## Beit Yosef, Orach Chayim

###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:1:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:1:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:1:1)

ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב בפרק חלק (סנהדרין קב:) אמרינן דבעי למישרא המוציא מהיכא דקרים בישולא ופירש"י מהיכא דקרים בישולא דריפתא ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משולו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ל"א מהיכא דקדים לומר מהיכא שמקדים לאפות והיינו הך ל"א מהיכא דגמיר בישולא ממקום שהלחם אפוי הרבה ולא מאותו מקום שקורין בשול וראשון נראה עכ"ל ודברי רבינו נראים שהם כלשון אחרון וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מהל' ברכות ואינו בוצע אלא ממקום שבישל יפה יפה ובמס' דרך ארץ רבה בפ"ו תניא לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה והגה"מ כתבו בפרק הנזכר בשם ספר המצות שיש לבצוע מצד התחתון של פת ששם מתבשל תחלה כי שם נדבק תחלה וכן נוהגים בצרפת אבל באשכנז נוהגים לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחלה והר"ם היה חותך חתך אחד משני צדדין לצאת ידי שניהם ע"כ :


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:2:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:2:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:2:1)

ויחתוך פרוסת הבציעה ויניחנה מחוברת לפת וכו' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לט.) א"ר חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא דא"ר חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת כלומר צריך שתכלה ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא מתקיף לה רבא מ"ש צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע ואסיקנא דהלכת' כרבא ופרש"י מברך ואח"כ בוצע גומר כל הברכה ואח"כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם וכ"כ הרמב"ם בפ' שביעי מהלכות ברכות משלים הברכה ואח"כ בוצע והרד"א שפסק כמ"ד דצריך שתכלה ברכה עם הפת טעות הוא בידו וכתב ה"ר יונה אלא אמר רבא מברך ואחר תשלום כל הברכה בוצע ויש שחוששין מפני זה ואינם רוצים לחתוך הפת בסכין קודם הברכה ואומרים שאם חותכין אותו בסכין אע"פ שדבוק הוא בפת לא הויא שלימה ואין זה נראה שיותר נכון הוא שיחתוך אותו בסכין תחלה ויהיה דבוק בפת ולאחר תשלום הברכה יבצע אותו הפת משיברך ויחתוך אותו בסכין קודם אכילה שזה יראה הפסקה וכדבריו כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי וכ"כ הגהות מיימון בפ"ז מהלכות ברכות בשם הר"ם וז"ש רבינו ויחתוך פרוסת הבציעה ויניחנה מחוברת לפת וכו' וכתבו התוספות והמרדכי ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה :


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:3:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:3:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:3:1)

וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה שאר הככר עמו דאל"כ חשיב כפרוס כ"כ שם הרא"ש והביא ראיה מדתנן בפ"ג דטבול יום רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר' יהודה וכ"כ הגהות מיימון בפ"ז בשם הר"פ ואע"פ שהגהות כתבו אחר זה שר"ב כתב דאין לחוש לכך כיון שסוף סוף יש לחתוך ולבצוע ל"ל בה וקרי שפיר שלם ה"ל יחיד לגבי הר"ם והרא"ש ז"ל ועוד שאין טעם בדבריו:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:4:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:4:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:4:1)

ושיעור הפרוסה כתב הרמב"ם לא יבצע פרוסה קטנה וכו' בפ"ז מהלכות ברכות ונראה שלמד כן מדאמרינן בפ' ג' שאכלו (מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה אלמא שאם פורס פרוסה קטנה לאו עין יפה הוא וברוקח ירושלמי שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית :


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:5:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:5:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:5:1)

ומ"ש ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה נראה שלמדו מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לט:) ובפרק כל כתבי (שבת קיז:) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א"ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבתנותא א"ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מתחזי כרעבתנותא ושנינו במסכת דרך ארץ רבה פ"ו לא יאחוז אדם פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה"ז רעבתן: כתוב בשבלי הלקט מצאתי בשם רבינו האיי שנים שבאו לאכול המברך נוטל רשות מחבירו ואומר לו ברשות מורי והוא עונה ברשות שמים שכך שנינו בברכות (נה:) ראה קראתי בשם בצלאל אמר הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל וכו' כך בסעודה בני ההסיבה בוחרים החשוב שבהם לברך והוא אומר ברשות רבותי כלומר זה איני יודע אם אתם מסכימים שהקב"ה מסכים עמכם והם משיבים ברשות שמים כלומר לכך אנו מסכימים שיסכימו מן השמים שנאה והגון אתה לפנינו ומברך ובוצע בא להם יין בתוך המזון א"צ לומר ברשות מורי שהרי כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי לכך הוא אומר סברי מורי כדי שיניחו אכילתם ויתנו דעת' לשמוע הברכה ויענו אמן וא"ת הרי קידוש והבדלה שבית הבליעה פנוי ולמה אומר סברי מורי שלא תחלוק בברכת היין זה הכלל אין מסברין אלא על היין ואין מרשין אלא על הפת מ"ט לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם דעתם אבל לברכת המזון וקידוש והבדלה שהם חובה אין צריך לומר רשות אלא סברי מורי כלומר תנו דעתכם לברכה כדי לצאת ידי חובתכם והם עונים לחיים וכן יין שבתוך הסעודה א"צ ליטול רשות שהרי כיון שיש להם לאכול א"א בלא שתייה ולפיכך צריך לומר סברי מורי שהיין גורם שכרות ומפני הפחד הוא אומר כך והם עונים לחיים ע"כ ועוד האריך בדבר וראיתי לקצר :


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:6:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:6:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:6:1)

ויברך המוציא לחם מן הארץ ואע"ג דמוציא עדיף טפי וכו' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לח) ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי מוציא דאפיק משמע שנאמר המוציא לך מים מצור החלמיש ור' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן ה"ק להו קודשא בריך הוא לישראל וכו' ופירש"י דאפיק משמע הא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא לחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות ממנו ואסיקנא והלכתא המוציא לחם מן הארץ וכתבו התוספות ואע"ג דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב ראשי האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ועל כן יש לבצוע בב' ידיו בי' אצבעות כנגד י' תיבות שבמקרא זה עכ"ל ויש בדברי רבינו טעות סופר שכתוב בספרים דכ"ע מודה דלהבא משמע וצריך לברך להבא והנך רואה שבגמרא אמרו דכ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וזהו ודאי לשעבר וכמו שפירש"י הילכך צריך להגיה לשעבר במקום להבא וכך סדר הלשון דכ"ע מודו דלשעבר משמע וצריך לברך לשעבר וכן מצאתי בספר מדוייק וכן הוא גירסת העיטור ואפשר שגירסת רבינו בגמרא היא זאת במוציא כ"ע לא פליגי דמפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבי נחמיה סבר המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים וההיא ה"ק להו הקב"ה לישראל וכו' פי' במוציא כ"ע ל"פ דמפיק משמע ירצה להבא דכתיב אל מוציאם ממצרים ר"ל כשרצה להוציאם ממצרים כתועפות ראם היה לו ולהבא מברכים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והוא להבא ור' נחמיה סבר דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים וכבר הוציא וזו גירסת ספר מערכות אלהות שכתב בשער הברכות דרך ו' וז"ל בפרק כיצד מברכין אמרינן על הפת מהו מברך המוציא ר' נחמיה אומר מוציא אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דמפיק משמע כי פליגי בהמוציא ורבנן סברי המוציא נמי דמפיק משמע והלכה כרבנן דאמרי המוציא ע"כ וכ"נ גירסת התוס' שכתבו וזה לשונו והלכתא המוציא וכו' ואע"פ דבמוציא כ"ע לא פליגי דמפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא וכו' ע"כ הרי שאמרו דלכ"ע מוציא דמפיק משמע ופי' דמפיק ידוע שהוא להבא:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:7:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:7:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:7:1)

ומ"ש רבינו ויתן ריוח בין לחם ובין מן וכו' מהירושלמי שכתבתי בסמוך יש ללמוד כן ופשוט הוא:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:8:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:8:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:8:1)

ומ"ש ויתן שתי ידיו על הפת שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת וכו' עד מצמיח חציר לבהמה כ"כ בכלבו וברוקח בשם הירושלמי פ"ק דחלה ומדרש ויכולו אלא שבמקום ביכורים כתוב שם לא תחסום: כתב הרוקח אין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם כמו במנחות גבי תפילין משעת הנחתן:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:9:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:9:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:9:1)

ולא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן וכו' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ.) אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבא בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש ופירש"י ובצע לה להדיא כלומר מיד ולא המתין למלח וליפתן בשש עיכוב כמו בושש רכבו כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה ליפתן וכתבו התוס' ואין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמרינן בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבינו מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבים על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם ובשבלי הלקט כתוב מה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים לפי שהשלחן נקרא מזבח וכתיב במזבח על כל קרבנך תקריב מלח והרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות ברכות אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד אא"כ נתכוונו לאכול פת חרבה נראה שהוא מפרש כפי' הערוך שכתב היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמה דלא מתאכיל מידי בלא בשש בלא מילחא פירוש כל דבר שיאכל עם הפת שמו ליפתן בלשון משנה ובלישנא דרבנן שמו בשש ומפרש הרב ז"ל דלית דין צריך בשש ה"ק אין דעתו לאכול עמו ליפתן. ולשון רבינו קשה בעיני שכתב וכ"כ ר"ח והרמב"ם דאי אעיקר מילתא קאי דלא יבצע עד שיביאו לפניו ליפתן למה ליה לומר שכן כתבו ר"ח והרמב"ם הרי גמרא ערוכה היא ואי קאי למ"ש פת נקייה א"צ הרי לא כתב הרמב"ם שהטעם מפני שהיא נקיה אלא מפני שדעתו לאכלה חרבה :


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:10:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:10:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:10:1)

ומ"ש רבינו ואם הפת מתובלת בתבלין או מלח כעין שלנו א"צ נראה שזהו מ"ש שם המרדכי ובני אשכנז אין רגילים לתת על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חביב ומלוח:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:11:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:11:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:11:1)

ויאכל מיד ולא יסיח בין ברכה לאכיל' ואם שח בדברים בטלים צריך לחזור ולברך ומיהו שח בצרכי סעודה וכו' עד והדר ואכלת ושבעת בפ' כיצד מברכין (שם) אמר רב טול ברוך טול ברוך א"צ לברך הביאו מלח הביאו ליפתן צריך לברך ור"י אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן א"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי נמי א"צ לברך דא"ר יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו ופירש"י טול ברוך. הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר לו טול מפרוסת הברכה אע"פ ששח בינתים א"צ לחזור ולברך ואע"ג דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (לו.) שח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכיסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא הביאו מלח נמי א"צ לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכל בטעם נראה מדבריו שאע"פ ששח מצרכי סעודה אם אינו דבר דשייך לפרוסת המוציא הוי הפסק וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו וכ"נ מדברי רבינו וכ"כ מדברי המרדכי שכתב אבל אם שח דברים אחרים דלא שייכי להמוציא צריך לחזור ולברך וכ"נ שהוא דעת התוס' שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אע"פ שהוא מצרכי סעודה אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ברכות ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו א"צ לברך שנית כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו א"צ לברך נראה מדבריו שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק וא"צ שתהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא דהא תנו לפלוני לאכול לא משמע מלישנא שאומר להאכילו מפרוסת המוציא וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא: כתב הכלבו דכל ה"מ דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד כלומר אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו כתוב בא"ח אם ראובן כשהוא נוטל ידיו לאכילה יעקב בירך המוציא ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענט"י לא הוי הפסק כמו טול ברוך וא"צ ראובן לחזור ולברך המוציא: כתב הרוקח אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית אבל אם אכל הבוצע מעט והשיחו הא נפקי כולהו כדמשמע בשילהי בכל מערבין (עירובין מ:) דאי יהבי לינוקא נפקו ע"כ. ואינו רואה שום ראיה משם דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק וכיון ששתה לא הויא ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור : וכתוב בתשו' הרשב"א מי שיש לו לפניו פת נקיה ויפה שא"צ לליפתן ובירך עליה המוציא ודעתו לאכלה עם ליפתן ואחר שבצע אמר הביאו ליפתן אם צריך לחזור ולברך כיון שא"צ לליפתן עמה. תשובה אם כשבצע נתכוון לאכול בלא ליפתן צריך לחזור ולברך אבל אם נתכוון לכך אינו הפסק ואפילו היתה פתו יפה שביפות שמא אין אכילתו עריבה עליו בלא ליפתן וקרוב אני לומר שאפילו היה לפניו מלח וליפתן ונתן דעתו על ליפתן אחר ואמר הביאו ליפתן פלוני נ"ל שאין הפסק שאין הדעות שוות במאכלן יש מי שערב לו ליפתן זה ויש בהפכו ע"כ. ודבריו ע"פ דעת הני רבוותא דבעו שתהא השיחה צורך פרוסת המוציא דוקא. דאילו לדעת הרמב"ם אע"פ שכשבצע נתכוון לאכול בלא ליפתן כשנמלך ואמר הביאו ליפתן למה צריך לחזור ולברך הרי צורך סעודה הוא וכבר נתבאר דנקטינן כהרמב"ם:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:12:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:12:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:12:1)

ואם שכח ואכל ולא בירך לפניו המוציא אם נזכר בתוך הסעודה מברך ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך כך היא מסקנת הגמרא בס"פ ג' שאכלו (נא.): כתב הכלבו אם גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל טפי לא ליבריך משמע מדבריו שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחלה וזה אפשר לדעת הראב"ד בשכח והכניס משקין לתוך פיו אבל אין הפוסקים מודים לו כמו שיתבאר בסימן קע"ב והלכך אפי' יכול לחזור ולאכול א"צ:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:13:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:13:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:13:1)

ואם הוא מסופק אם בירך אם לאו כתב הרמב"ם יברך מספק נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם שבנוסחאות שלנו כתוב בפ"ד מהל' ברכות מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך המוציא אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה ולפי מה שהיה כתוב בנוסחת רבינו יש לתמוה שרבינו עצמו כתב בסי' ר"ט בשם הרמב"ם שכל הברכות כולם אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך וא"כ היה לו לרבינו להקשות מדברי הרמב"ם דידיה אדידיה: והיכא שנסתפק לו אם בירך לאחר המזון יתבאר בסי' קפ"ד: והא דאמרינן דברכה שלפני המזון אינה מן התורה אע"ג דבר"פ כיצד מברכין (ברכות לה.) מייתי לה בק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש כבר כתבו שם התוס' והרשב"א דלאו ק"ו ממש הוא:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:14:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:14:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:14:1)

ואם בירך במקום ברכת המוציא שהכל נהי' בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא יצא בפרק כיצד מברכין (ברכות מ.) תנן על הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא ובגמרא (שם:) איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ור' יוחנן אמר אפי' פת ויין ופסקו הפוסקים כר"י ואמרינן תו בגמ' (שם) בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ומשמע ודאי דלר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה כמו שיתבאר בסי' רי"ד לא אמרי' דיצא אלא בדאמר בה נמי מלכות ולפיכך כתב רבינו בריך רחמנא מלכא וכ"כ הרא"ש והרשב"א ואע"ג דהאי עובדא דבנימין רעיא משמע דבברכה שלאחר המזון הוה משמע לרבינו דה"ה דאם בירך כן לפני המזון שיצא ידי ברכת המוציא דמ"ש מדתניא התם ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר"מ ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו וכתב הרא"ש דבירושלמי פסיק הלכה כר"מ וגם לכאורה ר' יוחנן כר"מ ס"ל אלא דתלמודא דחי ואמר דר' יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפילו כר' יוסי ודברי הגהות מיימוניות בראש הלכו' ברכות כדברי רבינו והגהות אשיר"י כתבו בשם התוס' צל"ע אם הלכה כר"מ אפי' לא יזכיר פת וכ"כ ג"כ המרדכי וכיון דספיקא בדרבנן הוא יצא: ואם היו שנים או רבים אחד מברך לכולם ודוקא שהסיבו שהוא דרך קבע וכו' בפרק כיצד מברכין (ברכות מב.) תנן היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולם ופירש"י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמוטין על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלין ושותין בהסיבה כל אחד מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה וכתב הרא"ה כן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת כל אחד מיסב על מטתו וכן לפי מנהגינו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שלחן במפה אחת. וכתב הרא"ש ר"ח פי' היו יושבין לעסק אחד ונזדמן להם לאכול מברך כל אחד לעצמו אבל הסיבו לאכול ואין להם עסק אחר אחד מברך לכולם וי"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסיבו שישבו סביבות השולחן כמו וישבו לאכול לחם דמתרגמינן ואסתחרו ופירש"י עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל וכ"נ שהוא דעת התוס'. וכתבו התוס' דמתניתין מיירי בין לברכת המוציא בין לברכת המזון וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א וגם הרא"ש כתב מתני' איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה בברכה ראשונה אפי' בשנים אחד מברך והב' יוצא אם הסיבו אבל אם לא הסיבו אע"ג דשומע כעונה אפי' אמר אמן לא יצא ובג' אחד מברך ברכת המזון לכולם אם הסיבו על המטות:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:15:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:15:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:15:1)

ומ"ש היו שנים או רבים ולא כתב סתם היו רבים משום דלענין ברה"מ יש חילו' בין שנים ליותר משנים משו' דכשהם שנים כל אחד מברך לעצמו וכשהם ג' אחד מברך לכולם וכשהם ששה הם נחלקים לב' חבורות עד י' וכו' אבל בברכת המוציא ל"ש אם הם ב' או ג' או יותר בכל גווני אחד מברך לכולם וטעמא דשני לן בין ברכת המוציא לברכת המזון בענין זה יתבאר בסי' קצ"ג בס"ד: וז"ל שבולי הלקט אמר אביי (שם מה.) נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק פירש"י בין בהמוציא בין בברכת המזון וכן פי' ה"ר שמחה ויש שאין נוהגין כן ומפרשים לפי שבסוף הסעודה הם נפרדים זה מזה לפיכך מברך כ"א לעצמו אבל תחלת הסעודה שיושבים ודעתם להצטרף הא' יוצא בברכת המוציא של חבירו ועוד פי' ה"ר יוסף בשם ר' שמעון ברה"מ דאורייתא אין א' מהם יוצא בברכת חבירו אבל ברכת המוציא דרבנן לא אחמור כולי האי עכ"ל:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:16:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:16:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:16:1)

ומ"ש רבינו ואם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני וכו' שם בגמרא הסיבו אין לא הסיבו לא ורמינהי י' שהיו הולכים בדרך אע"פ שכולם אוכלים מככר א' כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע"ג שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסיבו אמר ר"נ ב"י כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן וכתב הרא"ש ונראה דה"ה נמי אם אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ובשביל שאלו היו אוכלין בדרך נקט תלמודא ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן שכך מנהג הולכי דרכים ע"כ וכ"כ ה"ר יונה בשם ר"י הזקן. ונראה שלזה נתכוון רש"י שכ' בדוך פלן במקום פלוני דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות: וכתב הר"י וכן אם רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו אוכלים והולכים לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"ש שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר א' כיון שלא קבעו מקו' ואוכלים מפוזרים אינם מצטרפים:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:17:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:17:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:17:1)

ומ"ש רבינו ובע"ה עם בני ביתו הוי שפיר קביעות אפי' בלא הסיבה בירוש' כתב שם ה"ר יונה והרא"ש והרשב"א אמר ריב"ל בשבועה מתני' באורחין אבל בע"ה בתוך ביתו לא ופי' ה"ר יונה דסבר ריב"ל דבאורחים שדרך לתת לכל אחד ואחד בפני עצמו ואינם יודעים קביעותם אינם מצטרפים אלא כשהסיבו יחד מתחלה אבל בע"ה עם בני ביתו אפילו לא הסיבו יחד מתחילה מצטרפים אחר האכילה שכל בני הבית נגררין אחר בע"ה ואע"ג דבירושלמי פליג ר' חייא עליה דריב"ל כבר כתב ה"ר יונה שנראה דהלכה כריב"ל וכן דעת הרא"ש והרשב"א שלא הביאו אלא דברי ריב"ל לבד:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:18:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:18:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:18:1)

ומ"ש רבינו והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה ישיבה דידן הוי קביעות וכו' כ"כ שם התוספות וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א וכבר כתבתי בסמוך דברי הרא"ש:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:19:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:19:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:19:1)

ומ"ש רבינו ואפי' לגבי חבורה כלומר לא מיבעיא לבע"ה עם בני ביתו דישיבה הוי קביעות דהא לדידהו נמי הוי קביעות אלא אפי' בני חבורה דלדידהו לא הוי קביעות לדידן הוי קביעות: והאידנא נמי נראה דישיבה מיהא בעי ולא תימא ישיבה לדידן כהסיבה לדידהו וכי היכי דלדידהו כשקבעו מקום לאכילתן אע"פ שלא הסיבו הוי קבע לדידן אפי' לא ישבו נמי הוי קבע דכל היכא דליכא ישיבה ליכא קבע ומהאי טעמא נמי נראה דבע"ה עם בני ביתו לדידן נמי לא הוי קבע אא"כ ישבו וכ"נ ממ"ש בסי' קע"ד: ופת ויין אין אחד פוטר את חבירו אלא בהסיבה ולדידן אפילו בישיבה ושאר כל הדברים אפי' לדידהו אחד פוטר חבירו בישיבה לחוד כ"כ בקצת נוסחאות ומשמע דבין לדידן בין לדידהו בשאר דברים בעי ישיבה מיהא משום דכל בלא ישיבה לא הוי קבע כלל ואין א' פוטר את חבירו: כתב הרוקח אם לא קבע מקום להם כל אחד מברך לעצמו ואם כיון המברך להוציאם והם כיוונו לצאת יצאו וכ"נ מתשו' הרשב"א שאכתוב בסי' קע"ד:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:20:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:20:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:20:1)

והיכא שהמסובין רבים גדול שבכולם בוצע ואם יש עמהם בע"ה הוא בוצע בר"פ שלשה שאכלו (ברכות מו:) אמרינן דבע"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכיון דטעמא משום הכי הוא משמע ודאי שאע"פ שהאורח גדול בע"ה בוצע: ומ"ש דהיכא שהמסובים רבים גדול שבכולם בוצע כלומר בשאין ביניהם בע"ה או שכולם בעלי בתים כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות וגם כן כתבו התוס' בר"פ שלשה שאכלו אהא דאיתא התם דר"י אמר בע"ה בוצע ואורח מברך ורב הונא אמר בוצע מברך דיש ליישב הני תרי לישני דרבי יוחנן כשבע"ה מיסב עמהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך אבל כשאין ב"ה מיסב עמהם הגדול שבהם יעשה המוציא וגם הוא יברך בה"מ וכ"כ המרדכי שם:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:21:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:21:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:21:1)

ואין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום המברך בר"פ שלשה שאכלו (ברכות מז.) וכתב הרשב"א וא"ת והא אמרינן בערבי פסחים (קו:) גבי רב אשי דאיקלע למחוזא ואמרו ליה ליעבד לן מר קידושא רבא וכו' חזייה לההוא סבא דגחין ושתי אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך י"ל דהתם כשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא כשהיו זקוקין לככר שביד המברך והכי איתא בהדיא בירושלמי בפ' כיצד מברכין דגרסי' התם ר' אבא בשם רב מסובים אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה ולא פליגי מה דאמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דאמר ריב"ל כשהיו כל אחד ואחד ככרו בידו וכ"כ התוס' ורבינו יונה והרא"ש ואע"פ שכתבו ג"כ תירוצים אחרים פסק רבינו כתירוץ זה לפי שהוא בהדיא בירושלמי וכתבו התוספות שכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואכל וכתבו עוד והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכ"א חלקו א"צ כל אחד להמתין עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובים רשאים לטעום וכו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צ"ל בסמוך הבוצע הוא פושט ידו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרב רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' וא"ל דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אכיל קודם דא"כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה דפירשתי ניחא וי"מ פושט ידו תחלה בקערה להתחיל באכילה ע"כ ונראה שדעת הרמב"ם בפ"ז כדעת י"מ שכתב הבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואוכל ואין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום המברך ואם רצע הבוצע לחלוק כבוד לרב או למי שהוא גדול ממנו בחכמה ויניחנו לפשוט ידו קודם לו הרשות בידו ע"כ וכן נראה שהוא דעת הרשב"א שבפרק ג' שאכלו הביא הירושלמי שכתבתי בסמוך וכתב עליו ומכאן נשמע שאם היו כולם זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אע"פ שנתן המברך לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום שאין אחד מהם רשאי לטעום עד שיטעום המברך ואמרינן תו בירושלמי רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה עד כאן: ולענין הלכה אם כ"א אוכל מככרו רשאים לטעום קודם כדברי הירושלמי אבל אם היו זקוקים לככר אחד אע"פ שנתן הבוצע לפני כל אחד ואחד אינן רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע כדברי הרשב"א וכדמשמע מדברי הרמב"ם וי"מ :


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:22:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:22:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:22:1)

ומ"ש ואם הוא שבת אינם רשאין לטעום קודם אלא א"כ יהיה לפני כל אחד לחם משנה כ"כ שם הרא"ש ז"ל:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:23:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:23:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:23:1)

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין גם זה בפ' ג' שאכלו (שם) וכתוב בא"ח שאין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן מפי רוב המסובין לפי שהעונה אמן כמברך וכתב מהרי"ן חביב ז"ל הטעם שאמר מפי רוב לפי שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה הילכך לא בעינן מפי כולם שיש מאריכים באמן יותר מדאי והוא טעות בידם עכ"ל:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:24:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:24:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:24:1)

הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול ואם בא לחלוק כבוד לרבו וכו' ברייתא שם:


###### Beit Yosef, Orach Chayim 167:25:1
[Beit Yosef, Orach Chayim 167:25:1](https://torahapp.org/share/book/Beit%20Yosef/s/Orach%20Chayim/r/167:25:1)

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא וכו' דתנן לא יפרוס אדם פרוסה לאחר וכו' ברייתא היא בסוף פ"ג דר"ה (כט:) פירש"י לא יפרוס ברכת המוציא כדאמרי' לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו: ואיכא למידק הא דתניא אבל פורס לבניו ולבני ביתו במאי מיירי אי בקטנים אפילו לאחרים נמי דאטו לאחרים אסור לחנכם במצות ואי בגדולים אמאי פורס להם לימא נמי בהו כיון שאין חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו ועוד דלישנא דכדי לחנכם במצות לא שייך שפיר בגדולים ועוד דבגמרא איבעיא לן ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן לה מדרב פפי הוה מקדש לאריסיה ואם איתא ליכא למיפשט מינה מידי דשאני התם דאריסיה בכלל בני ביתו הוא ואע"פ שאינו אוכל מותר לפרוס להם ונ"ל דודאי בבניו ובני ביתו הקטנים דוקא קתני דפורס להם אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות אבל אחרים אע"פ שהם קטנים כיון שיש להם על מי שיסמוכו לחנכם לא יפרוס להם ועי"ל שכל שהם קטנים מותר לפרוס להם לחנכם אע"פ שאינם מבני ביתו והא דנקט בניו ובני ביתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין קטנים מצויים לאכול אצל גדול אא"כ הוא אביהם או בעל ביתם: ומשמע דאפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אין המברך אוכל ממנו וכן כתב המרדכי בפרק ע"פ וכן משמע מדלא שרי בפרק ב' דר"ה אלא ברכת היין דקידוש וברכת המוציא דמצה וכמ"ש רבינו בסימן תפ"ד: ולענין בפה"ג דקידוש היום שחרית כתב המרדכי בפרק ע"פ וכמו כן אדם העושה תענית חלום בשבת לא יעשה ברכה לבני ביתו דכיון דליכא רק בפה"ג שמא הוי כמו ברכת היין דאינו יכול להוציא אחרים כיון שאינו אוכל הוא עצמו אבל רבינו ירוחם כתב בח"א מני"ב דכיון דמשום דמצוה לקדש הוא מברך מוציא את אחרים: כתב הכלבו בשם ה"ר אשר נהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא כותי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא וכ"כ הרד"א בשם ס' המנהגים ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בכך ואין לדבר סמך כלל: כתב הרמב"ם בפ"ז הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל פרוסה בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אא"כ היה אבל וכתב הרד"א ואפשר שהטעם בזה משום שנאמר פרשה ציון והוא רמז לפרוסת המוציא. ובתשובת הרשב"א סימן רע"ח כתב טעם זה בשם בה"ג ושאלוהו מניין לבה"ג ולהרמב"ם זה והשיב זה מדברי חכמים הוא להם בודאי ומקום ידוע היה לי בזה ושכחתי אם אמצא אחר בדיקה אשלח ואודיעך: ב"ה ואני מצאתי באיכה רבתי וכ' ה"ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת: כתב האגור שכתב ה"ר אביגדור בשם ה"ר שמחה צריך אדם לאכול הפת שבצע בהמוציא קודם שיאכל פת אחר כדי שיאכלנו לתיאבון והוא מדברי שבולי הלקט ואיני יודע טעם לדבר ואולי הוא משום חבובי מצוה: