## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 55

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 55:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 55:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/55:1)

הג"ה ואפילו ביחוד אסורים זה למד המרד' מר' יהודא שאמ' אף בבית ארוסין היו מברכי' ביהודה מפני שמתיחדן ופי' שהת"ק לא פליג אלא דאיירי במקום שאין מתיחדין ובתר הכי כ' נמי וביהודה שאני מפני שמתיחד עמה דקדק הר"ד יחיאל שאסור לאדם להתיחד ע"א בלא ברכה משמע הא עם ברכה מותר אלא תו כ' ואסר לנו את הארוסות הכי פי' חכמים שגזרו על יחוד פנוי' גזרו על יחוד ארוסות וק' דאם ארוסה אסור ביחוד וכי ברכה נשואה עושה וע"כ לאו דוקא ור"ל קודם ברכה והה"מ כ' איפכא על ל' הרמ' שבש"ע הארוסה כו' זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט שהוא מדברי סופרים והראי' מנהג יהודה שמיחדין ואם היתה מן התור' לא הי' מותר להתיחד וכנראה מביא ראי' מדר"י משום דפשיט' לי' דאף בתר הברכה ארוסה היא וא"כ צ"ע ברכה זו מה תהא עלה וצ"ל דדוקא כלה דהיינו ארוסה ובלא ברכה זאת מדבריהם כנדה ונדה כל דלא בעל הא אסורה ביחוד אבל בברכה אינה אלא איסור פשוט ולא כנדה ומותרת ביחוד וזה נראה נמי דע' הר"ר יחיאל הנ"ל ואף הג"ה הנ"ל אפשר לפרש ע"ד זה ומה שכ' ואפילו ביחוד אסור ר"ל סתם ארוסה שהיא בל"ב ולכן כו' ואז אף דעדיין היא ארוסה ואסורה לו מ"מ היחוד הותר אמנם הח"מ כ' דשני יחוד זה כו' וכך היו עושין ביהוד' והן דברי הג"מ דקדו' ותשו' מיימון ה' אשות סי' י"ח כ' ועוד דמסתבר דכלה בלא ברכה דאסירא היינו בלא חופה אלא דנקיט בל"ב לפי שעושין ברכה בשע' נשואין ופ"ק דכתו' דאמר ר"י אף בבית ארוסין מברכין אותה כו' היינו כדי שיחשוב כניסת חופה משע' ארוסין וביהודה שנו ועיקר הדבר תלוי בחופה דכל ביאת ארוסין כביאת זנות היא כ"ז שלא נכנסה לחופה אבל משנכנסה לחופה הרי היא אשתו לכל דבר ואפי' בלא ברכה ובשום מקו' ל"מ ברכות מעכבות ובתשו' מיימון כ' ובפ"ק דאמר ר"י אף וכו' לפי שמיחדים אותה קודם כניסתה לחופה היינו בכניסת' לחופה וכ' עליו בשב יעקב סי' ך"ד משמע דמפרש דאותו היחוד הוי כניסת' לחופה ולפי' זה פשיט' דאין להוכיח מדר"י שארוסה בל"ב אסורה ביחוד דהא לפ"ז היתה נשואה גמורה ואשתו המותרת לו ועבדו הברכה ככל דבעי למיהוי לכתחילה להיתר ביאה כמבואר בש"י ומכ"ש שאין מזה ראיה לאיסור הדירה פן יתיחדו בל"ב שהם דברי המרד' הנל להכי לע"ד אין דברי הרמ"א מתפרשי' על דרך הח"מ ותו ק' לי איך אפשר דיחוד שביהוד' הי' כניסה לחופה הא דף י"ב איתא בהדי' שהי' שעה קודם החופה ואך כדי שיהא לבו גס בה נמצא דלא הי' כלל מדעת אביה יחוד זה לשם נשואין כ"א כדי שיהא כו' והברור לע"ד אלו מתה אחר יחוד זה שלא הי' בעלה יורשה בקטנה ונערה שצריכה חופה מדע' האב כדאי' סי' צ' ופסקינן נמי קדו' מ"ו נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדע' אינה אוכלת בתרומה וה"ה לע"ד דאינה מתרת הביאה ואיך הי' יחוד זה חופה להתיר ביאה ומכ"ש דק' על פי' הח"מ בהרמ"א שאין כאן כלל דע' אביה אפי' להיחוד כ"א שדרים יחד ואיך אפשר בקטנה ונערה שתעשה נשואתו על ידי יחוד זה ועל תי' שני דח"מ דיכול לבא עליה לשם נשואין וזה תופס נמי הב"ש ומוסיף וכ' והמרד' סבר וכו' נראה שמפרש אף המרד' ע"ד זה וזה לע"ד ליתא דא"כ מנ"ל לדקדק דאסור להתיחד בל"ב דילמא היתה הברכה כדי להתיר הביאה שיעשה לשם נשואין וגם דא"כ קטנה ונערה דבלי ספק אף ביאתו לשם נשואין בלי דע' האב אינו מועיל ומה פועל הברכה שע"י זה מותרי' לדור ומשמע אפילו קטנה לכן לע"ד הפי' בהמרד' ורמ"א כנ"ל וכדברי הה"מ אמנם יראה לע"ד מסתימו' הרמ' דארוסה אסורה מד"ס ולא מחלק באסור היחוד בין בל"ב או בברכה שאינו סובר כהמרד' דהת"ק לא פליג על ר"י א"ו דפליג ואף ביהוד' לא הי' חושש להיחוד בל"ב ולא סברו שהיא כנדה ממש ופוס' כהת"ק (ואפשר נמי דס"ל דהת"ק מחולק עם ר"י בפי' כלה בל"ב אי קאי על ברכה ממש או על החופה) וא"כ אפשר דראיית הה"מ דארוסה אך מד"ס מדמותרת ביחוד ר"ל אפילו בל"ב ומהת"ק וממנהג יהוד' ואפשר נמי דאף המרד' לא פליג על הרמ' דהיינו הש"ע סעיף ג' שמשם מוציא הב"ש דלא ס"ל כהמרד' דהברכו' מעכבות כי י"ל דמודה דנשואין גמורים בחופה וקדושין שוב אין הברכו' מעכבות ואך בארוסה שבלא זה אסורה אזי כשהיא נמי בל"ב חמור איסורה ואף ביחוד וכדדייק קצת ל' דכלה בל"ב משמע אבל אשתו בל"ב שרי ודוקיו מדמצריך ר"י ברכה להתיר היחוד ולכן הטור ורמ"א אף שסתמו כהרמ' לא נמנעו מלחוש להמרד' להצריך ברכה לארוסה המתיחדת כדי להתיר היחוד וכן מוכח פי' התוספת שכתב ר"י אומר וכו' ואמרינן כלה בל"ב כו' ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושים ברכה מתחילה כדי שתהא כלה בברכ' משמע הא אלו ידענו שיבא עליה לשם חופה וכגון בבוגרת לא היה חשש דשוב אין הברכה מעכבת (וכן איתא להדי' בד"מ סי' ס"ב ס"ס ק"ו כ' וכן הוא בתו' פ"ק דכתו' דאם נכנסה לחופה אין הברכה מעכב וע"ש דף ז') אלא החשש שיבא עליה שלא לש"ח וסברו דאז איסורה חמור בל"ב שהיא כביאת נדה ועשו הברכה שתהא עכ"פ כלה בברכה אבל הר"י יחיאל ז"ל לא ניחא לו בזה ודקדק שהברכה פועלת היתר היחוד בעודה ארוסה אבל הש"י כ' דה"פ מפני שביהוד' מתייחדים וחוששים שמא יבא עליה שלא לש"ח ובודאי לא יברך ויעבור על כלה בל"ב לכן תקנו לברך והא דנקטו בלשונם שלא לש"ח לאו לומר דאלו לש"ח שפיר דמי אף בל"ב רק החשש שמא יבא שלא לש"ח וק' א"כ מה הועילו בתקנתן בברכה כיון דעדיין יש לחוש שיבא עליה שלא לש"ח וע"ש שכ' דלדברי תשו' הגהו' דכלה בל"ב היינו חופה א"כ מוכרח דזה יחוד היינו חופה ומברכים דעכ"פ לכתחי' ראוי' נמי לברך והקשה דא"כ מה זה דקאמר ר"י אף בבית הארוסין וברכה זו שתי פעמים למה מסיק משא"כ לדעת רש"י ותוספות דלא היה עדיין חופה כלל וכו' ע"ש משמעות דעתו דלתו' החופה בל"ב אינה מתרת הביאה וברכה בלא חופה מתרת וזה תימ' שלא נשמע בשום פוסק שע"י ברכה בל"ח תעשה נשואה ובודאי עדיין היה ארוסה ובהדי' מברכינן ואסר לנו הארוסות ותו א"כ אף לדידי' תיקשי אם משעת ברכה ראשונה הותר' לביאה הברכה שני' בשע' חופה אף דפעלת הקניני' מה תהא עלה וכי משום זכיות הקנינים יברכו ותו דבהדי' איתא ברש"י ז"ל ד"ה ואסר לנו ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה ואם ר"ל לדעת רש"י ותו' באמת לא הותרה בהברכה אלא שעשו אותה מ"מ מפני שהאיסור בשניהם נתלה כמבואר ברש"י ועבדי מה דאפשר לתקוני וזה בע"כ האמת לע"ד בפירש"י אבל בתו' הפי' כדהבנתי מהד"מ דבחופה שהיא נשואה אין הברכות מעכבות אך בארוסין האיסור חמור בל"ב ועבדו מה דאפשר לתקוני אבל להר"ר יחיאל ז"ל יותר מרווח שהברכ' אינה פועלת אלא היתר היחוד אמנם זה מסתבר לע"ד דלרש"י ז"ל תרוויי' מעכבין וחופה וברכה דלא כסעיף ג' אבל הוכחו' הפ"י ז"ל מן המרדכי אינה מוכרח כנ"ל יותר היה לו להביא דברי רש"י הנ"ל כי מריש דברי רש"י בדר"י אין שום ראי' כי אפשר לפרשם ע"ד המרד' כדי להתיר היחוד ואולם הש"י ר"ל איפכא דהרמ' מודה דאף בתר נשואין הברכה מעכבת לביאה ומה שכ' הרי זו נשואה גמורה אך לענין קנין כמו ביאה דאפילו נשואין עושה אסור לו הביאה להה"מ ולע"ד זה אינו כדמוכח סתימו' לשונו שהתחיל הארוסה אסור לבא עליה עד שיביא לתוך ביתו וזהו החופה וע"ז סובב והולך אירס וכנס לחופה ה"ז נ"ג ושיהא כונתו שעכ"ז אסורה לו חלילה להעלות כזה בלשונו הצח ובפרט שעד כאן לא השמיענו בשום מקום דכלה בל"ב אסורה וכן מבוארת כונת הה"ס שכ' זה פשוט והב"ש ז"ל רוצה להוכיח ביתר שאת דאלו ס"ל כלה בל"ב ממש אסורה כנדה הוי חופה נדה ומשיג הש"י דאין ראיה מנדה דאינה ראוי' כלל לביא' משא"כ בל"ב דבידו לברך ועיין ר"ן פ"ק דפסחים הביאו הב"י סי' ס"ב וע' ב"ש שם ויתיחד עמה וכו' וי"א דחופה אינה יחוד כ' הח"מ נראה דכ"ע מודו בזה יראה לע"ד דר"ל נהי דהר"ן שהקשה על הרמ' הבין יחוד ממש הוא סובר דאף הרמ' אינו מצריך כ"א יחוד במקום צנוע ע"ד העיטור בהדי השושבנים הובא בב"י סי' ס"א וכן משמע המהרא"ש פ' אעפ"י שכ' על שכ' הרמ' ולא תנשאו עד שתטהר ונראה דראייתו וכו' וק' ות"ל דהטעם פשוט שאסורה להנשא דהיינו יחוד מפני שהיא נדה ולהנ"ל ניחא הגם שיש לדחוק ע"ד הר"ן ריש כתו' מ"מ דחוק וכן מוכח מהה"מ שכ' על ל' הנ"ל ולא תנשא וכו' דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפי' להתיחד עמה אין ראוי שתכנס לחופה ואלו להבנ' הר"ן מה אין ראוי הא בלתי אפשר הוא כדכ' באמת הר"ן ריש כתו' א"ו כנ"ל ומוכרח לטעמו א"נ כדכ' הב"י בי"ד סי' קצ"ב וטעמא אעפ"י שהיא תשין בין וכו' מ"מ איכא למיחש שמא באיזה מן היום לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ומוכח מני' נמי כנ"ל ולהכי כ' תו ולענין זה הוא היתר ת"ח בתבעוה לינשא שהוא מותר לישא אותה וכו' והב"ש מדהחליט בהרמ' כהר"ן כ' סי' ס"א על דברי ב"י אלו ולכאורה תמוה אם היחוד אסור מה הנשואין שהתירו דחופה היינו יחוד ולק"מ וכנ"ל דלאו היינו יחוד ממש כ"א במקום צנוע דכבר פי' בתשו' פ"י סי' ג' אף הש"ע דהכא ע"ד זה מדהביא בסי' ס"ד סעיף ה' דין אלמנה וע"ש בב"ש ס"ק ו' כ' בסי' ס"א פו' כר"פ דחופה היינו יחוד הראוי לביאה צ"ל כאן בעינן יחוד של ביאה היינו ביאה ממש ולשונו ל"מ כן עכ"ל והפ"י ז"ל לא ניחא לו בזה ופי' כנ"ל ואם אמנם בא"ח סי' של"ט מבואר דביאה ממש בעינן מ"מ בסי' ס"ד סתמא לא מצריך ביאה ממש שהרי לא הזכיר בהב"י דעה זו זולת בא"ח הזכירה והעתיקה דאפשר הכא בא"ע עיקר כבמ"ב בפ"י ואין להוכיח מדהר"מ פו' דחופ' נדה אינ' קונה ע"כ דבעי יחוד ממש הראוי לביאה וכן משמעות הב"ש בסי' פ' די"ל שני נדה דא"ר כלל משא"כ חופה זו שבידו להסיר כל איש מעליו דהוי' ראוי' ע"ד הנאמר מס' קדו' כל שבידו לאו כמחוסר מעשה וכנ"ל בשם ש"י מלבד ראיות הח"מ מקוש' הר"ן ק' אלו כוונה יחוד ממש וע"פ הבנת הב"ש שתהא ראוי לביאה א"כ מסתמ' נמי בעי שישהא ביחודי שעור ביאה דאל"כ מ"ש שא"ר מצד המקום ומ"ש מצד הזמן ומה מקשה הגמרא בכתובות מ"ח ואימא פרט שנכנסה לחופה ולא נבעלה ת"ל דאם נכנסה לחופה כזו היא בחזקת בעולה כמבואר סימן ז' סעיף י"ב ואף כי הכא יש לדחוק דלמעוטי היכי שמחייבה עצמה בהודאתה שלא נבעלה אכתי ק' ביבמות נ"ח דמסיק ר"ש אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה והיכי משכחת חופה כנ"ל שתהא ראוי להשקות ולא תהא בחזקת בעול' משא"כ להח"מ ופ"י הכל ניחא ובזה לע"ד אין דברי הב"ש ס"ק ד' מוכרחים ואם נפשך לומר דל' ויתיחד הוא יחו' ממש מ"מ נלע"ד שהרמ' מודה להעיטור דיש סוג חופה נמי באופן אחר אך דחופה כזו תולה במנהגי מקומות כל מקום לפי מנהגו ע"ד שאמרו סטומתא קני' אלא דנקיט עיקר חופה שהיא מדינא דומי' דעקרי קניני' ולזה מדויק קצת הל' והיא הנקראת נשואים בכל מקום אבל מודה דיש חופה מבלעדי זה מה שהקביעו כל מקום ומקום לכנות בשם חופה ומה שכ' הב"ש ס"ק ד' הנ"ל להשיג על הח"מ דאף להר"ן דוקא בתולה מהני הביאה לביתו ולא באלמנה דהא חופה אינה קונה בה מה שהחליט באלמנה אין לה חופה כבר העלו התו' יומא הנ"ל דאף לאלמנה יש חופה וכן מוכיח הפ"י הנ"ל מסוגיא דיבמות הנ"ל אלא שאמת הפ"י נמי העלה דאלמנה נשתנה וצריכה יחוד ממש. ולע"ד תימה הא משם נמי מוכח דאפי' בלא יחוד הוו חופה ובפרט לפי' התו' דאיירי בחופה שאחר קדו' או בלא ביאה ואי חופת אלמנה וגרושה אינה אלא יחוד ממש מה ענין לפלוג התם אי החופה מועלין לפוסלה לעולם אפי' בתר שנתאלמנה כדין נשואה דמתני' ומה בין זאת שנתייחדה אחר קדו' לשם חופה לבין נשואה אטו נשואה דמתני' בעינן עדים שנבעלה הא לא ס"ד כנ"ל סימן ז' א"ו מוכח לע"ד דאף באלמנה שייך חופה בלא יחוד ממש והיינו כניסה לביתו ולא אתא הירושלמי לאפוקי כ"א חופת מנהג בתולות שהם או בהינומא כמבואר בתו' יומא ובהג"ה או חופת העיטור שהיא אך הכנסת בית של שמחה כמו בית שיש בו חדוש שבזה אלמנה כיון דליתא ברוב שמחה כבתולה לא גמרה ומקנה זולת בהכניסה לבית שיש בו מקום מוצנע לתשמיש כדכת' העיטור בלשון זה אבל אלמנה כיון שכונסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המיטה להתיחד שם הרי היא כביתו שיש שם חופה ובודאי הוציא חלוק זה מהירושלמ' ומ"מ לא הקפיד שתתיחד עמו אלא דיש וכו' להתיחד (וכן דקדק הגמרא בקדו' מ"ט ע"ב דיקא נמי דקתני לבנות ופירש"י לבנות ולא בנו) ולא נעלם מאתי של' הטור וש"ע סי' ס"ד מורים דבעי יחוד של ביאה מ"מ נלע"ד מדמוכח בש"ס כנ"ל וגם ל' העיטור מורה כהח"מ יש לדחוק מה דכתבו יחוד של ביאה אך ר"ל ע"ד העיטור שיהא בהבית מקום מיוחד לביא' כשירצ' באופן שלהלכה הסומך לע"ד על הח"מ לא הפסיד ואף שהמ"א סי' הנ"ל משיג על הח"מ ומחליט נמי דאם היתה נדה ונתיחדה באיסור דאינו מועיל וכבר החליט הפ"י הנ"ל איפכא דיחוד של נדה מהני בדיעבד אפילו להרא"ש אלא דהקפיד על המקום שיהא מיוחד בלי שום אדם ולע"ד דברי הח"מ מוכרחים ואם היתה נדה תלי' בפלוגת הרמ' ורא"ש בדין חופה נדה אך העיקר שיהי' זה היחוד לשם נשואין ובמקום שיש שם מקום מיוחד לכשירצה עם הצעת המטה כנ"ל ודע שעל ראיות הר"ן שבח"מ כ' בחדושי ר"י טראני ז"ל ריש כתו' ואיכא למימר כיון דלענין בתולים משתעי התם קמ"ל שכל שהיא בחזק' נשואה אעפ"י שיש לה עדים א"י לטעון טענת בתולים דאדעתא דבעולה נשאה כמו שכתבו תו' דלשבחה אומר כן וכו' ע"ש ולע"ד ז"א דלטעמא דר"א אפשר כדבריו אבל הוכחות הר"ן מרבה שם דף י"ב שלמד מזה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ומה דקתני שכנסה ראשון כדפירשו תו' שכבר הפסידה מנה מנשואין ראשונים אבל אעדים ודאי סמכינן והיא בחזקת בתולה וקשה ולמה תפסיד מנה ומה גרעותא מאלמנה מן הארוסין וע"כ משו' דנשאת והותר' לביאה לא חלקו חכמים בין נשואה לנשואה ותינח אי הוי חופה ומקרי' נשואה אבל להרמ' ז"ל דארוסה ממש היא ובח"ב נמי היא למה אין לה ט"ב להפסיד מנה ומהראשון למה תפסיד מאומה ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה כו' המ"ל פ"י מה"א כ' בשם הרמב"ן וריטב"א דלא דוקא קדו' והדר חופה דה"ה איפכ' אף למ"ד חופה אינה קונה מ"מ כי אתי הקדו' אבתרייהו היא נשואה גמורה ולע"ד ניחא בזה מה דאיתא מס' קדושין י' ע"ב ה"ד אי בביאה שע"י חופה וכ' הפ"י ביאה הל' אינו מדוקדק דההי' ביאה שאחר חופה ה"ד אי למ"ד ח"ק א"כ מהחופה לחוד אוכלת ואי למ"ד אינה קונה א"כ חופה בתחילה לאו כלום הוא וא"כ ביאה שאחריה לא התרתה ולהנ"ל לק"מ והפ"י ז"ל דחק וכ' מיהו א"צ לכל זה דהכא איירי שפיר בביאה שהיא ברשות הבעל דחופה וביאה באין כאחד כו' ומה"ט כתבו הפוסקים דביאה כי ההיא נשואין עושה אמנם רש"י ז"ל שפירש ה"ד אי נימא בביאה שלאחר חופה ויליף מני' כסף שהכניסה אח"כ לחופה משמע כשיטת הרשב"א שבהגהות מ"ל הנ"ל אלא דצ"ע דמ"ש קדו' ביאה דיועילו אחר חופה טפי מקדו' כסף ואולי מפני שזה כסדר דחופה היא הוכנה לביאה אבל לפירוש הפ"י הנ"ל זה נמי קשה דאם בק"ב אמרינן באין כאחד באופן זה אף בק"ך י"ל דבאים כאחד וצ"ע מ"מ פשטות הסוגי' משמע כהרמב"ן וכן אתא בהגהות מרדכי דקדו' בשם רש"י בלשון זה ואעפ"י שצריך לקדש שנית ונמצא שהיתה חופה קודם הקדו' מה בכך ע"ש שמביא ראיות וכן כ' הח"מ סי' זה ס"ק ט'.


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 55:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 55:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/55:2)

והבא על ארוסתו עין ב"ש קושי' הר"ן ז"ל ותירוצו וסברת התי' נכון מצד עצמו דומי' דבועל פנוי' לשם קדו' שהיא היתר אבל הקושי' צ"ע ועיין בשו"ת סי' ד' ובתי' הר"ן מיושב נמי מה דקי"ל מסר האב לשלוחי הבעל קנה ומבאר הרא"ש בתשו' דלהרמ' איירי שהיא טהורה הביאו הח"מ סימן ס"א ס"ק ב' וק' הא מ"מ אינה ראוי' לביאה מצד חסרון חופה וברכה דהא לא מסתבר שע"י המסירה נעשית נשואה לענין ביאה שלא לשם נשואין אלא ש"מ דביאה לשם נשואין ביאת היתר היא בלא חופה ושפיר מקרי' ראוי לביאה דהיינו לשם נשואין אך ע' סימן ס"א מה שדחה הש"י על הב"ש ולשון הש"ע והרי היא כאשתו לכל דבר לע"ד ודאי מורה דלא כדהוציא היש"ש ז"ל פ"ק דקדו' סימן י"ז מהה"מ שאסור לו לבא עליה עוד עד שתיכנס לחופה אלא שמותר לבא עליה וכן מבואר מח"מ ס"ק ב' והראי' מהה"מ אין מוכרח ע"ש ואולם לע"ד גוף דין זה צ"ע במס' ב"ב קנ"ו ע"ב בהרשב"ם שהקשה ולא נהירא לי דאפי' בא עליה בארוסין לא ירית לה ואי סביר' לי' נמי ההוא דינא מה הקושי' דהכי אמרו חכמים הואיל ולא נכנס כ"א לבודקה ולא לבא לשם נשואין וכן התו' והרא"ש מדלא פירש הכי משמע דלא סבירו לי':