתברא לן דל"ש הא דאביי כו' אלא הכי קאמרו לא חיישינן שמא לדעת אביה נתקדשה ש"מ מיהו דלדעת אביה שפיר מתקדשת ושם איירי בקטנה ולכן הם קדושין בלא ספק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:6)

ואפי' נתרצה אחר הקדו' זה ל' הרמ' ורוב המפרשים מסכימים דה"נ דע' הרי"ף וכ' בס' ע"פ אינו מובן לי אי מחלקינן בין רצוי דמעיקרא לבין רצוי דבסוף א"כ מנ"ל דהא דקאמרינן מר לא ס"ל להא דרו"ש היינו משום דסובר דאפילו נתרצה האב לבסוף לא מהני דלמא בחיישינן הוא דפליג כו' דהשתא אין לומר דס"ל לרי"ף דאי בנתרצה האב חוששין לקדו' הי' לן לחוש שמא נתרצה דהא בנתרצה מעיקרא דהו' קדו' ואפ"ה ס"ל דלא חיישינן לה וכ' דלהרמ' ל"ק כ"א להרי"ף דמוכח שסובר אליבא דרו"ש אף רצוי לבסוף מהני וע"ש. ונראה ליישב דסובר דנהי דמוכח מקושיא ודלמ' וכו' ומדתי' דרו"ש ורבינא פליגי בהחשש דשמא נתרצה מעיקרא מ"מ מוכח דרבינא בהגוף דין של רצוי לבסוף נמי פליג דהא רבינא מדאמר סתמא דלא ס"ל דרו"ש משמע דסובר כעולא דאפי' מיאון א"צ וסובר דנהי די"ל דעולא ורבינא סוברים דל"א שמא נתרצה כבר היינו משום דבחזקת פנויה היא מ"מ יש לחוש לשמא יתרצה דהוי כמו שמא יקדש דבע"מ אלו הי' מכח זה איסור למפרע דהיינו חוששין כדאי' בתו' בפלוגתא דקטנה שהלך אביה למדה"י וה"ה אם יתרצה ותהא מקוד' למפרע א"ו דסברי דרצוי אחר הקדו' נמי לא מהני וכ"ת דאף דיש לחוש שמא יתרצה מ"מ הותרת לינשא דנשאת אין מיאון גדול מזה והא רב עצמו סובר דהיא יכולה לעכב לנ"מ דשוב רצוי האב לא מהני זה אינו דתינח נשאת אבל כל זמן שלא נשאת הא מועיל רצוי האב דמקודשת למפרע ומעולא משמע דאפילו מיאון א"צ והמקד' מותר בקרובותיה מיד בלא מיאון דידה אלא ש"מ שטו' הרי"ף וגם זה מוכח דרב פליג וסובר דאף רצוי בסוף מהני מדקאמר בין היא יכולה לעכב וכדפי' הר"ן דזה ל"ש אלא אם רצוי בסוף מהני ובזה מיושב כל מה שמדקדק הע"פ ע"ש גם יש ליישב בזה ל' רש"י ז"ל שפי' בלישנא קמא דמתמי' על עולא אפי' בשדוך אמר עולא אפי' מיאון א"צ ומתמיה כמדומה לי הפ"י ז"ל מה התימ' על מיאון לחוד הא המיאון אינו אלא מלתא דגט ואם גט א"צ אף מיאון ל"צ ולהנ"ל ניחא דלל' א' אף עולא מודה דרצוי לבסוף מהני ומתמי' שפיר אף בשדיך לא חיישת שמא יתרצה ותיבעי מיאון עכ"פ שאף אם יתרצה תהא עכובה קודם ולא יועיל רצוי האב והנה להרא"ש דהיינו הי"א שבש"ע דרצוי בסוף מהני ומ"מ משמע דכ"ז שלא שמענו דנתרצה אפי' מיאון א"צ והקדו' בטלין ומותר בקרובות ע"כ דסוברים דלרבינא וא"ד דעולא אף לשמא יתרצה ל"ח ומשום דהחכמים ירדו לסוף דעתו דאפי' בשדיך לעולם לא יתרצה וכעין זה מוזכר בח"ר כ' ודאי מקפיד קפיד וחזקה שלא יתרצה לעולם. אך הוא דוחק וא"כ יש ליישב נמי שיטת רש"י דפי' לישנא דא"ד דעולא אפי' בדשדיך ומטעם הרי"ף דשמא נתרצה מעיקרא ל"ח אלא א"כ שמע כדפי' בדברי רבינא לא סביר ולשמא יתרצה לבסוף ליכא למיחש דלא מהני ולא ניחא ליה לפרש לישנא דא"ד דוקא בלא שדיך משום דא"כ מה מקשה טפי לעולא מלרו"ש דדלמא בלא שדיך ה"ט דאפילו מיאון א"צ משום דליכא למיחש לשמא יתרצה דירדו לסוף דעתו שלא יתרצה משא"כ בשדיך סובר דאף דלשמא נתרצה ליכא למיחש להצריכה גט ומשום דבחזק' פנויה קיימא מ"מ יש לחוש שמא יתרצה ומצריך מיאון ודוק בתו' ד"ה אלא ובהמרש"א ז"ל ודברים קצרים ואבארם כדלע"ד דר"ל דודאי לשמואל י"ל דבדלא שדיך אף דלית חשש שמא נתרצה מ"מ י"ל דמיאון צריך אף דא"צ גט וליכא למגזר שמא יאמרו מ"מ חכמים תיקנו מיאון כמו שתיקנו לנשואי יתומה משא"כ לעולא שפיר מקשה דאמר אף לפי' ר"י דבלא שדיך אפי' מיאון א"צ ש"מ דסובר דלא תיקנו מיאון אלא ביתומה וא"כ ל"ל אליבי' דבשדיך ס"ל מיאון לחודי' דממ"נ אי חייש בשדיך לנתרצה גט נמי תיבעי ואי ל"ח מיאון נמי לא ומה שהתוס' כתבו ול"פ היינו דכן י"ל אבל להקשו' נמי א"א די"ל פליגו בלא שדיך דלשמואל מיאון בעי וק"ל ובהנ"ל אין מקום לע"ד לדברי התו' ומוכרח רש"י ז"ל לבא לפירושו וע"ד הרי"ף ז"ל ודוק ומיושב נמי בזה מה שלפ"ר יש לתמו' על שיטת הגאונים סעיף י"ד דמיאון לא נתקן בחיי אב כלל דא"כ רו"ש דאמרו צריכה מיאון שמא יאמרו ק' בשלמא אם שייך מיאון אפילו בלא רצוי אב כמו לדידן שפסקינן כעולא היכי שהשיאוה אמה ואחיה שפיר מדיראו שמצריכים מיאון ועבדינן בה מעשי קטנה המתקדש' בלא אב יכריחו עצמם שלא בודאי נתרצה אב משא"כ אם ל"ש מיאון גבה מה מקום למיאון זה אבל להנ"ל י"ל שע"י מיאון זה יכריחו דעדיין י"ל דלא נתרצה והמיאון אינו אלא לעיכב דידה מהחשש דשמא יתרצה משא"כ לדידן שפסקינן כרבינא דרצוי לבסוף ל"מ אי דנמי ליכא למיחש לי' שפיר פסקו דל"ש מיאון ולפ"ר להנ"ל יש להקשו' על הרשב"א ז"ל בתשו' והיא בב"ש סי' מ' ס"ק ח"י וגם במ"ל פ"ו מה"ג הל' ג' בקידש ע"ה לא מהני הגרושין תוך הזמן אף די"ל ממ"נ ע"ש דא"כ מה מקש' אי גט למה מיאון דהא לרב כע"מ דברצוי דבסוף חלים קדו' למפרע ומתלי תלוי על רצון האב א"כ הגט לחודי' אינו מועיל מהחשש שמא עדיין לא נתרצה ושמא יתרצה שאז הגט אינו מתיר והמיאון מתיר מטעם דהוי עיכוב דידה קודם רצוי אב דמהני אף לרב כדאמר בין הוא בין אביה יכולין לעכב וא"ל דמ"מ ק' מה טיבו דמיאון תלך ותנשא ממ"נ אם נתרצה הותרה בגט ואם לא נתרצה מה בכך דיתרצה הא כיון שנשאת אין לך עיכוב דידה גדול מזה וכ"ת דהמיאון יפעל היתר המקד' לקרוביה מיד זה אינו דהא כבר אסור בקרוביה מהצרכת הגט דשמא נתרצה דליתא דודאי צ"ג ומיאון בשעה חדא דהיינו בשע' שמקבלת הגט תאמר נמי אי אפשי בפלוני בעלי דאל"ה אלא שתנשא אחר הגט לחודי' ע"י ממ"נ כנ"ל איכא למי חש דלמא בשע' הגט עדיין לא שמע או לא נתרצה ובין הגט לנשואין התרצה נמצא הגט לא הועיל דבזמנו עדיין לא נגמרו הקדו' ונשואיה דהיינו עיכובה בתר רצוי האב נמי לא מהני אלא ש"מ כהרמ' דיוכל לגרש קודם חלות הקדו' ע"י ממ"נ ע"ש וע' נמי סי' קמ"ה מבואר בשם הרא"ש דבגירש מהיום אם מתי יש לחוש שמא בעל לשם קדו' וכן מבואר שם בהסוגי' בפירש"י וכבר מבואר סי' מ' דהאומר ה"א מקוד' לכשאגרש לא אמ' כלום ולע"ד דין קדו' וגרושין שוים וע' מ"ל הנ"ל ואולם ע' סי' מ' הנ"ל במה שכתבתי ודוק תו לסעיף זה דין זה נאמר ע"פ מסקנת הרי"ף החולק על הגאוני' הפוסקים כרו"ש ואף שסייעתא דידי ללא צורך אמינא ראי' לע"ד ואפשר נמי דהוי סיועה אפי' לפסק הרי"ף כאשר סיפק הר"ן בדעתי דאפי' רצוי בפי' אף בשעת קדו' אינו מועיל מדאי' קדושין ס"ד ע"ב פשיטא בוגרת מה עבידתי' ופירש"י מה עבידה דאב בבתו בוגרו' וק' הא רבינא אמר אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ופירש"י משום דאב בקדושי בתו בכ"ד ניח' לה א"כ פשיטא דלרו"ש אב שקדש בתו שלא מדעתה דודאי חיישו לשמא נתרצ' הבת דהא בכ"ד ניחא לה וכן איתא ס"ס ל"ה וא"כ הא טובא קמ"ל דאין הבוגרו' בכלל ובודאי לא קבל עבורה משא"כ אלו היתה בכלל הספק היתה צ"ג מחשש דשמא נתרצה וכ"ת דליהוי ס"ס תינח היכי דלא נתרצה בפי' אבל בנתרצ' בפי' הא ודאי אסור' לר"ש דודאי ס"ל דרצוי אחר מעשה נמי מהני כדהוכחתי לעיל אלא ש"מ דלית הלכתא כרו"ש והקושי' קאי אליבא דהלכתא ולהי"א דרצוי אחר מעשה בפי' מהני עדיין ק' ואפילו לשטת הרמ' דבשע' מעשה ודאי מהני רצוי ק"ק דילמא הנ"מ בנתרצה בשע' מעשה וצ"ע על דין דס"ס ל"ה ואולי דמ"מ מקשה פשיטא לאו דעתי' עלי' דבוגרת כיון דלאו בדידי' לחוד תלה וי"א שאם כ' הב"ש ואפש' הטע' וכו' וצ"ע דממ"נ היה השמיעה נמי בעדים תהא מקוד' משע' קדו' שהי' ודאי בעדי' ואם לאו מה בכך שהרצוי בעדים דתהא מקוד' משעת שמיעה ובס' ע"פ הקשה באמת הכי איך אפשר דתהא מקוד' למפרע משעת קדו' נהי דהי' הרצוי לפני עדים מ"מ הכא לא אמר כלום לא קוד' הקדו' ולא אחר זמן כששמע ואיך יהיו הקדו' חלים למפרע כאלו אמר לה צאי הא אם אמר צאי נמי צריך עדים ולדידי זה ל"ק דאם אמר צאי צריך עדים לכתחלה לקדו' גמורים ואם לא אמר בפני עדים ואח"כ יש עדים על הרצוי אז ע"י הרצוי הוה למפרע כאלו אמר לה בפני עדים צאי בשעת קדו' ואם לא אמר בפני עדים צאי ואף על הרצוי שבסוף ליכא עדים אלא שאומרת שאמר לה האב צאי והאב אינו לפנינו ונתקדשה שלא בפניו אינה מקוד' כלל אבל לע"ד טעם הרמ"ה דסובר דע"י הרצוי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו דהיינו השתיקה בשעת שמיעה שהיה ברצוי ורצוי דידי' חשבינן לאמירה צאי משעה זו ומאז חלין הקדו' ולא למפרע משע' קדו' דהא א"א שנתרצה אז מדלא ידע ולפ"ז באמת ע"כ מיירי שהשמיע' היה ג"כ בעדים שהרי בשעה זו חלים הקדו' ומה שהב"י העתיק דברי הרמ"ה ולא סברת הרא"ש ור"ן ובאמת זה ק' נמי על הטור אבל אפשר דמסתביר ליה טעמו כי על סברת הר"ן מטעם זכות הוא לו וכן להרא"ש דחשוב למפרע כאלו אמר צאי ע"כ נמי לבא לטע' זכות שלהכי דנינן כאלו אמר צאי ק"ק שהר"ן מבאר הזכות משום המצוה שעליו להשיאה ובסי' א' מבואר דבקטנותה אפי' איסור יש להשיאה ואף דאפשר שבקדו' בלא נשואין ומדעת ליכא איסור מ"מ מה מצוה מוטלת עליו ולהרמ"ה ניחא וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:7
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:7)

אבל אם מיחתה ע' ב"ש כתב תחילה דע' תו' דאפילו אחר רצוי אב מהני עכובה ואח"כ מביא תי' הב"י לשטת הרמ' דרצוי אחר מעשה לא מהני אלא בשעת קדו' ומ"מ יכולה לעכב וס"ל כדעת תו' כנראה משום דעת תו' ממש להרמ' בזה שאפי' ידענו שנתרצה בשע' קדו' יכולה לעכב והב"י כ' וקרוב לפי' זה כתבו תו' כנראה מדעתו דלתו' דוק' כשנתרצה אחר קדו' מהני מחאתה אפילו אחר רצוי אבל נתרצה בש"ק אז לא מהני מחאתה ולע"ד לא די שא"א לפרש לשון תוספ' ע"ד הרמ' מדכתבו אבל בנתקדשה שלא לדע' ואח"כ נתרצה וכו' ע"ש משמע דברצוי בש"ק לא עלה בדעתם שתהני מחאתה ומשום דאז אין צריכים לדון על קדו' אלו מדין זכין אלא שתיקה זו דנינן כאלו אמר צאי דמקודש' גמורה היא אלא שיותר תמוה לי איך אפשר דרב עצמו סובר דאפילו נתקדשה בפניו ושותק שיכולה לעכב וכפי' הב"י להרמ' א"כ איך אמר קטנה שנתקדשה צ"ג וצ"מ הא ודאי ק' אם מיאון למה גט דהא אפילו נתרצה מיד כששמע מהני המיאון דבתר הכי מק"ו דמהני אליבי' אפילו נתקדשה בפניו ונתרצה דבשלמא לרש"י ותוספת דביאר לשון רש"י הכי יכולה לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה הא וכו' ואין הכונה שידענו ששמע או שהיה בפניו ולא נתרצה בפי' דהיינו שמיחה דא"כ היא למה לי וגם לא אפשר לפרש הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה ר"ל אלא שראה ושתק דהא כגון זה חייש רב לשמא נתרצה ומכיון שנתרצה הא לא מהני מחאתה לשיטתי' וע"כ דהכי פירושו הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה ר"ל דאיירי בנתקדשה והאב היה בעיר אחרת באופן דבשעת קבלה ודאי לא נתרצה דהא לא ידע והיא מעכבת נמי בטרם דיש לחוש ששמע מהני מחאתה שאפילו ישמע ויתרצה לא ליהוו קדו' והתו' ק' להו בתחילה על עיכב האב דמהני ואמאי נוחש הא ודאי א"א שמיד ברגע ששמע מיחה וליחוש שמא נתרצה ואח"כ נתחרט ומשני דאף רב לא חייש אלא כ"ז ששותק וה"ה כ"ז שלא בא דחיישינן שמא שמע ונתרצה אבל בשבא ומיחה לא חיישינן שמא נתרצה ומשום דהוכיח סופו ע"ת או כדהביא הרשב"א בשמם דבידעינן ששתק פעם אחר השמיע' חיישינן שמא נתרצה אבל מה שיכול לעכב בדידעינן שצווח מיד בשעת השמיע' ושו' ק' להו דמה יועיל עוכב הבת אחרי רצוי האב ומעיקרא לא ניחא להו בפירש"י דלא מסתבר להו דאיירי בשמחתה טרם דלית למיחש ששמע ודחקו דמחאתה מועיל אפילו אחר רצוי האב אם לא היה בש"ק ומה דמצריך רב גט ומיאון ולא סגי במיאון לחוד היינו בנתקדשה בפניו ושתק (וזה דלא כדעת הריב"ש שהבי' הב"ש ס"ק י"ז אלא ע"ד המהרי"ק וצ"ע) דאז איכא למיחש לרצוי בשע' מעש' דתו לא מהני מיאונה משא"כ הכא איירי בנתקדשה שלא בפניו דליכא למיחש אלא לנתרצה אח"כ לזה מודה רב דמיאונה דהיינו עכובה דמהני ולבסוף חזרו בהם וכתבו דלפרש"י לק"מ משום דלפירש"י לעיל איירי בין בפניו ובין שלא בפניו ואפ"ה מיאון לחוד לא מהני משום שמא נתרצה כבר והכא איירי בנתקדשה שלא בפניו ומעכבת טרם שאפשר ששמע שאז מועיל שלא יהנה רצוי האב כשישמע ובל"ז להרשב"א בדעת התו' ע"כ איירי הכא שלא בפניו דאי בפניו מה חידש שהאב יכול לעכוב בשעת מעשה ואי לאחר שראה ושתק הא לדידי' אליבא דתו' אינו יכול לעכב אלא בצווח מעיקר' ע"ש ואולם לפי' הב"י בהרמ' דאפילו בנתרצה בשע' מעשה מהני מיאונה ודאי ק' אם מיאון למה גט וא"ל דהכי פירושו דרב דחיישינן שמא נתרצה ר"ל שמא אמר לה צאי והיינו דוקא בנתקדשה שלא בפניו דחייש להכי דזה דרך העולם כשהולך מביתו נותן רשות להתקדש ולכן אפילו מיאון דהיינו עיכוב דידה לא מהני והכא איירי בפניו ושתק דליכא למיחש לצאי דמה"ת הא בידו לקדשה אך לרצוי יש חשש ולזה מהני עיכובה ומה שפי' שאפילו שלא בפניו היא יכולה לעכב היינו משו' דאינו פו' כרב אלא כרבינא דז"א חדא דאין במשמע שמא נתרצה אמירות צאי ותו דא"כ קשה מדאמר רבינא על העובדא דאב שקידש אשה לבנו אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ולהנ"ל ע"כ הפי' אפילו למ"ד היינו רו"ש דאמרו חיישינן שמא נתרצה האב ואמר צאי דהיינו דשויה שלוחו מ"מ בבן ל"ח להכי א"כ מה מקשה תו ודילמא שליח שוי' וצ"ע כי לע"ד אין הבדל בין מיאון דהיינו אי אפשי בפלוני בעלי לבין עיכובה תו לריש סעי' זה או נשאת וכו' ע' ב"ש ובאמת גם בהטור וגם בה"ג שמביאו הרא"ש כ' או נשאת ותו מתמיה על הב"י שכ' שהי' לרא"ש גירסא אחרת מנ"ל וכנראה מהב"י שכ' שהי' להרא"ש אך הגירסה דפלוגתא דנתקדשא לדע' ונשאת שלא לדע' ואביה כאן ולא הפלוגתא של נתקדשה ונשאת שלא לדעת היינו משום דק' לו לגירסתינו איך מסיים ולכך לא הביא הרי"ף הנהו ב' פלוגתא דר"ה ור"י וביאר היש"ש דהוא מכיון שכ' דאפי' מ"ד אוכלת מודה דאינו יורשה א"כ באכילת תרומה אין נ"מ לדידן ומה שהביא פלוגתא דרב ור"א ביאר טעמו וע"ש וזה אין הדע' סובל דהא הרא"ש ביאר טעם דמ"ד אוכלת אף שמודה דאינו יורשה היינו משום דעכ"פ מדאורייתא אוכלת והא תינח בפלוגתא דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדע' ואביה כאן י"ל על תכונה זו משא"כ בפלוגת' דנתקדשה ונשאת שלא לדעת ומ"מ אומר אוכלת ע"כ מוכח דמדאוריי' אוכלת והוי קדושי ונשואי ודאים כמבואר בריב"ש א"כ פשיט' דנמי יורשה ונ"מ טובא משא"כ בהעתקת הב"י גירסת הרא"ש אינו מסיים אלא ולכך לא כ' הרי"ף ההיא פלוגתא דר"ה ור"י והוכיח מזה דלא הוה לי' כלל הפלוגתא דשניהם שלא לדע' דאל"כ ק' לו מה יענה על שלא הביא הפלוגתא אחרונה ואפשר דבפי' הי' להב"י גירס' זו שהעתיק בשם הרא"ש ומה"ט לא הביא פלוגת' זו ואולם לגירסתינו דברי הרא"ש צ"ע והנלע"ד דאין כונתו על פלוגתא האחרונה שלא הביאה הרי"ף הוא מטעם היש"ש אלא דלאו בחדא מחתא מחתינהו ואך על פלוגתא של נתקדשה לדע' ונשאת כו' נתן הטעם כביש"ש משא"כ בהפלוגתא האחרונה טעמו משום דכבר הביא בשם הרי"ף דאפי' נתרצ' בפי' לא מהני לנתקדשה שלא לדעת וסובר הפי' אפילו ידוע שנתרצה בש"ק אם לא היה גלוי דעת קודם ולכן סובר הרי"ף דפלוגתא האחרונה לא אזלה אלא לרו"ש אבל לפסק דיד' לא אזלה כלל דמה בכך שנשאת ונעשה לה מעשי יתומ' ומוכח דשתיקתו רצוי הא אפי' ידעינן דנתרצה בש"ק הם בטלים ולכן כ' ולכך לא הביא הנהו ב' פלוגתת ר"ל הפלוגתא א' דטעמא דמ"ד אוכלת מהשת' אתנוחי איתנחא לי' ודאי אף להרי"ף אזלה כיון דנתקדשה לדעת והוי גלוי דעת דניח' לי' קודם הנשואין מ"מ לא הביאה מטעם היש"ש והפלוגתא ב' מדאזיל לשיטתי' ואפי' לגירסת הב"י דלא מסים הנהו ב' פלוגתא נמי ניחא וא"צ דלא היה להרא"ש פלוגתא זו ויותר ניחא דעל פלוגתא זו לא הוצרך לטעם משא"כ על הפלוגתא שהביא ביאר הטעם ומזה משמע דאף דהרא"ש התמיה על פסק הרי"ף מ"מ מודה לדינא דאל"כ הי' להרא"ש עכ"פ להביא הפלוגתא ב' וזה נמי דע' ה"ג שברא"ש שכ' נמי או נשאת דהיינו ר"ל נתקדשה ונשאת שוב ראיתי שכבר מבוארים הדברים בהר"ן דהיינו טעמא דהרי"ף משא"כ הרמ' יען דמחלק בין רצוי בש"ק דמהני מביא נמי פלוגתא זו בה"ת וא"כ על הטור וה"ג לק"מ וכן מבואר ברמזי הטור דפ' ממש כהרי"ף אלא דעל הש"ע יפה תמה כיון דפו' כהרמ' דוקא רצוי א"ק לא מהני וגם מביא הי"א דאפי' אחר הקדו' מהני רצוי בפי' אלא דלא חיישינן שמא נתרצה הי' לו להביא בתרוויי' שלא לדע' דחיישינן וכהרשב"א בתשו' שמביא הב"ש בשמו לשטה זו דהיינו דע' רש"י כ' דבכגון זה כע"מ לדרו"ש דחוששין עכ"פ שמא נתרצה וכן ק' נמי על הטור להעתקתו שיטת הרמ"ה וצ"ע שוב עיינתי בה"ת וראיתי הכ"מ שם לא כתב כהכא שפי' להרמ' גרסת הרא"ש אלא כתב שפו' כר' ירמי' דלא אמרינן מדשתק כולי האי וכו' אלא מירתח רתח וא"כ י"ל דלא ס"ל כתשו' הרשב"א דבתרווייהו שלא לדע' ודאי חיישינן אלא דאף בזה לא חיישינן שמא נתרצה וכן משמעות הטור שאינו מבי' זה הדין אליבא דהרמ"ה וכן מוכח מהרמ' שהרי פסק דוקא רצוי דא"ק הוא דלא מהני אבל בש"ק מהני אלא דלא חיישינן שמא נתרצה ולמה לא ביאר ההוא חלוקה דבתרווייהו שלא לדע' ודאי חיישינן אלא ש"מ דסובר כיון שהלכה כר"י שוב לא מחלקינן ואפילו בתרוויי' שלא לדע' ל"ח ובזה מסולק תמיהות הב"ש מן המחבר וז"ל ואולם בעניותינו צריכי' אנו לחוש לתשובת הרשב"א:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:8
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:8)

קטנ' ע' ח"מ ובס"ק י"ז כ' על הגהות הב"ח וא"צ וכו' דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקדו' לידו ולמה שהוציא הכא מסוגית הגמרא ק' מה אירי' שטרח ת"ל דאף דגלה דעתו מ"מ אינו חפץ אלא שיקבל הוא הכסף קדו' ובס"ק כ"ב כ' עיי' סי' ל"ה סעיף ד' ה' וכלומר וכו' כנראה רוצה לתי' מה דשם הם קדושין ודאי' והכא אך חיישינן וכ' דהכא שהועתק מעובדא דגמר' איירי שחזר האב מגלוי דעתו ע"י אשתו להכי אך חיישינן וזה רחוק מכונת הש"ע וביותר ק' מסי' ל"ה על דין דסעיף י"א שהרי בסימ' ל"ה לא נזכר שגלה דעתו לקדשה אלא שאמר לאדם לשדכה לו ומ"מ מקוד' מטעם זכו' ומכ"ש בסעיף י"א שגלה האב דעתו ושדכה הוא לפיכך היה נראה שהגהות הב"ת צודקת ודלא איירי בסעיף י"א אלא בהמקדש שדכה באביה אבל אלו האב שלח לשדך זה לבתו גלה דעתו שזכי' גמורה לו ומקודשת כאלו אמר לה צאי ובזה מתורץ נמי הכא דלא שלח ולא שדך עם המקדש אלא שגלה דעתו בינו לבין עצמו שחפץ לקדשה לו דומיא דעובדא דגמרא שהי' נושא ונותן עם אשתו אבל אם לא שלח שדכן ולכן אינו אלא קדושי ספק אלא בב"ש ס"ק ט"ז כ' דאשתמיט מהב"ח מה שכ' הריב"ש סימן קצ"ג והמע' שם יראה שהעובד' הי' ממש כהבנת הב"ח ששדכו בהאב ע"ז כ' וכן א"ל כי מה שהודה לאותו שדכן קודם הקדו' שילך לנשואין אם יעשו לו ויתנו לו כמו שנתרצה דהא אפי' בשדכה קי"ל כעולא וההיא הודאה לא עדיפא משדכה שהרי לא הודה בקדו' ונשואין שיעשו בלתו אלא דניחא לו בחתון ולעולם שיהא שם ויקדש את בתו אם יתנו לו המעות ההם וילך שם עכ"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:9
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:9](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:9)

לפ"ז אפשר אין סתירה להגהות הב"ח אם רצונינו לקיים בדיוק לשון הש"ע סימן ל"ה סעיף ד' שהועתק מן הרא"ש ולא נזכר שגלה דעתו לקדשה אלא לשדכו עם דין דסעיף י"א וצ"ע ובב"ש האריך ובעניותי דבריו אינם מובנים לי ובפרט מה שכ' אבל א"ל אף החולקים שם א"י מאן נינהו גם מה שכ' דהא איתא בר"ן דאין ס"ק א' הא דברי הר"ן אמורים על דין דסעיף י"א ע"ש גם מה שכ' וליש חולקים שהביא בהג"ה ס"ז דהיינו דעת הרא"מ וכבר רומז לזה בס"ק י"ז א"י למה כפל ושלש וכבר מבואר בב"י שמזה הביאו ראיה לסתור מדעכ"פ רו"ש אמרו חיישינן שמא נתרצה ומכ"ש דצאי מהני וכבר כתבתי שכל הסוגיא וגם הרי"ף ל"ש אליביה אלא שמבאר הסוגיא בנערה דוק' ואז שייך נמי דין דגלוי דעת ודו"ק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:10
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:10](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:10)

והשיאוה אחיה אף שפסקינן סעיף י"א כעולא דאפילו מיאון אינה צריכה והיינו כדביארו הפוסקים בין הוא בעיר ונתקדשה בלא ידיעתו ובין הוא בעיר אחרת מ"מ דוקא בשלא הלך למדה"י אבל בהלך למדה"י ס"ל דתקנו חכמים לה נשואין למיאון כמו ביתומה וע' ריב"ש סי' י"ד ולפ"ר יש ראיה לשיטה זו ממה דת"ר במס' כתו' ל"ה ע"ב המאנת אין לה לא קנס ולא פתוי והקשו התו' אמאי נקיט פתוי הא במסקנה איירי בנערה ויתומה נערה דקנסה לעצמה יכולה למחול ומפותה דמדעתה הא מחלה ולשיטה זו י"ל דאיירי במאנה שהלך אביה למדה"י וקנסה לאביה בתר מיאונה כמו מעשה ידיה דזה ודאי אין סברה שהחכמים תקנו נשואין להפקיעה בזה זכות שזכתה לו התור' שלא מדעתו וק"ל ומ"מ אין לאוסרה ע' קושיות הט"ז ותירוצו בב"ש והוא תמוה דהא סי' א' כ' הש"ע שלא ישיא אשה לקטן דחשוב כביאת זנות והרי הרא"ש למד הכא שאינו ביאת זנות אף לדעתו שלא תקנו לה נשואין מנשואי קטן דלא הוי ביאת זנות אף דבשום אופן לא תיקנו לו נשואין וק' על הש"ע איך העתיק פה דעת הרא"ש ומה תי' אבל כאן תקנו נשואין הא לי"א אלו לא תקנו אבל לע"ד י"ל דאף דחייש סי' א' לדעת הרמ' לכתחילה מ"מ הכא כיון לדעה א' אף מצוה בנשואיה כמו יתומה. והי"א שמחמירן שאין בנשואיה מצוה הלא פליגי באמת דאף בנשואי קטן אין ביאת זנות א"כ לכ"ע שרי. ובל"ז בסי' א' חייש לכתחילה להרמ' וכן מביא דעת הרא"ש דבודאי אף בקטן שנשא ליכא למ"ד דמפרישן וכ"ז לשיטת הב"י סי' א' וע"ש:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:11
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:11](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:11)

סט"ז אפילו כו' כ' ב"ש בא"ד מיהו לכאורה נראה דמוכח להיפך ולע"ד לא מוכח מידי שהרי הטור לא העתיק כלל שהיה מקודשת לקטן:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:12
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:12](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:12)

הג"ה ופירש בתך פלונית כ' הח"מ נראה וכו' אמרינן סי' ל"ה סעיף ט' כו' וע' לעיל כי לע"ד אינו דומה והכא אינו נאמן שטעה במידי דלא עבידי אינשא למטעי ולטובת עצמו להתירה לו והכא ל"ש הואיל ובידו לגרשה וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:13
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:13](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:13)

וכולן כו' כ' הב"ש וק' כו' וי"ל תירוצי אפשר ואינו מוכרח שהרי מעולם לא זכרו הרא"ש וטור ההוא חידוש דבוגרת אלא בששדך שם נראה להטור כיון דהטעם משום דמסתמא לא יעבור על שארית ישראל וכו' שדוחה טעם המצוה דרמי' עליה כן מסתביר נמי אפי' בבוגרת שעשאתו שליח אבל בדין זה שאמר בתך גדולה מקודשת לי לא נזכר מעולם שנעשה שליח וי"ל דכונת הטור נמי בשאף הגדולה היא ברשותו אך מדקדק שהתנו שאין לו בנות כ"א מאשה אחת ות"ל שפסקינן כר"י ואפי' בב' כתות נמי הכי דינא מזה אפשר לדקדק אפילו כשהוא בוגרת ועשאתו שליח וכדכ' אבל לע"ד אפשר דהרא"ש מלתא פסיקא נקט ותו אפשר דל"ש לא מחות לספיקא אלא בהאב ולא בהמקדש לכן התנו הכי באופן שאין דינו מוכרח ומה שייחס דין זה לר"ת לדעתם אינם אלא דברי הרא"ש שכ' ונראה מדעתו וכן משמעות כל המפסיקים אלא שאין נפקותא בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:14
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:14](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:14)

וי"א ע' ח"מ וב"ש ולע"ד נ"מ לאמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שאינו נאמן והיא אסורה לכ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:15
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:15](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:15)

נאמן ע' ב"ש וצ"ע קצת שהר"ן סותר בזה מה שהבאתי בשמו סי' ל"ה סעיף י"א דבדבר שבערוה אפילו לא אתחזיק אין ע"א נאמן ואפשר לדחוק ולחלק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:16
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 37:16](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/37:16)

ע' ח"מ מה שמשיג על הב"ח וא"י הא כהב"ח מבואר בהר"ן דלהכי א"נ אכ"ד משום דלגרושין לא הימני' וזולת טעם זה ודאי ק' למה א"נ ודברי הר"ן מוכרחים דא"ל אף אכ"ד נאמן דא"כ למה נאמר כלל קדשתי דאלא ממאן נתקדשה. ואי לאשמעינן דבידו לקדשה זה כבר נשנה ומה שהקשה דא"כ תכ"ד מדוע נאמן ור"ל לאוסרה לכהן ואי משום מגו דאי בעי שתק מגו זה שייך אף לאכ"ד ויהא נאמן לאוסרה לע"ד יש ליישב דתכ"ד כיון שמוכרח להאמינו בגרשתיה להתירה לעלמא במגו דאי בעי שתק מלומר קדשתיה ואלו היתה רוצה להנשא לכהן בחיי המקדש ע"כ אסורה ממ"נ אם נאמן הרי אסורה מכח גרושה ואם לאו א"א היא לכן אף אחרי מותו נשארת אסורה לכהונה משא"כ אכ"ד בחיי המקדש פשיטא א"נ כלל ואסורה לכ"ע דמגו למפרע לא אמרינן להכי אחרי מותו מותרת לכהן דלהאב לית ליה כלל מגו דאי שתק מגרשתיה כבר היתה מותרת לכ"ע ואף לכהן משא"כ אלו הי' נאמן על הגרושין מצד עצמם כעל הקדו' פשיטא שהיא נאמן אף אכ"ד בעודה קטנה הן להתירה לכ"ע והן לאוסרה לכהונה לעולם: