## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 88

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/88:1)

צ"ב אם נאבדו באונס אחר מיתת הבעל מבואר מרש"י ונ"י דהיורשים באחריות לשלם עכ"פ מנכסי המוריש עד שתגבם ול' הרי"ף ורא"ש שתפשו בלשון רב יהודא אך דמחוסר גוביינא לענין גניבה ע"כ לאו דוקא:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/88:2)

אם האשה כו' כן בב"י בשם הריב"ש שמדמה לאפותיקי סתם וכ' ובפ' השולח מוכח שהעושה אפותיקי סתם אינו גובה משאר נכסים אא"כ שטפה נהר וזה דעת הש"ע ח"מ סי' קי"ז וא"כ למה שכתב שם הסמ"ע והדרישה שהסכמת רה"פ שהברירה ביד שניהם הי' אפשר לומר הדין עמה אמנם בהריב"ש עצמו כ' ועדיף מאפותיקי לרב יהודא דהא לא מצי לסלוקה בזוזא אי אמרה כלי אני נוטל א"כ ודאי נכון שהרי אפילו מאפותיקי מפורש עדיף דשם יוכל לסלק במעות כדאי' בסמ"ע והכא ולא וק"ל:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:3
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/88:3)

אם הקדישו כתב הב"ש מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל כו' ז"ל נ"י ויש למידן מכאן שאדם אוסר נכסיו על ב"ח כו' ור"י כ' בכי הא אלמוהו לשעבודי' דב"ח וכתובה שלא יהא כל אחד ואחד אוסר כל נכסיו לב"ח ובהא דמיתנא משום דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה עכ"ל והנכון שודאי ליכא למ"ד דהקדש קדושת הגף דהיינו כמו בהמה למזבח שיהא שייך אלמוהו דהא זה גופא דינא דרבא דמפקיע מידי שעבוד אלא מפני שלהסכמת רה"פ דינו אינו אלא בקדושת הגוף פשיטא דל"ק דא"כ כל אדם יאסור כל אשר לו דלאו כל אשר לו ראוי למזבח תמיד משא"כ באיסור הנאה דשיך בהכל קשה להו ורצו התו' לומר דדוקא בא"ה אלמוהו והוקשה להם מאיצטל' ומוכרחי' לחלק בא"ה גופי' דדוקא דומי' דקונם שהוא לאדם פרטי ולדידיה שרי הוצרכו לאלים משא"כ בא"ה דלכל עולם דומי' דאיצטל' לא אלמוהו (והאמת דלחלוק זה אף לשטת ר"ת דרבא איירי אפילו בקדשי ב"ה מ"מ לא שייך דאלמוהו כיון שהוא לכ"ע) והנ"י מחלק דבכל א"ה דשייך בכל הנכסים ואפילו על כל עולם נמי אלמוהו זולת בדאיצט' מדל"ש ומשו' כבוד המת והרא"ש אף דבפ' אעפ"י נמי כ' וא"ת ע"י קונם יפקיע וכו' ומסיק דמשום נ"ד אלמוהו אפי' בקונם מ"מ לא נראה לו בחלוק תו' בין אדם אחד לכ"ע אלא בדאיצטל' משום דכתובה שני ולא אלמוהו אבל בקדושת הגוף דהיינו דינא דרבא ליכא למ"ד דלא חל וא"כ מה שכתב מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל א"י אלו קדושת ב"ה בל"ז אינו מפקיע וקדושת הגוף לכ"ע חל וע"כ כונתו דבנ"י משמע דא"ה אף לכ"ע נמי לא חל וזה לא הוי בקונם דדינו כקדושת הגוף לפירש"י להפקיע מעיקרו מידי שעבוד ודוק ומה שמביא תו מחלוקת באם הקדיש נ"מ זה ברור וסי' צ' ס"ק מ' כתב נ"מ אם פירסה האשה על מת גלימה דנ"מ וכבר הבאתי חילוק זה בין ב' תירוצי תו' בסי' פ' סעיף א' וע"ש מה שדחקתי ליישב התי' ראשון ממס' נזיר כי צ"ע וכל זה דהקדש לדידן ללא צורך דאין לנו עתה דין הקדש והיש"ש הירגש וע' שו"ת סי' ז' (שם כתבתי יישוב ושם מבואר מתו' דין אם מכרו יורשים מטלטלים אלו דאינה טורפת ומסלקי' בזוזא גם דבפרסוה אמיתנא אפילו אין להם לשל' מ"מ קני' מיתנא ול' הש"ע קצת ל"מ הכי) ואפשר נמי כיון דלהרא"ש דמחלק בין כתו' דלא אלמוהו א"כ היורשים אף בקונם יכולים לאסור עליה כליה דהוא דומי' דקדושת הגוף י"ל דהטור להכי כתב דין המקדיש לרמז דין קונם לשטת אביו וקצת דחוק:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:4
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/88:4)

אבל אם היא מורדת כ' הב"ש ומל' הרא"ש וכו' משמע דאין מנכין לו מה שאכל וכו' גם נשמע מדבריהם צ"ל מדבריו כי בהרי"ף ורא"ש וטור מבואר דאם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל כ"א שעור שבח אלא הרמ' סתם ומשמע לי' הכי אבל תימ' הרי מקיל עליה לבאר מה שלא נזכר בהרי"ף דמנכין מה שאכל ומה"ת יחמיר עליה בזה להיפך והב"י כ' דאף דל' הרמ' סתום כל כונתו כהרי"ף ואפשר דמשמע לו דאחרי מורדות כ' וכן המוציא על אשתו קטנה דשוין הן וכבר כ' ס"ק ך' דלהרמ' משמע לו אף שם דיטול הוצאה יותר מהשבח ולע"ד אדרבא במורדות לשונו אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן לו מן הוצאה אחר שישבע הרי מדכ' ממה שראוי מבואר דא"נ כ"א שעור שבח דאל"ה הי' לו ליכתוב ופוחת אותו מן ההוצאה א"ו דצריך אומד אם עולה לשעור שבח שאז ראוי לו וא"כ בממילא בקטנה נמי הכי כונתו וכדלקמן:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:5
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/88:5)

שהרי ברשות ירד כ' הב"ש משמע וכו' כנ"ל מהר"מ והטור ומל' המחבר וכן משמע מהר"ן והיינו מדמסיים הרמ' שהרי ברשות ירד משמע לי' לגמרי כמי שהורשה בפירש ובהטור אין לשון זה וא"י ממה משמע ועפ"ז הניח הסמ"ע בתימה ואני תמה עליו הרי המחבר נמי כ' ל' זה ומ"מ כ' ואם הוא רוצה ליטול הוצאה ש"ש שומעין לו והוא מהרא"ש שהמציא לו קולה זו עכ"פ מבואר דיותר משבח אינו נוטל ואף זה לולא שהמצי' ה"א דדינו ליטול כאריסי העיר למחצה או להשליש בהשבח ר"ל על דרך הסמ"ע בסי' ש"ך ס"ק ד' דאם המקבל נתן ההוצאה כל פירות שלו אלא שנותן שליש לבעל השדה ואם אין שבח וכו' מפסיד ההוצאה והרא"ש משמיענו דיוכל לומר אי אפש' בתקנות חז"ל ואטול הוצאה ש"ש אבל יותר ודאי לא הרי הרא"ש דלא כותי' ובל"ס הטור נמי בשיטתי' והמחבר אף שכ' שהרי ברשות ירד ע"כ לא משמע לי' אלא כפי' הסמ"ע לענין אם השבח יתר על הוצאה יש לו חלק בו ולא ליותר משבח וא"כ אף מרמ' ור"ן אין ראיה ולפ"ר יש להוכיח בהרמ' איפכא שהרי פ' י' מה' גזילה הל' ד' כ' בשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכן הל' ו' גבי חצירות ומסיים והוא שיהיה בנין המועיל וידוע דזה ל"ש בהוצאה יתירה על השבח דאיך שייך כמה אדם כו' ולכה"פ בשהשבח כדי הוצאה זולת בדין ז' דאיירי ברשות גמור כ' דאפילו הוצאה יתירה נוטל כולה ומה שמסיים בהל' ז' והשותף וכו' ושמין להם וידם על עליונה ע"כ זה ידו ע"ע אינו כידו ע"ע שהתחיל בהל' זו ברשות גמור ושיטול נמי בשותף כל הוצאה אפילו יותר מהשבח שהרי איתא בפ' חזקת בשותף לומר לך שיהא באינה עשויה ליטע כעשויה הרי מבואר שאינו אלא כיורד בלא רשות בשדה העשוי' (וכבר תמהתי על הסמ"ע בסי' שע"ה להיפך כי שם ס"ק ז' קאי על הש"ע סעיף ג' והרושם מהופך וכדבריו מבואר בנ"י פ' השואל דבעשוי נוטל כשתלי העיר ואפילו אין שבח אלא דבמשמעותו דוקא בשנעשה בפני בעל השדה ושותק וק' איך אפשר דבעשויה אפילו אחר יטול כל הוצאה אפילו אין שבח ואלו שותף (עיי' סמ"ע ס"ק ח' מביא הג"ה שבסי' קע"ח שהיא נמי מהנ"י) לא יטול יתר משבח ואם אין שבח לא יטול כלום ובגמרא משוה אותה ובב"י בשם ת"ר באמת דאף בעשויה א"נ יותר מש"ש ובהנ"י אפשר לדחוק דלא משוה הגמרא כ"א לנוטע שלא בפניו ואז באמת אין דינו ממש כיורד ברשות אבל הסמ"ע צ"ע) אע"כ דסמך על דקדק הלשון שכ' דכיורד ברשות דמי דר"ל לאו כעושה ברשות גמור ומה שמסיים וידם ע"ע היינו שנוטל חלק בהשבח והיינו האומד כמה אדם רוצה ליתן דבשדה היינו חלק בפירות כדרך אריסים ושתלים ובבית דל"ש אומד זה האומד כמה אדם כו' וזה נמי ידו ע"ע מקרי ולכן בתחילת הל' ז' אחרי שכ' ידו ע"ע הוכרח לבאר שאם וכו' אבל בשותף כוונתו ממש כהנ"י וממילא נמי גבי בעל בנכסי אשתו קטנה שמשוי לשותף נמי הכי כונתו וכן מבואר לשונו פ' ך"ג מה"א שכ' ושמין לו כאריס דהיינו שנוטל חלק בהפירות או בגוף השדה חלקו בהשבח כאריס אבל שיטול בהוצאה אפילו א"ש י"ל לא עלה על דעתו וכדתמהו ת"ר בב"י ח"מ הנ"ל דאיך אפשר שיחייב אדם חבירו בלי ידיעתו והכי נמי משמע בה"ג הל' ח' שסתם ידו ע"ע ולא כ' כלשון הרי"ף שנותן דמי בנין עד גמירא דמשמע אף יותר משבח וכבר תמהו ת"ר כנ"ל ומה שכ' בה"א שהרי ברשות ירד אין הכונה רשות גמור אלא לאפוקי של"ב ור"ל כעין רשות ב"ד ויש תו ראי' לפירש זה בה"ג הל' י' שכ' וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו ע"ע א"צ שבועה ועיין סמ"ע סע"ה ס"ק י"ט פירושו כמעט אין לסבלו ולע"ד אזיל בשיטתיה ס"ק ז' שכל מקום שנא' ידו ע"ע הפיר' אפילו הוצאה יתירה על שבח ומוכרח לדחוק אבל לפירושו הוא פשוט תחילה דיבר בין שהיתה ידו ע"ע ר"ל הל' ז' יורד ברשות גמור שנוטל הוצאה יתר על שבח ובין שהיתה ידו על התחתונה היינו של"ב ואינה עשויה ליטע. וכן זה שנוטל השבח בלבד דהיינו העשוי' ליטע ובעל בנ"א קטנה ושותף שאומדין כמה כו' שאין זה אלא ביש שבח זה א"צ שבועה כיון שידעינן שבנה או נטע ואמדינן כמה אדם כו' מה לנו בהוצאתו הא נראה לעינים כמה שוה תו ראיה שהרי הל' י' כ' שבכ"מ שדינו ליטל הוצאה שאינו נוטל כ"א בשבוע' היכי שלא אמר יבאו הדיינין וכו' משמע שהברירה בידו אם ירצה נוטל בשבועה ולא בשומא (והה"מ כ' זה נלמד מההיא דהאשה שנפלו לה נכסים דאמר הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות ולפ"ר ק' דמשמע מה שלמדין משם היינו שא"נ בלא שבועה וזה מה"ת להוציא בל"ע ובל"ש) וקאי אף על שותף וק' קושי' תשו' שב יעקב סי' ז' שהרי בח"מ סי' צ"ג מובא בשמו ב' שהטילו לכיס זה ת' וזה ר' שאין אומרים וכו', ומה שתי' ע"ש שמסיים אע"כ צ"ל דהכא וכו' דהוי כיורד ברשות להוציא כו' ומסתמא האמינו זה לזה בשבועה בדבר דאסקו אדעתייהו ולא התנו ואזיל נמי בשטת הב"ש וסמ"ע ס"ק ז' הנ"ל דהרמ' פליג עם הנ"י שבח"מ קע"ח ולדידי ק' נהי דבבעל ובשותף אפשר כטעמו מדלא התרה בו האמינו בשבועה מ"מ יורד של"ב בעשוי' ליטע דמשמע ברור אפי' בעל הקרקע במדה"י מה איכא למימר בזה וגם באשתו קטנ' אין סברתו מספקת דהא כשלא בפניה דמי וכבר הבאתי משמעות הש"ס דשותף לא עדיף מיורד של"ב לעשוי' ליטע (וזה נמי קשה על המהרי"ק שמביא) משא"כ לפירושו דא"כ הוצאה יתר ע"ש ניחא כדכ' הסמ"ע ס"ס י"ד דז"ל גם מה שכ' הטור ומחבר ס"ס שע"ה וכו' מ"מ עכ"פ אין לבעל השדה היזק דהא יש שבח כפי מה שנותן לו או יותר ובאמת אין בידי ליישב דבריו אלו עם סי' שע"ה ס"ק ז' וצ"ע וא"ל לפירושו איפכא שהרי מדין הנ"ל שבסי' צ"ג מוכח דאלו מברר ההפסד היה מחויב לשלם מכיסו ואלו לפירושו הוצאה יתר משבח א"נ אף ע"פ שומא די"ל ש"ה דסתם שותף יש לו רשות גמור לישא וליתן במה שאינו פושע או משנה כדי להרויח ועומד לזה כשליח גמור משא"כ בשותפין השדה או בית ידוע שמש"ה אין לו רשות גמור מ"מ לבנות ולנטוע ואין דינו כ"א כיורד אפי' באינה עשוי' כעשוי' לא יותר וכדמחלק הש"י לשטת הב"י. ואולם ראיתי לע' בדברי הה"מ שנתקשתי בם לפ"ר לעיל בהג"ה שהרי ל' הרמ' מורה כפירושו מדכ' א"נ כלום עד שישבע דאלו חדושו שנוטל בשבועה כולם בשבועה נוטלים מיבעי לי' ותו אלו מהכא למד שיהא נאמן בשבועה הרי הר"ן מסיים הכא ובלבד שיהא ברשות וכן העתיקו הרמ"א בח"מ סי' צ"א וכן כל מילי כו' על ברשות שהוא מהמהרי"ק שהוציא כן מהר"ן דהכא והרי הרמ' פוסק הכי אף על יורד של"ב ואפילו באינה עשוי' וא"ל שלמד מבעל בנ"א גדולה שנמי ידו על התחתונה ומ"מ נאמן בשבועה דהא הר"ן כ' ובלבד שיהא ברשות מע"כ דאף בגדולה מוציא ברשות מקרי וכן כתב הב"ש ס"ק י"ד ומה שידו על התחתונה זה אין ראיה שהרי אפילו בעשוי' ליטע הכי דינו ומשום דאוכל הפירות כמבואר בהר"ן וא"כ צ"ע מנ"ל יורד של"ב שנאמן בשבועה ותו צ"ע הכא בהטור בשם הרמ"ה כ' בל' זה וגבי אלמנה וכולי ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה לא יקחו היורשים כלום דליתי' לבעל דלשתבע ולדידיה הוא דתיקנו רבני' וכו' והש"ע העתיקו בשם ימ"ש והשמיט אם לא נתברר שהוציא ע' ודוק וביארו שאפילו היורשים רוצי' לישבע ברי אינם נאמנים נשמע מיניה דהתקנה מה שנאמן בשבועה ומהרמ' והה"מ הנל המובן להיפך (ולע"ד משמע אף הר"ן לא אזיל בשיטתי' דלדבריו א"י אם יש ללמוד לכל מילי דההוא ידע וכו' די"ל דוקא בבעל ואשה עשו תקנה ולא לזולתם משא"כ מהר"ן משמע דדינא הוא משום ברי ושמא ולכן נראה שבח"מ צ"א סתמו ולא חילקו ביורשים) ויראה לע"ד שתרווייהו חולקי' על הרמ"ה ז"ל והרמ' לשיטתיה שמבואר בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ב דס"ל מחויב שבועה ואי"ל חייב אפילו לא הוי לי' לידע ולכן דן דהכא מדינא הי' הבעל נאמן בל"ש כיון דאיירי בסתם פי' המתני' דידוע שהוציא וא"י כמה והרי היא כנ' ידענא ונ' לא ידענא ומה שמוכרח לישבע היינו מפני המבואר בשבוע' ואלו נשבעין שלא בטענה וא' מהן האריסין ומה התם שמד"ת פטור בל"ש הזקיקוהו חכמים שבועה אף לפטור מכ"ש ליטול אף דמד"ת בל"ש יטול מדרבנן חייב מחשש דמורי התירה ומתורץ בזה קושי' תו' ור"ן דליתני בהדי נשבעין ונוטלין דלא תני אלא חידושי' דנוטלי' והכא החידוש דצ"ש ואף זה נשמע מק"ו והיינו ע"ד שכתבו תו' ונראה וכו' ולהכי פו' שאפילו היורד של"ב נוטל בשבועה דדינא הכי הוא מצד מ"מ ומינה עד כאן ל"ש טעם זה אלא בידוע שהוציא עכ"פ אבל אם הספק אם הוציא כלל באמת אף בעל נהי דהוא ברשות מ"מ כיון דאין מקום למ"מ אף בשבועה א"נ דהוה כאמר א"י אם נתחייבתי וכן איתא בתשו' הרמ"א סי' פ"ו דף מ"ח ע"א כ' וכן כ' המרד' פרק האשה המוציא הוצאות ע"נ אשתו משמע שם דאם האשה מכחישו אינו נשבע ונוטל כ"ש במקום שאמרת דלמא לא הוציא כלום ומשקר בכולו והוי דומי' דאמר א"י אם אני חייב לך דפטור עכ"ל וזה דלא כמשמעו' הרמ"ה דבעל עצמו אפילו הספק אם הוציא כלום ישבע ויטול ולהכי השמיט הש"ע מן הימ"ש אם לא נתברר שהוציא כי בזה אף הבעל א"נ בשבועה וא"כ קושית שה"י ז"ל מעיקרא ל"ק דבשנים שהטילו ואחד בא להוציא והשני א"י אם חייב כלום דן שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין דהו' א"י אם נתחייבתי וא"ל ממה דאיתא שם דהיכי דנשאר מנה ביד שמעון דחולקים דליהוי כמ"מ חדא דאותן נ' עצמם אינו מודה שחייב אלא מפני שהם כאלו מונחים ברשות ראובן הוא דנאמן עליהם ומטעם זה נמי הוו הילך ומינה לפ"ז אם בדינא דסי' צ"ג היה מודה שמעון שפיחת ת"ק ומחויב בכ"ה ובהמותר א"י אה"נ דמודה הרמ' דנאמן בשבועה להוציא הכל ואולם לע"ד הרמ"ה והר"ן שוים בזה דאזלו בשטת הראב"ד דהיכי דלא הוי ליה לידע לא חשוב מח"ש ולכן דן הרמ"ה שאין הבדל בין הוציא ודאי או אפשר אל הוציא כלום וסובר נמי דלאו דינא הוא כי בסברת הר"ן מטעם ברי ושמא לא ניחא לו דמה תועלת בברי ושמא להוציא הא קי"ל לאו ברי עדיף ודן דתקנה היא לגבי הבעל ולא ליורשים ובאמת לע"ד להרמ"ה יורד של"ב אינו נאמן אף בשבועה והר"ן הוכרח להסביר מצד ברי ושמא ביורד ברשות הכי דינא ודן מזה דה"ה לכל היורדים ברשות (ובפ' האומר דף צ"ב ע"ב כ' וחנווני על פנקסו שאני דהתם מן התקנה הוא ולא מן הדין ולדבריו אף מה דפסקינן בח"מ סי' ש"א ש"ש שנגנב לו שטרות ודכוותייהו דפטור עליהם דמ"מ שכרו מפסיד עד שישבע ששמר כראוי הא בשבועה מיהו נוטל והוא מסוגיא דהזהב דף נ"ח ע"כ נמי אך תקנתא משא"כ להרמ' הכל ניחא דברשות גמור כמו חנווני ושומר דין גמור הוא אבל יורד ברשות כמו הכא אך טעמו משום דמחויב שבועה הוא ועיין ש"ך צ"א ס"ק י"ב) ולע"ד לשיטתי' יורד של"ב ובאינה עשוי' ליטע דנוטל כל הוצאה עד שעור שבח ולא נשאר טובה לבעל הקרקע אינו נוטל בשבועה אלא ע"פ אומד ומסופק אני מאוד לדעתו לגבי דינו דלמד לכל מילי דההוא ידע וכו' ברשות אם מחלק בין יורשים כי למ"ד ל"ל כלל כהרמ"ה אף הכא וכנ"ל וצ"ע ועיין ש"ך ח"מ סי' ק"ח ס"ק ז"ך ודע כי לא נעלם מאתי דברי הש"ך סימן הנ"ל ס"ק מ"ט שמסיק היכי דהתובע מודה שהנתבע א"י דל"ש דין מח"ש ולדבריו כל הנ"ל אינו דאף גבי בעל ואשה י"ל דהבעל מסופק אולי יודעת מ"מ ביורד לנכסי מי שבמדה"י פשיטא יודע שא"י ומ"מ לא נמנעתי מלכתוב כנ"ל כי לע"ד הש"ך ז"ל הכריע כן מסברת עצמו ואינה סברת הרמ' עצמו כדמוכח מהתו' ריש הפרה שהביא דלא ירדו לחלק ומעתה מה שכתבתי ראיה מכח קושית הש"י אזדא לה ע' וק"ל וא"כ בשותף ובעל בנכסי אשתו קטנה עדיין יש לספוק בהרמ' אם לא משוה ליורד ברשות גמור יען דכללינהו בחדא הלכה וכהבנת הב"ש אבל ביורד שלא ברשות להעשוי' ליטע ברור לע"ד כדפרשתי ובזה נכון לשונו בהל' י' מבלעדי דוחק הסמ"ע ול' הגמרא שמשוה שותף ליורד להעשוי' ליטע אפשר ע"צ הדוחק ליישב וצ"ע:


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:6
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 88:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/88:6)

לא יטלו היתומים כלום הח"מ וב"ש מסכימים דאפילו רוצים לישבע ברי(א) נמי אך הב"ש כ' דשכיר נשתנה דדוקא בשבועה דלא פקדנו לא משום דא"א מוריש שבועה לבניו אבל ברי נשבעים ונוטלים משום דשכר אותו גם משום כדי חייו וחיי בנים וק' חדא דאם בשכיר מצד א"א מוריש הא קי"ל סי' ק"ח הבו דלא לוסיף עלה כ"א ביתומים מן היתומים ותו הסמ"ע ריש פ"ט מביא הירושלמי ואפילו מת שכיר יורשיו נשבעין ליורשי בה"ב דאיבעי ליה ביורשין מן היורשין ומה מיבעי ליה הא זה ודאי בכלל א"א מוריש אלא משמע דאך על ברי מיבעי ליה וכדמסיק כלום תיקנו אלא בשביל שכיר שמא בשביל יורשיו דזה משמע דלא כדעתיה אלא דוקא גבי השכיר שהוא עני הוא דתיקנו משום כדי חייו משא"כ היורשים אפשר להיות עשירים ואפילו עניים לא תלו חיותם בפעולה זו ולע"ד כ"ש הוא מהכא ומסופק אני אם לא למד הרמ"ה הכא משם וכ"ז למשמעות הב"ש דשייך גבי היורשים שבועת ברי על מניעה והיא ע"צ הדוחק ע"י שלא זזה ידינו מידו ויראה לע"ד שהב"ש הוציא דבריו מל' הסמ"ע סי' ק"ח ס"ק מ"ח שכ' בשבועה דלא פקדנו שאינה שבוע' ברי נשמע לו הא ברי נאמנו' וא"כ אף בשבועת היסת שנהפכה על התובע נמי אם היורשים רוצים לישבע ברי נאמנות וזה נמי לע"ד לא מסתבר כלל דהא יוכל ליטען אביכם האמנתי ולא לכם אלא מפני דשם נכלל נגזל דאין היורשים נשבעים ואם רוצים לישבע ברי מה לי הן מה לי אביהן הא עתה המה הנגזלים מוכרח לבאר בשבועה דל"פ אבל שכיר או היסת הנהפך על התובע לע"ד אף בברי א"נ ונוטלים אך צ"ע בגוף ספר בעה"ת שמביא הש"ך סי' פ"ט סק"ד וע' ש"ך צ"א ס"ק ט':