## Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit

###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit 6:1
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit 6:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/s/Tzal%27ot%20HaBayit/r/6:1)

מכתב מכבוד חברי ידידי הרב המופלא מוהר"ר טעבלי דיין דק"ק ליסא עובדא הוי באחד מקהלותינו שעשה שדוך עם בת אחיו יתומה בהרשאתה וקודם החתונה נתגלה שיש להמשודך שני אחים אלמים ורוצה אחד מחכמי דורינו להתיר ע"י קדושי תנאי כמבואר בא"ע סי' קנ"ז סעיף ד' אשר ע"ז בנו כל האחרונים בתשובותיהם זה בונה וזה סותר והכלה ממאנת בק"ת ואף נותני הנדן מאסו בזה לישנות לה מכל בת ישראל. וזה אשר יצא ראשונה בנדון ק"ת דהנה הב"י סי' הנ"ל כ' שנשתקע ולא נאמר אף במומר מטעם מתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"ל דהב"י ותה"ד לא איירי דמהרי"ב שמביא הרמ"א בהג"ה ובהך תנאי מודים דא"כ לא מקשה התה"ד אירושלמי מש"ס דידן ועל הגהות מיימון דל"א דהתנה בתנאי דמהרי"ב ומה שכתב הנ"ש ואפשר דבימי תה"ד לא חידש הרי"ב עדיין סברתו ואם התה"ד לא ידע סברה זו לחלק אף אנו לא נדעה וגם בס' מעיל צדקה הקשה אתנאי דמהרי"ב דא"כ כל מתנה עמשכ"ב ליהוי תנאו קיים דע"כ צריך לכפול התנאי וא"כ לא הוה מתנה עמש"ב והוי התנאי בטל והמעשה קיים וגם בתשו' שב יעקב מקשה קושי' הנ"ל ועוד הקשה דברי הש"ע אהדדי דבסי' ל"ח סעיף ה' איתא המתנה בשעת קדו' ע"מ שלא יהא לה עונה תנאי בטל והא עכ"פ בדכפלי' לתנאי' כדעה א' שבש"ע סעיף ב' שם וא"כ אמאי יהא ת"ב לימא דלא ליהוי קדו' לדעת מהרי"ב הנ"ל (וכמו כן קשה לפי דעתי אש"ע ח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"א וצ"ע יע"ש) וא"כ הוה ליה כהרמ"א להגיה שם לדעת מהרי"ב התנאי קיים ע"ש אמנם נ"ל לתי' ע"פ תוספת כתו' דף נ"ו ע"א בד"ה ה"א מקודשת כו' הרי זו מקודשת כו' כתבו ע"כ בדכפלי לתנאי ותימא כו' א"כ אמאי מקודשת הרי התנה בפי' כו' (בשלמא לרבנן דל"ב ת"כ י"ל במתנה ע"מ שכ"ב לא אמרינן מכלל הן וכו' כן כ' הרמב"ן פ' י"נ) וא"ל דלכך מקודשת כו' והרי מחלה וכו' ואמר ר"י כו' אכן הרמב"ן תי' מדסתם מתני' דנזיר אתי' כרבנן דר"מ ופסק באמת כשטת הפוסקים כרבנן דר"מ כמ"ש הב"י סי' ל"ח בשם הרמב"ן דתו' ס"ל דהלכה כר"מ בגיטן פ' המגרש ומש"ה לא רצו לאוקמי סתם דמתני' דנזיר כרבנן ובריי' דמקודשת משום דמחלה כו' והנה לשטת תו' ואורי' ליתא לסברת מהרי"ב וע' בס' מע"צ הנ"ל אך המהרי"ב ס"ל כהרמב"ן וכאיכא מ"ד שם דסתם מתני' דנזיר אפי' כרבנן ובדלא כפלי' אבל באמת אי כפלי' לא הוה נזיר וה"נ במומר אי כפלי' ונפלה לפניו ליתא לקדו' דליכא למימר דהמעשה קיים דהא בדכפלי' עומד וצווח דלא ליהוי קדו' אם תפיל לפניו וכקושית תו' אלא דהתם הוי מקודשת דנתקיים דהרי מחלה אבל לא במומר בנידן דמהרי"ב וא"כ י"ל דדוקא במומר דבלאו הכי הרבה פוסקים סבירא ליה לקולא מטעם דלא אחיו הוא סמך אפוסקים כרבנן דל"ב ת"כ ולא אמרינן תי' ואומר ר"י אבל בדכפלי' הוי קדושין וע"ת משום דעומד וצווח וזהו סברת מהרי"ב אבל הירושלמי איירי בדלא כפליה וזה טעם הרמ"א שמביאו משום שסמך אהנך שפוסקים כרבנן וכאיכא מ"ד בהרמב"ן הנ"ל וכן הובא בש"ע בב"י אבל באמת לדינא ס"ל כר"מ דבעינן ת"כ וע"כ צ"ל כתי' ואור"י וליתא לסברת מהרי"ב במקום אחר בקדשה ע"מ שאין לך עלי עונה וכקושית הש"י הנ"ל והנה הב"י פסק בש"ע סי' ל"ח דבעינן ת"כ ואח"כ כ' וי"א דל"ב ת"כ אלא לחומרא ואח"כ כתב בסעיף ה' דהוי מתנה עמשכ"ב וע"כ כדעה קמייתא הנ"ל כדרך הב"י תמיד בכ"מ שמביא ב' דעות פסק כדעה א' וצריך לכפול התנאי וליתא לסברת מהרי"ב להך דעה ולהכי שפיר כתב דנשתקע אף במומר משום דהוא פסק כר"מ לחלוטין וה"נ ס"ל לתה"ד אך למהרי"ב ורמ"א הנ"ל סד"ד אי הלכה כר"מ אי כהך דעה וסמכו במומר אהך טעמא דפוסקים בלא"ה דפטורה מחליצה וכנ"ל לכך מחלקים שפיר ודוק היטב כי נכון מאוד הוא ועוד נ"ל לתירץ קושית הנ"ש למה לא ס"ל התה"ד סברת מהרי"ב דודאי באמת לא נעלם ממנו סברת מהרי"ב אלא דלפי מה שכתבנו לעיל דלסברת תוס' ואומר"י ודחה סברת מהרי"ב והמעשה קיים אף בדכפלי' ועומד וצווח והנה הרא"ש פ' מי שאחזו כתב בשם הגאונים לשטת הרמב"ן דר"מ מודה דל"ב ת"כ בע"מ או מעכשיו וגם הה"מ פי"ו מה"א כ' טעמים משום דכל המשניות דסתם כר"מ דבת"כ לא הזכירו שום ת"כ וע"כ לר"מ נמי בע"מ ומעכשיו ל"ב ת"כ ולפ"ז קושית התוספת בלא"ה ליתא דהא הבריי' איירי לר"מ בע"מ ולא איירי בדכפלי' אבל אי כפלי' ואמר אם לאו ל"י מקודם והתנאי בטל המעשה בטל וא"מ כשיטת מהרי"ב ומתני' דנזיר איירי בע"מ ולא בדכפלי' ולהכי הוי נזיר והת"ב וזהו ראייתו של הגאונים הנ"ל משום דלא ס"ל נמי כתי' ואור"י ומוכח שטתם דל"ב בע"מ ת"כ מכח קושי' תו' וק"ל ויותר נ"ל דלשיטת הגאונים ע"כ ליתא לסברת ואור"י הנ"ל דהראב"ד נתן טעם לשיטת הגאונים משום הא דבעינן כפילות לר"מ היינו משום דהמעשה חל תיכף אך בתנאי אח"כ בא לעקור המעשה של עכשיו ולהכי בעינן ת"כ כדי לעקור המעשה אבל בע"מ שלא בא התנאי לעקור המעשה שחל עכשיו אלא המעשה חל תיכף ע"ת זה ל"ב כפילות ולפ"ז מה שכתבו תו' ואור"י שמצד הסברה המעשה קיים באם לא הוה יליף כו' היינו בתנאי דאז המעשה חל תיכף וא"כ שפיר ה"א דמשום תנאי לא יועיל לבטל המעשה אבל בע"מ ומעכשיו דהמעשה חל תיכף ע"ת אף אם יליף מב"ג וב"ר המעשה לא חל אלא בתנאי זה ואם התנאי בטל מחמת מתנה ע"מ שכ"ב המעשה נמי בטל בדכפלי' הרי עומד וצווח כו' בשלמא אי לא כפלי' אף בע"מ ומעכשיו המעשה קיים במתנה ע"מ שכ"ב משום דבמתנה ע"מ שכ"ב צריך ת"כ אף בע"מ ומעכשיו דלא אמרינן נמי לרבנן במתנה ע"מ שכ"ב מכלל הן וכו' וע' בהרמב"ן פ' י"נ וא"כ לשיטת הגאונים לפי' הראב"ד ליתא ע"כ לתי' אור"י אלא דלשטתם קשי' בלא"ה ליתא כנ"ל דאיירי ר"מ בדלא כפלי' (וגם הירושלמי י"ל דלשטתייהו אזיל שמביא שם הרא"ש בשמו דס"ל לר"מ ת"כ אף בע"מ ולשיטתי' ע"כ ליתא לסברת מהרי"ב מכח קושית תו' וכנ"ל מכח ואור"י הנ"ל ולהכי שפיר קאמר הירושלמי דלא מהני ת"כ והוי מתנה ע"מ שכ"ב אבל הגאונים פסקו בזה כהירושלמי ואית' שפיר לסברת מהרי"ב) וא"כ י"ל דהתה"ד ס"ל כשיטת הרא"ש וטור דפסקו דבעינן ת"כ אף בע"מ וע"כ ליתא למהרי"ב מכח ואור"י אבל מהרי"ב ס"ל כשיטת הגאונים והכי פסק בש"ע דל"ב ת"כ לר"מ ושפיר פסק דמעשה בטל ודוק היטב ולפ"ז לפי מה דפ' מהרש"ל וגם מביא שם ומלבד זה מי יקל ראשו נגד הירושלמי ותה"ד וגם נ"ל דהירושלמי אין מסכים עם ש"ס דידן דהנה בפ' הזהב פלוגתא דרב ושמואל דשמואל ס"ל דלא הוי מתנה ע"מ שכ"ב אלא היכי דבודאי עקר אבל לא באונאה דמי יימר דעקר ולפ"ז מקשה שפיר בב"ק אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש כו' וא"ל כקושית תה"ד דהוי מתנה ע"מ שכ"ב די"ל הקושי' לשמואל דס"ל דלא הוי מתנה ע"מ שכ"ב אלא היכי דודאי עקר והתם מי ימר דעקר דתיפול לפניו אבל הירושלמי ס"ל לדינא כרב באיסורא ובאמת הקושי' אלא מעתה ליתא וק"ל (לע"ד בזה אין הדמיון יפה דשאני אונאה דאפשר בשעת התנאי כבר אין בו אונאה משא"כ במידי דלעתיד וק"ל) ונחזור לענינינו מי יקל ראשו נגד הירושלמי ותה"ד והיש"ש ורוב אחרונים וב"י שכ' נשתקע הדבר וגם מצאתי בתשב"ץ שאסר בפי' ולא האמן להשואל ששום חכם יהיה דעתו להתיר ע"ש וגם מהרי"ב ורמ"א מודים באלם וכנ"ל ומכח קושית הש"י וגם הגאון מו' א"ב כ' והעיד שהגאון מו' שמואל בר"ח ר' ישעי' אב"ד דק"ק פ"פ דמיין מן האוסרים דהוה מתנה ע"מ שכ"ב ואף שהפוסקים הביאם הב"ח מפקפק בדבר מ"מ יש מהם דהיינו רבינו ידידי' ותשו' הגאונים בתראי אומרים שמוחל התנאי מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אא"כ יתנה בכל ביאה וביאה ואף ע"ז כתבו אסור לעשות כן וכן איתא בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף י' דבכנ"ד אא"ע וכו' וגם הגאון מו' א"ב כתב אסור מטעם פילגש וא"כ מי יקל ראשו ואף אם לא היה בו איסור תורה או דרבנן יכולים נותני הנדן לומר אין רצונינו ליתן לבת אחינו שתהיה בכל יום ספק פנוי' וגם יש לומר אינם רוצים ליתן נדן שאנו חוששים לדברי האוסרים כמ"ש מהר"ה בתשובתו ותמי' לי על אהו' חברי שאני מכירו תמיד הוא מיראה הוראה ובנ"ד הפריז להקל לא כן עמדי וגם אין הדעת סובל לחייב הממאנים קנס שהרי עשו השדוך אדעתא דשטר חליצה כנהוג והוי כאלו התנו בפי' מאחר שכ"ע כותבין בתנאים כן והוה למה שכ' הרא"ש בתשו' סי' ל"ד והובא בא"ע סי' נ' ובי"ד סי' רכ"ח פטור מקנס ושבועה בקלקל אחות המשודך ומשודכת וה"נ בנ"ד הוו מום גדול שכ"ע מקפידן והוי כעין מה שכתוב בש"ע בשם הרמ' בח"מ סי' רל"ב שכל שהסכימו בני המדינה וכו' ה"נ כ"ע מסכימים לזה שהוא מום אך התו' בכתובת דף מ"ז בד"ה שלא כ' כו' וא"ת הלוקח פרה וכו' חולקים אהרא"ש כפי שאכתוב וקודם כל אבאר במה מחולקים דהנה התוס' מחלקים בין מכר ומתנה דבמכר תלוי בדעת המוכר נמי והנה הרא"ש ע"כ לא ס"ל לחלק בין מכר למתנה דאל"כ למה פסק דפטור מקנס דהוי כמכר מחמת הבושה שצד השני מוכר הבוש' בדמי הקנס וכדאי' בא"ע סי' הנ"ל גם בח"מ סי' רמ"א לענין אסמכת' והקושי' מלוקח פרה בלא"ה ליתא לשטתו דס"ל דסברה נסתפחה שדיהו עדיפא מסברת אומדנא מדמקשה מהך דנולדה בה מומין אנידן דידיה דאמרינן התם הביא האב ראי' משנתארסה חייב ליתן הכתובה משום דנסתחפה שדיהו דבעל בין ארוסין לשדוכין יע"ש וע"כ דלא ס"ל כהתו' אלא דנסתחפה עדיפא מאומדנא דלא אמרינן אומד היכי שנוכל לומר נסתחפה ואין כאן קושי' וא"כ קושית תו' מלוקח פרה לשיטתיה בלא"ה ליתא דהתם אמרינן נסתחפה אך התו' לא ס"ל הכי אלא דאף במקום דשייך נסתחפה אמרינן אומד ומוכרחים לחלק בין מכר למתנה אך לפ"ז ק' קושית הרא"ש ממתני' דכתו' אמאי לא אמרינן אומד דהתם בודאי הוי כמתנה לס"ד ארוסה ל"ל כתוב' ע' במהרי"ק ובח"מ סי' הנ"ל סעיף הנ"ל והיה נ"ל דתו' נמי ס"ל כהרא"ש דנסתחפה עדיף ול"א אומד אך הכא בלוקח שדה אי אמרינן אומד ל"ל נסתחפה דהא לאו שדיהו הוא דאנן סהדי וכו' והוי כאלו התנה והמקח בטל ולאו שדיהו הוא אך במומין בודאי לענין קדו' לא אמרינן אומד דאדעתא דהכי לא קידש אלא צריכה גט משום דלקדו' הוי כמכר בודאי ובעינן דעתה לשטת תו' במכר ולפ"ז אף דלענין כתובה הוי כמתנה כנ"ל למ"ד ארוסה ל"ל כתו' מ"מ לא אמרינן אומד משום דאמרינן נסתחפה והכא הוי שדיהו בודאי משום דצ"ג ודוק היטב כי נכון הוא ומודים בודאי תו' בזה דל"א אומד ולפ"ז י"ל דהרא"ש נמי הכי ס"ל לחלק לכאורה בשטת תו' ומ"מ מקשה שפיר מנולדה וכנ"ל אלא מדפסק דאמרינן אומד בקנס ע"כ אינו מחלק בין מכר למתנה וגם ס"ל ע"כ דסברת נסתחפה עדיף מאומד דלא כהנ"ל מדכ' דגבי שדוכים ליכא שדיהו הא אפי' הוי שדיהו ל"א נסתחפה משום דאי אמרינן אומד ליכא שדיהו וע"כ דפליג אתו' ומעתה אבאר שטת הרא"ש דלפ"ז דק' אליביה קושית תו' למה לא מקשה בב"ק מנעשית בעלה בעל מום ואף שיש לדחות דלמסקנה דמסי' טן דו ניחא קושית תו' והס"ד בלא"ה מקשה שפיר מ"מ ק' לשטתו דפסק אף בהטור אחות המשודך אמרינן אומד כדכ' הש"ע בשמו בי"ד סי' רכ"ח ואמאי ל"א סברת טן דו וע"כ לחלק דל"א ט"ד אלא בנידן יבמה כו' דאיכא ספיקא טובא דלמא יהיה לה זרע ודלמא לא יהא היבם מ"ש דהתם איירי שלא הי' מ"ש בשעת קדו' וע' באחרוני' הנ"ל משום ספיקא טובא מכנסת עצמה להתקדש לו משום ט"ד אבל לא בספק אחד ולהכי פסק שפיר באחות המשודך פטורה משום אומד אף דשייך ט"ד משום דהוי ספק אחד אך לפ"ז ק' קושי' תו' מנעשה בעלה בעל מום אף להמסקנה דגבי ב"מ דלא הוי אלא ספק אחד הא לא מהני ט"ד וא"ל דנמי ס"ל לחלק בין מכר למתנה מצד הסברה אף דבלא"ה ל"ק לשיטתיה קושית התו' אלא דהתם בעובדא דהרא"ש היה התחייבות הקנס באם שיעבור זמן הנשואין ולא תמורת הבושה והוי כמתנה בעלמא דאם כן הוה להו להפוסקים לחלק בקנס דידן וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל אומד אף בקנס דידן דהוי כמכר דלא כהתו' וא"כ ק' קושית תו' למסקנה כנ"ל וצ"ע ונ"ל ליישב דס"ל סברת ט"ד אף בספיקא טובא דלא כהנ"ל והא דס"ל באחות המשודך דל"א ט"ד הוא מטעם אחר בדלמא מן הארוסין דהיינו יבמה שנפלה לפני מ"ש מן הארוסין דקושית הגמרא שם איירי מן הארוסין כשטת התוספת שם עיין שם דהקושיא היה אומד אם תפול קמי' מן הארוסין משני שפיר ט"ד ר"ל דאף אי ידעה הוי מתקדשה משום ט"ד ר"ל דאגידה בי' ויש לה בעל לכמה עניני' למ"ד ארוסה יש לה כתו' וגם לענין דחייב במזונת בהגיע זמן הנשואין מכנסת בספק זה ומקדשה בלי תנאי משום הך הנאה דט"ד אבל לא בשדוכין דאף בהגיע זמן הנשואין שגבלו אין לה מזונות וגם כתו' אין לה בשדוכין ולא מכנסת בספק זה ואמרינן אומד ולא ט"ד ול"ל להרא"ש לחלק בין מכר למתנה ולפ"ז מצו הממאנים לומר קים לי כהרא"ש וזה מום גדול אצל כ"ע וגם תו' מודים הכא דהוי מום בשעת שידוך ולא היו יודעים בדבר ואף שהיה מום בגלוי ומסתמא ידעו ע' ב"ש סי' נ' ס"ק י"א דהכל לפי הענין דודאי הכא לאו כ"ע דינא גמירי וגם בשעת כתיבת התנאים שהתחייבו שט"ח ודאי לא נתפייסו שהרי הוי כאלו התנה בפי' ואף השבועה והחרם הוא בטעות והוי כנדרי שגגות שאין צריכים התרה ובפרט שנכתב בפי' בתנאים ולא נתקיים התנאי לא הוה נדר ושבועה כדאי' סי' רל"ב סעיף א' שהתולה נדר בדבר ולא נתקיים דא"צ הפרה וגם היתומה טוענת באמתלא שאינה חפצה להתקדש לו ע"ת להמתירן ומשום חשש עגון להאוסרים ומחמת זה מאסה בו כ"ז נראה לדעתי לפטור הצדדי' מקנס וחרם וה' יצילנו משגיאות הקטן דוד טעבלי: וזה מה שהשבתי אמרותיו הטהורים הגיעוני בע"פ ע"י בני ר' ליפמן שי' וששתי בהן כמוצא שלל רב אמנם במקום גילה שם רעדה אחזתני ונבהלתי על המראה אשר ראיתי תוך אמרותיו שבספר מע"צ מקשה על תנא דמהרי"ב דא"כ כל מתנה עמשכ"ב ליהוי תנאו קיים דע"כ צריך לכפול התנאי ואם כן לא הוה מעשכ"ב והוו הת"ק והמעשה בטל עכ"ל בשם ס' הנ"ל תו כ' גם בשו' ש"י מקשה קושית הנ"ל ועוד הקשה בספר ש"י דברי הש"ע אהדדי דבסי' ל"ח סעיף ה' איתא וכו' עד גמירא ככתוב בספר תו כ' מכ"ת בהג"ה כמו כן ק' לדעתי אש"ע ח"מ סימן רכ"ז סעיף כ"א וצ"ע מכ"ז התבוננתי שכולם כאחד תפסו דעיקר המצאת היתר מהרי"ב אינו אלא שמבאר הכפילות ואני נשבע לו בחיי ראשי שמעולם לא ס"ד הכי אלא שההמצאה היא במה שתולה התנאי במעשה דהיינו אם ימות בלא זרע ויהיה לו אח ואינו מזכיר תנאי בהזיקה ואף תמיד סברתו שלא יחליק אדם בזה ואף כי כבר היה נודע לי מתשובת שבות יעקב שם לא נזכר פקפק בהתנאי כי אם מצד ביאת זנות וכאשר קריתי בדבריו כנ"ל אמרתי אוי לי כי טעיתי עד כי באתי לביתי ועיינתי בספרים הנ"ל ואת שאהבה נפשי מצאתי וב"ה שהנחני בדרך אמת כי לא נראה קושי' זו בספר שב יעקב כ"א בדברי אחיו השואל ועם כי ת"ח הוא שגג לפי שעה ולבסוף הודה ונתן אמת ליעקב וכן נמי מסקנת החסיד ר' יונה לנד סופר בספרו מע"צ הנ"ל ואם שהגאון מהו' אברהם ברודא מפקפק בדברי המחבר תלמידו זה היה בדורות שלפני אביי ורבא שלא היה הלכה כתלמיד במקו' רב ולא אח"כ אלא אדרבא הלכתא כבתראי כדאית' מסכת קדושין דף מ"ה ע"ב בתוס' ד"ה הוי עובדא (ודברי הש"ך י"ד סי' רמ"ב בהנהגות הוראה שכ' על הרמ' מיהו נראה וכו' שהלכה פסוקה היא אין הל' כתלמיד צ"ע כי לע"ד הרמ' לדורו דיבר) ולכן בגופא דדינא אילו נתרצתה הבתולה להתקדש ע"ת אף אני מן המתירין ע"פ תנאי דמהרי"ב אף באח אילם כי לא מצאתי אדם שפקפק בהוראתו ומה שמביא לי ראיה מספר תשובת גאוני בתראי הנדפס מחדש אף ע"ז פקחתי עיני ולא די שלאו מר בר רב אשי חתום עלה אף הדיוט נמי לא חתום עלה ואיני יודע מי שנאה ואף שהשבות יעקב פקפק קצת כבר הביא החסיד הנ"ל ראיות נכונו' וישרות להתיר החשש איסור דב"ז ואף לע"ד נראה ראי' מהרא"ש פ"ק דקדו' הובא בש"ע סי' ל"ז כ' בקטנה שהלך אביה למדה"י שא"צ מיאן משום דלא תיקנו לה רבנן נשואין ומ"מ מותרת להיות עמה ולא חשוב ב"ז כיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו וא"כ מה"ת תו לומר דהרמ"א לא סמך על היתר מהרי"ב אלא בהצטרף היתר הגאונים במומר (כי לע"ד היתר הגאוני' מרפסין איגרה כדסתר התה"ד בטוב טעם דבריהם. ולע"ד נמי ק' על ראיות מהר"ם מפ' החובל דהא מוכה שחין דינו להוציאה ע"י ב"ד ואפי' אמר' רוצ' אני וא"כ לע"ד אין שום הבדל בין טן דו דס' מ"ש לט"ד דס' מומ' אם לא במה שהחליצה באפשרי יותר במ"ש מבמומר וצ"ע) ומסקנות הג"מ ע"פ הסמ"ג עצמו דלא כהגאוני' לכן לע"ד אין בהיתר זה שום פקפק (וע' רי"ש סי' ל"ח לדברי הרשב"א יש נמי תיקון פשוט שיקדש ע"מ שיגרשנה קודם שימות ואם ימות בלא גרושין יהיו הקדו' בטלים אלא שלע"ד צ"ע כמבואר שם וגם שמא ימות בלא גרושין ויניח זרע ויהא קצת לעז שנולדו מביאה בל"ק ע"כ אין בו תועל' של כלו' מתקנות מהרי"ב) ומדי דברי בענין זה אציע פה מה שהחיוב ליישב התה"ד ממה דק' עליו לפי התנאי הפשוט המוזכר בדבריו דהיינו ע"מ שלא תזקק ליבם מה לו לראיה מהירושלמי הא כע"מ דמתנה עמשכ"ב במידי דלאו ממון דתנאי בטל וכבר הירגש הנ"ש ויותר ק' איך ס"ד למילף מתלמיד דידן היתר ואף שלדרכי הנ"ל אינו נ"מ לדינא בנ"ד מ"מ תורה היא ויעין רמכ"ת בל' הרמ' פ"ו מה"א ה"ט שלא כלל בדין מתנה עמשכ"ב אלא היכא שרוצה או לזכות לעצמו או ליפטור עצמו מחיובו ע"פ תנאי במה שלא זיכה אותו התורה או במה שחייבו התורה ובפ"ז ה' י"ג כ' אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתהיה מותרת לפלוני הרי זו מקוד' ותהיה אסורה עליו מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו הרי דבריו ברור מללו שאין זה נכלל בסוג מתנה עמש"ב מפני שאינו לא זכות ולא חוב אליו אלא הוא בכלל תנאי שא"א לקיימו דהיינו הסוג שבפ"י ה"ז וכנראה מתורץ בנעימות לשונו קושית תו' בכתו' שהביא רמכ"ת וסובר דבתנאי שרוצה לזכו' והוא בסוג מתנה עמשכ"ב אף דלא שייך שכונתו להפליג בדברים כמו בנזיר מ"מ ג"ה דהתנאי בטל והמעשה קיים והנה הה"מ שם בפ"ז כ' למד ד"ז ממה דפשוט בגיטין דבע"מ מודו רבנן דהוי גיטא וה"ה לקדו' שמקודשת ואני תמה מה ענין זה להתם דהתם התנאי ומעש' קיי' ואסור' למי שהתנה והכא התנאי בטל ובאמת רחוקי' זה מזה כרחוק מזרח ממער' דשם הגט התירה לכל אלא שהתנה עליה שלא תבעל ולא תנשא לזה פשיטא דהוי אפשר לקיומי' לתנאי ולא הוי אלא כמו שהתנה עליה ע"מ שלא תלך לבית אביך משא"כ הכא שהתנה על הקדו' שע"ת זה מקדשה ע"מ שלא יאסרו הקדו' לזה וזה א"א להתקיים ואם שהרא"ש כולל נמי אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני עם ע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי ופסק דהגט גט הביאו הטור סי' קל"ז מ"מ לא אפשר דמזה למד הרמ' דינו דזה לא נזכר בהגמרא אלא בהרא"ש ותו דאדרבא להרא"ש נמי א"ר דהרא"ש פסק דהתנאי ומעשה קיים ודבריו צ"ע כאשר אבאר הכלל דברי הה"מ איני יודע ליישב והטור סי' קל"ז מביא בשם הרמ"ה ע"מ שלא תהיה מותרת לפלוני לא הוה גט ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל והב"ח פי' מה שפי' ואין דעתי נוחה בו בכונת הרמ"ה כי אין הל' סובלו ותו דא"כ אף בע"מ שלא תבעלי היה להרמ"ה לחלוק אלא נלע"ד פירושו דבזה סובר כהרמ' שאין זה מסוג מתנה ע"מ שכ"ב דמהראוי להיות הת"ב והמעשה קיים ויהא גט ובז' פליג עליו וסובר דאף מסוג תנאי שא"א להתקיי' נמי אינו דנמי דינו הכי אלא מחלק דדוקא בעיקר סוג זה דכ"ע יודעין דא"א להתקיים הוא דאמרינן להפליג אמר אבל זה אף דבאמת א"א להתקיים מ"מ מדצווח שדוקא ע"ת זה מגרש המעשה באמת בטל מיד ואינו גט ולענ"ד באמת אף בקידושין חילק וסובר דאינה מקודשת ולע"ד נראה כותי' בהמגרש דפליגו רבנן אליבא דתנא דבריי' אפילו בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ואמר דאינו גט וקאמר ורבנן התם כל תנאי דעלמה לא שייר ליה בגט ור"ל אליבא דההיא שיטה כיון דעכ"פ ע"י תנאי זה לא שרי' לכ"ע א"א למיהוי גיטא וק' נהי דלשטה זו א"א תנאי זה להתקיים משום דלא אפשר למהוי גט כזה מ"מ א"ד לחוץ אלא או למתנה עמשכ"ב או למתנה מה דא"א להתקיים דהא בל' תנאי אמר ולא בל' חוץ ויהא הת"ב והמעשה קיים א"ו כשטת הרמ"ה ולמד דינו דאף דבאמת קי"ל דמודה בע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי דחשיב אפשר להתקיים ולא שיור בגט הטעם כמבואר בח"ר משא"כ שלא תהא מותרת נשאר הדין כמו לרבנן לתנא דבריי' ושטת הרמ' צ"ע לישב ואף הרא"ש צ"ע איך מדמה ע"מ שלא תהא מותרת לע"מ שלא תנשאי הא ההבדל מבואר דבזה תולה התנאי בהגט שלא יתיר לזה ובזה תולה התנאי במעשה שלא תנשא לו אבל הגט מתירה אף אליו וכדמבואר בח"ר ובע"כ שהרא"ש סובר כדמפרשו הב"ח דכיון שבל' שהוא אומר התנאי א"א שיתקיים אנו משנים כונתו כאלו אמר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי וכדי שלא יסתרו דברי הש"ע אהדדי שבסי' ל"ח פוסק כהרמ' ובסימן קל"ז כהרא"ש הן אמת שבספרי הש"ע השמיטו מלת מותרת כנראה רצונם לבאר שלא תהי' לפלוני ר"ל שלא תהא לו לאשה. והוא ממש ע"מ שלא תנשאי אבל אין זה כלל במשמעו' הטור. אלא אפשר דשאני כק' דא"א לשנות כונתו לתנאי שאפשר להתקיים ויהי' איך שיהי' יצא מדברינו שמהרמ' והרמ"ה נשמע דהרי את מקוד' ע"מ שלא תהא אסור לפלוני אינו מסוג מתנה עמשכ"ב ויראה דה"ה ע"מ שלא תזקק ליבום דהוא הוא. אלא שבהירושלמי מבואר שהוא מסוג זה משא"כ להרמ' והרמ"ה הוא מסוג א"א להתקיי'. ולדבריהם נמי אי אפשר בתנאי זה דמ"מ בין למר ובין למר אין בזה תיקון דלהרמ' מקודשת וזקוקה. ולהרמ"ה אין מקודשת כלל ומה הועילו חכמי' בתקנתן אלא דלפי' הב"ח בהרא"ש אפשר לדון דבע"מ שלא תזקק ליבום נמי הואיל ולמשמעות הל' הוא תנאי שא"א לקיימו אנן משנים כונתו כאלו דעתו במה שאומר ע"מ שלא תזקק היינו שימות ויניח זרע או בלא אחים ואם תזקק היינו שימות בל"ז עם אחים לא תהא מקוד' וע"ז דן ורצה להוכיח מפ' החובל הואיל ושם לא נזכר תנאי בהדי' אלא מכלל כונתו. ובאמת לא עלתה בידו כמבואר בספר מע"צ הנ"ל שמפ' החובל לא מוכח מידי אמנם שוב אין התימה גדולה במה שס"ד להתיר מתנה ע"מ שכתו' בתורה וק"ל. אמנם בתנאי דמהרי"ב שאומר להדי' ע"מ אם אמות ואניח זרע וכו' א"י שום התקשרו' עם מע"מ שכ"ב או עם תנאי שא"א להתקיי' והנה האמת לדרכי האמתי אין מקום לפלפל בדברי קדשו. אך שלא יאמר השלכתי דבריו אחרי גוי אשיב לכבודו לפי דרכו שאינו מחלק בתנאי דמהרי"ב הואיל וכפל ומסיים שסמך במומר ליפסוק כרבנן וליתא לתי' ר"י ונשאר קושייתם ולכן מועיל תנאי דמהרי"ב הואיל וכפל וצווח עכ"ל ואני תמה אטו התו' הקשו דמחמת הכפל יהא ה"א שיהא התנאי ומעשה קיים אלא קושייתם באיזה אופן יתקיימו הקדו' וא"כ בתנאי דמהרי"ב לשטתו דהו' מתנה עמשכ"ב משום דא"א שתתקדש ולא תזקק יהא המעשה בטל מיד ולא תתקדש כלל ומה אהנו לן רבנן. ואף בזה לא הבנתי מה שכ'. אבל באמת לדינא ס"ל כהפוסקי' כר"מ דבעינן ת"כ ועכצ"ל כתי' ר"י וליתא סברת מהרי"ב ומש"ה אינו מביא סברת מהרי"ב בקדשה ע"מ שאין לך עלי עונה עכ"ל וק' הא אף אם פסק מכל וכל כרבנן דר"מ מ"מ גבי עונה פשיטא דשייך ומוכרח עכ"פ תי' ראשון דלר"מ נאמר דמטעם מחילה הוי כנתקיים התנאי ולכן המעשה קיים בלי קיום התנאי שוב כ' ג"כ והנה הב"י פסק וכו' ואח"כ כ' בסעיף ה' דהוי מתנה עמש"כ וע"כ כדעה א' הנ"ל כדרך הב"י תמיד זה ע"כ ליתא כדכתיבנ' ודוק תו כ' דרך אחר לשטת הגאונים דלר"מ נמי בע"מ לא בעינן ת"כ ושבזה פליג התה"ד עם מהרי"ב ואני לא מצאתי בהה"מ להדיא דאף לר"מ בע"מ לא בעינן ת"כ ואדרבא הרא"ש פירש להדי' כונתם דאף דודאי ר"מ בע"מ נמי בעי ת"כ מ"מ מכח סתימות מתני' הרבה המורים דבע"מ ל"ב ת"כ פסקו בזה דלא כותי' וא"כ אין מציאות לדבריו ונחזור לנ"ד אף שבגופא דינא אלו הבתולה מתרצת אני מחולק עמו מ"מ לעיקר שרמכ"ת דן לפטור מקנס בממאנת בקדו' כאלו תמה אני אם יש חולק בדבר אם לא היה נודע בשעת השדוך והכל לפי הענין ובודאי אלו היה נשתתק אח המשודך לאחר התנאים היינו מוכרחים לבא לפלפולא דמכ"ת והיה אפשר לדון בדבר כאשר אבאר אבל בכגון זה שכבר היה המום בשעת המקח אין זה ענין לזה אלא כמבואר בדבריו שכל שהסכימו בני מדינה הוי מום וכבר מסיים בעל ספר מע"צ דהוי מום לבטל המקח וכדמבואר בגמרא כמה פעמים ובפרט לרב דעכ"פ העולם מקפידים ואין אדם רוצה לעשות בעילות זנות ואף שבהספר הנ"ל מסיים ולמה שאני מסיק שאין כאן לתא דזנות אפשר אין לו טענה בשום אופן וכו' מ"מ לע"ד להוציא ממון בסברות אפשר א"א (ואולי מפני אחרי' חשש לסברות אפשר ומבואר באחרונים)


###### Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit 6:2
[Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit 6:2](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Meir%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/s/Tzal%27ot%20HaBayit/r/6:2)

נוסף לזה נלע"ד דהקפידה רבה יש בדבר דהא שנינו האשה מתקדשת בה ובשלוחה ומקשה השתא בשלוחה בה מיבעי' מצוה בה יותר מבשלוחה הרי מבואר דהאשה עבדה מצוה במה שמזמנת עצמה להתקדש וא"כ קפידה יש במה שתצטרך להתקדש ע"ת דהא אם ימות בלא זרע והקדו' בטלין לא קיימה מצוותה ואף דחישב לעשות ונאנס ולא עשה מעלה עליו כאלו עשה עכ"ז גדול העושה (אחרי כמה שנים שזכיתי לתשו' ר"ן מצאתי שכוונתו בזה לדעתו בסי' ל"ב וברוך השם וע"ש בהג"ה ולע"ד קיום מצוה זו היא על דרך מצוות שחיטה שאף אם אינו רוצה לאכול אינו מחויב לשחוט מ"מ נצטווינו שלא לאכול בלא שחיטה ובמה ששוחט ואכול מקיים מצוה במה שמזמין אכילה ע"י שחיטה וכן בזה אף שאינה מצווה על פו"ר מ"מ במה שמזמונה ביאה שע"י קדו' לעצמה היא קיום מצוותה ואפילו להמתירין פילגש היינו שאינם דורשים כדדרש הה"מ לאו הבא מכלל עשה וע' סימן א' אבל כ"ע מודים דבפילגש הוא והיא נעדרים המצות עשה שאמרה תורה שביאה תהא מצוותה עי"ק) וא"ל א"כ איך כתבו תו' בב"ק ובכתו' דהבעל אין קפידה ולא יעכב בשום דבר שאירע אחר מיתתו דהא מ"מ אף לדידי' יש קפידה זו זה ל"ק דהתו' לשיטתייהו בב"ק אזלי' שלא נאמר אלא בשמת ועודו ארוס וכבר נשמע מהרא"ש פ"ק דכתו' דעיקר מצות הקדו' אינם נגמרים אלא בשעת ביאה והקדו' אינם אלא התחלה והכנה וא"כ במת ועודו ארוס כבר אזלה מצותה כי אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה משא"כ בנ"ר דע"ת דאחר ביאה מתנים וק"ל ואולם אם המתעסקים והבתולה ידעו הענין אלא שלא עלה על דעתם לשאול לת"ח אם זה מזיק אפשר דתולה בדברי הסמ"ע סי' רל"ב ס"ק י' שכ' וה"ה אם היה וכו' וקצת יש לחלק כדכ' רמכ"ת דלאו כ"ע ד"ג ומלבד זה נמי כחוב בצד סמ"ע שלי וע' תשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה שחולק ועיין במ"ל שם ע' סמ"ע סי' ר"ל ס"ק י"ד עכ"ל שם ואם לא היה נודע בשעת השדוך ונודע להוא אח"כ והרגישו בהנזק ומ"מ נהגו עם החתן אהבה וריעו' ושיגרו דורנו' זה לזה כנהוג לע"ד בזה אינו חוזר דהו' דומי' מה דקי"ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואין יכו' לחזו' ובכ"ז עדיין צ"ע אם יש לדמו' חיוב קנס לקיום מקח וכעת אבא להשתשע בפולפולו הנחמד שהעלה פלוגתא בין תו' והרא"ש ותוכן דבריו דלתו' במכר לא שייך אומד וחולקים על הרא"ש ולהרא"ש ק' קושי' תו' דליפרך מבעל שנעשה מ"ש וע"כ כדמסיק הגמר' טן דו ומוכרח דאפי' בספק אחד שייך סברת ט"ד וע"ז ק' לו מאחות המשודך והעלה דבשידך לא שייך ט"ד. ולכן פסק דלהרא"ש דאף במכר שייך אומד ומוכח דבשידך לא שייך ט"ד ה"ה כנעשה אח המשודך אילם לאחר השידך יוכל המוחזק לומר קים לי כהרא"ש לבטל השידך אלה הדבריו הנעימי' ולדידי ק' א"כ דלתו' לא יתקיים פסק הרא"ש איך לא הורגש(*) שום מחבר ופוסק ליכתוב דהתו' חולקים ותו איך פסיק ותני ר"א שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מי לא עסקינן נמי באשה שלא התרצה עד דכתב לה תו' והוי דומי' דמכר דלא אזלינן בתר אומד (אחר כמה שנים מצאתי במ"ל פ"ז מה' זכייה פלפל בענין זה) ותו מה יענו התוס' לראיות הרא"ש מהנהו גברא ששכרו להוליך סחורה שקנו והמוכר הוצרך לקבל כל אונס ומ"מ דנו אומד שאונס כי האי לא קיבל ושם מכר הוא. תו כ' דלהתו' הסוברים דהיכי דשייך אומד כמו במתנה האומד עדיף מנסתחפה ומשום דע"י האומד אמרינן שמזל רע דלוקח גרם א"כ הגע עצמך מי שנתן מתנה מרובה לאדם והי' אז עשיר והעני לדבריהם יוכל ליחזור בו דאין לך אומד יותר מזה דאלו אסיק אדעתי' לא נתן כל אשר לו או מי שהי' לו שני בתים ונתן אחד במתנה ושוב נשרף שלו הנשמע כזה שיוכל לחזור במתנתו והרמ"א ז"ל בתשו' נתן טעם לנפל בית המשכיר שאין יכול להוציא השוכר בהשכירו לזמן ולא אמרינן אומד משום דנסתחפה שדיהו ונהי דלשיטת תו' הקושי' מעיקרא ליתא משום דהוה כמכר מ"מ ק' מתנה תו דחק בדע' הרא"ש מקושי' תו' דליפרך הגמר' מבעל שמקשה מיבום וה"ה לס"ד באמת ק' מבעל וזה אין הדע' סובל דמיבום פריך אך מסבר' וכמבואר במרדכי פ' החולץ ואלו מבעל הקושי' מדתנן ואלו שכופין להוציא לכן הנלע"ד שאין כאן מחלוקת ותרווייהו מודו להדדי אלא שחילוק יש בין מום גדול לבינוני דוקא באונס או מום בינוני הנולד בזה כע"מ לסברת תו' שהוכיחו בטוב ממס' ב"ק דבמכר לא שייך אומד די"ל הצד שכנגדו לא היה מתרצה אם לא באופן שאין הדבר נוגע בו. והיינו בבעל שנעשה מ"ש דאף דמום גדול הוא מ"מ הא יש לה תקנה בגט שכופין אותו לא נחשב אלא מום בינוני ולא שייך אומד דנימא כאלו התנה דמי יודע אם היה הבעל מתרצה כדי שתהא אגיד בו לקבל גט ומתוך כך אולי תתרצה לשבת אתו בסהדא והא נמי אפשר היתה מתרצה לקבל עליה מום כזה כי לא שכיח להיפך מי שיתרצה לדעתה דומי' דהכי גבי קושי' הגמר' בשנפלה לפני מ"ש דלא הוה אלא מום בינוני דהא אין חוסמין אותה אך הואיל ואין הדבר נוגע בו שפיר שייך אומד לולא תי' הגמר' סברת ט"ד משא"כ באונס גדול כמו מת הארוס אנן סהדי שבאותו ספק לא היה נכנס כלל ואף אם היא לא היתה מתרצה בכך היה מניח אותה ולא נכנס בספק זה: וגם אין מדרך העולם שתהא האשה אומרת דוקא תקבל עליך אף אם תמות בעודך ארוס ושפיר שייך אומד דומי' דהכי למד הרא"ש לאונס גדול שהמירה אחות המשודכת שלולא שלא עלה על רוחה אונס כזה ודאי היו מתרצים לתנאי זה ב' הצדדי' כי אונס גדול הוא ואין מדרך העולם כלל שלא יתרצה הצד שכנגדו בתנאי זה ובפרט שהתנאי לתועלת שניהן דמי יודע מה יולד יום וגם אנן סהדא דלא היה נכנס כלל לספק זה ואפי' הצד השני היה ממאן בתנאי זה לא היה עושה השדוך והיה כונה לשדך עם המתרצה כדרך העולם. משא"כ בלוקח בהמה ומתה לא שייך אנן סהדא הואיל והאונס בינוני הוא ואין מדרך העולם להתרצות בתנאי זה לכן לא שייך כעין תנאי זה אלא במתנה דבדידי' לחד תלי' מילתא או באופן שאין הדבר נוגע לכשנגדו ובודאי אף התו' מודים לסברת נסתחפה כמבואר במתני' וכדהוכחתי ממתנה וקושייתם מלוקח בהמה אי בעינא אמינא באמת לאו דוקא ועיקר הקושי' מקושי' הגמרא ב"ק ואי בעינא אמינא דקושייתם אזלה ממתה או נטרפה בחולי המתרגש ונראה שהיא מכת מדינה באופן דלא שייך מזל דהלוקח גרם. וזה האמת לע"ד (ובזה אפשר לקיים דברי מהר"ש יונה סי' מ' המובאים במ"ל הנ"ל שהעמיד דברי התו' דוקא להחזיק ולא להוציא והתמי' מהר"י הלוי מגמרא דהוגלד פי המכה במחט ולהנ"ל לק"מ כי שם שייך נסתחפה דהא לא היה מכת מדינה ול"ש אומד) באופן דנקטינן דאין כאן מחלוקת והרא"ש מודה דבמום בינוני לא שייך אומד במכר וה"ה בשידך ויפה הט"ז דאין לנו אלא מה שאמרו הפוסקים ומזה דה"ה בנעשה האח אילם אשר השדוך הואיל ויש תקנה בקדושי תנאי וגם רוב נשים מתעברות ויולדת ודאי אינו מום גדול ואין השדוך מתבטל לע"ד. ועדיין נשאר לבאר מה שחקר מר בדין המיר אח או אחות המשודך מדוע לא נימא ט"ד אף דלשטתי שהעמדתי הרא"ש ותו' כחדא ידעתי שיש ליישב כדמחלק מעלתו דלא שייך ט"ד אלא בהרבה ספיקות מ"מ הא חזינן דעיקרן של דברים אשה בכל דהוא ניחא לה נאמרים על גוף הבעל. ואף הפוסקים למדו מזה בנעשה בעלה נכפה שאין כופין להוציא משום דבכ"ד ניחא לה. ותו הא תמיד אחרי סברת ט"ד נאמר תנא וכולן מזנות וכו' הרי משמע דט"ד נאמר על הביאה ולהקדושין נתרצה למען תבא לט"ד של ביאה וזה אף בשדוכין שייך אבל נראה הואיל ומצינן שאמרו חכמים אף על שבועה לא נתכוונה זו אלא להגון לה וזו ראיות הרשב"א ש"מ דלא השתמשו בסברת ט"ד אלא לקיים קדושין ואפשר הואיל וקרובה לביאה משא"כ שידך אינו דומה אלא לשבועה וק"ל. ואסיים השם יוסיף לו חיים מתוקים ומתוקנים כאוות נפשו ונפש אוהבו לנצח הק' מאיר פוזנר: