## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit 2:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit 2:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/s/Tzal%27ot%20HaBayit/r/2:1)

ואלה דברי דוד האחרונים במכתב הנ"ל בל' זה הנני להשיב על דברי החכם הנ"ל שכ' תו וז"ל נוראות נפלאתי במה דפסק הב"ח ס' קע"ג דפסק אחות חלוצתו מותרת בדיעבד ומקשה על הרמ' שאסר אף בדיעבד מנ"ל עוד כ' והמרד' פ' החולץ מביא בשם ר"ב ור"ת דמותר לכתחילה והקשה החכם הלא היא משנה ערוכה יבמות דף כ"ג מי שקדש כו' דספק אחות חליצה אסורא דתנא אחד מייבם ואחד חולץ ואמאי לא מייבם נמי הראשון שחלץ כבר לאידך ואך לשטת הב"ח ק' למה לא קתני אם כנס אחד אל יוציא הך דחלץ לאחת וגם מרישא קשה ע"ש וגם הב"ש שם מתמיה מן הנ"י ואינו משגיח על קושית הנ"ל וצ"ע עכ"ל והשבתי לו דקושי' זו מוזכר בהנ"י בהמתני' דיבמות במי שקדש כו' דמוכיח שם דע"כ אסורה אף בדיעבד דאל"כ אמאי לא קתני בריש' דאם ייבם להשניה לא יוציא וזהו כוונת הב"ש שמשיג מהנ"י ר"ל מכח קושית הנ"י אך בעיק' הקושי' נ"ל ליישב דהנה שיטת הב"ח דמותרת בדיעבד מצאתי בהה"מ פ"ח מה"י הלכה ב' בשם הרמב"ם דמותרת משום דהוי ס"ד ולקולא כמו ס"ח לכהן אלא דלכתחילה אסורה מטעם דהוי פירסום בב"ד ע"ש והנה על הרמב"ן נמי קשה קושית הנ"י למה דמדמה הנך ספיקות אהדדי ונ"ל דהנה הרמב"ן כ' הטעם דמותר משום ס"ד ולקולא וגם ר"ב ור"ת כתבו טעם זה להתיר לכתחילה ובש"ך י"ד סימן ק"י איתא דהא דס"ד לקולא דוקא בלא אתחזק לאיסור וזה בשם הרשב"א שפוסק כר"י ופר"ח ומ"י מביאים הרמ' שפוסק כר"מ דאף באתחזיק ס"ד לקולא ולפ"ז יפה עולה שטת המקילים בעובדא דידהו האחד שנהרג ובו ביום מת בנו והיה ספק מי מת קודם וחלץ האח אשתו מספק ושוב שאל אם מותר באחותה והוי ספק בלא אתחזק איסור כדאי' יבמות דף ל"א בנפל הבית עליו ועל בת אחיו דמסיק רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וא"צ חליצה אלא לחומרא וס"ל לר"ב ור"ת כהפוסקים שבש"ך י"ד סי' נ' דאף דנולד הריעותא מחיי' אפ"ה אמרינן נשחטה הותרה יע"ש וה"נ והחליצה שחלץ האח אינו אלא מטעם חומר ובזה פסקו שפיר דהוי ס"ד ולקולא ומותר בספק אחות חלוצה ולאפוקי במתני' דקדש כו' דהוי אתחזיק איסור שהרי בשעה שמת ונפל לפניו האחיות איכא בהנך ב' אחיות חדא דזקוקה בודאי אלא דנתערבו ולא ידיע הי' מנייהו והוי כתערובות חד בחד דלכ"ע הוי איתחזיק איסור ע' בי"ד סי' ק"י באחרונים ובאתחזיק מודים דס"ד לחומרא כשטת הרשב"א ומשום דהך סתמא דקידש ס"ל כר' יוסי מזה מוכח שטת הרשב"א ודוק היטב כי נכון הוא. אך אהרמב"ן לכאורה ל"ל הכי דהא מדמה הנך ספיקות לספק חלוצה לכהן דתנא שיצא ושם הוי אתחזיק איסור ואפ"ה אמרינן לקולא וס"ל דלא כהנ"י דמחלק מהך דס"ח לכהן יע"ש וא"כ קושיא הנ"ל במ"ע. אך נ"ל לומר דנמי ס"ל כנ"ל אלא דס"ל דמתני' ודאי אתיא כר"י דערובין ולהכי לא קתני במתני' אפי' שניהם כהנים אך בריי' דתני שילא ס"ל כר"מ דאמר אף באתחזיק איסור ס"ד לקולא. ולהכי מותר בדיעבד אך סתמא דש"ס מביא דתני שילא משום דהל' כותי' דבריי' והיא להלכתא דכר"מ דאהלות יפה פסק הרמב"ן דהנך ג' ספיקות כולם מותר בדיעבד אך לכתחילה אסור משום פרסום ב"ד יע"ש ומתורץ קושית החכם והנ"י ודוק היטב כי נכון הוא. וזה מה שהשבתי מה שכ' מר ליישב שטת המרד' שנסתפקו דספק אחות חלוצה לכתחלה שרי' בודאי כיון האמת. אף אם אמנם שדברי הב"ח מה שדן להתיר לכתחילה אין להם מובן כלל לע"ד אבל חלילה להעלות על הדעת שמכל הגאונים היה נעלם המתני' דמי שקדש שמוכח מינה עכ"פ שספק אחות חליצה לכתחילה אסורה א"ו כל עיקר שנסתפקו היה מפני שאשה זו שדנין עליה היה לה חזקת היתר להנשא לאיש זה עד שאירע לבעל אחותה ובנו מה שאירע ותמהני מה צורך לרמכ"ת לבקש עצות מי"ד סי' נ' ללמד ח"ה להנחלצת אטו עליה אנו דנין הא אך על אחותה דנינן ופשיטא שהיא בח"ה ואולם מה שהוכיח מדעתם בטעם המתני' דאזלו בשטת הש"ך דס"ד בחזקת איסור לחומר' זה אין מוכח ואף אינו עולה יפה דאף דבתחילה אסור לו לייבם חדא משום דאחת מהן אחות זקוקה והוי ספק דחד בחד מ"מ בתר דחלץ לאחת והוא נאסרה עליו בודאי משום ספ' איסור תורה של אשר לא יבנה (ולשטת כה"פ חוץ מהרמ') שוב לא דנינן אלא על אחותה והיא אך ספ' אחות חלוצה ומפני מה לא תשתרי מכח ס"ד לקולא אלא או מטעם הנ"י או הרמב"ן וכ"ת כשטת הש"ך שבכללי ספיקות דמ"י סעיף כ"א דבתערובת חד בחד אפילו נפל אחד מהן לא הותר השני וה"נ דכותי' כבר השיגו הפ"י ואפי' להש"ך יראה לע"ד דהכא שני דאזלה מספ' איסור זה לס"א אחר דמעיקרא היתה בספק אחות זקוקה ולבסוף בספ' אחות חלוצה ובהרמב"ן יבמות דף ל"א איתא שאין מחזיקן מאיסור לאיסור. ותו אם כדברי רמכ"ת שפוסקים כהש"ך מכל וכל מ"ט דאפילו שניהם כהנים א"י ונהי דהנ"י פירש דקליש איסורי' מאיסור אחות חלוצה מפני שאינו אלא מגזירות איסור לאו גרושה לכהן מ"מ הא לא גרע מכל ספק א"ד דאפילו אין לו עיקר בדאורייתא וע"כ הטעם דס"ח לכהן היינו דלאפוקי אשה מבעלה אוקמוה אד"ת (וע' בתרב"י דף קפ"א ע"ב) וכ"מ ל' הרמ' שבש"ע ס"ס קמ"ד א"כ אין טעם הגון לדינא דהנ"י לחלק בס"ח דתאסר אף דיעבד אבל כל זה לע"ד אין מוכרח מדעתם כי י"ל דאף הגאונים שבהמרדכי סוברים טעם איסור ספ' אחות חלוצה או זקוקה או מטעם הנ"י או מטעם הרמב"ן ומ"מ שפיר נסתפקו בנידן דידהו מפני שי"ל העמידה בחזקת היתר וי"ל ע"כ לא החמירו מטעמים הנ"ל אלא היכא דעכ"פ לא אתחזיק היתר, ובודאי משמע מדברים שאלו כנס לא היו תוקעי' עצמם להוציאה ואפשר אף לשטת הנ"י כי אינה דומה מפני חזקת ההיתר ואין לנו ראי' מן הש"ס לאוסרה ויפה כיון מה שנסתל' תלונת הב"ש מהב"ח במה שמסי' על דין הרמ' דאין מוציאין כי גם זה ממש כגוונא דהמר' דהרי אשה זו שקידש בס"ק מעולם בח"ה לו עד שנפלה לו יבמתו וספק אם נאסרה עליו וא"ד נמי לדינא דהנ"י דעכ"פ ח"ה אין לה (אך מלבד זה צ"ע פסק הרמ' מלשונו שבס"ט קס"ד וע' סימן קע"ה שם כתבתי שמשמעות לשונו מורה אף דלא כהנ"י אלא כהרמב"ן ודוחק גדול לפרש לשונו דווקא בס"ד ר"ל שהספ' נמצא מדברי' וד"ת אין ספק כגוונא דהתם בסתם ולדות ותו דאדרבא מה שאסרו מכח חשש ספק איסור תורה חמור מס' הנולד במה שעיקר האיסור מדבריהם כדאיתא בש"ך י"ד סי' ק"י בשם או"ה והנלע"ד דטעמו משום דעדיין אינה אשתו ברורה שהרי אלו רצה לכונסה מחויב לקדשה שנית בקידושין ודאין. החמיר להוציא שאין זה בכללו שאין אוסרין ע"ז אשתו וכו') ואולם מה שנראה מדעתו דמר בישוב קושיא זו דלהנ"י נמי היינו טעמו דפוסק כהרשב"א דהיינו שטת הש"ך בתערובות חד בחד לע"ד אדרבא מוכח מיני' איפכא דהרי כתוב דגזרו באחות זקוקה אטו אחות אשה שהיא בכרת וכונתו יעיין מר לקמן וק' נהי דבספ' אחות חלוצה לשיטתי' דמפקינן מיני' הוכרח לטעם זה וכדכתבתי לעיל דשוב אינו תערובות דחד בחד מ"מ בספ' אחות זקוקה מה ק' לו מס"ד לקולא הא הוי תערובות דחד בחד ואי משום דק' לו מס"ח לכהן יותר הי' לו לבאר טעמא דהיתר בשני כהנים ומזה לא דיבר כ"א על ספ' אחות זקוקה נתן טעם שלא יהא נגד הכלל דס"ד לקולא אלא משמע דאזיל בשטת הא"ז שבי"ד סי' ק"ט ובפר"ח בכללי הספיקו' ס"ק ט"ז שתערובו' חד בחד בדרבנן לשני בני אדם מותר ושפיר אמת שא"כ צ"ע עליו טעמא דדינא של ס"ח לכהן דאסירא לי' לכתחילה כדהוכיח הרמב"ן מדף צ"ג בתערובות הבנים שאמרינן כהנים חולצים ובע"כ צריך להודות נמי לטעם הרמב"ן והוצרך לטעמו לשיטתי' אף על הדיעבד אבל עכ"פ מוכח מיני' מדקשי' לי' מס"ד לקולא על ספ' אחות זקוקה דתשתרי דסובר כהנ"ל ומכ"ש שמוכח מהרמב"ן מדדחק עצמו לאשכוחי טעם האיסור לכתחילה מס"ד לקולא וכבר כתבתי דהמתניתא דתנא שילא מסייעתם דל"צ אז לדחוקי כהנ"ל דלאפוקי אשה מבעלה וכו' ויש לפ"ר לתמוה על הב"י בי"ד שדחה דברי הא"ז בשתי ידים והפר"ח מדלא מצא סעד להא"ז לא מלאו לבו להקל נגד הב"י עד שהמציא דתערובו' חד בחד גרע החזק' איסור בגופי' ולע"ד איפכא מסתברא דעדיף הרבה עד ששטת הא"ז אפשר להתקיים אף לשטת הש"ך בחזק' איסור בגופי' (וכה"ג כתבתי לפ"ר על קושי' הכרו"פ בבית הספ' על הש"ך הלא העושה מלאכה בה"ש בשבת חייב אשם תלוי ש"מ דבה"ש הוי אתחזיק איסורא וא"כ היכי קאמרו הרשב"א והר"ן בבה"ש דספ' שבעה ספ' שמונה דהו' לי' ס"ד לקולא ופטור מנטילת לולב והא הוה לי' אתחזיק איסור. ולע"ד יותר הי' לו להקשות מגופא דדינא דבמס' שבת דף ל"ד דלשטת רש"י אפי' בערובי תחומין ולתו' עכ"פ בע"ח שהונח בה"ש שרי לטלטל מטעם ס"ד לקולא ולדבריו הא הוי אתחזיק איסור ואף דהש"ע סי' שצ"ג אף בע"ח לא פסק הכי כבר תמה המ"א. אבל לע"ד י"ל דאף לר' יוסי דס"ד באיתחזיק איסור בגופי' לא אמרינן ס"ד לקולא מ"מ חד בחד אינו דומה דאף דקובע אסורא מקרי אתחזיק לא מקרי כדכ' המ"י ס"ק ל"ז דכמו שמוחזק באיסור כן מוחזק בהיתר ושפיר י"ל לגבי' ס"ד לקולא להיות מותר לשני ב"א כהא"ז וה"ה לנטילת לולב או עירב בה"ש דדומה לו דא"ל שיהא בה"ש נקרא ה"א ממש משום דעד כאן יו' הי' דזה אינו כמבואר נדה דף ב' הואיל והלילה ודאי תבא וכדמוכח מן העושה בה"ש דמוצאי שבת דאינו חייב אלא אשם. אלא קובע איסורא הוא דמקרי ותדע דהא חזקה בגופה סברא דאוריי' ואפי' לקולא כבמס' חולין מנה"מ דאזלינן בתר חזקה הרי דהחזקה משוי מן התורה הספק לודאי ואלו בשני חתיכו' אין חייב חטאת כעל הודאי אלא אשם וכן משמע מתו' יבמו' דף פ"ח ע"ב ד"ה והבא עליה דאף דלא שייך לאוקים אחזקה יש מקום לומר דמקרי אתחזיק איסורא ש"מ דהחזקה של קיבעא דהיינו ב' חתיכות אין חמור כחזק' איסור ממש וע' נמי ערובין דף ל"ו תו' ד"ה אבל מבואר דחד בחד ל"מ חזקה. וכן פסקינן בי"ד סי' קכ"ז לענין נאמנו' ע"א בהוחזק איסור בגופי' אינו נאמן ובקיבעא איסור נאמן) וזה ודאי א"ל בין לטעמא דידי ובין לטעמא דמר שפו' כר"מ איך הוקשה להרמב"ן שיהא מותר לכתחילה בתערובות דחד בחד הא מבואר בי"ד סי' ק"א בהג"ה דכל הדברים חשובים אינו בטלין אף בדרבנן וא"כ לפ"ר דברי הא"ז אינם אמורים אלא באינו חשוב אבל בחשוב כיון דבאלף לא בטל מכ"ש בחד בחד וא"כ הדרה הקושי' לדוכתה דמי לנו חשוב יותר מאשה שהיא בעל חי וברי' דז"א דדברי הא"ז פשיטא ששייכי' אף בדבר חשוב דהא לשיטתי' דחד בחד שרי' לשני ב"א פשיטא דמה שהחליטו דדבר חשוב אפי' בדרבנן לא בטל היינו לענין שאסור לאדם אחר מטעם ביטל אבל לשני בני אדם פשיטא דשרי מטעם ס"ד לקולא דהא ידוע דגזירות דבר חשוב נקרא בתוספת ובפוסקים קבוע דרבנן דהיינו שנתנו עליו דין קבוע שהוא כמחצה ע"מ דהיינו חד בחד וכיון דאליבי' חד בחד שרי לשני ב"א פשיטא דדבר חשוב שנתערב שמותר לשני בני אדם. אמנם לפ"ז דע' הא"ז צ"ע ויפה עשה הב"י שדחה שהרי דין זה דדבר חשוב אף בדרבנן לא בטל נלמד מתו' ר"פ במס' ביצה דף ג' ע"ב כמבואר בב"י י"ד ריש סי' ק"י בשם בעה"ת. וכן התה"ב דף ק"ז ע"ב העתיקו להלכה ומן התנא דליטרא קציעות הא מוכח דאף תרומה דרבנן אינה עולה פחות מאחד ומאה וידוע דכל תעלה הנאמר בתרומה היינו שניטל אחד לכהן וא"כ הא שוב אינו נאכל לאדם אחד ולדעת הא"ז מה אירי' במאה ואחד אפי' חד בחד נמי הא שרי לשני ב"א דהא חומר דתרומה אינה אלא מה דשאר איסורים בטל ברוב צריך בתרומ' מאה ואחד אבל ההיתר דבשאר איסורים בחד בחד מה"ת להצריך יותר בתרומה ומה דקשי' להרמב"ן ונ"י בתערובות הנשים היינו לשטת הרמב"ן בי"ד סי' קי"א דחד בחד של שני ב"א ובאו לישאל בזה אחר זה מותר לכל אחד בדרבנן וה"נ דכותי' דכל אחד כשנושא אחת יוכל ליטען שאני אומר האיסור בחבירתה ע"ש בב"י במה שתירץ להרשב"א על הקושי' דתערובות הכדין והא ודאי דתערובות הנשים כשל שני ב"א דומה וזה ברור. אך צ"ע דהא להנ"ל יש ללמוד בק"ו דאיסור דרבנן דאתחזיק איסור בגופי' דמכ"ש אסור דהא להנ"ל מוכח מסוגי' דליטרא קציעות דאף לר"מ אסור אף תרומה דרבנן חד בחד אף לשני ב"א. ומכ"ש אתחזיק בגופי' אף לר"מ ומה דהקיל בטומאה י"ל דאין למדין איסור מטומאה להקל וזה היפך מסברת הפר"ח נמי שם ובפ"ב דערלה משנה ה' מצינן לב"ה קולה מטומאה מבאיסורין כגון המחמיץ (ודברי הפר"ח שכ' להיפך תמוה לפ"ר מהסוגי' גופה דמדמה תחומין לטומאה ומה שמביא ראיה מדינא דסי' קי"א ע"ש כללי ס"ס סי' קט"ו תמה אני הא אדרבא משם מוכח דלא כהא"ז דשם עיקר הקולא מפני שנתערב הא בלא נתערב אסור אפי' לשני ב"א אפילו לא הוכרו מתחילה כדכ' בעצמו ומה שתי' משום דתרומה אינו עולה אלא במאה ואחד להנ"ל לשטת הא"ז הא זה ע"כ אך לאכול אדם אחד) ולפ"ז ק' מה יענה ר"ל ור"י ביבמות דמוקי' ר"ל המתני' דאנדרוגנוס מאכיל בתרומה לר"י היינו בתרומה בזמן הזה דרבנן אף דשם הוי אתחזיק איסור בגופי' שהרי האשה זרה וספק אם נשאת לזכר ור' יוחנן אמר לי' מי סברת וכו' נשמע אלו כן היה מודה דלר"י אנדרוגינס ספק ואף דכבר הוכחתי דר"ל ור"י ע"כ לתי' רב חיננא שבערובין אזלו ולא לתי' רבא אכתי להנ"ל ק' מה יענה להמתני' הנ"ל דמוכח מינה דלכ"ע בחזק' איסור בגופיה אף בתרומה דרבנן ובזה הזמן נמי אסור. אמנם העיקר דאין זה תלוי בזה ובחד בחד כיון דחד מנייהו ודאי אסור לא מקלינן בשל אדם אחד לכ"ע לאוכלן לשני ב"א דלו יהא של שני ב"א ובאו לישאל בבת אחד דנמי אסור מההוא טעמא הואיל דממ"נ אחד בודאי איסור דרבנן עובר. אבל בחזק' איסור בגופי' שפיר י"ל דמ"מ שרי בספק דרבנן וכן נראה ממה דאיתא במסכת נדה דף ס"א ע"ב לגבי שעטנז דרבנן אף דמבואר סי' רצ"ט בי"ד דנעשה כל הבגד גוף אחד של איסור דלא שייך ביטול בשעטנז ואין לך מוחזק באיסור יותר מזה ומ"מ שרי מטעם ס"ד לקולה וצ"ע ומה שראיתי במילי דמר במה שדחק ליישב קושי' הנ"י לשטת הרמב"ן דודאי יפה כיון דמשמע מני' דלא כהנ"י ומכח קושי' זו חידש פלוגתא לדע' הרמב"ן בין המתני' לדתנא שילא במח"כ אומר אני חלילה לי מלחשוד רבינו הגדול רמב"ן בזה דרבי לא שנה וכו' ותו איך יהיו דבריו נסדרים בהש"ס סתמא וגם שילא גופי' תנא בדרך פי' על המתני' והמתני' תהא דלא כותי' ואם דעתו למוקים המתני' דלא כהלכתא מוכרח לומר מתני' מני פלוני או זולתו מן הלשונות הנאמרים בש"ס על ענין כזה ואם שקושי' הנ"י כמשא כבד תכבד עליו דע דאף ח"ר הרגיש בקושייתו ומ"מ לא כ' תי' הנ"י אלא בדרך אפשר. ולע"ד נראה דאפשר לדחוק קצת וליישבה. ויתורץ בזה דקדק מאין הוציא שילא בהמתני' דאפי' שניהם כהנים דהנה כבר עמד הב"ש ריש סי' קע"ו על דברי הנ"י דאכתי ק' היה להתנא לשנות אף באח יחיד אם כנס קודם שחלץ לאחותה דאינו מוציא ועל הב"ח כ' שא"נ לו (והאמת שדבריו א"ע כהוגן דאיך כ' בקושייתו ואמרינן דפקע זיקה למפרע כשחלץ לשנייה דממ"נ אם בביאתו באיסור עדיין לא פקע הזיקה עד שחלץ לה מה בכך שפקע הזיקה מ"מ לעולם אשתו אסורה לו משום ספק אחות חלוצה להנ"י ולפ"ז אף מה שכ' וי"ל הוא תמוה וגם מה שכ' אבל בנ"י מפורש דדוקא וכו' לא נאמר בו כלל) ואולם בדברי ב"ש יש לדקדק תחילה כ' ואפשר כו' מ"מ פקע הזיקה כיון שכנס אחותה והיינו שטת תו' שבסי' קנ"ט שהביא מקודם ואח"כ כ' מיהו למה שמדייק כו' מזה נראה אם כנס בלא חליצה יוציא ולא נתן טעם למה. ובזה מוכרח אני להאריך ולבאר דרך גררא תחילה הנלע"ד לפרש בפלוגתת הנ"י בשם האחרונים המובא בב"ש סי' קנ"ט במי שקדש אחות זקוקה דהנה התו' דף י"ז ע"ב מחלקים דוקא מי שקדש אסור לו ליכנס דהוי כנושא אחות זקוקה ומשום דזיקה היא כמו קדו' ואין קדו' דוחין קדו' אבל אם עבר וכנס בחופה שהוא קנין גמור אף ליורשה נדחית הזיקה לגמרי והותרה לו הביאה ואין אומרים לו המתן וכן מסיק הרא"ש פ' החולץ הלכה כ"ג ודקדק אבל אם כנסה לחופה ולא כ' אם בא עליה אחר הקדו' דקי"ל סי' ל"ג בהג"ה שאם קידשה ובא עליה הביאה שאחר ארוסין נמי נשואין עושין והוא מהר"ן ומסתמא ליכא מאן דפליג עלי' והיינו משום דכבר דקדקו התו' והרא"ש פ' כיצד דף כ"ג מדמסיי' דף כ"ד הכא כל חד וחד אימר דידי' כו' כתבו התו' במתני' ד"ה קדמו וכנסו אומר ר"י והיינו משום דק' להו לרבנן דפליגו על ריב"ב הא חזינן דע"י קדושי עצמו של אחות הזקוקה פקע הזיקה מאחותה וא"צ להמתין ויקיים. וא"כ במתני' גבי ד"א ע"כ הטעם דקדמו וכנסו יוציאו היינו כדפי' רש"י דף כ"ד משום דהוי יבמה שנאסרה שעה אחת וכו' אבל במתני' דהכא דלא שייך זה למה לו לסיים אבל הכא אימר דידי' וכו' הא אפי' ודאי קידש לרבנן יקיים וכתבו דאף רבנן מודו היכי דקידש בביאה דומי' דהכא דסתמא קני בביאה דהא מספק יבמתו כנסה ונמצא דעביד איסור בדחיות יבמתו להכי לולא שיש ספק דאימר דידי' כו' הי' אסור לקיימה ועיקר ההיתר משום הספ' אך יש לדקדק הא סתמא קדמו וכנסו כדרך המייבמים במאמר וביאה ונהי דמאמר ביבמה לא הוו קדו' ד"ת מ"מ במתני' דהחשש איסור שמא אינה יבמתו דאז היא ממש ע"י המאמר נמי שקידש אחות זקוקה ולרבנן ע"י המאמר הותרה לו אפי' בודאי אחות זקוקה והדר קשה למה מסיי' אימר דידי' וכו'. וע"כ לדחוקי דלא תפס ל' זה אלא להורות נ"מ דאם קידש בביאה אחות זקוקה בודאי שאסורה עליו ומפרשים המתני' דרך גררא אפי' בקדמו וכנסו בביאה בלא מאמר דנמי שרי' מדאפשר דידי' אתרמי והרא"ש שם הוסיף לדקדק ולבאר בטרם שכ' דברי התו' הנ"ל כ' ומזה יכול לדקדק כו' אבל המייבם כו' יוציא ובל' זה העתיקו נמי הטור וכבר עמד בזה הע"פ הא זה מתני' היא בפ' ד"א ודחק במקצת במה שכ' דה"א דמתני' איירי בנפלו בבת אחד דוקא כי זה אינו דקי"ל א"א לצמצם אמנם היסוד יפה כיון דחידש דלולא כן ה"א דלר' יוחנן דאמר אחיות א"י מי שנאן ולא קים לי' כדתנן חולצת ולא מתייבמת בשום אופן אלא כדמבואר סימן קע"ה דאם קדם וחלץ ראשון להשני' הותרה הראשונה ה"ה הראשון יבם הראשונ' והשני לשני' דלא יוציא הראשון דהא הוי הראשונה יבמה שהותרה ונאסרה ע"י נפילת שני' וחזרה והותרה לכל הפחות ע"י כניסת שניי' לשני וה"ה לשטת הרא"ש דע"י מעשה עצמו בכניסה נמי מפקיע הזיקה ה"א אפילו באח יחיד שיבם הראשונה דהוי יבמה שהותרה ונאסרה ע"י נפיל' שני' וחזר' והותר' לאחר שיבם אותה דהא הופקע הזיק' ונהי שמוכר' מן הסוגי' ד' כ"ח מדקאמרה בשלמא ראשונ' וכו' וק' דלימא אלא ראשונ' שהותר כנסתו וחזר' ונאסר' ע"י נפילת אחותה וכשיבם אחי השניי' חזרה והותרה. ומכ"ש דהוי ק' דמה אי הכי איכא הא אפילו ידעינן הי נפיל ברישא ופי' הרשב"א דאז משכחת לה דמוציאין אף מהשני כשכנס הראשון הראשונה והשני השני' וק' למה מוציאן מהראשון כנ"ל ומוכח דהיכי דבודאי באיסור יבם דמוציאין מ"מ אלו לא גילתה לנו הסוגי' טעמא דהתירה במי שקדש משום אימר וכו' לא הוו ידעינן כלל טעמא של דבר והיינו מוכרחים לדחוקי דפי' הסוגי' הכי א"ה קדמו וכנסו יוציאו בשלמא הראשון או אי ידעינן הי נפל ברישא וכו' אפשר לדחוק דלצדדין קתני קדמו וכנסו מוציאן להראשון אמרינן המתן עד שיחלוץ אחיך ואם השני נמי כנס מוציאן מהשני לגמרי אבל עתה קשה ודאי שני למה מוציא. ולפ"ז לדידן דפסקינן כר"י הי' מהראוי ליפסוק כנ"ל שאם כנס הראשון לראשונה והשני לשניי' דאין מוציאין מהראשון ועכ"ז הי' מוכרח דלא כתוספת דאפילו לר"י ב"ב אם קדם וכנס בחופה פקע הזיקה דאחותה ע"י מעשה עצמו דהא א"כ ודאי הי' ק' איך אפשר להתקיים הבשלמא להראשון אמרינן לי' מאן שרי' הא איהו בכניסתו יבמה בביאה שקונה אותה לגמרי מפקיע זיקת אחותה והוי' יבמה שהותרה וכו' שחזרה והותרה ע"י כניסות עצמו בשלמא להנ"י עכ"פ לריב"ב דקי"ל כותי' לא פקעה הזיקה מאחותה ע"י מעשה עצמו ואמרינן לי' לכל הפחות המתן אבל לתו' קשה והי' מוכרח דלא כותייהו משא"כ עתה דקדק הרא"ש מטעם גמרא דאימר כו' דדוקא בשיש ספק אם עשה איסור הוא דלא מוציאין אבל בשבודאי יבם באיסו' כמו הראשון לראשונה אפילו הותרה אח"כ ע"י מעשה אחיו נשארת לו באיסור ומחויב להוציא מטעם קנס וממילא אזלה הסוגי' בפשוט. וגם אפשר להתקיים שטת תו' היכי שכנס לחופה ופקע הזיקה ע"י עצמו נמי ואך בשקנה אותה בביאה ובאיסור דהיינו לדידן שפסקינן כריב"ב דהקדו' לא הפקיעה והוא בא עליה אחר הקדו' אף שקנה אותה לגמרי דהא אז ביאה נשואין עושין מ"מ אסורה לו עולמית מטעם קנס. ואף הנ"י מוכרח להודות לדין זה שמטעם קנס אסורה להראשון כדי לקיים דברי הגמרא דבשלמא להראשון כפשטה בלי דוחק. ויוצא לנו מזה במי שקידש אחות זקוקה בביאה או אפילו כנס בביאה בלא חופה דלא שייך לומר המתן דאפילו חלץ אחיו אח"כ אסורה לו עולמות מטעם קנס (וכן מבואר ביש"ש) מדודאי עשה איסור. והנה בעיקר מחלוקת תו' עם האחרונים יראה לע"ד מפירש"י דף כ"ג משמע כהאחרונים מדפי' קדמו וכנסו אין מוציאין בל' זה וא"נ הוי איפכא כו' ההיא שעתא הוי' אסורה ומשבא אחיו ויבם השניי' פקע הזיקה מאידך וק' מה אירי' כשבא אחיו הא מיד שבעל אחר המאמר כדרך המייבמין הוי' ביאה זו נשואין עושין וקנה אותה לכל מילי ופקע הזיקה מאחותה ע"י מעשה עצמו ואי משום דעביד איסור הא לא הוה אלא ספק אלא משמע כשטת האחרונים. אמנם להתו' ק' מ"א דקתני קדמו וכנסו לישמעינן רבותא דאפילו אחד כנס נמי אינו מוציא מה"ט גופי' אומר דידי' וכבר פקע הזיקה ע"י עצמו. ודוחק דאינם סוברים כהר"ן דביאה אחר קדו' נשואין עושין (אך ע' ס"ס נ"ה). ואף דוחק לפרש המתני' בלא מאמר דאז אם היא אחות זקוקה הביאה ארוסין עושה ואז אמרינן לי' המתן לריב"ב דא"כ ק' ליפשוט מהכא דביאה ארוסין עושה והוא איבעי' דלא איפשט גם קשה להתו' אפילו סוברים כהנ"י דאח אחד אם כנס אחר חליצת אחותה שאסורה לו תינח אם כנס אחר חליצת אחותה שאז נשתנה דינה מדין הסיפא דקדמו וכנסו משום שאז היא בספק איסור אחות חלוצה עולמות אבל ליתני אם קדם וכנס טרם שיחלוץ לאחותה שאז אין מוציאן דהא שוב אחותה אין צריכה חליצה כלל ואיסור אחות זקוקה הופקע ע"י כניסות עצמו כנ"ל. וע"כ לשטתם דבאמת בכל זה הדין הכי ומזה הוציא שילא הרמז במשנתינו קדמו וכנסו איירי בשניהם כהנים. ולכן אף ברישא בבת אחת נקיט ל' אם קדמו וכנסו איידי דסיפא דרוצה להורות לנו דאפילו תערובת דחד בחד כל שהוא של שני ב"א ובאו לישאל בזה אחר זה שרי לפניהם כנ"ל דהיינו בשיש אחים שני כתות וחדא כהנים ודאי חלוצה נסיב אפ"ה שרי' ולעולם ה"ה אם כנס בתר שחלץ לאחותה וא"כ אף דין הנ"י אינו מוכרח כלל די"ל נמי ה"ה אם כנס בתר שחלץ לאחות' נמי שרי' לי' דהא בל"ז אין הדקדוק מתיישב כמבואר בב"ש אם לא כנ"ל ע"פ דתנא שילא. אך הנ"י לשטתו שפי' כשטת האחרונים דאליבי' אפילו כנס טרם שחלץ לאחותה נמי בע"כ יוציא דע"י כניסת עצמו אחר שנזקקה לו לא נפקעת הזיקה ונמצא שהיא בספ' איסור אחות זקוקה עולמית ואם חלץ לה אח"כ היא בספ' אחות חלוצה עולמית וזה מדויק בלישני' שכ' אפ"ה קנסו רבנן בדיעבד דגזרו באחות זקוקה וכו' וזה מבואר דלא כהב"ח משא"כ הרמב"ן דאזיל בשטת תו' כמבואר בח"ר בשמו דין הנ"י לא מוכח כלל והקו' ע"כ לתי' ע"פ דתנא שילא כנ"ל ודו"ק: