## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 90 ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:1 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:1) אבל לא בראוי אם נפל הבית עליו ועל בתו נשואה מבואר בחה"מ סימן ר"פ סעיף י' הנכסים בחזקת האב: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:2 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:2) הג"ה ואם תלך הבת וכו' בתקון שטרות דנ"ש לא נזכר תנאי זה כלל ולפ"ר י"ל דאף כי מתה בלא זרע יהא הבעל יורש וא"ל דנלמד מדכ' שם ומחיוב אני לשלם לבתי או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה וכן התנתי עמה שזמן פרעון חוב הנ"ל לא יחול עלי אלא שעה אחת קודם מותי וכשיגיע זמן ההוא מחויב אני לשלם לבתי או לי"ח (או לב"כ) ובתחילה לא כ' או לב"כ וא"כ נאמר מדמתנה שלא יחול כ"א קודם מותו ובזמן ההוא החיוב לשלם להבת או י"ח נשמע דאם בשעה זו אין בעולם לא הבת ולא י"ח החוב נפקע ומה יש לו לירש וכדמשמע בכתו' דף נ"ג שמפני שהנהיגו לכתוב כשתנשאי לאחר תטלי אינו נשתעבד) כ"א לשעה זו ולהכי לא נקרא יורש בשביל הכתו' כגון ארוס להתחייב בקבורה וכן כ' הרא"ש ריש אע"פ שהבעל אינו משועבד בהכתו' עד שתתאלמן (וע' סי' ס"ו) זה ע"כ אינו דא"כ מה הועיל הנ"ש בהשגתו סי' י"ד על ת"ש ד"ק דהא אף לנוסחו נמי יש ללמוד דאף מתה והניחה ז"ק ומת בחיי האב דאינו יורש כיון דבשעה זו עכ"פ אינו בעולם אע"כ דמזה ליכא למשמע די"ל דוקא כתו' שנכתוב בדרך שמחייב עצמו אמרינן שאינו מחייב עצמו כ"א בזמן הפרעון אבל שח"ז שנכתוב שמודה שקיבל משעת כתיבה נשתעבד כאלו קיבל באמת אלא שמתנה שקיבל ע"ת שלא יחול זמן הפרעון עד שעה זו והכי משמע לחלק במהרי"ו סי' מ' וכן מוכרח מדנקרא על הנדוניא יורש אף דנמי אינו חייב בתשלומין עד דתתאלמן או תתגרש ש"מ שמיד שמקבל נשתעבד וה"ה בזה שמודה שקיבל ומה שכתב בהנוסח וכשיגיע הזמן מחויב אני וכו' זה ל"ד שיהיו התובעים בתו או י"ח אלא אפילו היורש שלה וא"כ שפיר י"ל כנ"ל אמנם בזה ליכא למטעי דמה"ת לדידן שפסקינן סעיף זה שאינו נוטל במלוה אשתו שלה ביד אחרים כשנשאה ופשיטא בזה שאינו נוטל כבב"ש ס"ק ה' (אך צ"ע על הנוסח דמהרי"ו למה בא הא לפי פסקו תנאי זה לל"צ אם לא שנאמר מה שכתב הב"ש ס"ק ו' דתפיסה ל"מ אינו וחשו לתפיסה והתנו בהדי' והאמת כי צ"ע שהב"ש סמך על שהר"י ורמ' הם דעה אחת ע"ד שאמרו רב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד וצ"ע בתשו' ר"י לבית לוי שמביא כי א"י מנ"ל שהרמ' חשוב תלמיד הצריך לסברת רבו וע' ח"מ סי' י"ח וגם בב"י מבואר בשם תשו' רשב"א שהעיד דאיכא מרבותא זולת ר"י שהם נמי מסתמא בלעדי הרמ' וגם מסיים והדיין מה שיראה בעינו יעשה משמע אף להוציא ומכ"ש דתפיסה מהני וצ"ע א"נ יש לדחוק שלא נזהרו לכתוב קודם החופה ואפשר בימיו כמה פעמים נעשה תחתיו דבעל דשפיר יורש לפי הנוסח שנכתוב כאלו הלותה ממון זה מידה והוצרכו להתנאי) וא"ל נמי להיפך למה דכ' הצ"צ ועוד נראה דל"ד נ"ד לדמהרי"ו דש"ה דלא אזלינן בתר אומד' כיו' שבשטר מוכיח שיהא הבעל יורש זרעו שהרי התנה על בתו שלא ירש הבעל ממנה אבל על זרעה לא הקפיד שהרי כ' בשטר וז"ל ואם תלך בתי לעולמה בלי ז"ק אז החוב בטל וכו' עכ"ל וא"כ ממילא אם מתה והניחה ז"ק אז החוב קיים וכו' והוי כאלו כ' בפי' בשטר שאם תניח ז"ק החוב קיים ואיך ניזל ב"א לבטל מה שכ' עכ"ל הצ"צ וא"כ לנוסח נ"ש דלא נזכר ת"ז כלל י"ל דאפילו הניחה ז"ק ומת אחריה ניזל ב"א ולא יירש אפי' זרעו דזה נמי ליתא ובמח"כ בזה לא כיון יפה במהרי"ו דא"כ לא הוצרך ללמוד דלא ניזל ב"א מש"מ שהודו דלדבריו מבואר בהשטר היפך האומד א"ו דלית למידק מידי מהשטר כי י"ל דל' דאם תלך כו' קאי על שעת חלות הפרעון שאם יתגלה אז שהלכה בלי ז"ק יהא החוב בטל לכן עיקר טעמו מילפותא דש"מ ומה שהקשה הב"ש מיהו ק' ע' תשובת שב יעקב סי' ך"ו וע' בשו"ת סי' ג' לכן אף לנוסח נ"ש פסק מהרי"ו במקומו ומ"מ מודינא בדינא דצ"צ ז"ל היכי שלא הניח בן זכר אם אמנם לע"ד מה שמחלק תו בין אומדנא דמוכח נמי לע"ד אינו דהרי ש"מ שהודה נמי מוכח כמבואר בתו' וכה"פ ומ"מ לא אזלינן בתרה מדהודה וה"ה י"ל לשטת מהרי"ו בשח"ז אבל לע"ד דינו אמת מטעם הגלוי מילתא שהוזכר בהשטר דהוי ממש כתנאי מפורש דנלמד מק"ו דאם הב"ז כו' יהא החוב מחול ומכ"ש כשהיא בת יורשת וגם מדכפל ושילש דאם יאותו בניי הזכרים כו' דזה ממש כגלוי מילתא דאך מיראת ירושה ב"ז הוא דמוד' בחוב זה והוי כזבין אדעתא דמוסק ומגלה בשעת מעשה דעדיף מאומדינא דמוכח וק"ל והנה כבר מבואר בח"מ וב"ש דטוב לכתוב כת"ש ד"ק והנ"ש שלא כד"ת משיגו וכן איתא בשב יעקב ז"ל ומתמי' על הנ"ש והדין עמו כי לע"ד אף לנוסחו יש לפקפק בדין זה של מתה והניחה ז"ק ומת אחריה בחיי האב וגם ע"י זה שלא הזכיר כלל התנאי יש לחוש לתפיסה הנ"ל: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:3 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:3](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:3) הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו כ' הח"מ דדוקא באשתו א"נ בראוי אבל את זרעו יורש ר"ל דודאי יורש זרעו בראוי כגון שהניח מלוה פשיטא שיור' ומה שכ' תו אף וכו' ר"ל אף שלא בא היורש' מאבי אמו לידו ונימ' דנוחל בקבר להנחיל לאביו לזה קאמר מ"מ השטר ר"ל דבחייו יורש השטר מאמו נמצא דהי' לו בחייו מלוה ביד א"א ואף דעדיין הוא ראוי ככל מלוה מ"מ יורש בנו בראוי והנה הרמ"א ז"ל כ' בתשו' סי' ג' ועוד אומר דע"כ במקום שנקרא מלוה ראוי הוא גרוע מנכסי דאבוהו דאבא כו' ותדע דהתו' פ' יש בכור פסקו דאין הבעל נוטל במלוה אשתו מדגרסינן פ' י"נ דף קי"ב ע"ב מנין שאין הבעל נוטל בראוי שנאמר ושגוב הוליד כו' וא"כ אי מלוה יותר מוחזק מנכסי אבוה דאבא מה הראי' מנכסי אבא דאבא למלוה א"ו שמלוה אינו עדיף ולפ"ר ק' הרי גבי אב ובניו מלוה יותר מוחזק ותו זה שאין הבן יורש בקבר להנחיל לאב נשמע פ' הנ"ל דף קנ"ט ע"ב נאמרה סבה בבן ונאמרה סבה בבעל מה האמורה בבעל אינו יורש אשתו בקבר אף האמורה בבן אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב הרי דטעם שאין הבן יורש בקבר היינו מטעמא שלא הי' נכסי אמו בידו במוחזק אלא בראוי אלו הי' חי וא"כ הכל ק' נימא כמו דבעל אינו יורש מלוה אשה משום דהוה ראוי כמו נכסי אביה כן אין האב יורש מלוה בנו כמו שאינו יורש נכסי אמו שנופלים לו בתר מותו אמנם לק"מ דדווקא בבעל שהריעות' שאינו יורש אשתו בקבר מצד עצמו' קרובתו לגבי אשתו שפיר יש לדמ' כמו שאין כחו גדול לירש נכסיה אלא המוחזק בחייה כן אין כחו גדול לירש מלותה שנמי אין במוחזק אלא קרוביה מצדה יורשים אותה אבל אב ובן לאו הריעותא מצד הקרובה דהא אין קרוב ממנו ואם האב לא ליירש אטו בר קשא דמתא לירתי אך מה שמדמינן הבן לבעל הוא מפני הגריעותא של כח הבן לירש אמו כי נעשה על ידו סבת נחלה לולא הד"ת היה הדעת נותן אחיה מן האב יהיו יורשים שבזה למדין שכחו בנכסי אמו אינו אלא בחייו ולא בקבר אבל מה שירש בחייו יהיה תו מוחזק או ראוי פשיטא שהאב יורש ובזה מבואר שהנאמר מה הבעל אינו יורש בקבר אף הבן א"י בקבר אין הריעותא של קבר שוה כי גבי הבעל אין הריעותא מצד שהוא בקבר אין לה הכח לירש נכסי אבוה דהא לגבי בנה יש לה הכח אלא מפני שהיא בקבר אין להבעל הכח לירש הראוי לה ולהכי תולה בן אין הבעל כו' ואלו גבי אב ובן מפני שהבן בקבר אין לו הכח לירש אמו בראוי ותול' בהבן אין הבן כו' ולא אין האב יורש בנו בקב' והקרוב דלז' מרמז הרשב"ם בפירשו האי בקב' ל"ד לההו' בקב' דבע' ועיין מהרש"א ודף קי"ד ע"ב בתו' ד"ה מה ודוק כתבו לה מורישי' זה למד המרד' מדק"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דלהכי שדה החוזרת ביובל בכור נוטל פ"ש ש"מ דמקרי מוחזק לבכור וה"ה לבעל וממילא ה"ה אם נתן לאחד קרקע כל ימי חייו דנשמע ממילא דלאחר מיתת המקבל תחזור לו או ליורשיו ומת והניח בתו נשואה ומתה בחיי המקבל נמי הבעל יורש דמקרי' מוחזק דהא אם המקבל הי' מוכר היתה הבת מוציאה אחר מותו ונקראת מוחזקת וכן מביא הב"י ח"מ סי' רמ"ח בשם הריב"ש בל' זה אם אמר נכסי לך כל ימ' חייך א"י למכור ואין לו אלא פירות דהוי כאומר נכסי לך ואחריך לי או ליורשי ואם מכר יורשי הנותן מוציאין וכ"כ הרמב"ן פ' י"נ ולענין ראוי ומוחזק ה"ל לגבי היורשין שדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בשלהי פ' השולח עכ"ל וכ"כ הרמ"א שם סעיף ז' ור"ל אם מתה בתו בחיי המקבל אחר אביה אבל בחיי אביה פשיטא שאינו יורש ועיין ח"מ ומה שכ' הב"ש בזה הם דברים מותמהי' שכ' מדכ' וכו' משמע הפירו' א"י ואלו כן דא"י הפירות לעולם הלזו יקרא ירושת קרקע וכי להקרא שמו עליה היא צריך ומה שכ' משום דהוי ראוי דהא המוריש יכול למכור אותה וע' בח"מ סי' רנ"ז מ"ש באחת כי ז"ל הש"ע שם אלא אם עבר ומכר מוכרי' הפירות עד שימות וכשימות האב מוציא הבן או יורשיו מיד הלקוחות והפשוט כח"מ וכן אם הי' לה מלוה ריש ל' הטור וש"ע שעליה סובב האי וכן הפשוט מורה שאין הבדל בין הכניסה בנ"מ בין בצ"ב וכן פסק החות יאיר סי' קך"ב (ולשטתו ודאי א"י טעם בדבריו שבסימן צ"ז שכ' מה שא"כ בכה"ג מעות שביד הקהל וכו' דמ"ש ממעות ממש שהי' בידה ולותה קודם שנשאת אטו ביד הקהל לא בהלואה אלא בפקדון הי' ולע"ד יפה הורה הדיין ע"ש) והשבות יעקב חלק ב' סי' קל"א חולק עליו וע"ש כי צ"ע והכרעתו ע"פ המהרי"ק שבב"ש סימן צ"א דבצ"ב לוקח גמור הוא ולא מקרי כלל יורש עליהם לע"ד אינה מכרעת כי פשטות ל' רש"י בכתו' דף נ"ג ד"ה אין לה שכ' ותחת נדוני' בת אביה שהוא יורשה ל"א הכי וגם לקמן ת"ל בררתי שר"פ חלוקים וס"ל כבעל נתיבות דאף צ"ב בפעם דין יורש לו והראי' ברורה שאינה מהדר ביובל וע' סי' נ"ג שם מ"מ הבאתי קצת סברה לחלק וכל זה בדנפרט כנהוג בימי הש"ס אבל כמו למנהגינו שלא לפרט אלא כוללים ביחד כל מה שהכניס' בסתם אפשר יתקיימו דבריו ומ"מ צ"ע: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:4 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:4](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:4) ואחריו ליורשי ע' ב"ש ודוק היטב כי מביא כדי לתי' קושיתו קושי' המרדכי בל' ת"ל אפי' א"י למכור הי' ראוי משום דלא בא לידו והעלה מזה דכל דלא בא לידה בחייה חשוב ראוי לבעל זולת הניתן לה במתנת ש"מ דכמסורי' דמי ולפ"ז אם ירשה פקדון של האב ביד אחרים ומתה אין הבעל יורש כיון של"ב לידה מחיי' וע' ח"מ סק"ו ויותר תימה דלעיל מזה במרדכי עצמו כתו' בשם רש"י אם נתן לבת מהיו' ולא"מ אע"פ שמתה בחיי הבעל יורש דהוה ליה מוחזק והוא לעיל סוף הג"ה א' ואיך יקשה דמפני של"ב לידה יחשוב ראוי אפי' ראשון א"י למכור וע' סי' ק' מבואר דגבי קרקע ליכא למ"ד דליחשוב ראוי מצד של"ב ליד וגם סברתו תמוה דאם מתנת ש"מ שאינה אלא ירושה דרבנן חשובה מוחזק מכ"ש ירושה דאורייתא ובסימן ק' הקפיד הרמ"א בסעיף ב' או שציווה לתת לו ירושתו עד אחר ב' ג' שנים מבואר הא בסתם ירושה שבידו ליקח מיד מה"ת דליחשוב ראוי וכל היכי דאיתא ברשותי' דמרא וע"ש סי' ק' ואולם ל' המרד' הכי וא"ת אמאי איצטריך לטעמא דאי קדמה ת"ל דהוה לי' ראוי דהא לא זכו הבעלים בנכסים וכו' וי"ל דס"ל כל האומר אחריך כמעכשיו והוה לי' כמוחזק הילכך איצטריך לטעמא דאי קדמה וע"כ הכונה דנהי דהו' אמרינן אם קדם הראשון ומכר השני מוציא וע"כ הטעם דלא נתן להראשון כ"א הפירות והגוף השאר לנפשו עד מיתתו שמאז זיכה להאחריך גוף ופירות דה"ט דת"ק דלא ס"ל אחריך שני ואמרינן לגבי הראשון ק"פ לאו כקנין הגוף ולהכי אין במכירתו כלום מ"מ הא נשאר הגוף להנותן עד אחריך שאז זוכה הבת ע"פ אמירות ואחריך לירתה או לירתאי כפי הגירסות וא"כ היכי שמתה בחיי הסבתה ולא זכתה בחייה פשיטא דהוי ראוי דהא לא זכתה כלום בחיי הסבתה והכריח דראוי אינו נתלה דוקא במה שאפשר למכור מדין מלוה דחשובה ראוי אף דהלוה א"א להפקיע שעבודו א"ו דבהזכיי' נמי תלי' אף דא"א אלו חיה שלא היתה זוכה ותירוצו ידוע דקאי בשטת החולקי' דאחריך כמעכשיו אבל לע"ד הפוסקים דלאו כמעכשיו לא חשו לקושייתו דלא אזלה אלא לגירסה ובתרה לירתה דבין כך ובין כך לא זכתה היא עד מיתת הסבתה כמו שאמר הנותן אבל לגירסת הרשב"ם וע' דרישה ואחריך לירתאי לק"מ דאלו אמרינן אם מכר הראשון השני מוציא דהיינו הת"ק ע"כ משם דלא נתן להראשון כ"א פירות בלא גוף וק"פ לאו כקנין הגוף אלא הגוף השאיר לנפשו עד שעת אחריך שמאז זוכה להשני גוף ופירו' ולהכי אין מכירתו כלום ע' ברשב"ם דף קל"ד וברמב"ן נמצא תינח אלו מתה הבת בחיי סבתה ובחיי הנותן אביה שפיר ופשיט' דהו' ראוי אבל העובדא משמע ההוא דאמר קודם מותו ובתר האמירה מת ואח"כ מתה הבת קודם להסבתה נמצא אלו היה הדין כנ"ל הרי ע"כ הגוף נשאר להנותן וממילא בשע' מיתתה זכתה הבת מכח אביה דהא לא הי' יורש חוץ ממנה ומה"ת דליחשוב ראוי הא בחיי יורשה זכות גוף קרקע מה שא"א להסבתה למכור והי' ממש הדין שבהג"ה סעיף ח' ומוכרחו לבא עליה שהוא ראוי ממה דקי"ל אחריך שני דמיד מסלק כל גופה והמקבל ראשון זוכה בהגוף עם הפירות ומהני מכירתו ושפיר הו' ראוי ולפירושי אין תי' הב"ש על קושייתו כלום דנהי דדינא אמת היכי דאמר ובתרה לירתא דאף אי ק"ל דאם מכר הא' הב' מוציא מ"מ הוי ראוי תינח אם מיתה בחיי אביה אבל הדין בש"ע הא סתמא ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פ' משמע ברור דאפי' מתה בתר האב וזה ודאי אינו כי ז"ל הרמב"ן דף קל"ד המחדש דאם אמר ואחריך ליורשי שוה לאחריך לי ושמעינן מינה דאחריך ליורשי שיור הוי וזכות היורשים קיים להו מעכשיו דהתלמוד ש"מ שאמר נכסי לך כל ימי חייך אין ראוי לומר אם קדם ומכר אין לשני אלא מה ששייר אלו לזה הקנה כל ימי חייו ולא יותר ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסים משויר לו וליורשיו ואף כשאמר נכסי לך ואחריך ליורשי ה"ה והוא הטעם שהרי לא מיעט להם ליורשים כלום אלא פירש שיור ששייר להם במתנתו והלכך אם מכר יורשים מוציאים ולפני זה כ' והיינו טעותי' דרב ביבי דהנ"מ לאחר דלא קני ולא חאיל זכותי' אלא לאחר זמן אבל לעצמו בין וכו' דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסי' דלאחר משום אחריך הוא דמסלק נפשו וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה נמצא הטעם לשיטתי' דאם אמר ואחריך ליורשי שאין הראשון יוכל למכור דכאומר אחריך לי דמי כמו דשם בע"י משייר לנפשו כן אחריך ליורשי משייר הגוף לפניו כדי שתהא להיורשים לנחלה ממנו ולא דליזכו אז בזמן אחריך מכח המקבל בגוף ופירי אלא שהגוף לא נתן כלל וממילא אם היורשת מתה בתר אביה מה כך שמתה בחיי המקבל כנ"ל וכמו שהעתקתי סעיף א' בשם הריב"ש והעיקר כדכ' דצ"ל ואחריו ליורשיו וכבר הגיה בהח"מ הש"ך סעיף ט' הש"ע משום עצמות קושי' זו. ואולם כ"ז להבנת הסמ"ע שהרמ"א מכריע דלא כהטור אלא אפי' אמר אחריך ליורשי לחוד נמי אין הראשון יוכל למכור אבל באמת כבר כתבתי שלפי' זה אף הנאמר שם בהג"ה אמר אחריך ליורשי שהי' לו בת ומתה וכו' אבל אין לה זרע אין שאר יורשים עומדים במקומה נמי אין לו מובן עם הסברת הסמ"ע דנהי דהד"מ כ' דברי' אלו ליישב הטור היינו אליבי' דס"ל דיש הבדל בין אחריך לי שאין הא' יכול למכור לבין ליורשי דיוכל למכור נמצא באחריך ליורשי נמי נתן להא' גו"פ שפיר י"ל כדכ' שלא העלה בדעתו לזכות אלא למי שהי' היורש בשע' אמירה ועכ"ז דחוק ורחוק מכונת הרשב"ם על הסוגי' אבל להרמ"א ז"ל דליורשי נמי אין הא' יוכל למכור וע"כ מכח שיור הגוף לנפשו אתינן עלי' ואיך אפשר לחלק בכונתו הא מיד ששייר הגוף לנפשו כל מי שיהי' אז יורש דילי' יורש גוף קרקע זו דהא אף היורש שאליו כיון אינו זוכה כ"א מכח זכות ששייר לפניו כמבואר לעיל בהרמב"ן ואפי' הבעל ראוי לירש אם הבת האריכה ימים אחרי אביה וכנ"ל אבל לע"ד אף הרמ"א כותי' דהטור ס"ל ומה שכ' אבל אמר אחריך לי או ליורשי אין הפי' או שאמר אחריך ליורשי אלא כולו חדא אמירה שאמר אחריך לי אם אהי' בעולם ואם לאו או ליורשי דאז משום דאמר לי הוא שאין הא' יוכל למכור דזה ממש הנאמר בגמרא כל ימי חייך ולאחר חייך או לי או ליורשי אבל בלא זיכה לנפשו כלום אף שיהי' בעולם כהטור ס"ל דיורש כאחר ותדע דהרי לפי' הסמ"ע הל' ואפי' לא וכו' רק אמר וכו' תמוה ודהנאמר בגמרא להדי' כ' בל' אפ' ואחריך ליורשי דרבתה בו פלוגתא והרמב"ן ז"ל לא למדו כ"א בה"ה מסברא דנפשי' ואינו מוכרח כדאי' בדרישה ולגירסת הרשב"ם מוכרח דלא כותי' וכתוב מוקדם בדרך אצ"ל משא"כ לפי' ע"ד ניחא דאף דדין כל ימי חייך מבואר בגמר' בדין הראשון יותר מבואר' כונתו ובזה א"צ להגי' ודע דאף להגירס' ובתרה לירתה אף לדידן שאחריך לאו כמעכשיו אין קושי' המרד' אלו מה שכבר ביארו דהכי קאמר רבא מסתברא כו' דאחריך הוא ראוי משום דלא כמעכשיו דהא ק"ל דאי קדמה כו' הרי מזה מוכרח דלא כמעכשיו דאלו כמעכשיו אם מכר לאו מידי וא"כ י"ל דבאמת אחרי שהוכרח מזה דאינו כמעכשיו שוב באמת אין הדין נתלה בהמכירה היכי דאמר ובתר לירת' אלא שכתבתי שאף להבנת המרד' שזה עיקר הטע' אינו מקשה כ"א לגירס' לירתאי ודוק: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:5 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:5](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:5) הנושא אשה מח"ל ביבמו' פ"ט ע"ב כתבו תו' ד"ה כיון אף דקתני ואינו מטמא לה וק' כיון דהוא היורש הא הקרובי' אין עוני' והוי מת מצוה כמו דמטמא לאשתו קטנה מפני שיורש אותה י"ל דאין זה בזה תלי' ומה שהקשה הב"ש מח"נ ע' סי' ס"א: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:6 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:6](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:6) ספק גרושין כ' הח"מ ונראה כו' ע' פ"א מה' נחלות שהה"מ מחלק בין זה לקטנה הנשאת שלא לדע' אביה שהיא בחזק' פנויה והכא בחזק' נשואה א"כ לענין נכסי מלוג שבנפל הבית הם בחזקתה ש"מ דלדידי' יש חזקת ממון אפשר ה"ה בספ' גרושין אף דבחזק' נשואה מ"מ ח"מ עדיף משא"כ צ"ב דשם חולקין ש"מ דתרוויי' שוים י"ל הכא דבח"נ היא יורש כולם ולענין כתו' ותוספות לע"ד פשוט' דיורש וכ"ש מנפל וצ"ע שהה"מ סתם וכ' שהוא פלוגתת הגאונים ולא חילק ותו לענין כתו' ותוספות דלא נשתעבד עד דתתאלמן כדאי' בהרא"ש ריש אעפ"י וכן מוכח כתו' דף כ"ג דאיתא תדע שכך כותב לכשתנשאי תטלי ולהכי לא נקרא יורש בארוס' ממיל' בספ' גרושין אינו יורש כלל מה שאינו משלם הכתובה דהא עדיין אסורה להנשא ולא נשתעבד עדיין מדלא קרינן לכשתנשא וצ"ע: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:7 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:7](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:7) הג"ה אבל כ"ז שלא נתגרשה וכו' כ' היש"ש גיטן פ' שני הל' ד' דמ"מ לא יתאבל עליה וצ"ע שעיקר ראייתו מדלר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וה"ה ירושה כדאי' ברשב"ם אלא שאנן פסקינן כרבנן מ"מ לר"ש נשמע דלא יתאבל וכ' דלר"ש אף דאיירי בשנכתו' הגט ובלא נכתב לא מצינן מ"מ נראה לו דלאו דוקא וה"ה בלא כתובה כל' התלמוד מכיון שנתן עיניו כו' וא"כ דלר"ש לא יתאבל הל' כדברי המקיל באבל וע' בב"ב שם מבואר בתו' דאף לר"ש כתיבה דוקא ומוכרח הכי מקושיתם בגיטן י"ז ד"ה ר"ל דאל"כ יופסל גט מאוחר לר"ש דתפסיד פירו' של נ"ד אלא ש"מ דאינו מפסיד כ"א מש"כ שהיא שעה שראוי' להתגרש בהגט ואף להרמ' שפוסל מאוחר כבסי' קך"ז מ"מ ל' הסוגיא משמע כהתו' מהנאמר פירי דמשע' כתיבה א"ב ולא דמשעה שנתן עיניו ומה שכתב מסברה דאיך ס"ד להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו ומאריך לחלק בין קרוב והוא שונא לו נמי לע"ד אין מוכרח די"ל כשמת' גם שנאתה אבדה ונפשו עליו תאבל על אשת נעורי' ועכ"ז לא מלאתי להרהר אחרי שכבר הורה זקן זה שקנה חכמה יתירה לולא שכ' שרבים תמהו בפסק זה וזקן אחד כ' לו שחכמי ירשלים הסכימו להק"ו שדן משמע אבל בגוף הפסק לא הסכימו וצ"ע: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:8 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:8](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:8) ובין שניהם כו' יש לי ספק אם דוקא בצ"ב בעין כמו קרקע ומטלטלים שאינו רשאי למוכרם דבזה שייך יד שניהם בו אבל במעות נדוני' שהיא שלו לכל מילי ולה אין כ"א שטר העומד לגבו' דלאו כגבוי י"ל שדומה לכתו' וסתימו' הפו' ל"מ הכי: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:9 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:9](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:9) קודם שתנשא כ' הב"ש ואם לא עמדה להנשא וע"ח מעידי' כו' א"נ כ"כ הרא"ש וכן מדייק המרד' מרש"י ולע"ד צ"ע אם אינו דומה למודעה שבח"מ סי' מ"ו סוף סעי' ל"ז שנאמני' אף בכ"י יוצא וא"כ אין מרש"י והרא"ש ראי' כ"כ כי הש"ך שם ס"ק קט"ז כ' דדע' הר"ן לרש"י וכן הרא"ש דאף מודעה א"נ ואף שהמהרי"ק שורש ך"ב נמי כ' דא"נ היינו בנ"ד דהי' עולה ונראה דהברחה של עולה כגון להשמיט מבעל חוב או כתו' לכ"ע א"נ ואפילו אין כ"י יוצא דדמי' לאמנה דנמי עולה אבל הברכה דהכא דהיתר לע"ד למודעה דמי' אך תלי' בהפירושים במודע' ניתן לירתו' וע' בהר"ן: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:10 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:10](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:10) אעפ"י שאם נתאלמנה כו' תבטל המתנה כ' הב"ש ואם מת הבעל ואח"כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד הרא"ש משמע הא נתרצה בפי' אחרי מיתת הבעל הוי' מתנה גמורה (וזה צ"ע אף במתנת ש"מ שהסכים בפי' בתר שעמד במתנה דלא אתי' לרשות זוכה ובח"מ סי' ק"ץ סוף הסימן מי שהעלילו כו' ואפילו נתרצה וכתב הסמ"ע נתבאר בא"ע סימן צ' ומהכא משמע איפכא ועיינתי בהתשב"ץ חלק א' סי' י"ג ולא למד מהכא וגם א"ד כלל דהכא השטר כהוגן אלא דאמדינן שדעתה שתוכל לחזור ולהכי המקבל אוכל פירות דכ"ז שאינה חזרה קנוי לו מעכשיו ופשיטא דאם נתרצה בפי' ובטלה זכותה דהשטר הזה קונה לו וגם משום מוקדם ליכא כ"ה כיון שהמקבל א"פ משא"כ שם לא נעשה כ"א לפני' ושטר אמנה ממש הי' ומיד שבטלה העלילה בעולה הי' בידו וגרע משטר שנמחל שעבודו ולכן פסק דאפילו רצוי ל"מ (ואף זה לע"ד צ"ע בשטר קנין שא"צ בו עדים וכשר על דבר שיוכל להזדייף ומכ"ש שאף זמן א"צ אם שייך שיהא פסול ליקנות בו מפני שמתחילה לא ניכתוב לקנין או משום שנמחל שעבודו וע' מס' ב"מ דף ט"ז הקושי' ההוא שטרא חספא בעלמא) ודרך אגב מה דנמי שם בש"ע ובסמ"ע שאפילו עדיין מעות המכירה ביד המוכר ל"מ הרצוי בפי' כ"א קנין כסף חדש זה לע"ד ודאי צ"ע ל"מ להפוס' שבסי' ר"ד בסמ"ע ס"ק י"ד דקונין קרקע במלוה מה"ת לא יועיל הרצוי לו יהא שקונה במלוה זו אלא אפילו להש"ך ריש סימן ק"ץ מ"מ י"ל כיון שלא בא לידו במלוה כ"א לפנים לא היה לו כלל רשות להשתמש בהמעות והיו פקדון בידו ויוכל המפקיד לקנות בם וראיה מכסף קדו' שאם בתור' קדו' באו לידה אף לאחר ל' יום אפי' נתאכלו מקודשת משום דלא למלוה דמו וע"כ לא אמרינן שם לאו לפקדון דמי' אלא בנתאכלו לענין דלא ליקרי' שולח יד ומשום דבת"ק באו לה אבל כשהן בעין למה לא יקנו ובפרט אם אינו שולחני דלא הי' לו כלל רשות להשתמש בם וע' תו' ב"מ הנ"ל ד"ה ההוא שטרא אמנם בהתשב"ץ גופי' מבואר המעש' שמיד החזיר המעות ולא הי' כלל בידו משעת הרצוי וכן הועתק בהב"י גם בפי' נאמר שם וכיון שלא נתן כסף בתורת קני' כי מה שנתן הי' בהערמה שתחזירם מיד ואין כסף בזה מועיל בדרך קני' הרי משמע דאלו הי' בידו המעו' בשעת הרצוי דא"צ לכסף חדש ולולא דמסתפינא היה נלע"ד שט"ס הוא וצ"ל וכדי להבריח מכר קרקע ולא קבל המעות והסמ"ע באשר לא היה התשב"ץ לפניו דחק ליישב תו יש לפ"ר נמי ראיה מח"מ סימן רל"ה סעיף י"ד ואפילו החולקים שם בהטור ע"כ ל"פ אלא דשתיקה ל"מ הא רצוי כשהגדיל כע"מ דמהני וא"צ קנין חדש וק' במה יקנה השטר מדנעשה בקטנות הרי פסול מעיקרו היה כדאמרינן חזקה על העדים וכו' ואי בהחזקה הא דומה לס"ס קצ"א בק"ס וה"ה לחזקה אלא משמע המעות שבידו בגדלותו קונה להלוקח לכ"ע ברצוי ואולם על הרמ' שם כ' הה"מ שלמד מקדושי מיאן וקשה לי הרי מבואר פ"ד מה"א שאם לא בעל אחר שגדלה אינה מקו' כ"א מדרבנן ואדרב' לא אמרינן כי גדלה גדלו קדו' בהדה ואיך יש ללמוד משם הא ע"כ התם מה דלא נתקדשה בשתיקותה ע"י כסף קדו' שבידה היינו מפני שלא הי' שום דבור אליה משגדלה וגבי קנין נמי נימא הכי וע"כ לדחוק שהרמ' אזיל לשטתו המבואר בשמו סי' קצ"ב דשמוש בהקרקע נמי חזק' ניחשב ומדמה השימש בהקרקע לבעל אחר שגדלה דאמרינן לשם קדו' בעל ה"נ אמרינן ששימש לשם קנין ושתיקתו כשתיקת האשה ולהכי מסיי' וכמסיק הסמ"ע בשמו כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו ודקדק הסמ"ע דתרווייהו בעינן והיינו דבלא שימש כנ"ל דל"א כי גדלה וכו' והשימש לחוד אם היחזר המעות פשיט' דהוי חזרה בפי' וא"כ אפשר אין ראי' כנ"ל מרבותיו דהרמ' לרצוי בפי' לקנין מעו' לחוד כי י"ל נמי דאזלו בשיטתי' דהשימש כל יום הוי כקנין חזקה ופשיט' דהרצוי בפי' מהני וצ"ע: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:11 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:11](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:11) אבל לא גוף הקרקע כ' הח"מ גם הרא"ש יודה לזה דכל האשה יכולה למחות וכו' ובסמ"ע סי' רי"ב כ' דלמה דאיתא שם קונה לזמן קצוב בונה והורס ה"ה דאף אשה א"י למחות בהבעל ופי' שם דברי הרמ"א דהכא אך לשטת הרמ' כהכא בהדרישה אבל להמבואר בסמ"ע סי' קמ"ט ס"ק י"א דהרמ"א פוסק כהטור דבחפר בורו' יש לבעל חזקה אפי' לא כ' לה דו"ד אין לי ש"מ דיכולה למחות דהא פשוט דבמקו' שאין מחאה אין חזקה אם לא שנדחק לחלק בין חופר בורות לבונה ומהרס כדדחק שם הב"ח ולע"ד אין סברה אמנם להרמ"ה שם דאף בחפר בורו' אין חזקה אם לא שכ' לה משמע ודאי משום דס"ל דבלא כ' הוי כקונה לזמן וא"י למחות ואין חזקה וזה דלא כפרישה שם שמפרש הטעם דבאוכל הפירות אף על החפיר' אינה מקפדת כי לע"ד אין זה טעם הגון ולהטור ע"כ דס"ל דא"ד לקונה לזמן אלא למקנה לפירו' שבסי' רי"ב דאין יכול לשנות צורו' הקרקע ובזה דבר הח"מ נכונים אבל הדין לע"ד במחלוקת שנוי' וע' במ"ל פי"א מה' שמטה: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:12 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:12](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:12) בלא דמים בהטור איתא ויש מהגאוני' שכתבו שהבעל צריך לשלם הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו והקשה הב"ח הרי בח"מ סי' ש"ע מבואר דנגזל מוציא מלוקח בלא דמי' אפילו לא הכיר בה ומה דבגמרא איתא הכיר בה מעת יש לו היינו מן הגזלן המוכר דהוא האשה והבעל היינו הנגזל וע' ח"מ סי' שע"ג ובב"ח כי פירושו נמי המו' שכ' בגנב שאינו מפורסם צריך שמעון להחזיר דמים ללוקח דשמא מכרו ראובן מדע' וזה תמו' דאי לית עדים שנגנב ממנו אפי' גוף הגניבה א"צ להחזיר ותו כ' ה"נ הכא אפשר שהאשה מכרה מדע' בעלה וצריך להחזיר הדמי' וזה אינו דכמו שמוציא הקרק' בחזקה דשלא מדעתו נעשה כן פטור מהדמי' בחזקה זו והעיקר לע"ד נראה למילף מל' הר"ן שפיר בהרי"ף שפליג על דעה זו וכ' שהבעל מוציא בל"ד וכן נכון שהאשה פגיעתה רעה מזה נראה דדע' הגאון בהלואה שהבעל משתרשי לי' מחויב לשלם מה שלותה וכן מצינן בתוספת פ' המקבל דדעת ר"א דאפי' מה שלותה טרם שנשאת מחויב לשלם מדידי' והגאון לא למד מהכיר בו כ"א דלא נימא כשמואל דלשם מתנה יהיב אלא דלשם פקדון והיא חייבת ודן נמי שהבעל ישלם בעבורה אבל אין הל' כמותו תו כתב הב"ח בטעם רבינו אפרים דהוא מחשש שמא לשם מתנה יהיב כקדושי אחותו וזה נמי תמו' דבהדי' פסקינן במס' ב"מ דף ט"ו דלשם פקדון ובסי' נ' בקדושי אחותו הטעם ע"פ חילוק הרא"ש והנלע"ד דר"א סובר אף דבהכיר לפקדון היינו משום דליכא למתלי במידי משא"כ הכא דיש לו לקוות זכות אלמנותה שאז זוכה בקנינו אף שלא בהדי' מכרה בט"ה אמר כן כיון שהכיר גמר ונתן הכל בעד הט"ה ופטור מהדמי' ולולא דמסתפינא מהטור והה"מ זלה"ה דאינהו בקיאי בדעתן של הראשוני' טפי מינן הייתי אומר שיש מן הגאונים שחייבו להבעל נמי לא חייבו אלא כשהן בעין ומה שדימו להכיר בה אך לאפוקי מדע' ר"א וק"ל ואפשר נמי דסובר ר"א מה דנאמר לשם פקדון ל"ד אלא הלואה ואך לאפוקי מתנה ובגזלן אין נ"מ משא"כ הבעל טוען איני מחויב לפרוע חוב אשתי ואפי' היא בעינה כדע' הנ"י וק"ל: קיימו' בעצמם כ' הח"מ אבל וכו' והם דברי הר"ן והמגיד בשם הרשב"א שבב"ש ומסיי' הח"מ וע' מה שכתבתי צ"א סעיף ד' בשם הנ"י ור"ל כי הנ"י כ' בדין דהכא סוף פ' י"נ בשם הר"ח ור"ה שאף החליפן חייב ובדין דצ"א דהיינו אפי' לותה קודם הנשואין כ' ואכלה ל"ד דה"ה כשהמעות בעין דדין נ"מ יש להן דמלוה להוצאה ניתן הריטב"א ז"ל וע"כ דמחלק דוקא במכרה דהמכירה בטילה המעות וכל דמחמתייהו ברשות הלוקח משא"כ הלואה דלהוצאה ניתן וכדכ' נמי הה"מ פ' ך"ו מה"מ בשם ר' שרירא ור"ה שכתבו האשה שלותה או קבלה פקדון או גזלה או גנבה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם אבד ה"ה כחבלות ודברי' צ"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שלהוצאה ניתן מיד שלותה זכה הבעל לאכילת פירות אבל בפקדון וגזל וגניבה פשוט דכל היכא דאיתניהו ברשותא דמרא עכ"ל ומ"מ בה' י"ב הודה מן הדיוק ואכלה שנראה דוקא והב"ש כ' ס"ק ל"ח על דברי הרשב"א נשמע מזה היכא דל"ש ת"ה א"צ לשל' חובות שלה אם לא הניחה מעו' בעין מיהו בנ"י כ' כו' ושם כתב ב"ח וכו' וכן הוא בטור שם וב"י סי' צ"ו בשם ב"ה ומזה ראיה כמ"ש בשם הנ"י עכ"ל ודבריו לפ"ר תמוהים לקמן סימן צ"א ס"ק י' משיג על הח"מ וכ' שלא ראה מ"ש הנ"י בתחלת הסוגי' דבאשה שלותה אפילו קודם שנשאת ואפילו המעות בעין שפטור והכא מביא הנ"י על פרעון חובו' שלה שחייב אף אם אין המעו' בעין כ"א דמחמתייהו ולבסוף נסתייע מדברי ב"ה שבב"י צ"ו למ"ש הנ"י בדין דהכא ובדין של ב"ה לדעתו להדיא פליג הנ"י ומה שמשיג על הח"מ לקמן ליתא כי הח"מ אינו מרמז אלא דמשמע לו כמו שהנ"י ס"ל בדין דהכא דלא כהרשב"א אלא דאף דמחמתייהו חייב ליהדר כן לדידן לפסק הרמ"א שם מיהו וכו' יש נמי ליפסוק אף בהלואה דאם יש דמחמתייהו חייב ליהדר וכמבואר בבה"ב שבח"מ סי' צ"ו שהעיד הכי בשם הראשונים וכן יש לדייק מל' הה"מ שהעתקתי שכתבו ואם כבר אבד וכו' משמע דמה שכתבו אם הוא מצוי בידה וכו' ל"ד אותן המעות וה"ה דמחמתייהו כל שאינו אבד אבל הח"מ ראה וידע שפיר לדברי הנ"י והכא הב"ש גופי ע"כ כונתו נמי ע"ד זה והנה הצ"ע שהניח הה"מ על הראשונים מן המלוה להוצאה יש ליישב בב' אופנים אחד מטעם אומדנא בטילה ההלואה מעיקרא והמעות בעין ברשות בעליהן עומד ולפ"ז יפה לומד הב"ח בח"מ סי' צ"ו מן הב"ה דה"ה במכר סחורה בהקפה שאין לשאר ב"ח חלק בה כמו שאין להבעל זכות בהלואה בעיניה אף דנמי שייך דלהוצאה ניתנה וע"כ כנ"ל ה"נ אנן סהדא דלא מכר אלא ע"מ להשתלם בזמנו ועתה שאחרים יקחו את שלו וכל אשר ללוה ומי יודע אם לעולם יתפרע כי המריעי' לו וכו' המכירה בטילה מעיקר' דומה לסימן ק"ץ בחה"מ סעיף ט"ו בעייל ונפיק אזוזא דהדר זבינא ואין לך גלוי דעת ואומדנא דמוכח יותר ואף שבסעי' י' בהג"ה שם כ' וכן אם זקף עליו הנשאר במלוה אעפ"י שיוצא ונכנס קנה הלוקח לולא דברי הסמ"ע שם הי' נלע"ד לפרש דאיירי בלא קבע זמן לפרעון דנראה שלא בשביל דוחק למעות ביום המכירה או ביום הקבוע לפרעון מכר דאלו להסמ"ע ז"ל שכ' ואעפ"י שאין משלם לזמן שקבע ק' לפ"ר מסעיף ט"ו הנ"ל ולהסמ"ע ע"כ דאיירי בשנראה להדיין דשלא מדוחק מכר יהי' איך שיהי' עכ"פ שם משיג המעות אלא שרצה לחזור מחמ' שלא פרע מיד משא"כ כשקרוב לודאי שלעולם לא יתפרע פשיטא די"ל המקח בטל מעיקרא וכן אית' בש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק מ"ה דז"ל עוד נראה עיקר דכשמת הלוה יכול המלוה לחזור בו אף להרמב"ן (ור"ל שס"ל דע"י השט"ח שנשתעבדו נכסי הלוה להמלוה אף המלוה נשתעבד להלות וכן כשנודע שיגיע למלוה איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה"ג ודלא כהמבי"ט אלא כהחולקי' מן הסבר' נראה כן דסתמא אדעתא דהכי לא נתרצה עכ"ל ואף דדבריו על היכי שהמעות עדיין ביד המלוה לע"ד לסבר' הרמב"ן חד דינא הוא אם בשהסחורה בעין ביד הלוה דנמי שייך האומד דלאו אדעתא דהרי מכר (וכבר מצינן דין אומדנא אף במה שהוציא מרשותו בח"מ ס"ס קך"ה וסי' ר"ן סעיף ד' בסמ"ע ס"ק ט"ו) ודע דמן הב' דעות של המבי"ט הנ"ל מוכח דלא ס"ל דין הב"ח דאל"ה אין מקום לפלוגתתם ואפילו היה הצמר ברשו' הקונה הי' להב"ח דין שאין למלוה הקונ' זכו' בה כ"א המוכר ומה יהנה תפיסתו וצ"ע לפ"ז דברי הש"ך והמבי"ט אין בידי ולטעם זה אין סתירה לדין הב"ח מהשגות הצ"צ סי' קי"ז מהרשב"א שבח"מ סי' צ"ט דב"ח דבעל גובה מנדוני' בעין מטע' דמלוה להוצאה כי י"ל דל"ש באשה אדעתא דהכי לא הכניסה כי לאו בדידה לחוד תליא אלא בהבעל נמי שלולא שהכניסה לא כנסה ותו דזמנה אינה כלל לגבות אלא במיתה וגרושין ומה שסתר תו הסוגיא דעיסקא ע"ט אפשר לדחוק דמה שהוכרחו לבא דלאו להוצאה ניתן היינו משום הריווח שיטלנו נמי המלוה מהיתומים דזה ודאי לא נחשוב בעין לולא הטעם דלא ניתן להוצאה באופן אלו טעם זה היה מוכרח ליישב הצ"ע אף דין הב"ח היה מוכרח אבל יש אופן ב' די"ל הא מסקינן סוף י"נ בעל פעם יורש ופעם לוקח והכלל במקום פסידא דידי' דין לוקח לו ובמקום פסידא דאחרינא ולא פסיד' דידיה יורש הוא וא"כ בשלמא בלותה ואכלה בין קודם נשואין בין א"נ א"צ לפרוע ממה שהכניסה דזה חשוב פ"ד דיוכל לומר אלו לא הלוו לא בזבזה ולפסיד' דהמלוי' אין לחוש דאפסידו אנפשייהו ודין לוקח לו משא"כ בעודו בעין מה בכך דלהוצאה ניתן והוא רוצה לזכות בהן בנ"מ הוא ודאי אינו במקום פ"ד כי מה הפסד לו בחזרה מאלו לא הלוו לה ואינו אלא יורש ופשיטא דיורש מחויב לשלם מה שחייב המוריש ואפי' במע"פ ואפי' מן הטלטלים וזה טעם ברור לע"ד ולפ"ז י"ל דמודה הנ"י דבלותה והוא בעי' דחייב ומה שכ' ריש הסוגיא ואכלה ל"ד לא כ' כ"א לפרש האיבעי' שלא נחית לחילוקא דפעם ופע' ומיבעי ליה אי לוקח הוי שפיר כ' דאם לוקח הוא אף כי ההלואה בעינה מה בכך להוצאה ניתנה וכבר קנה גוף המעות ומע"פ שעל המוכר או נותן א"ג מלוקח ומקבל מתנה אבל בהמסקנא י"ל בפשוט שמודה אלא שלשונו קצת ל"מ הכי וא"כ פשיטא דאזדא ראיות הב"ח מב"ה מעיקר' אף שבגוף דין ב"ה טען הה"מ מטעם להוצאה ניתן כדטוען הצ"צ על דין הב"ח מ"מ א"ד והוא מיושב בטוב והצ"צ לא נתן לב לייש עיקר ראיות הב"ח וה"נ נראה דעת הרא"ש בתשו' כלל ע"ט שבסמ"ע סי' מ"ז ס"ק ד' שפ' וכן אם נמצא בידו מעות א"י לומר של לוי נינהו שהלוה אותן לי בעינם דמלוה להוצאה ודוחק שיהיה נגד כה"פ ויסבור באמת כמשמעות הנ"י אף באשה שלותה והוא בעין דפטור ובל"ס סובר דחייב וכדסתם הטור ואלו מטעמי הראשון א"י להפריד בין דין הב"ח לבין מעות הלואה בעין ע"י הודאות הלוה במגו דנמי שייך האומד ולא קני הלוה והם ברשות המלוה כמעיקרא א"ו טעם השני עיקר ומתשו' רא"ש הנ"ל לע"ד מבואר דלא כהב"ח אך דבאמת בלי ראיה צ"ע האומד להיכן אזיל וע"כ לדחוק מפני שכל אשראי ספק אתא לא אזלינן בתר אומד במה שהוציא מתחת ידו על הספק זולת במוכר מדוחק תו יש נ"מ מטעמים הנ"ל דאלו לטעם הא' י"ל דל"ש אלא בשגוף ההלואה בעינה די"ל ע"י האומד חוזר למרא קמא אבל במה דאתא מחמתייהו שהיא קנתה וזכתה בו ואף הבעל קנה מכחה י"ל שפטור כדסובר הרשב"א אף הכא שאף שהמכירה בטילה והמעו' בחזקת הקונה מ"מ דייק מהרי"ף דאם אינם בעין פטור מליהדר דמחמתייהו ומטעם שזכתה בהם להוציאם (וע' תשובת מהר"א ששון סי' מ"ח דחק ליישב מה דנראה סותר דברי הרי"ף בעסקא שממנו ראיות הב"ח) ומכ"ש בהלוואת האשה שאינה בעין דס"ל דפטור אבל לטעם הב' בודאי אין לחלק דאף ביש דמחמתייהו אין לו הפסד בחזרה ודין יורש לו וחייב וזה נמי טעמייהו דהגאונים שהעיד בשמם הנ"י דלא כדיוק הרשב"א מהרי"ף דמה בכך שהדר נעשה מלוה כיון שאין יוכל לזכות בזכות זה בתורת נ"מ בתורת יורש ולע"ד מסתבר טעמייהו בין בדין דהכא ובין בדין אשה שלותה וכדהוצאתי משמעות רבינו שרירא ור"ה גאון והה"מ העתיק ל' על הרמ' אף כי מדיוק לשונו פ' ך"ו מה"מ הל' י"ב נמי יש לדייק כדדייק הב"י ז"ל הכא מל' הרמ' משמע די"ל ל"ד הוא עצמו בעין ה"ה אף מה דאתא בידוע מחמתייהו אלא דלא שכיח לברורי במעו' הלואה וצ"ע למעשה ואחרי שדברנו פה שיש מקום לדחו' דין הב"ח מפני הרא"ש אדבר נמי על החלטות הש"ך ח"מ סי' מ"ז ס"ק מ' וסי' צ"ט דה"ה במעו' פקדון שביד הלוה מפני שלדידן כל ב"ב כשולחני אין להמפקיד זכות בהם יתר מכל הב"ח דשייך בהו נמי להוצאה ניתנו ומשיג על ראיות הסמ"ע לנכון דהבעל אף מעו' הלואה שודאי להוצאה ניתן נמי מחייב ליהדר בעינו מ"מ לע"ד יפה כיון הסמ"ע כדמשמע הכא מל' הה"מ שכ' ודבריהם צ"ע בלותה כו' אבל בפקדון פשוט הוא כו' ואינו מחלק בפקדון מעות בין צרורי' למותרי' וראייתו מדברי תו' פ' אלו מציאו' וכן בסי' רצ"ב העתיקם לע"ד(א) צ"ע דהא דבריהם אינם אלא למ"ד היתר תשמיש מחייבו מיד אף באונסים וי"ל דלדידיה שפיר מיד לוה גמור עליהם משא"כ למ"ד דאינו חייב באונסים עד לאחר תשמיש מנ"ל וצ"ל דס"ל מדכתבו דלולא דאין המפקיד יוכל להחזירו בעינו לא היה מקשה ר"נ מידי ואי אמרת אפילו נאנסו וק' לו א"כ עדיין ק' מאין למד ר"נ בדעת ר"ה מדמחייבי' באונסים דס"ל דאינו מחויב להחזירו בעינו דילמא מ"מ ס"ל דכשעדיין לא הוציא מחויב להחזיר בעין דהא ר"ה נמי ס"ל הכי דף צ"ט בשאילה דאף דחייב באונסין כ"כ דלא ביקע בו הוא ברשות בעלים לחזרה א"ו דזה סברה חיצונה לכ"ע ואפילו לר"נ דא"ח להחזיר בעין וכשנתוסף לר"ה חיוב אונסים שפיר מקשה מה אירי' הוציא וצריכנא נמי לומר לדעתו דמה דפו' דאפילו בעין יוכל להחליפם היינו בדעי' ליה רווחא ע"י החילוף ואין הפסד להמפקיד דאלו בכדי לע"ד ודאי מעולם לא הורשה להשתמש בם אלא כשיזדמן לו ריוח ולע"ד לא די דבכדי לא אלא אף להוציאם לצורכיו כמו למשתי בם שיכרא וזולתם מתשמישים שאין דרך שולחני וחנוני להצטרך לזוזא יותר מזולתם נמי אינו רשאי להשתמש בם ומכ"ש להוציא כדדאיק ל' הגמר' בההוא הנאה דאם מתרמי ליה וכו' דמשמע דוקא באופן זה הוא דהותר לו מפני שהוא שולחני ורגיל בהכי משא"כ שאר תשמישן מה יתרון לבעל השולחני וכן יש לע"ד להוכיח ממס' קדו' נ"ג ע"ב דמקשה איתיבי חנווני כשולחני וכו' אבל דכ"ע אם הוציא מעל ודחק ר"מ לדבריו קאמר ונהי דלישנא דמתני' במעילה נאמרה בל' הוציא מ"מ יותר י"ל דר"מ דקאמר חנווני כבעה"ב לא אמר דבריו כולם בכדי אלא לנ"מ אם שימש בם במשקולת ששקל כנגדן כדאי' שם בתו' דף נ"ד ע"ב ד"ה לא אמרו א"ו דזה אף לשולחני לא הותר ועכ"ז דהש"ך איירי באופן הנ"ל דינו צ"ע חדא אף לשיטתיה מ"מ אחרי שהוכחנו דאינו רשאי להוציאם לצורכיו הוי דומיא דעיסקא דפסקינן בי"ד סי' קע"ז דאין ב"ח נוטל ממנו כלום ואפילו מהחצי של מלוה והטעם מדקרו ליה עיסקא ל"ל הרשות למשתי ביה שיכרא ואין דין מלוה עליהם וה"ה פשיטא דלהכי נקרא פקדון כדכתבתי ולולא שרב משמיענו בקדו' דף מ"ז החידוש אף בהלוואה לא הוה ידעינן ליה ע' ברש"י שם ודוק וא"כ פשיטא שאין ב"ח נוטל ממנו ואף שהש"ך ז"ל כ' נמי סי' צ"ט דאף בעסק' אינו נוטל בעל העסק' בראש כ"א חצי הפקדון כבר עמדו ע"ז גדולי חקרי לב דיינא דק"ק קאריווע לתמו' עליו מהש"ע הנ"ל הן אמת שבסי' רצ"ב סותם הש"ע דשולחני מותר להשתמש ואינו מחלק מ"מ כל כמה דלא מצינא להיפך מסבר' לע"ד הכי ברור ובר מכל דין לע"ד מתחילת דינו מופרך דאי אפילו לר"נ דאינו אלא ש"ש נמי אין ברשות המפקיד לחזרה א"כ אף לדידיה ק' מ"א הוציא דהא מיד שהפקיד יצאו מרשותו ואין בידו להחזיר' ומה בכך שעדיין לא חייב הנפסד באונסין הא עיקר מעילה היא בהוציא מרשותו מבלי להחזירם כמבואר דף צ"ט דאפי' שואל אם עדיין ברשות המשאיל לחזרה לא מעל המפקיד אף שחייב באונסין ומיניה דה"ה להיפך א"ו דלר"נ כמו שלא קנה לאונסין ה"ה דל"ק לחזרה ומה שכתבתי דא"כ ק' כנ"ל דילמא ר"ה לשיטתיה כדס"ל בשאילה ז"א דכבר מסיק הגמר' במס' קדו' מ"ז ע"ב על מילתא דר"ה דלא כתנאי אמר לשמעתיה ודוקא בשאילה דהדר' בעינה ס"ל דברשות בעלים לחזרה אף דחייב באונסין אבל במלוה מודה דפליגי תנאי וכיון דהל' כת"ק דהלואה הואיל ולא הדר' בעינה אפי' לר"ה לא ברשות בעלים לחזרה שפיר מקשה אי אמרת אפי' נאנסו הרי דמיד שם לוה עלייהו וכיון דלא הדרה בעינה אם הוציאם ע"כ אתה מודה דאפילו לא הוציאם לאו ברשות בעלים לחזרה א"כ מ"א הוציאם בשלמא לדידי דכ"כ שלא הוציאום ל"ק לאונסים ולאו שם לוה עלייהו פשיטא דברשות בעלים לחזרה ככל פקדון משא"כ לדידך ק' וא"כ א"י ראיה מוכרחת אף לתחלת דינו ומכ"ש לסוף דינו כנ"ל ודוק: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:13 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:13](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:13) הג"ה ואין חילוק בין מכרה הנכסים או הקדישה משמע דבהכל שוה דבחייה אוכל הפירות ולאחר מיתתו זוכה ההקדש כמו במכרה ונתאלמנ' דהמכר קיים וכ' הב"ש ולרמ' נראה אע"ג וכו' מ"מ אם הקדישה לא חל ההקדש כלל דאם יהיה גוף קרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש וא"י א"כ אף להרא"ש דהבעל מחזיק בהגוף מ"מ כשתתאלמן נקנה למפרע להקונה כדכ' הח"מ ס"ק ך"ט וק' נמי למפרע נהנה הבעל מן ההקדש ואיך יאכל פירות ואי דאזיל בשיטתיה שבס"ק ל"ט דלהרא"ש באמת אף במכירה בטילה אפילו לכשתתאלמן ומשום מי איכא מידי מלבד הנאמר סי' פ"ג דליתא אף יותר ק' אם המכירה בטילה מכ"ש ההקדש כקושית הגמרא ולמי מתקיימים דברי הרמ"א דאין חילוק וצ"ע וז"ל תה"ד (וידוע כי בעצמו סידר השאלות) לאה היה לה נ"מ והקדישה מה יעשה בעלה בפירותיהן יוכל ליהנות מהן או אם תמות יורש הגוף והפירות או לא הרי שאינו מזכיר בהשאלה מה הדין לאחר מיתתו בחייה אלא התשובה מביא תוספות פרק אע"פ ד"ה קונמות והעלה דאפילו לחד שינויא דהקדש אף בנ"מ יכולה להפקיע היינו בקדושת הגוף ולא בקדושת בה"ב ושוב כ' ולאידך שינוי דבנ"מ דידו כידה אין בה כח להפקיע אתי נמי שפיר דבעל מצי ליהנות אעפ"י שהקדיש' דלא חל ההקדש (ור"ל דלאידך שינוי' אפילו היה קדושת הגוף כגון אלו פרסא גלימא דנ"מ על מיתנא אתי נמי שפיר כנ"ל א"נ דלאידך שינוי' אפי' לר"ת דס"ל דאילו קדושת דמים מפקיע מ"מ אתי נמי שפיר כנ"ל דלגבי נ"מ אלמוהו שעבודי') ע"ז מסיים אמנם ודאי אם מת הוא חלה חל ההקדש דמדינא היה חל מיד אלא דאלמוהו וכיון דמת פקע שעבודי' והכי מוכח בתו' פ' אע"פ עכ"ל וזה ודאי ברור דלר"ת או בקדושת הגוף לכ"ע דצרכינן טעם אלמוהו כיון שמת פקע כמו באומרת קונם מ"י עליך דקי"ל דצריך להפר שמא יגרשנה אמנם לדידן שפסקינן ק"ד אין מפקיע כדהוכיח הר"ן נדרים מ"ו ע"ב וכן פ' הרמ"א בח"מ סי' קי"ז א"א כלל לההקדש לחול וא"כ אפי' הקדיש' בפי' לכשתתאלמן ומכ"ש סתם כקושית הגמר בכתו' דף נ"ט וכי קאמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מגרשה ומי איכא מידי וכו' וא"כ דברי הרמ"א צ"ע אלא שהתו' שם ד"ה שדה זו בסופו כתבו בל' זה ומתורצים בהכי הא דפירך ומי איכא מידי ומה קושי' דלמה לא תוכל להקדיש מ"י לאחר שתתגרש מ"ש מנ"מ שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן א"ו אעפ"י שיכולה להקדיש לא תוכל לאסור ודבריהם סובבים על תירץ א"נ שר"ל דהקדש ממש ואפי' בה"ב חל על קרקע ממושכנת או מושכרת מיד מהוכחה דפ' האומר משקלי עלי מדפריך הדר ביה במעילה ומה דמקשה דוקא לכשאפדנה זה דוקא בקונם שגרוע מהקדש ולהכי אף בזה גרוע לגבי אשה דאיירי נמי דוקא בקונם דאפילו לכי תתגרש נמי לא מציא לאסור ושוב כתבו עוד יכול להיות דאפי' וכו' אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם לדברים אלו יש למשמע הא בנכסים שאינם דומי' דידה והקדישום ממש לא בקונם חל ההקדש דומיא דמכירה אם אמרה לכי תתגרש וגם נשמע דאם הקדישה סתם נמי חל מיד ואסור לאכול הפירות דומיא דמשכיר דהדר ביה במעילה (זולת בבעל מפני שאלמוהו לשעבודי' והן הן דברי התה"ד) ומה שכתבו תו' תו ועוד יכול להיות דאפי' וכו' משום דבשדה חל הגוף השדה בעודו ברשות המלו' וממיל' יקדשו הפירו' כשיצא הגוף מרשותו היינו בשהקדי' בפי' לכשיפדה והאשה לכי תתגרש ולתי' זה לא חשו להא נהנה מן ההקדש דבמעיל' איירי בשהקדיש מעכשיו הכל משא"כ בפי' לכשתתאלמן או יפדה לא חיישי' לזה כיון שלא הקדי' הפירו' עד זו השעה אמנם הברור דתי' זה אינו אלא לשטת ר"ת דאף הקדש בה"ב מפקיע וי"ל דבמשכיר בית מהשתא חל על הכל והדר בי' במעילה והכי מבואר בהר"ן הנ"ל בשם ר"ת (ור"ת תי' דההיא דפ' מ"ע דוקא בהקדש אבל הכא בקונמות אע"ג דמפקיעין ה"מ בקונם כללי אבל בקונם פרטי כיון דלא דמי להקדש אלמוהו לשיעבודי' דאידך דלא ליפקע לי' וכו' ע"ש ועל דרך זה אזיל ההוא תי' תו' לחלק בין קונם פרטי לכללי אך לא ממש כר"ת מכח אלמוה דא"כ לא אזלה סוגי' דהכא כהוגן ודוק כי צ"ע על ר"ת דנדרי') ולהכי נמי אף כשאמרה יהי' הקדש לכשתתאלמן מועיל וליכא לאקשויי מא"מ דמידי ומידי הוא דאפי' מעכשיו יכולה להקדיש אבל לתי' א' דתו' שם שכותי' מסיק הרא"ש פ' הפרה דאילו בהקדש א"א להקדיש חלק הנשתעבד ומשום דקדושת בה"ב אינו מפקיע ומה שמקשה הדר בי' במעילה היינו משום דאפשר להפריד חלק הדיוט מחלק גבוה ע"י מכירה א"כ מעיקר' אין להקשות קושי' תו' דמ"ש ממכרה דדוקא במכירה לכשתתאלמן חלה למפרע אפילו מכרה סתם מתלה תלי' עד שיתגלה דשלה מעיקר' הי' יהא נמכר הגוף מעכשיו והפירות משתתאלמן ולהכי כי מכרה בפירש בטובת הנאה לכשתתאלמן נמי מהני ולא שייך מי איכ' איכא מידי דאלו מהשתא לא מכיר דודאי אף מהשתא מכור הגוף לכשיתגל' משא"כ בהקדש הא לתי' זה במקדיש בית הדר בי' במעילה אף שכח השוכר א"א להפקיע מ"מ חיישינן שא"א ליהנות מהפירות היוצאים דהיינו הדירה מקרקע שהגוף קדוש כ"א ע"י הפרדת הפירות מהגוף ע"י מכירה וזה לא חשוב להתו' הפקעת השעבוד במה שאינו יכול לדור כיון שמקבל כל ממון המגיע לו משא"כ באומר תיקדשו ידי דאלו מעכשיו א"א מחמת שעבודו וע"י מכירה נמי א"א והקדש בה"ב אינו מפקיע ולהכי אף באמר' לכשתתגרש הא א"א לומר דכשתתגרש יהי' למפרע הקדש מעכשיו דא"כ איך נהנה למפרע בהפירות והוי דומי' דהדר בבית וע"כ לכשתתגרש יהי' מאז הוקדש וזה ליכא מידי וכו' כ"א במקום שבידו לפדותו לזמן משא"כ לתי' ב' דס"ל דבמעילה הקושי' אך מכח דכולי קדוש ואף חלק השוכר ומשום דהקדש בה"ב נמי מפקיע אבל אילו אינו מפקיע לא נשמע משם איסור נהנה מההקדש היכי שרק הגוף קודש ולא הפירות ושפיר הוקשה להם מ"ש שבטוח שיכולה למכור לכשתתאלמן דהיינו בטובת הנאה נמי נימא מי איכא מידי וכ"ת דשייך נמי במעכשיו ע"י למפרע הקדש כזה בהידים נמי שייך מעכשיו לכשיתגלה שתתגרש וכ"ת איך אכל למפרע פירות מעשה ידי' זה לתי' זה לא נשמע ממעילה מעולם שיהא איסור הקדש שייך יותר ממה שיש איסור גזל להבעל שיאכל פירות ממה שנתגלה למפרע שהי' הגוף של הלוקח והיינו משום דהפירו' היו שלו עד שימות כן המ"י הי' שלו עד שמת והוכרחו לתירוצם דאף קושי' מי איכא מידי אך בקונם איירי אבל לתי' א' הקושי' מעיקר' ליתא ולהכי לא זכרוהו כי אם לתי' ב' וא"כ הי' נלע"ד לפ"ר דעכשיו אף במקדישה נ"מ שאינם קדושת הגוף דאין מפקיע שעבודו א"א כלל לחול כמו בידים ובמכירה כמו במס' מעילה נמי א"א דהא אם תמות בחייו כולו שלו ולכן אם ימות ברישא נמי לא חל דהא למפרע מעכשיו ליכא למימר דא"כ למפרע אכל איסור פירות היוצאים מגוף הקדוש ודנימא דיאסור באכילת פירות א"א דא"כ מפקיע שעבודו וא"כ אפי' כי אמרה בפי' לכשתתאלמן נמי לא חל משום מי איכא מידי אלא שבתה"ד כ' תו אך ק' דא"כ בחיי הבעל נמי יחול הקדש על טובת הנאה שלה שיכולה למכור אם תתאלמן והכי איתא באשרי פ' הפרה וכו' לגבי מקדיש שדהו הממושכנת דהמותר קדוש ע"ש ושמא לענין נ"מ הואיל וידו עדיפה מידה בחייו לא חל לגמרי נראה מדעתו הרמה שמסכמת בזה עם דעתי העני' דלמה דפסקינן קדושת דמים אין מפקיע א"א בנ"מ לחול ההקדש כלל על דרך המקדיש בית המושכר למכור הנ"מ עצמם אלא שפקפק דיחול מיד לענין זכות טובת הנאה דהיינו שתמכר ט"ה שלה והדמי' יהיו הקדש אבל צ"ע מה שכתב ושמא וכו' חדא ע"י שמא פוסק קולה בלי ראי' ותו דמה עסק לבעל בזה ומה היזק לו במכירה זו עד ששייך ידו עדיפה שמכחו לא יחול ולפ"ר רציתי לומר דבל"ז אין לחוש לזה אחרי שמודה דא"א להקדש לחול על גוף נ"מ שוב זכות ט"ה לא עדיף מדבר שאין בו ממש דקי"ל בח"מ סי' רי"ב דא"א להקנות וה"ה דלא חל הקדש עליו וראי' מהמרדכי כו' סוף הספינה כ' בל' זה וה"ה מלוה דיוכל להקדיש אעפ"י שאינן ברשותו כדאי' פ' י"נ דיוכל ליתנו במעמד שלשתן ואם לא הי' יכול להקדיש לא הי' יכול ליתן (ודבריו צ"ע מהמבואר בי"ד סי' רנ"ח סעיף ח' דמלוה אין יכול להקדיש אלא של' רש"י פ' כל שעה דף ל"א נמי משמע כדעתו שהרי כ' ד"ה דאקדיש מלוה ולא אקדיש את החוב) מ"מ משמע מני' דדבר שאין בו ממש שאין יוכל ליתן בשום אופן אף להקדיש א"י: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:14 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:14](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:14) אבל זה אינו שהרי בתמורה פ"ז תנן ומקדישין אותן היקדש עילוי דהיינו הט"ה שיש לו בה ואמנם כל פקפק זה לתו' והרא"ש אבל ע' בכתו' ובנדרי' בהר"ן דף מ"ו לשטתו הברורה לפע"ד דמסיק במעילה איירי במשכיר בית סתם אבל בית זה לא חל כלל ההקדש אין ראי' כלל מדברי התו' להחמיר לחול ההקדש על הט"ה זולת ממתני' דתמורה הנ"ל ודע להר"ן אף דאין ראיה מהקושי' הדר בה במעילה דהקדש אמור ושייך איסור מעילה ליהנות בפירות הואיל ויוצאין מגוף קדוש מ"מ מוכרח לחלק בתירוצי הנ"ל מן הסברה דיש הבדל בין הקדש דשייך מי איכ' מידי לבין מכירות טובת הנאה כדפרשתי לתי' א' דתו' א"נ דהא הר"ן אינו מחלק בין קונם לקונם אלא אדרבא לדידי' כל קונמות וקדושת הגוף שוים הכלל דלהכי לא ביאר התה"ד בהשאלה מה דין ההקדש אחרי מותו דבאמת נתלה במחלוקת אם אף קדושת בה"ב מפקיע דאז ההיכרח לבא לאלמוה הפשוט דכי תתאלמן דהוי הקדש דומי' דיקדשו ידי ואם אינו מפקיע שייך מא"מ ואפילו בפי' לכשתתאלמן דומי' דבגמרא דאמרה לכי תתגרש משא"כ במכירות נ"מ דשייך מעכשיו לכשיתגלה למפרע ודוק וא"נ לדידן דק"ל שאינו מפקיע לע"ד יש להקל בזה ותו דהרי איתא בח"מ סימן רי"ב סעיף ח' בהקדש דידן דין חולין יש להם ואפילו קדושת דמי' אין להם וא"כ בל"ס אף ר"ת מודה בזה דאין מפקיע אך תקנת דין זה היא קלקלתו דא"כ י"ל דהקדש כזה דין מכירה ממש הוא ול"ש בו מי איכא מידי דכשתתאלמן הוא הקדש עניים למפרע ומ"מ יוכל ליהנות כל ימי חייו כמו בקרקע הלוקח ויפה סתם הרמ"א ואין חילוק ואפילו להרמ' יוכל ליהנות מהפירו' שביד הגזבר מיד ולכשתתאלמן יהיה כולו לעני' כבמכיר' ממש ודוק: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:15 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:15](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:15) הג"ה ראה שמכרה ושתק לה וכו' ל' הרמ' פ"ה מה"מ וכן העבד שקנה או מכר או נתן יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימים ובדברים בלבד וא"צ ליקנות ממנו וכן האישה בין בנכסי בעלה בין בנ"מ וכ' הה"מ דעת מחבר בדין עבד ואשה כשעושין מעשה ע"י עצמן לאחרים שביד האחרים לקיים או לבטל ומ"מ נראה שכשאמר הרב שא"צ אלא דבריו לקיים מעשה עבד אינו שנתן ששם צריך מעשה גמור שהרי אין מעשה עבד כלום בנכסי רבו משמע הא אשה אף בשנתנה שפיר נתקיים בדבור הבעל בלא קנין הביאו הב"ש ס"ק מ"ח וא"כ נהי דנימא דמה שכ' בדברים דוקא דברים ממש ולא ראה ושתק וע' מ"ל פ"א מה' שותפין ואינו חולק על תשובת הרא"ש מ"מ צ"ע בדין צותה בעת חולי' וכו' ונתרצה הבעל אם לעשירי' יוכל לחזור בו והטעם דמתנ' לעשיר אין קונ' באמירה ותינח אלו לא היו מתנת ש"מ אבל אם היא מתנ' ש"מ כדינה דהיינו מצוה מחמת מיתה אף במקצ' דהרי היא נתינה ממש ואם נתרצה בפי' בשעת מעשה מי גרע ממקיים לאחר מעשה בדבור דלהרמ' נתקיים וא"צ קנין ולעיל מזה נמי בש"ע ואם הבעל מודה שברשותו מכרה ופשיטא דה"ה לנתנה ואם נתרצה בשע' מעשה אין לך ברשותו יותר מזה ובהש"ע הי' אפשר לומר דאיירי תוך ג' ימים ובלא צותה מ"מ ושפיר דאינו אלא דבור ממנה וממנו אבל בהמרד' כתוב שנעשה הצואה בעת פטירתה דמשמע ודאי דמצוה מ"מ מיקרי וק' ולולא דברי הרמ' הי' אפשר לדחוק כיון דברשותו מטעם שליחות אתינן עלי' י"ל דשליח ברי אינו יכול ליתן במתנת ש"מ אבל מהרמ' דרצוי אחר מעשה נמי מהני צ"ע ואולי מפני שמתנת ש"מ קי"ל כל שעמד חוזר במתנתו מפני שבעצמה יכולה לחזור לא חשוב מעשה גמור עד שמכחו יתקיים אף כי מתה בדבור הבעל ואלו מפני כן ומינה דאם נתנה מתנת ש"מ ליד אחר לזכות בו והבעל נתרצה דקי"ל במתנת ש"מ כזו בח"מ ס"ס קך"ה דא"י לחזור כל שלא עמד כנראה דנתקיים בדבור הבעל ואפילו לעשיר ואפילו חזר בו בעודה בחיים ואח"כ מתה המקבל זכה: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:16 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:16](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:16) ואם במעמד ג' אמרה לא מהני ריב"ש סי' ר"ז וע' ש"ך ריש סי' קכ"ו: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:17 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:17](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:17) ואם מכרה אותם קודם שידע בהטור דאפילו נפלו משנשאת נמי קיים המכירה שהיתה קודם ידיעתו ולאפוקי מהרא"ה שכ' ר' שמעון חולק אסיפא קאי אבל בנפלו משנשאת כ"ע מודים שאם מכרת ונתנה מוציא ולא שני בהו וכה"פ חולקים עליו ומבואר בהרשב"א דאף מתנה ומציאה קודם שנודע לו אין לו זכות ואם מו"נ קיים והב"ש מעתיק בשמו דל"ד במדה"י כו' אף שהי' מצפה עליהם ובב"י אינו אלא בל' זה ל"ד במדה"י אלא ה"ה אפילו בשנפלה במקום שהיא ובעלה שם כל זמן שלא ידעו אפשר לפרשו ע"ד הרא"ש שכ' או כיוצא בזה שהיו נכסים לאב ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נשואיו של זה וכן משמע בב"י שלא עשה פלוגתא בינו להרא"ש אך בתשו' הרשב"א דבתר הכי בב"י שלא הקפיד על נכסי' האב באיזה אופן היו משמע כפי' הב"ש דתמיד היו נכסי' שא"י ע"ש וק"ל: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:18 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:18](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:18) וי"א דמ"מ מכרה קיים כשתתאלמן אף דלפ"ר ק' מיבמות ריש פ' אלמנה דאיתא עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה ופירשו תו' אף אחר מותו מ"מ הדין ברור מדברי אביי בהחובל דף פ"ט דאמרו אם אמרו בנ"מ יאמרו בצ"ב ומוקים הברייתא בצ"ב אף דנאמר שם דאומדין הט"ה ש"מ דאף צ"ב נמכר בט"ה וביציאות שחרור טעמא אחרינא איכא דכתי' עבדו המיוחד ומה שכתב הב"ש פה ובס"ק ל"ט ע' בסימן פ"ג ובמה שכתבתי סוף סעי ט' ודוק: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:19 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:19](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:19) לש"ע וכן בעל שמכר כו' כ' הב"ש הנה בנ"מ כו' והרשב"ם וכו' היינו כו' אבל במכר סתם מבואר בירושלמי שהביא כו' ואם יאמר לכשתמות תליא בפלוגתת הפוסקים בחה"מ סי' רי"א לע"ד ר"ל למה דשם איתא דאם אמר שדה זו שאירש די"א דמועיל דה"ה הכא ולע"ד ל"מ הכי מהרא"ש שהרי כ' ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופי' הר"י ז"ל הטעם דאע"ג דהבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר אפ"ה משום שבח בית אביה בטלו המכר לאלתר שאין כבוד לאשה שיהיו נכסיה מכורים ולא מכר גמור אלא על תנאי הלכך בטל מעכשיו הרי שהר"י הביט הירושלמי שמביא הב"י בשם הרשב"א שמדמה לבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת האב שהבן מוציא דמשמע הטעם משום דהוא כמוכר דבר שאינו שלו ומ"מ דחק עצמו בטעם שבח משום דנרא' לו כיון שעשאוהו כלוקח ראשון אינו כמוכר דבר שאינו שלו א"ו עיקר הטעם משום שבח והירושלמי נקיט המשל מהבן מפני שהוא בדומה לו ולטעם זה ודאי אפי' למ"ד דשדה זו מועיל הכא בטל מטעם שאין כבוד לאשה: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:20 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:20](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:20) הג"ה נאמן ע' ב"ש וע' סוף סי' ע"ג ואין לאשה כח למחות בו כ' הח"מ הל' מגומגם וכנראה כונתו שכ' ואפשר יכולה למחות שלא למוכרן לגוי ולמי שלא תוכל לטרוף מהן וע' ח"מ סי' קי"א סעיף י"ג בהג"ה דאף באופנים אלו א"י למחות ומה שכ' שם ונראה לי דאם נראה וכו' זה לע"ד אף במטלטלים ותו בתה"ד השאלה בלמכור לישראל חבירו והתלונה היא עליו והב"ש ס"ק נ' כ' מה שכ' וא"י מה תיקון ושפשוט לע"ד שדברו בהויה שאם היא מעכבת מלקבל קנין תחילה הלוקח חש לעצמו ואינו קונה וע"ז כ' שו"ת שאם היא מטלטלין א"י לעכב וראוי לה לעשות רצון בעלה משא"כ אם היא קרקע הדין עמה אך צ"ע למה לא סידר השאלה אם מסר קרקע כזו בלא קנינה אם תוכל לטרוף אמנם מבואר אופן השאלה המנהג שהרשות ביד הגוי לפדות כל זמן שהיא ביד המלוה ומיד שנמכרה נחלטה לכן משמע דפשיטא לי' שיכול' לטרוף דהא אז כבר קרקע גמורה הוא ולזה הלוקח ודאי חושש לקנותה בלא קנינה ודן אם אין הדין עמה מפני שבמכירה זו אינו מגרע שעבוד' דהא כל זמן שהיא בידו יכול הגוי לפדותה וחשוב מטלטלי' דלא סמיכתה עלה או דמ"מ כבר חשוב קרקע ובדין מעכבת אך משמעות זה גופא צ"ע למה פשוט לו דמיד הקונה ודאי טורפת דמה בכך דע"י הקני' נעשה קרקע אם ביד הבעל אך מטלטל הי' דלאו אסמכתה עלייהו למה תוכל לטרוף ואפשר מפני דלמ"ד שעבודא דאורייתא מבואר בהרמב"ן סוף ב"ב דמדין תורה אף מטלטלים בני טירפ' נינהו אלא משום דל"ל קלא לא חשוב אסמכתייהו ובטלו חכמים הטריפה משא"כ במכירות מטלטלים אלו דמיד בשע' מכירה נעשו קרקע שפיר קלא איה להו וטרפה בודאי אך על העיכוב ממנה דן דשלא כדין הוא הואיל דבלא מכירתו לית לה סמיכה עלייהו ומחלק לפי דרכו וצ"ע: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:21 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:21](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:21) מטלטלין שנתן לה ע' ח"מ מקשה הא עדיף מנ"מ ובאמת פירושו דחוק כדכ' הב"ש ומה שכ' הב"ש אלא מ"ש מטלטלי' שנתן לה במתנה איירי ומה שהביא בח"מ ראיה כו' הנה משיב על דבריו שבס"ק נ' ושותק לדבריו שבס"ק מ"ט אבל לע"ד עין בהרמ' סוף פרק ל' מה' מכירה שממנו הועתק ל' ז' בהש"ע כ' מקודם בעל שמכר מטלטלי' של צ"ב או שנתן לה משלו אעפ"י שאינו רשאי אם עבר ומכרן קנו הלקוחות וידוע שכל מה שהאחרונים חולקים וס"ל דהמכר בטל אינו אלא במה שמוכן לתשמיש לה וכמבוא' בהה"מ דטעמם על פי הירושל' מי שמין דעתה של אישה שהיא רוצה לכלות כליה אבל אינם ראוים לה אף לכתחילה עומדים למכור וא"כ אף מה שכתב או במטלטלים שנתן לה איירי בבגדים שנתן לה להתנאות בהן שמבואר בסי' צ"ט שגרוע מנ"מ שהרי כשתתאלמ' נשמין לה (ולמה שהנחתי לקמן בצ"ע ואפילו בהרמ' ע"כ לדחוק דהכא איירי בשנתן בסתם לצורכה ולא במתנה בפי' ע"ש ודוק) אבל מתנת מטלטלי' שאינ' לתשמישה שהם שלה לגמרי אפילו ימות כ"ע מודים שבטילה כמוכר דבר שאינו שלו לגמרי ומה שמוסיף הש"ע וה"ה מטלטלין שקנה לה ר"ל ל"מ מה שנתן לידה ה"ה מה שקנה לשמה והכל אך בתכשיטי' ומלבושים ומה שכ' הב"ש תדע דהא הרשב"א כו' וע"כ הכי הפירש כו' ולפי ראיות אלו י"ל לכתחילה אינו רשאי למכור ובדיעבד קיים ר"ל דבדיעבד חזינן דדעתו הי' עליהן וא"כ ה"ה בהקדש אם הקדישם בפי' הם קדושי' וכן כתב הש"ך סי' ע"ב ס"ק ך"ה בהג"ה וכבר כתבתי סימן ע"ג שק' דנהי דס"ד הכי מ"מ הא פריך ליה ומסיק דנעשה כמי שהקנה והוי כמקדיש דבר שאינו שלו ואפילו דעתו עליהן וכן משמעות הרמ' פ"ג מה"ע שכתב וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו הרי שאפילו אמר כל נכסיו ש"מ דזה לא מקרי כלל נכסיו אמנם כונת הרשב"א מבוארת במהרי"ק שורש י' שכ' בשמו מאן לימא וכו' אם צריך להם וכדמהדר ליה ר"נ לרבא כתו' נ"ד כי אקני לה כו' ור"ל דדייק מדמשני כל המקדיש נעשה ר"ל דוקא מקדיש וכדומה כגון מתנה שהם עניני' דלא צריך להם ודאי אדעתא דהכי אקנם שיהא בהם כמקדיש או נותן דבר שאינו שלו אבל למכור או להשכין להצריך לו כמו שמסקינן בהנ"ל דלא לכל מילי דייקינן דאקני אלא דאדעתא דלמשקל לא אקני ה"ה דאדעתא דאם צריך להם לא אקני ולפ"ז ודאי ראיות הח"מ ממקדיש יש לדחו' אלא דא"כ צ"ע מנ"ל האיסור לכתחילה למכור אם צריך לו והאמת שברמ' שאינו רשאי למכור לצורך פרנסתו אלא שהב"י העתיק זה מהגהו' הרא"ש והוא באמת לא ס"ל ההוא פירושא כמבואר שם שכ' לישנא דכל המקדיש לאו דוקא ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר אחרי שהרמ' חולק בהדי' על הג"ה זו בה"מ הובא בחה"מ סימן צ"ו וס"ל ב"ח גובה מבגדי שבת וי"ט שעשה ה"ה שסובר דלצורך פרנסה יוכל למוכרם ולהכי בפ"ל מה"מ סתם וכ' שאינו רשאי למוכרם לכתחילה ולא חילק בין שבת וחול כי סמך בזה על ה' מלוה כדמשמע במהרי"ק שורש י' דמכירה לפרנסה וגביו' חוב שוים וכל זמן שאינו רשאי למכור לפרנסה אך הוציאו ממה שאין ב"ח גובה מהן גם כי ידוע שעת הדחק כדיעבד דמי ומכירה שלא לצורך פשיט' דאינו רשאי דלוה ודאי אקנה ולפ"ז י"ל דהרמ' ממש בשטת הרשב"א ויתורץ בזה הקושי' שהניח הה"מ בה' מלוה בצ"ע שגבי מקדיש לא מחלק בין חול לשבת ובה' מכירה מחלק וגם פקפק על הנראה לו שהוציא החילוק מאחים וי"ל דיסוד דינו מוסד על סברת הרשב"א דמדחזינן דלא לכל מילי אקני ה"ה דלא אקני אדעת' דאם צריך להם ואך זה למד להיפך מאחים דדוקא בבגדי שבת י"ל הכי אבל בגדי חול ודאי אקני אפילו אם צריך להם משום דבזיון גדל לו ולה אם יפשיטנה ערומה ואינו דומה לאחר מותו שאם אף בגדי חול לא אקני דעכ"פ נשארת עליה אלא שנשומם בכתובתה וא"כ פשיטא שצ"ע מה שהירגש הב"ש בסתירו' הש"ע דכאן פסק דאף בגדי שבת אינו רשאי ובח"מ פסק דב"ח גובה מהן והמע' במהרי"ק יראה כהנ"ל שאיסור מכירה נלמד אך מגביו' חוב ומה שתי' דגביו' חוב חשוב דיעבד לא די שלפירושי מוכרח מהמקדיש שאין לחלק בין לכתחילה לצורך פרנסה לדיעבד דממ"נ אם אדעתא דהכי אקני אף בדיעבד הוי מוכר שאין שלו ואם אדעתא דהכי לא אקני אף לכתחילה רשאי אלא אף לפירושו ק' לדעתו במקדיש בפירש דדעתו עליהם מוקדש וא"כ מאין יש ללמוד האיסור לכתחילה אם אומר שנותן דעתו למוכרם והיכן נזכר האיסור לכתחיל' להקדישם ואפשר לדחוק מדאמרינן סתמא אין דעתו עליהם היינו משום דסתמא לא עביד איסור אבל כבר הוכחתי שהפי' בהרשב"א ליתא ותו לדבריו שהש"ע משוה בבגדים שעשה לצ"ב שלכתחילה אינו רשאי ובדיעבד מכורי' ולהכי ב"ח גובה מבגדי שבת שזה כדיעבד מה יענה לסתירות הש"ע מהיפך להיפך הכא סעיף י"ד פסק בצ"ב דמכורי' בדיעבד ובחה"מ פ' צ"ב דאין ב"ח גובה מהן ובאמת שבל"ז צ"ע כי בהה"מ עיינתי ומקור הפסק נובע מתשוב' מיימין לספר משפטי' סימן ח' ותשוב' הרשב"א סימ' צ"ט והטור והם כולם הכא דלא כרמ' אלא דצאן ברזל אף דיעבד אין מכורים וק' על הש"ע מנ"ל והיו נלע"ד מה שסתם הכא בדיעבד מכורי' לא בהחלט אלא מתורת ספיקא דדינא יוכל הלוקח לומ' קים לי כהגאון ורמ' ושם פוסק שהאשה יכולה לומר ק"ל כהחולקים דמכירתו בטילה ואין ב"ח גובה א"נ י"ל דסובר אפילו הרמ' מודה דאין ב"ח גובה דהא הרמ' פוסק גבי אחריך בח"מ סימן רמ"ח דכיון שהראשון עושה איסור במכיר' אף שעבוד אין חל עליו וה"ה הכא אך א"כ יהא מוכרח דאם משכנם חשוב כמכיר' אף באחריך דהא הכא בצ"ב פסק דאם משכנם מה שעשה עשה וזה צ"ע כי בב"י רמ"ח הנ"ל בשם הנ"י משמע דאפילו משכנם אין חל וקצת משמע הכי מטעם הה"מ גבי אחריך דהואיל ואי אית ליה זוזא בזוזא מסלקין לא הוי כמכר וזה שייך אף במשכון גם ע' סי' פ"ה סעיף ז' ולהכי יותר מסתבר יישוב הראשון וליישב הב"ש ע"כ לומר דבבגדי שבת סובר בהחלט דמכירתו בדיעבד עכ"פ קיימה כיון דלהרשב"א ולע"ד אף להרמ' אפילו לכתחיל' אם צריך לפרנסה ולהכי פסק דגביו' חוב חשוב דיעבד משא"כ בצ"ב דרבו החולקי' שאף בדיעבד בטל חש הכא והתם לסד"ד ומה שהשוום הכא להאיסור לכתחילה לא לגמרי כי בצ"ב לש"ע עכ"פ אסור לכתחילה ובבגדי שבת שעשה חש להאוסרים מדחזא הרשב"א עצמו מסופק כמבוא במהרי"ק וגם בהר"ן סוף פרק נ"ש העתיק בשם הרשב"א ואפילו בגדי שבת כיון דשלה הן אין יכול למשכנם וכל זה כדי לדחוק בישוב הש"ע ולדינא לע"ד בעניותינו הכל סד"ד והמוחזק יוכל לומר בין בצ"ב ובין בבגדי שבת שעשה ק"ל ומה יפה כח קדמונינו חכמי מדינות פולין שעשו תקנה שיגבה מן מה שעשה לולא כן לא הי' אפשר להוציא ויפה התמיה הב"ש על הש"ך וכבר קדמתי עצמי בזה סימן ע"ג וע"ש אבל כלי זהו' ובדולח כו' היינו מה שקנה לה אחר החתונה אבל הסבלונית שקורין מתנה שנותן לה בזמן השידוכים ע"פ הכתוב בהתנאים ויתן מתנות להכלה לפי כבודה וכו' ויש מדינות פורטים כמה תהא שוה יראה לע"ד שאין יכול למוכרם אף להתפרנס כדאי' תשובת הרי"ף הביאה המהרי"ק הנ"ל בלשון זה אבל כלי זהב לא הזכיר ההלכה ולפיכך אין לדמותם לבגדים בלי ראיה כי כ"ז וכו' ואם הוצרך יתפרנס מהן אלא אם כן הותנה עמו בשעת קדושין שיכנס לה אין ב"ח גובה מהן עכ"ל: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:22 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:22](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:22) כיצד האשה שמכרה או נתנה כ' הח"מ ובאמת ד"ז אינו מבואר בגמרא וא"י מה יבואר יותר דמקשה הא ראיה יש תימה נחת רוח ומוכרח למוקים דראיה יש בנ"מ ולא בשאר נכסים תו כ' גם לשון מכירה או נתינה לא יצדק ולע"ד היא על הגוף שיהא יוכל למכור וליתן שלולא מכירתה בטל כמבואר והעיקר שסמך על מה שמסיים אבל בחלוקה ב' מי מזקיקה וכו' שכן דעת בתשו' והוא מה שכ' ס"ק נ"ז בתר דברי הרא"ש וטעם זה שייך ג"כ במתנה ומכירה ועשה ג' במחלוקת והסכים עמו הב"ש ולע"ד תימא א"כ איך יפרש הרא"ש הקושי' הא ראיה יש אלא כ"ע מודים שמכירתה בטל בצ"ב שהם בעי' ומה שכ' הרא"ש אבל מי מזקיקה למחול היינו אך ע"ד הריב"ש שיש לה שעבוד מעו' נדוני' שעל ענין זה דיבר שאם מוחלת אינה יכולה לומר נ"ר כי אדרבא תאמר לו מה הרווחת במחילתי אם לא שעיניך נתת בגרושין אבל בצ"ב בעין אף אם נותנת כל וכל שיהיו שלו מעכשיו ואף לא תהא לה עליו אפילו הדמי' שקבלם באחריותו עליו לשעבוד גביה לכשתתגרש כ"ע מוכרחים להודות שיכולה לומר נ"ר כיון שיש לו ריווח מעתה לענין שיוכל למוכרם מקושית הגמרא הא ראיה ויש הגם שאפשר לדחוק דוקא במכרת או נותנם אך הקרקע שתהא שלא לענין מכירה והדמים ששוה יהא חוב עליו בזה יכולה לומר נ"ר אבל נותנת לגמרי שהשעבוד נמי יהא מחול א"י לטעון נ"ר כי במחילות השעבוד י"ל מי מזקיקה ומה דלא מוקים הגמרא בהכי י"ל מסתמא איירי הדיוק הא ראיה יש דומי' דאין לאיש חזקה וטענות חזקה אף אם היתה מועיל בצ"ב שיש לה שטר על השעבוד ואחריות שקיבל לא היה מועיל כ"א על גוף ועל אופן זה לחוד ראיה נמי לא מהני מ"מ אין כדאי לדחוק ולחלק דעת הפוסקים וכבר העיד הריב"ש בשם הרמב"ן ורשב"א דלא כהה"מ שכ' בשמם דאין מחילה רק לכתובה ותוספת משמע לא לנדוני' שאינה בעי' והריב"ש כ' בשמם דבצ"ב שאינה בעי' כנדוני' מועיל מחילתה ובסי' צ"א בב"י תשובת הרשב"א נראה שמסופק בזה וכ' בל' ואפשר והריב"ש דחק לפרש אף דעת הרמב' ע"ד זה ומה שכ' הב"ש ס"ק ס' ולכאורה נראה כבר יישב הריב"ש ע"ש ובעצמו מביאו ס"ק ס"ה והיינו כהבנת הכ"מ וב"י בהרמ' להסכימו ממש עם הרא"ש דבדבר בעין לא מהני מכירה ונתינה ולשעבוד נדוני' צ"ב מהני אבל לפרש בהרא"ש דמכירה בצ"ב בעין יועיל לע"ד ליכא למ"ד וגם מה שכ' הב"ש ולא כב"י וד"מ שכתבו דהרמ' ס"ל דמהני מחילה למשמעותו שמוכח בדע' הב"י דהרמ' ס"ל דמהני מחילה לעניני' שהם בעין מעולם לא עלתה על דעתו ודוק חוזרת בכל עת שתרצה מלשון זה שברמ' דייק הב"י ז"ל הא כל כמה דלא חזרה כגון שמתה טרם שחזרה קיים והעתיקו הב"ש וצ"ע כי בפרק ל' מה"מ כ' אבל בעל שמכר כו' אעפ"י שקנו מיד האשה הרי כל מה שעשה בטל מפני וכו' משמע להדי' דבטל מיד בלא חזרה ולחלק בין מכירה להבעל ולאחר לא משמע בגמרא ותו דהא ריש לשונו בהא הכי האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בצ"ב בין לבעלה בין לאחר לא עשתה כלום ואדדייק מסיפא לידק מרישא ותו דא"כ מה מקשה הגמרא הא ראיה יש דילמא דל"ל חזקה בשום הא ראיה יש אם מיתה כל כמה שאין היורשים מבררים שחזרה אלא משמע דבטל מיד וכן מוכח תשובת הרשב"א בב"י סימן צ"א דדחק עצמו לשנוי בהחובל כל לגבי בעל ודאי מחלה דלא ליקשי הא לא מצוי מחול משום נ"ר ואי דכל כמה דלא חזרה בפי' מתקיימה אפילו ריח קושי' אין כאן דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא החזיר א"ו דכל שיכולה לטעון נ"ר מעשי' בטלים מעכשיו ולא בדידה תלי' מידי: ###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:23 [Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer 90:23](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/90:23) אבל אם קנו מיד האשה תחילה וכו' כ' הב"ש ה"ה אם כתבה לו שטר ע' תו' כתובת וכ"כ בהג"א ובמרד' תמה אני איך העתיק דינן ולא במשפט כי מהתו' א"ר של כלום שמקשים ומתרצים לרב דלא ליקשי עלי' מכולהו תנאי שהרי ר"מ לא פליג על ר' יודא אלא משום דכתבה לראשון ולא תתמה משמע אבל לראשון אפילו כתבה כ"ע מודים דיכולה לומר נ"ר ומתירוצי' טעמו דרב אבל שמואל דפליג אדרבה מוכח מזה דאפי' בשטר בפ"ע וא"כ כיון דהרי"ף ורמ' ורא"ש וטור פסקו כשמואל מה לנו בהמר' וההגהו' שע"כ פסקו כרב ואין הלכה כמותם והראי' מהרא"ש שלא העתיק כלל קושי' תו' זו והיינו משום דלא נ"מ לדינא והל' בתשו' הרא"ש שבטור ואין לך דבר שמבטל טענת נ"ר אא"כ כתבה ללוקח אחריות אם הבעל שכיב מרע ע' ס"ס ק"ו הג"ה וי"א דאם האישה קבלה מעות אף דברשב"ם איתא הב"י הב"י בל' זה וחזר זה ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי כו' מ"מ י"ל דלא פליג כי י"ל דמכירה זו לגבי אשה אך כמכירות מטלטלים חשוב וע' חה"מ סי' ר"ה א"נ דדמי לכופה על הסכום דאף בקרקע לא מהני והכא איירי שקיבלה כל דמי שוי' וע' בב"י ח"מ סי' קי"א מבואר הכי אמנם ברשב"ם ב"ב מ"ט ע"ב כ' להדי' ד"ה תימא נ"ר דלא דמי לתליוה וזבין דהכא ליכא אונס כל כך לא גמרה ומקני וע' בהנזיקין בהרא"ש הלכה י"ז וראיתי שהנ"י כ' דין זה פ' חזקת ומסיי' עלי' ואעפ"י שלא פי' הר"ש כן אך קשה לפ"ז מה מקשה הא ראיה יש דלמא בשמכרה לו בזוזא דהוי תלוי' וזבין אלא משמע כהרשב"ם וצ"ע תו להג"ה אשה שהודית כו' הטעם ברשב"א שבזה חייבה עצמה לשלם אפילו מכתובה ומנ"מ דלא שייך נ"ר ומביאו בעל התרומו' בב"י ח"מ קי"א ואף דמשמע שבה"ע לא סביר הכי מ"מ לא פליג להדי' ע"ש וק"ל: