## Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage Chapter 10

###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:1:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:1:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:1:1)

**הארוסה**
**אסורה לבעלה וכו'.** עיין במ"מ שכתב ופשוט הוא שהוא מדברי סופרים והראיה מהא דמסכת כתובות דף י"ב דמנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה מהתורה לא היה מותר לו להתיחד עמה עכ"ל והא דאמרינן בכתובות דף ז' ע"ב דמברכין ברכת חתנים בבית האירוסין ביהודה מפני שמתיחדין ש"מ דאף לאיסורא דרבנן חששו צ"ל לדעת המ"מ דברכה חמור דאמרינן במסכת כלה כלה בלא ברכה כבועל נדה ולכך אף דהוא דרבנן חששו משא"כ בועל בלי חופה לא חששו להך איסורא דרבנן משא"כ אי היה איסור תורה גם בזה היה להן לחוש ולכאורה היה נראה לומר דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו בלי חופה דזהו עיקר האיסור ולכך חששו אולי יבוא עליה ואף דביאה לאחר אירוסין הוי נשואין כחופה כמ"ש הר"ן מ"מ חששו שמא יבוא עליה שלא לשם אישות ולכך תקנו לברך ז' ברכות וא"כ מסתמא כשיבעול אח"כ יבעל לשם נשואין דכיון דכבר היה לו ז' ברכות מסתמא אדעתא דנשואין יבעל וזהו כוונת התוס' במסכת כתובות דף ז' ע"ב רבי יהודה אומר וכו' עיי"ש דכתבו לפי שפעמים בועל שלא לשם חופה עושין ברכה כדי שיהיה כלה בברכה עכ"ל דקשה לכאורה למה חששו על איסור בלי ברכה ולא על איסור בועל בלי חופה ועוד מה איריא דבועל שלא לשם חופה אף דבועל לשם חופה עכ"פ יבעל בלי ברכה ולפי מ"ש ניחא דעיקר האיסור הוא אם יבעל בלי חופה רק כיון דבירך כבר ז' ברכות מסתמא יבעול לשם חופה.
**ואפשר** נמי לומר דדעת התוס' כדעת המ"מ דעיקר חשש היה משום ברכה רק דאי בועל לשם חופה מסתמא עושה כראוי ומברך ראשון ברכת נשואין ולא חששו לברך תיכף בעת אירוסין רק דאולי יצרו תקפו לבעול שלא לשם חופה וא"כ לאו אדעתיה לברך ז' ברכות ולכך תקנו לברך תיכף דאף אם יבעול אח"כ שלא לשם חופה ויעבור איסור דרבנן זוטא תקנו שלא יעשה איסור דרבנן חמור שהוא כבועל נדה ומ"מ מבואר מדברי המ"מ דס"ל לרמב"ם כלה בלי ברכה ממש ולא בלי חופה וזהו דלא כמ"ש הבית שמואל סימן (נ"ד) [נ"ה] ס"ק א' לדעת הרמב"ם וראיה שלו מהא דס"ל לרמב"ם דנשואין בלי ברכה מהני ואלו היא כנדה הא ס"ל לרמב"ם דחופת נדה לא מהני מלבד מה שכתב הוא בעצמו שם דיש לומר דלאו כנדה ממש אף גם דבשלמא יחוד נדה לאו יחוד הוא דאין ראוי לביאה ואין כאן חיבת חופה אבל בלי ברכה הא בכל רגע יכול לברך א"כ הוי חיבת חופה חיבה ממש ופשוט הוא.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:1:2
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:1:2](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:1:2)

**ואפילו**
**אם קידשה בביאה וכו'.** עיין במ"מ וכתב הכ"מ ואומר אני שאין זה ראיה מוכרחת וכו' עיי"ש ובאמת לא היה דעת המ"מ להוכיח דאם ביאה אירוסין עושה דאסור לבעול אח"כ קודם חופה דמהיכי תיתי יהיו קידושי ביאה עדיפי מקידושי כסף ושטר וכי בשביל שעבר אדרבנן וקידש בביאה יקילו בו חכמים להתירה בלי ברכה וחופה ולא בזה נסתפק המ"מ רק דקשיא ליה כיון דהך אבעיא אי ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה לא איפשטא כלל א"כ יש לנו לילך במילתא דרבנן לקולא ולזה תירץ המ"מ כיון דלא קאמר אי אירוסין עושה אסור לבעול אח"כ בלא חופה ואי נשואין עושה מותר לבעול אח"כ ש"מ דאף אי נשואין עושה מ"מ אסרוהו חכמים בלי חופה וברכה ואח"כ כתב המ"מ דגם דייקי שמעתן דאירוסין עושה והוי כאלו נפשט האבעיא (א).
**(א)** אמר המגיה דברי הרב המחבר צריכין פירוש לפירושו דלכאורה יש לומר דגם הכסף משנה הבין דברי המ"מ כמו שהבינו הרב רק דקשיא ליה אדבריו דדלמא לכך לא אמר בגמרא הנפק"מ משום דפשיטא ליה אם נשואין עושה דמותר לבעול אחר כך בלא חופה אבל באמת דברי הרב המחבר נכונים דאי כך היתה כוונת הכ"מ א"כ מה זה דקאמר דלכך לא אמר זאת הנפק"מ משום דפשיטא ליה אי נשואין עושה דמותר לבעול אח"כ דמה אולמא האי נפק"מ מיורשה ומהפרת נדריה דגם זה פשיטא אי נשואין עושה דכל דינים הללו אית ביה אלא על כרחך דכוונת הכ"מ היא דיש לומר לאידך גיסא דגם אי ביאה אירוסין עושה יש לומר דמותר לבעול אח"כ בלי חופה על כן לא אמר הנפק"מ ועל זה יפה כתב הרב מה שכתב.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:2:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:2:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:2:1)

**ומשתכנס**
**לחופה נקראת נשואה וכו'.** עיין במשנה למלך שתמה על בעל משאת בנימין והרב בית שמואל סימן (ס"ג) [ס"ד] ס"ק ו' שנמשך אחריו דחופה קודם קידושין לא מהני דהא הרמב"ן בחידושיו וכן הריטב"א כתבו להיפך אהא דאיבעיא לן בפ"ק דקידושין דף י' תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן דנפק"מ לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה והקשו דלו יהיה דתחילת ביאה קונה דהא קי"ל במסכת יבמות דף נ"ט דבתר נשואין אזלינן וא"כ אסור לכונסה דהויא ליה בעולת עצמו ותירצו דמיירי בשכנסה לחופה תחילה בלא קידושין וקדשה אח"כ בביאה דכיון דקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והיא נשואה גמורה בתחילת ביאה שמעינן מניה דחופה הקודמת לקידושין מהני עכ"ל משנה למלך. וראיה זו אפשר לדחות דהאי נמי דקאמר בגמרא נפק"מ לכהן גדול הוא לרב הונא דס"ל בפ"ק דקידושין דחופה קונה ולדידיה אפילו קודם קידושין מהני דהוא לבדו במקום קידושין ולכך אם היה חופה תחילה אף שלא לשם קידושין מהני עכ"פ אי תחילת ביאה קונה שתהא נשואה גמורה ע"י חופה שהיתה מקודם משא"כ לדידן דלא קי"ל כרב הונא דחופה אינו קונה ככסף לא מהני חופהקודם לקידושין אך מ"מ זה דוחק שהאבעיא תהא שלא אליבא דהלכתא. אמנם לא ידעתי למה לא הביאו ראיה מהמרדכי והביאו בהגהת הרא"ש פרק קמא דכתובות דלהכי הקדימו חופה לקידושין בנוסח הברכה משום דזימנין דמקדשין בשעת ברכת נשואין ואז הכנסת חופה קודמת לקידושין כי הכנסת חופה שמסרוהו לחתן בשחרית קודם הברכה עכ"ל ואף דלא קי"ל כהמרדכי בזה בהך חופה כזה דיהיה מיקרי חופה עיין סימן (נ"ד) [נ"ה] מ"מ בגוף הדין אין חולק דיכול להיות חופה קודם לקידושין. ובהגהת מרדכי פרק קמא דקידושין האריך בזה והביא בסוף בשם רש"י בקידושי טעות דאין צריך רק קידושין אחרים וכתב דאע"פ דהוה חופה קודם לקידושין מה בכך וכו' עיי"ש הרי מבואר דיכול להיות חופה קודם לקידושין.
**והנה** הרב המגיה בספר משנה למלך כתב דמדברי התוס' במסכת יבמות דף נ"ז ע"ב בד"ה רב אמר וכו' ומדברי רשב"א משמע דחופה קודם קידושין לא מהני ואני לא מצאתי שום רמז בתוס' לזה כי מה שהחליטו לפי' רש"י לומר דרב ושמואל ס"ל כרב הונא דחופה קונה דעל כרחך מיירי קודם קידושין דאי לאחר קידושין כבר נפסלה בקידושין וא"כ על כרחך דחופה קונה מזה אין ראיה דאף דחופה מהני קודם לקידושין מ"מ לדידן דלא קי"ל כר"ה אין בחופה שום קנין עד שיבואו הקידושין שלאחריו ויגמרו הענין הא כל זמן שלא באו קידושין שלאחר החופה אין במעשה החופה ממש בשום פנים כיון דאינו קונה כלל וא"כ שם דמיירי דהיתה חופה לבד בלי קידושין הוא דבר בטל זולת לר"ה דס"ל דקונה (ב). ואף שברשב"א נזכר בלישנא דגם בעלמא כה"ג לא מהני, הרצון ג"כ כמ"ש דזולת קידושין לא מהני מידי ואין בו שום צד קנין וא"כ מה כחו של חופה לפוסלה מתרומה ואדרבה מהרשב"א יש ראיה להיפך דהא לאחר שנשא ונתן בדברי התוס' העלה הוא דרב דאמר יש חופה לפסולות ואף דלא ס"ל כרב הונא ואף דלא נתקדשה כלל מ"מ לפסול בתרומה מהני חופה לבד וא"כ אי אמרת בשלמא דחופה כי האי מהני בעלמא לגמור א"כ יש בה צד ממש ולכך פוסלות בתרומה משא"כ אי אמרינן דלא מהני בעלמא כלל ואין כאן תורת חופה כלל כיון דלא קדמו קידושין א"כ למה תפסול בתרומה כיון שאין בו צד קנין וגמר קנין בשום אופן וזה ברור בראיה וא"כ רבינו הרמב"ם דגם הוא אף דפסק דלא כרב הונא כמ"ש המ"מ והר"ן מ"מ פסק בפרק ז' מהלכות תרומות הלכה כ"א דחופה כזה בלי קנין שלאחריו פוסל בתרומה ועל כרחך ס"ל דחופה כי האי בעלמא יש בו ממש אם יש אחריו קידושין לעשות נשואין. והלח"מ נתקשה בזה על הרמב"ם במה דפסק בהלכות תרומות דחופה לבדו פוסל בתרומה כיון דלא ס"ל כר"ה ולא ראה חידושי הרשב"א דהעלה דאף דאינו קונה מ"מ פוסל ולק"מ וא"כ הדבר מוכח לפענ"ד.
**ואל** תשיבני מקושית הר"ן פרק המדיר גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולפירוש הרשב"א הבעילה היא לשם קידושין וה"ק לא תימא טעמא דרב דכיון שכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאו בשעת כניסה לחופה אחולי אחליה לתנאו הראשון לגמרי ובעל לשם קידושין גמורים ואלו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה אלא טעמא דרב לעניין גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין אבל לענין כתובה בתנאו קאי שאם ימצאו לה נדרים תצא שלא בכתובה עכ"ל והקשה הר"ן עליו דאי משום בעל לשם קידושין אתינן עלה מעיקרא האיך תהא לה כתובה הא ביאה אירוסין עושה וארוסה אין לה כתובה ומה הקשה הר"ן הא היתה לה חופה קודם הבעילה ואף דהבעילה היא לקידושין הא קדמו חופה וא"כ לכאורה משמע דחופה קודם קידושין לא מהני לעשות נשואין ואף שיש לדחוק ולומר כיון דהיתה החופה על תנאי ובשעת בעילה מחל לתנאו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והחופה כמאן דליתא דהיתה על תנאי אמנם מ"מ זה דוחק דהא קושיית הר"ן על הרשב"א להס"ד דאחולי אחלה לתנאו וא"כ יש לומר תיכף בשעת חופה אחלה ואף כי אין לחופה קנין מ"מ לאחר כן בשעת בעילה נגמר הקנין בקידושין וחופה שקדמו ואי הוי ס"ל לר"ן בדעת הרשב"א כמ"ש לעיל לא הוי מקשה עליו מידי.
**וכן** יש לכאורה להביא ראיה מהא דהקשה הרשב"א אהא דקידושין דף ס"ה דאם נתן גט מעצמו דכופין ליתן כתובה הא ארוסה לית לה כתובה וכי תימא היא טוענת קדשתני והיה לי חופה ג"כ אף אנו נימא הוא שנתן גט הודה על קידושין ולא על חופה עיי"ש וקשה דלמא מיירי דהיה להם חופה בעדים וכו"ע יודעים מזה והיא טוענת אח"כ קידשתני והוא כופר בקידושין ולכך כשנתן גט על כרחך מודה על קידושין והיא עכ"פ נשואה דהא קדמה חופה בעדים (ג) ודאי דעל התוס' דהוכיחו ג"כ מכאן דארוסה יש לה כתובה אין להקשות כן דיש לומר דלישנא קדשתני משמע ליה להתוס' דהיא טוענת ארוסה אני ולא נשואה ועוד יש לומר דהתוס' הקשו כן לפירוש רש"י ביבמות דף נ"ז דס"ל לרב יש חופה לפסולות והיינו דרב כרב הונא ס"ל דחופה קונה ורב הוא נמי דאמר הכא כופין ליתן כתובה ולרב ליכא למימר דהיתה חופה ידוע בעדים דא"כ אסור בקרובותיה דחופה קונה אך הרשב"א דלא דייקי ליה מלת קדשתני וגם לא ס"ל ביבמות כפרש"י כמ"ש לעיל קשה מה הקשה. לכן נראה לי דהרשב"א ס"ל דחופה קודם ביאה לא הוי חופה ראויה לביאה דגזרו שאסור להתייחד עמה משום יחוד דפנויה ובודאי לשאר דברים לעשות אותה נשואה לשאר דברים ודאי דעושה ע"י קידושין שלאחריה נשואין גמורין אף דלא הוי חופה הראויה לביאה לא מבעיא להרשב"א דס"ל דגם בחופת נדה עושה נשואין לשאר דברים לבר מגביית כתובה אלא אפילו להרמב"ם דאמר דחופת נדה אינה קונה כלל מ"מ באיסור יחוד דרבנן מודה הרמב"ם דנעשית נשואה ע"י חופה שקודם קידושין לשאר דברים אמנם לענין כתובה דכו"ע מודים דחופת נידה לא מהני כיון דלא חזיא לביאה הוא הדין לענין זה בחופה קודם לקידושין כיון דלא חזיא לביאה לא מהני ואין לה כתובה וא"כ לק"מ דליכא למימר דחופה קדמה לקידושין א"כ הא אין לה כתובה כשתמצא לומר ארוסה לית לה כתובה (דהאומר דכל האיבעיא בכתובות דף ס"ג בחופת נדה הוא רק לענין תוספות היינו למאן דס"ל ארוסה אית לה כתובה אבל אי אמרינן דלית לה לארוסה כתובה ה"ה דאיבעיא היא בעיקר כמו בתוספות ועיין בהגהת הרא"ש שם והדבר מבואר).
**ואנן** כל פלפולינו בענין כתובה הן בהך דאם נתן גט מעצמו והן בהך דהר"ן בכתובות בקידש על תנאי וכנס סתם אבל בהאי דיש חופה לפסולות דלא מיירי לענין כתובה הוכחתי דלעיל קיימת דס"ל לרשב"א דחופה דקודם קידושין עושה נשואין לענין שאר דברים לבר מכתובה. ומ"ש בהגהת ספר משנה למלך דכן איתא ברבינו ירוחם דחופה קודם קידושין אינו קונה לא דק בזה דכוונת רי"ו לשלול דברי רב הונא דלא תימא דחופה לבדה קונה ועל זה אמר דחופה קודם קידושין הרצון טרם שיגיעו קידושין להצטרף עמו לא קנה כלל ועל זה אמר דלא קי"ל כרב הונא אבל בקדימת זמנים לא דיבר רי"ו כלל וא"כ לא מצינו ראיה בשום צד שיהיה עיכוב על הסדר קידושין ואח"כ חופה.
**(ב)** אמר המגיה דזה ודאי אין לומר דהוכחת בעל המגיה ספר משנה למלך הוא מדכתבו התוס' שם וכי היכי דקרינן ביה שארו ע"י חופה שאחר קידושין לשוייה נשואה וכו' ולא כתבו להיפך דחופה דקודם קידושין משויה לה נשואה מזה ודאי אין ראיה דהתוס' נקטו דבר הפשוט הנמצא בגמרא מפורש דחופה לאחר קידושין גומר לעשותה נשואה אבל באמת אם נזדמן הדבר שהיה לה חופה מקודם ואח"כ קידושין נעשית ג"כ נשואה.
**(ג)** אמר המגיה ואין לומר לדברי הרב המחבר תקשה עדיין דלמא מיירי שיש עדים שהיה להם חופה והיא טוענת שנתקדשה קודם לכן ואם נתן גט מעצמו הוא מודה על הקידושין א"כ היא נשואה לכו"ע ויש לה כתובה דזה אינו דאי אמרינן דחופה קודם קידושין לא מהני ואנן לא ידעינן אימת הוי הקידושין לפני החופה או לאחריה מספיקא לא גביא אבל אי אמרינן דגם חופה הקדומה לקידושין מהני לעשותה נשואה א"כ בין שהחופה היא לפני קידושין או לאחריה יש לה כתובה.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:2:2
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:2:2](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:2:2)

**כיון**
**וכו' אבל אם היתה נדה וכו'.** עיין במ"מ וכ"מ ויפה תירץ הלח"מ דלהרמב"ם לאו קושיא מהך דיש חופה לפסולות דהא הרמב"ם לא פסק כרב הונא דבאמת בלא"ה צ"ל דלענין פיסול תרומה בכל דהוא פוסל אף שאינו קנין כלל בשאר מילי והדבר מבואר ברשב"א ליבמות כמ"ש לעיל אמנם הרב בעל חלקת מחוקק סי' (ס') [ס"א] הקשה על הרמב"ם דהא בגמרא דכתובות דף נ"ו ע"א קודם האיבעיא דחופת נידה מביא בגמרא בעיא דרבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ואח"כ בעי רב אשי את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דלמא לא שנא תיקו ולשיטת הרמב"ם מה שייכות יש אם תמצי לומר דחיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה וכו' דהא איבעיא ראשונה היא רק לעניין כתובה דלשאר מילי פשיטא דחופה קונה וא"כ אם האיבעיא שנייה היא לכל מילי אי קרוי חופת נידה חופה או לא אין זה ענין לאיבעיא ראשונה ולא שייך את"ל והרב בית שמואל שם ס"ק ב' תירץ דגם לענין ירושה קאי איבעיא ראשונה ועדיין לא הואיל כלום דודאי לענין כל מילי שתקרא נשואה גמורה לא מספקינן ליה כלל ובכל הש"ס מצינו דבחופה נשואה היא משא"כ חופת נידה להרמב"ם דאינו מועיל כלל וא"כ לא שייכי האיבעיות אהדדי.
**ונראה** דאף להרמב"ם האיבעיא קאי לענין כתובה כמ"ש המ"מ רק מזה למד הרמב"ם דינו אי ס"ד דחופת נדה מהני והיא נשואה גמורה רק דמספקא ליה לענין כתובה דדלמא אדעתיה דהכי לא כתב לה א"כ איך אמרינן במתניתין מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים הא משכחת לה לפעמים דאפילו נשואה אינה גובה הכל כגון בחופת נדה דנשואה מיקרי ומ"מ לית לה כתובה וא"כ עד שאתה מחלק בין נשואה לארוסה לפלוג ולתני בדידיה בין נשואה טהורה ובין נשואה נידה דלית לה וכ"ש בארוסה דלית לה ועל כרחך צ"ל דאי אמרינן דלא כתב לה אלא אדעתא דחזיא לביאה אמרינן דחופת נידה לאו שמה חופה כלל לכל דבר וא"כ חופת נידה היינו ארוסה ולעולם לא תמצא נשואה דאינה גובה כל כתובתה.
**ולפי"ז** אתי שפיר את"ל דודאי לא ס"ד לגמרא לספק אי חופת נידה הוי נשואה או לא דמהיכי תיתי לא תהא נשואה כמ"ש הפוסקים רק מה שדחקו לרב אשי לבוא לכלל הספק הזה הוא משנתינו דלעניין גביית תוספות כתובה לר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב אלא על מנת לכונסה בזו יש סברא לספק דלא כתב לה אחופה דלא חזיא לביאה כי מה חיבה יש כאן וא"כ דון מינה על כרחך דלכל מילי לא מיקרי נשואה דאל"כ קשה כהנ"ל לפלוג ולתני בדידיה או דלמא אף לענין כתובה דעתו אפילו לא חזיא לביאה וא"כ אף לכל מילי מיקרי חופת נידה חופה דחדא בחברתה מישך שייכי מדברי משנתינו אך כל זה אי המשנה מיירי נשואה בחופה אבל אי מתניתין מיירי נשואה בביאה דבנשואה בחופה לית לה כתובה כס"ד באיבעיא ראשונה א"כ אזדא כל הוכחות והדרן לסברת חוץ דאין חילוק בין חופת נידה לשאר חופות ואתי שפיר דקאמר ואת"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה וכו' דזהו המוליד לנו הספק משא"כ אי חיבת ביאה בעינן ונשואה דתנן במתניתין היינו דבעל א"כ אין כאן מקום ספק דבעלמא דמהני חופה אין חילוק בין נשואה נידה או נשואה טהורה וזה ברור.
**והנה** נראה לי ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל ממתניתין במסכת כתובות דף י"א ע"א דקתני בתולה אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים ואמרינן בגמרא הטעם שהרי כנסה ראשון ופירש רש"י ועליו לדעת שנבעלה וקשה האיך כלל ותנא הא איכא נשואה בחופת נדה ומת הבעל קודם שתטהר וא"כ ליכא למימר שנבעלה לבעל דאטו נחשדו הוא והיא להיות בועלי נידות וא"כ כנסה בחזקת בתולה גמורה ואיך קתני סתמא ועל כרחך צריך להיות דחופת נידה לא שמיה חופה ולא נקראת נשואה והא דלא פשטינן מהך מתניתין האיבעיא דלקמן י"ל דאף דלענין שאר דברים לא מקרי נשואה מ"מ לענין כתובה חופה כל דהוא מהני דהא לת"ק דר' אלעזר בן עזריה אפילו ארוסה גובה הכל ולעשות פלוגתא רחוקה לא אמרינן ומצינו נמי בחופת נדה דעושה קצת קנין כמ"ש לעיל דפוסל בתרומה כמו חופה לפסולות ולכך אפשר דלענין כתובה נמי מהני ואתי שפיר. וכה"ג צריכין אנו לומר לדברי רמ"א סימן (ס') [ס"א] סעיף א' שלמד מדברי תשובת הרא"ש דבחולנית שאינה ראויה לביאה כלל דגרע מחופת נדה דמהני לדעת הרא"ש ואין הבעל יורש כמ"ש האחרונים שם וקשה הא יש חופה לפסולות ואינה חזיא לביאה לעולם כמו שהקשה הר"ן על הרמב"ם וצ"ל דלענין פיסול תרומה שאני או דשם דעתו לבעול אף שהוא באיסור א"כ יש כאן חיבה משא"כ כאן בחולנית אין דעתו לבעול כלל.
**ולולי** דמסתפינא הייתי אומר דהא דחולק הרא"ש על הרמב"ם בחופת נידה היינו לענין אכילת תרומה ודברים שהם מן התורה כנראה מדבריו שבזה תמה על הרמב"ם אבל על ירושת הבעל שהוא דרבנן יש לומר ג"כ כמו בכתובה דלא תקנו רק בחופה דחזיא לביאה אבל בחופה דלא חזיא לא תקנו ועיין במסכת כתובות דף מ"ח ע"ב בתוס' בד"ה ושמואל וכו' דס"ד דכיון דירושת הבעל דרבנן במסר האב לשלוחי הבעל לא תיקון אי נמי סלקא דעתך דאין האב מזכה לבתו עד שתכנס לחופה קמ"ל עכ"ל וכאן בחופת נידה דלא חזיא לביאה י"ל דבאמת לא תיקון רבנן ירושה וגם לתירוץ השני של תוס' יש לומר כאן כיון דאזלינן בתר כוונה ודאי חופה דחזיא לביאה בעינן ולא קשה דברי הרא"ש אהדדי. וכן משמע ברבינו ירוחם שכתב במשרים נתיב כ"ג ח"ז גבי ירושת הבעל דחופת נידה אינה קונה ולא הזכיר שם מחלוקת הרמב"ם ותוס' ורא"ש ויתר פוסקים כלל אלא ש"מ דס"ל לרי"ו דלענין ירושה חד דינא אית ליה כמו כתובה וצ"ע ומה שהקשו האחרונים דכיון שנכנסה לחופה עמו הא מחלה ועיי"ש בבית שמואל ס"ק ד' לא הבנתי קושייתם כיון דהנכנסים ברשותה היו כמו שבא שם בשאלה שבתשובת הרא"ש דהיה קרקע וא"כ בחזקת בעליה ומרא קמא עומדת והוא קודם נשואין אין לו בהם יד וא"כ מה מחילה שייך הכא דכאן צריך להיות מתנה גמורה ולא מחילה כנודע ומבואר בחו"מ. ואף שכתב רש"י דף מ"ח כיון דמסר האב אחולי אחיל הוא לשון מושאל והרצון דגמר ומקנה ושם תקנת חכמים היתה כך והוי כאלו הקנה וא"כ אין למידין ממנו לומר דגמר והקנה במה דלא מצינו מבואר או דיש לומר דכוונת רש"י בזה דהאב מסלק זכותו וא"כ ממילא נשאר לבעל אבל בנדון הרא"ש מי מסלק כח של הקדש ועוד וכי זה בידה לתת מתנה ולגרוע כח הקדש ואם כן לק"מ.
**ועדיין** אני מסופק דכיון משום פירסה נידה אתינן עלה והוא בגמרא בעיא דלא אפשטא אם כן אם הוא נכסי צאן ברזל דהוא בידו בזו יש לומר דתפיסה מהני כמו שכתבו הפוסקים שכן הוא הדין בכל בעיא דלא איפשטא או יש לומר דבהך דכיון דמגרע גרע מן פירסה נדה כמ"ש הרמ"א שם אפשר דבזה לא מספקא לן כלל ואף אם תפס מוציאין מידו כנראה מסתימת הרמ"א וצריך עיון.
**והנה** התוס' פ"ק דיומא ובמס' ביצה דף ל"ו ע"ב והרא"ש הביאו דעת הירושלמי דבאלמנה לא מהני חופה כמו בבתולה ונחלקו בו אי בעי דווקא בעילה או יחוד לביאה אפשר לומר דאף לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דבכל חופה בעינן יחוד של ביאה היינו דווקא בנידה דאורייתא אבל בשאר איסורי דרבנן כגון תבעה להנשא הוי חופה וכן בכל הדומה לזה כמ"ש המגיד משנה בהלכות איסורי ביאה משא"כ באלמנה בעינן יחוד של ביאה דווקא בלי שום מונע הן דאורייתא או דרבנן בשום צד ואופן כלל ובזה מתורץ קושיית הבית שמואל סימן (ס"ג) [ס"ד] ס"ק ו' שהניח דברי המחבר בצריך עיון ולפי מ"ש לא קשה מידי.
**אמנם** רבינו הרמב"ם ז"ל השמיט הך דירושלמי ובליקוטי מהרי"ל כתב שיש ראיה מתלמודא דידן נגד דברי הירושלמי כאלו תלמודא דידן חולק אירושלמי אבל לא ביאר שם מקום הראיה ואלקים הבין דרכו והוא ידע מקומה כי בעניותי בעוה"ר לא מצאתי ואם הראיה מהא דאמרינן במסכת יבמות דף נ"ז ע"ב יש חופה לפסולות ופירשו התוס' לשיטת רש"י דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דכן משמע ליה לרש"י דקאי אמה דקתני במתניתין ובהנך פסולים קמיירי ולכך הוצרך רש"י לומר דס"ל לרב כרב הונא דחופה קונה כמ"ש התוס' ובמשנה נאמר אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ואם כוונת מהרי"ל להביא ראיה מזה דס"ל לגמרא דידן דמהני חופה באלמנה אין אני רואה ראיה מזה לשיטת רש"י דודאי לרב הונא דס"ל דחופה קונה קנין גמור כמו כסף ודאי דגם באלמנה קונה דכי נוסיף קנינים בבתולה יותר מבאלמנה דאי לא אמרת כן מה פריך במסכת קידושין דף ה' ע"ב לר"ה דאמר חופה קונה ממתניתין דשלש תנן ארבע לא תנן לשני דכי קתני מילתא דשוה בכל הנשים דהאשה נקנית קתני בין בתולה ובין אלמנה אבל חופה דלא קנה באלמנה לא קתני אלא ודאי דלר"ה דחופה קונה קנין גמור פשיטא דגם באלמנה מהני. ועוד דהוה ליה לפרוך לרב הונא דמה לכסף שקונה באלמנה תאמר בחופה שאינה קונה באלמנה אלא ודאי דלרב הונא אין חילוק והא גופא נלמוד לר"ה מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה באלמנה חופה דגומר אין דין שתקנה באלמנה אבל דברי הירושלמי לדידן דלא קי"ל כר"ה דליכא למילף בק"ו מכסף שפיר יש לחלק בין בתולה לאלמנה (ד). אמנם מדברי התוס' ביבמות דפירשו דפלוגתא דרב ושמואל אנתארמלה ונתגרשה מן האירוסין קאי יש לכאורה ראיה ברורה דיש חופה באלמנה וכן מסתימת לשון הרמב"ם פרק ז' מהלכות תרומות דפירש ג"כ קודם קידושין בחופה בעלמא כמ"ש לעיל בשם רשב"א. אך כל זה אינו שוה לי דעד כאן לא אמרינן דאלמנה לית לה חופה היינו בבעולה לאלמנה מן הנשואין דלית להו חיבת ביאה כל כך אבל אלמנה מן האירוסין דקי"ל כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים הרי הן בתולות גמורים.
**ובהכי** יש לתרץ מה דקשיא ליה להרב המחבר ספר בית שמואל סימן (נ"ו) [נ"ז] ס"ק א' דכתב בש"ע דבאלמנה לא סגי בהליכתה לבדה לענין ליורשה דתיפק ליה דאפילו בשלוחים לא מהני דהא אין חופה מועיל בה ומכ"ש מסירת שלוחים ומכח קושיא זאת נכנס בדחוקים ולפי מש"כ ניחא דמיירי באלמנה מאירוסין דודאי חופה מועיל בה ולק"מ מכל הנ"ל. אך מהכא יש לכאורה להביא ראיה מגמרא דידן דס"ל דיש חופה לבעולה דדייקינן שם ביבמות דף נ"ח ע"א דמשקה אותה ומשביע עליה שלא שטית ארוסה וכו' אלא דקניא לה כשהיא ארוסה ואסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה וש"מ יש חופה לפסולות. וקשה אי אין חופה מועיל בבעולה ממה נפשך אי טהורה היא ולא נטמאת שתיית מים למה ואי טמאה היא ונבעלה א"כ אף דיש חופה לפסולות מ"מ בעולה היא ולא מועיל לה חופה לעשותה נשואה והרי היא ארוסה ואין משקין ארוסה אלא על כרחך דגמרא דידן לא ס"ל כירושלמי. אך גם זה יש לדחות דכיון דלא ידע דנבעלה יש לו חיבת ביאה ואף דבאמת נבעלה מ"מ כיון דהוא סובר שהיא בתולה יש לו חיבת ביאה וחופה קונה ולכן נעלם מאתי ראיה ברורה לסתור דברי הירושלמי.
**ונראה** להביא ראיה דגם רש"י ס"ל דגמרא דידן אינו חולק על הירושלמי מהא דמסכת קידושין דף כ"ז ע"ב אהא דיליף עולא גלגל שבועה משלא שטית ארוסה דליכא למימר נכנסה לחופה ולא נבעלה דהא צריך קדימת שכיבת בעל לבועל ושנוי דמשני ביבמות דבא עליה הארוס בבית אביה דחיקי ליה והקשו התוס' שם בד"ה הכי גרסינן על פירוש רש"י דא"כ למה לי קרא תחת אישך פרט לארוסה תיפק ליה מבלעדי אישך ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל עיי"ש ונראה דיש לומר דס"ל לרש"י דאם היה לו אשה וגרשה וחזר וארסה קדמה שכיבת בעל קרינן ביה קודם גירושין אך בהאי דלא שטית ארוסה אי אפשר לומר כן דהא ארוסה אינה שותת ועל כרחך צ"ל בנכנסה עמו לחופה אח"כ ולא נבעלה אחר אירוסין שיהיה מנוקה מעון ואם היא גרושה ונבעלה קודם גירושין אין בה קנין חופה כלל כמו אלמנה ולא שייך גבה תורת נשואה על כן הוצרך שם למימר תחת אישך פרט לארוסה ולא קשה קושיית התוס'. והא דפסק הרמב"ם דחופה מהני באלמנה לאו משום דס"ל דגמרא דידן חולק על הירושלמי רק דהוא מפרש כמו שמפרשו מהר"י מטראני דהוא הדין בתולה נמי ס"ל לירושלמי שלא תהא החופה בשבת רק דנקט אלמנה משום דבתולה נשאת ליום רביעי עיי"ש.
**והנה** דעת מהרי"ל דאף העראה לא מהני באלמנה וצריכן אנו לתת טעם לדבריו דמהיכן למד לומר כן וצ"ל דהא הרי"ף פירש במסכת יבמות דהעראה אף דקי"ל דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מ"מ קונה כמו חופה ולפי זה באלמנה דלא מהני חופה רק ביאה צריך ביאה גמורה דכל הבועל דעתו אגמר ביאה זהו מה שנראה לי בדעת מהרי"ל אף שנתקשו בו האחרונים עיין בבית שמואל סי' (ס"ג) [ס"ד] ס"ק ו'.
**והיה** מקום לומר דאלמנה נידה אין לכנוס כלל דברכת נשואין המה לבטלה דהא הוי יחוד דלא חזיא לביאה ואינה באלמנה כלל ולהרמב"ם אפילו בבתולה ליכא. איברא דמדברי הט"ז והבית שמואל סימן (ס"ג) [ס"ד] ס"ק ו' דהתירו לאלמנה נידה לכנוס בערב שבת למידן ממנו דלא חששו לברכה לבטלה ובטלה דעתי נגד דעתם וצ"ל דס"ל דהברכה היא על הבא כמו דהיו מברכין ביהודה בבית אירוסין ועיין בהגהת מרדכי פרק קמא דקדושין דכתב קטן שהגדיל ובעל אין צריך ברכה חדשה ובברכה ראשונה יצא וקשה איך הניחו לברך כיון דאין במעשיו כלום וצ"ל כיון דנוסח ברכה זאת אינו כנוסח ברכת המצות דבעינן הברכה תיכף בעת עשיית המצוה רק הוא שבח ותפילה על כן יכול להקדימה זמן מרובה ומזה הטעם כתב רבינו הרמב"ם ז"ל דאם עבר ונשא בנדתה וברך אינו חוזר ומברך אף דאז לא היה חופה כלל לדעתו משום דיש לברך ברכות אלו אף בקדימת זמן מרובה ומכל מקום לכתחילה יש להזהר בזה.
**(ד)** אמר המגיה דברי הרב הגאון המחבר צריכן כאן פירוש דהאיך רצה להוכיח מקושיית הגמרא על רב הונא שלש תנן וכו' דדוקא לרב הונא חופה קונה באלמנה כיון דמהרי"ל לא כתב בפירוש הוכחתו מהיכן היא דלמא באמת הוכחת מהרי"ל מכח קושיית הגמרא מדפריך ארב הונא שלש תנן ש"מ דגמרא דידן פליג אירושלמי וס"ל דאין חילוק בין בתולה לאלמנה דבתרווייהו חופה קונה וע"ז היה לו להרב המחבר לכתוב דרך דחיה דזה לר"ה דס"ל דחופה קונה כמו כסף כמ"ש לעיל דרך דחיה אהך דיש חופה לפסולות דאזל דוקא לר"ה ונראה דכוונת הרב בזה רק להוכיח דצ"ל דאף אי גמרא דידן לא פליג אירושלמי לרב הונא על כרחך חופה קונה באלמנה דאם לא כן מה פריך ארב הונא אף דס"ל למקשה דלא כירושלמי רק דחופה קונה בין בבתולה ובין באלמנה דלמא ר"ה ס"ל כדעת הירושלמי דיש חילוק בין בתולה לאלמנה אלא על כרחך דס"ל לגמרא דלר"ה על כרחך חופה קונה גם באלמנה ומטעם דכתב המחבר והוא פשוט רק כתבתי זאת שלא לטעות בלשונו.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:4:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:4:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:4:1)

**ואם**
**היה שם יין.** עיין במ"מ שכתב פירוש שאין היין מעכב והבית שמואל סימן (ס"א) [ס"ב] ס"ק ב' כתב דהחלקת מחוקק לא דק דלא כתב המ"מ שאין מעכב רק בברכת אירוסין אבל לא בברכת נשואין ולא ידעתי מה היה לו דלהדיא כתבו המ"מ אברכת נשואין כמ"ש הח"מ והנה הרא"ש מצריך דוקא כוס שיהיה שבע ברכות ונראה לי סעד לדבריו מהא דהקשה הסמ"ק אהא דאמר במסכת יומא דלרבי יהודה כהן גדול כונס ומגרש על תנאי למה לא יקח אשה ביוה"כ כשתמות אשתו כמ"ש הירושלמי והרב רמ"א בתשובה דחק עצמו דמה דאמרינן בגמרא דכונס היינו שיבעול אותה וזה אי אפשר ביוה"כ וזה דוחק גדול דסתם כונס משמע חופה ולא מצינו בשום מקום שיהיה כהן גדול מוזהר שלא ליקח אשה רק בבעילה והלא כל קושיית הגמרא הוא משום דכתיב ביתו זו אשתו ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה נקראת אשתו לכל דבר אמנם לפי דעת הרא"ש ניחא דאם יכנוס אותה ביוה"כ צריך לברך שבע ברכות דכי יהיה כלה בלא ברכה וביוה"כ אי אפשר כיון דבעי כוס דוקא.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:6:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:6:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:6:1)

**המארס**
**את האשה וכו' ולא תנשא נדה וכו' עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך.** וכתב המ"מ ודבר נכון הוא ובאמת הך דאי חופת נדה הוי חופה בעיא דלא איפשטא היא בכתובות דף נ"ו וספיקא דרבנן לקולא ולפי זה אנן דעושין חופה לנדה אין לברך ז' ברכות בליל טבילה אם הוא לאחר ז' ימי משתה דאפילו אם נחוש לדברי הרמב"ם דחופת נדה לא הוי חופה הא כבר בירך בשעת חופה ולהרמב"ם אינו חוזר ומברך איברא שבמרדכי כתב והובא בהגהת הרא"ש ריש פרק אע"פ בשם ספר המקצעות וז"ל ומ"מ תקנו הגאונים כיון שפסקו שבעה נקיים וטובלות מכניסין אותה ומברכין ברכת חתנים והוי ליה חיבת חופה וחיבת ביאה בהדדי וכו' עכ"ל ומזה אפשר דנשתרבב המנהג אבל אין לסמוך על זה דאפשר דתקנו דלא יברכו אז בשעת חופה כי אם אח"כ אבל אם כבר ברכו בשעת חופה אין לחזור ולברך ועוד דזה תליא במה שנסתפקו הפוסקים אי יש כח ביד הגאונים לחדש ולתקן ברכה ולכך שב ואל תעשה עדיף ולא יהיה אלא ספק אמרינן ביה ספק ברכות להקל.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:7:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:7:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:7:1)

**וצריך**
**לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו'.** עיין במ"מ שהביא קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מהא דמסכת כתובות דף ז' ע"א דרב אמי שרא למיבעל בתחילה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוהו מטלטלין והא ודאי ברביעי נישאה ולא היתה לה כתובה עד שרצה לבעול והתפסוהו מטלטלין ועיין שם שתירוצו של המ"מ הוא דחוק ונראה דהא דאסור להתייחד עמה קודם כתובה הטעם הוא דלמא יבוא עליה כמ"ש הר"ן לדעתו וא"כ אם אי אפשר לבוא עליה אין צריך לכתוב כתובה קודם כניסה והוקשה לו להרמב"ם על האי מעשה דכתובות למה בעל זה בתחילה בשבת הלא תקנת חכמים היה לישא ביום רביעי כמ"ש הרמב"ן גופיה ולמה המתין עד שבת אלא ודאי דעובדא דהתם הוה בתבעוהו לינשא דצריכה שבעה נקיים וכנסה בתוך הזמן דת"ח מותר לישא בתוך ימים אלו כמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י' עיי"ש והגיע זמן טהרתה בשבת והתיר רב אמי לבעול לכתחילה בשבת וא"כ כיון דבלא"ה היא אסורה עליו מחשש נידה ליכא למיחש שמא יבוא עליה ומותרת בכניסה לחופה בלא כתובה ולק"מ.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:9:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:9:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:9:1)

**אין**
**פוחתין לבתולה ממאתים וכו' וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה מותר לבעול וכו'.** בגמרא דכתובות דף נ"ו ע"ב אמרינן דאין עושין כתובה מטלטלין אלא אם קיבל עליו אחריות אבידה דת"ק ולר' יוסי בעינן נמי אחריות זולא וכתבו התוס' דהא דרב אמי פרק קמא דף ז' דאתפסה מטלטלין היה באחריות הנ"ל והקשו האחרונים למה השמיט הרמב"ם קבלת אחריות וכתב סתם דיש ליתן לה מטלטלין ובש"ע סימן ס"ה סעיף ב' כתב להדיא דצריך לקבל אחריות אבידה וזולא כמבואר בגמרא. ונראה דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן דצריך לקבל עליו אחריות אבידה וזולא היינו כשנותן לה מטלטלין בכתובה לעולם א"כ לא סמכה דעתה דאולי יאבדו או יוזלו משא"כ כשנותן לה מטלטלין לזמן מועט ואחר זמן מועט יכתוב לה כתובה סמכה דעתה ואינה חוששת לאבידה וזולא כלל ולכך סתם הרמב"ם כמ"ש המ"מ דהוא רק לזמן מועט דאח"כ אסור שמא יאמר כתובתך מונחת על השולחן.
**ועוד** נראה לומר דהא צריכן להבין למה צריך קבלת זולא כיון שנותן לה משכון מטלטלין דודאי אינו נותן לשם פרעון רק בתורת משכון וא"כ איך ס"ד דאם יוזל דיהיה ההפסד למקבל המשכון וכן בתורת אחריות אבידה נמי לפי מה שכתב הראב"ד בפרק כ"א מהלכות אישות הלכה ט' אמה שכתב הרמב"ם האשה ששברה כלים בעת מלאכתה שפטורה משום שלום בית והשיג הראב"ד עליו ואמר הטעם דאשה לגבי בעלה הוי פשיעה בבעלים א"כ אם נאבד המשכון אצלה היא פטורה והוא חייב ליתן לה כתובתה ואפשר דגם הרמב"ם סובר כן רק דכתב הטעם משום שלום בית כדי לפוטרה אפילו בשוברת כלים דהיא מזקת בידים אבל באמת גם הרמב"ם מודה דהוה פשיעה בבעלים וא"כ לא יהיה אלא שומר שכר או שואל מ"מ פטורה מכל גניבה ואבידה ואונסין דהוי פשיעה ושמירה בבעלים וא"כ אין צריך קבלת אחריות כלל וצ"ל דמשו"ה צריך קבלה דאשה לא בקיאה בדינים ולא סמכה דעתה כמ"ש דאף דאיכא תנאי כתובה מ"מ היא לא סמכה דעתה דאומרת למחר תבענא ליה ויאמר לי פרעתיך ואע"ג דקי"ל דלא מצי למטען פרעתי מ"מ היא לא סמכה דעתה ואף כאן הדין כן דאף דממילא חייב באחריות הפסד אבידה וזולא מ"מ היא לא סמכה דעתה.
**ובזה** מיושב קושיית מהרש"א דהקשה לשיטת התוס' דצריך קבלת אחריות במטלטלין דאל"כ יאמר הרי כתובתך מונחת על השולחן כמ"ש התוס' בד"ה אבל קיבל וכו' א"כ למה ליה הטעם בגמרא דצריך לקבל אחריות מפני תיקון העולם הא צריך מטעם זה שלא יאמר הרי כתובתך מונחת על השולחן ולפי מ"ש ניחא דאף דלא כתב לה מ"מ חייב באחריות הפסד אבידה וזולא וא"כ ליכא למיחש לכתובה מונחת על השולחן אמנם מפני תיקון העולם דתהא סומכת דעתה תקנו דצריך לכתוב לה וזהו תיקון העולם דאולי יאבדו ולא סמכה דעתה ולפי"ז ודאי דבעי קבלה בכתב ובקנין דאל"כ עדיין לא סמכה דעתה כמו בתנאי בי"ד וא"כ צ"ל דהך דקאמר רב אמי אתפסנא מטלטלין דלפירוש התוס' היה בקבלת אחריות משום סמיכות דעת האשה היה בערב שבת דעדיין היה שהות אף לקבל קנין משום סמיכות דעת אבל לא היה עוד שהות כל כך לכתוב כתובה וצ"ל דס"ל להתוס' דקבלת קניין לחוד לא מהני על הכתובה דעדיין לא סמכה דעתה דחוששת שמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים כדעת הפוסקים שהביא רמ"א סימן (ס"ה) [ס"ו] סעיף א' ולכך הוצרך להתפיס מטלטלין בקנין וקבלת אחריות וכולי האי לא חיישינן וסמכה דעתה אמנם הרמב"ם דס"ל דקבלת קנין מהני יותר מהתפסת מטלטלין כמ"ש הכ"מ א"כ צ"ל דהך עובדא דרב אמי היה בשבת דאי אפשר בקבלת קנין.
**והבית** שמואל הביא סימן (ס"ה) [ס"ו] ס"ק ח' דברי הר"ן שהקשה על הא דרב אמי שצוה להתפיס מטלטלין בשבת אע"ג דהוי כקונה קנין ותירץ הר"ן דדוקא גבי נשואין כמו כניסת אלמנה אסור משום דהוי מילי דפרהסיא אי נמי עובדא דרב אמי איירי מבעוד יום והיה שהות למיתפס מטלטלין ולא לכתוב כתובה ורצה ב"ש להוכיח כתירוץ ראשון של הר"ן דהיה בשבת לפי מה דאיתא בחו"מ סימן ע"ג מי שנשבע לשלם יכול ליתן משכונות בשבת ומשם יש לדחות דהוי לצורך שבועה ומוכרח ליתנו בשבת דאל"כ יעבור אשבועה משא"כ כאן יכול להמתין עד מוצ"ש ואם אתה מדחה איסור דרבנן בשביל מצות בעילה צא ואמור לו לבעול בלי כתובה דגם זה דרבנן ומה אולמא האי מהאי. אמנם מזה מוכח כיון דהש"ע פסק כהרמב"ם דקנין מהני על כרחך דהיה בשבת דאי סמוך לשבת יקנה בקנין שהוא כמעט רגע ולפי זה דהיה בשבת על כרחך צ"ל דלא קיבל אחריות בכתב וא"כ צ"ל הא דקתני התם במה דברים אמורים דלא קיבל אחריות הרצון בזה באומר בפירוש אין אני רוצה לקבל אחריות ומטלטלין אלו הם לך לאפותקי ואם יאבדו נאבדו לך וזה לא מהני אבל בסתמא הוי כקיבל עליו אחריות דאם יאבדו היא פטורה והוא חייב לה לשלם כמ"ש לעיל ורבי יוסי חולק דאף אם מקבל אחריות על אבידה ומתנה בפירוש שלא לקבל אחריות זולא לא מהני אבל שתיקה מהני לכו"ע דהא חייב באחריות אבידה וזולא ממילא ולדעת הרמב"ם לא אמרינן דלא סמכה דעתה כיון לדידיה מהני נמי קנין ולכך סתם הרמב"ם בהתפסת מטלטלין דהוי כמקבל אחריות כהנ"ל וכן הוה עובדא דרב אמי בגמרא דאתפסהו מטלטלין ולא התנה כלל והוי קבלת אחריות ואתי שפיר.
**אך** לפי זה על דברי השו"ע קשה דפסק במתפס מטלטלין צריך קבלת אחריות אבידה וזולא אפילו לשעה הרי דס"ל סתמא לא מהני וצ"ל הטעם דלא סמכה דעתה אף דהיא פטורה אם נאבד דליכא למימר דס"ל כפירוש המ"מ ברמב"ם פרק כ"א מהלכות אישות דאשה לא מיקרי פשיעה בבעלים דאין הבעל שאול לה תמיד דהא מצריך נמי קבלת זולא וזולא ודאי בסתמא באחריותו ככל המתפיס משכון דאחריות זולא עליו ובשבת א"א לכתוב אחריות וא"כ צ"ל דהך עובדא דרב אמי היה בערב שבת בהתפסת מטלטלין באחריות ובקנין כמ"ש לעיל לדעת התוס' וקשה דהא השו"ע פסק דקנין לבד מהני וא"כ אם היה זמן כל כך לקנין הזה בהתפסת מטלטלין יעשה קנין לבד ואין צריך להתפסת מטלטלין ויש לישב בדוחק דס"ל אשה דלאו דינא גמירי וסברא דאין אחריות אבידה וזולא עליו אם לא שמקבל עליו ואף דלא כתב לה בכתב מ"מ כיון דיש משכון בידה סמכה דעתה על התנאי הזה דלא יחזור בו על פה דלתרתי לא תחוש שיהיה הפסד וגם הבעל יחזור מדיבורו בזה וכולי האי אינה חוששת משא"כ בתנאי בית דין חוששת כיון דליכא משכון וא"כ י"ל דעובדא דרב אמי היה בשבת והתפיס מטלטלין והתנה על פה להפיס דעתה דתסמוך דעתה אף דלענין חיוב אין צריך לתנאי כלל.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:11:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:11:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:11:1)

**המארס**
**את האשה וכתב לה כתובה וכו' גובה עיקר כתובה מבני חורין וכו'.** עיין ברא"ש ריש פרק נערה שנתפתתה מה שכתב בשם רבינו יונה ז"ל לפרש דברי הגאונים דמיירי בסתם שלא כתוב בה אחריות ולא אמרינן בהו אחריות ט"ס הוא משא"כ במפרש אחריות גובה ממשעבדי דכל תנאי שבממון קיים ונראה דיש לרמב"ם וסיעתו ראיה מגמרא דבבא מציעא דף ז' ע"ב דאמרינן במצא כתובה בזמן ששניהם מודים יחזיר לאשה וכתבו התוס' בד"ה בזמן וכו' וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי (ואע"ג דכתבו התוס' לקמן דף י"ב ע"ב גבי שמא כתב ללות בו בניסן ולא לוה עד תשרי דפירש ולא לוה בו ולכך לא היה משמרו דאי לוה בו כבר היה משמרו א"כ גם כאן דכבר נשא היתה משמרה דיש לומר דזה דוקא בהלואה דאף דהשטר פסול מ"מ כיון דלוה בו משמרו לראיה משא"כ באשה אף דנשאת סמכה אתנאי בי"ד ואינה נזהרת לשמור כתובתה הפסולה ולא קשה מידי קושיית מהרש"א) דמנה ומאתים משתעבדי מן האירוסין אף בלי כתובה ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה וכו' עכ"ל והתוס' כתבו כן לשיטתם דס"ל דארוסה אית לה כתובה אף בדלא כתב אמנם לשיטת הרמב"ם דס"ל דבעי דוקא דכתב לה כתובה א"כ קושיית התוס' במקומה עומדת דלמא בשעת אירוסין כתב לה ונמלך ולא נתנה לידה רק בשעת נשואין והרי הוא מוקדם דלא בא לידה הכתובה עד שנשאה והיא תגבה בכתובתה שבידה מזמן הכתיבה אלא על כרחך צ"ל דאע"ג דכתובה בידה משעת אירוסין ארוסה לא גביא ממשעבדי וכל אימת דבאת לגבות ממשעבדי צריכה להביא ראיה מתי היו הנשואין שלה אף שיש כתובה בידה דלקוחות שקנו מזמן אירוסין לא משעבדי לה וא"כ אין כאן חשש מוקדם דמזמן נשואין ואילך האשה גובה כתובתה ממשעבדי אפילו בדלא כתב בתנאי ב"ד ולק"מ ודבריו מוכרחים לשיטתו.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:12:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:12:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:12:1)

**וכן**
**תקנו חכמים שכל הנושא בתולה וכו'.** עיין בשו"ע סימן (ס"ג) [ס"ד] סעיף ב' דכתב הרמ"א בהגה על דברי השו"ע דכתב דבעולה צריכה שמחה ג' ימים דהאשה יכולה למחול על שמחתה והקשה בית שמואל ס"ק א' דהא הר"ן אוסר בחתן למלאכה ולא כתב דמהני מחילה והיינו משום דהר"ן פוסק בבחור שנשא בעולה שצריך ז' ימים לשמחה והרבינו ירוחם דכתב יכולה למחול היינו כדעת האומר דאף בבחור שנשא בעולה סגי בשלשה ימים וא"כ הרמ"א שהביא דברי הרי"ו בפשיטות צריך ישוב עכ"ל ודברי ב"ש צריכן ישוב כי הרי"ו הכריע להדיא כדעת האומרים דבחור באלמנה צריך ז' ימים לשמחה וכתב וכן נהגו ובאמת הך מילתא דכתב רי"ו דיכולה למחול כתב רי"ו אהך דאמרו חכמים שקדו על תקנת בנות ישראל ג' ימים בזה כתב רי"ו דיכולה למחול ומזה למד רמ"א דהוא הדין לאחר נשואין דיכולה למחול על שמחתה וברור דכוונתו על שמחת אכילה ושתיה דהוא דומה להכנה דקודם נשואין דכתב רבינו ירוחם דיכולה למחול אבל להתירו במלאכה מזה לא דיבר הרמ"א דעל זה אין לו ממה ללמוד מדברי רי"ו כלל דהוא לא דיבר רק מתקנת שקדו.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:14:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:14:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:14:1)

**מותר**
**לארס בכל יום חול וכו' אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת וכו'.** ואע"ג דאמרינן במסכת כתובות דף ה' ע"א על הך קושיא אלא מעתה יוה"כ שחל בשני בשבת לדחי התם אית ליה רווחא הכא לית ליה רווחא א"כ כשנשא באחד בשבת הוי ליה רווחא כמו ביוה"כ דמאי שנא וצריך להיות דהרמב"ם חושש לתירוץ הראשון בין טרדא דלנפשיה ובין טרדא דלאחרים והא דאמרינן בריש פרקין ותנשא באחד בשבת שאם היה לו טענת בתולים משכים והולך ומשני שקדו וכו' ולא משני גזירה שמא ישחוט בן עוף אפשר לומר דהא דאמרינן אית ליה רווחא היינו על סעודה שעושין בשעת בעילה כמ"ש התוס' דף ז' ע"א בד"ה והלכתא מותר לבעול וכו' ועיי"ש במהרש"ל ועיין בבית שמואל סימן (ס"ג) [ס"ד] ס"ק ד' ולזה אין טורח מרובה ולכך התירו לבעול באחד בשבת כי לא אמרו רק במוצאי שבת והוי כמו יוה"כ הנ"ל משא"כ נשואין דבעי הטרחה גדולה עד שתקנו חכמים שלשה ימים להכנה בזו ודאי כיון שהוא סמוך לשבת אסור אף דאית ליה רווחא קצת דשמא ישחוט בן עוף וא"כ אתי שפיר דקודם דאסקי אדעתין תקנת שקדו ליכא לשנוי שמא ישחוט בן עוף דהא אית ליה רווחא אבל השתא דמשני שקדו דצריך הכנה מרובה לפחות ג' ימים א"כ סמוך לשבת אסרוהו שמא ישחוט בן עוף. ומזה הטעם יש לתרץ הא דאמרינן דף ג' ע"ב ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ובשני לא יכנוס כדי שלא לעקור תקנת חכמים דשקדו לגמרי ומפני מה לא אמרו דיכנוס באחד בשבת דיותר יש לחוש לתקנת שאם מצא פתח פתוח שישכים לבי"ד שהוא חשש איסור מהך טעמא דשקדו שהוא רק תקנתא דידה והרשות בידה למחול ועיין ברא"ה לכתובות אבל לדברי רבינו ניחא דבאחד בשבת יש חשש חלול שבת.
**ומה** שהקשה בהגהת מיימוני איך אפשר למבעל בשבת הא אין ב"ד יושבין בשבת ואיכא אקרורי דעתא אפשר לומר דס"ל לרבינו הרמב"ם דכיון דליכא הפסק אלא יום אחד לא חיישינן לקירור הדעת ובשלישי לא תנשא משום שקדו וכן הוא בירושלמי מה בין שני לשלישי אין דומה משתהה יום אחד למשתהה שני ימים ואלו גם בשלישי אקרורי דעת לא בטלו חכמים תקנתם כמו שלא בטלו תקנתם בשני שלא נהגו לכנוס בשני רק בשלישי ליכא אקרורי דעת כיון שאין הפסק רק יום אחד לכך מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי דמחלו לתקנת שקדו ואקרורי דעת ליכא וביום ראשון לא כנסו משום בן עוף ואתי שפיר.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:14:2
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:14:2](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:14:2)

**ואפילו**
**בחולו של מועד אין נושאין נשים וכו'.** ולישא בערב הרגל מותר אם אין עושין הסעודה ברגל בלילה כמ"ש האחרונים. בשו"ע או"ח סימן תקמ"ו דסעודה ראשונה של נשואין אסור לעשותה ברגל ובזה מתורץ קושיית מהרש"א במסכת כתובות דף ז' ע"א דאמר רב פפא דבשבת אסור למבעל בתחילה וביום טוב שרי ואמר ליה רב פפי מה דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' והקשה מהרש"א דלמא הטעם דאסור בשבת דשמא ישחוט בן עוף וזה לא שייך ביו"ט דלפי מ"ש על כרחך מיירי דלא עביד סעודה דאי עביד סעודה הרי מערב שמחה בשמחה ועל כרחך דלא עביד סעודה וא"כ שפיר קשה מאי שנא בין יו"ט לשבת (ה).
**(ה)** אמר המגיה דודאי ליכא למימר דתקשי עדיין כיון דבשבת מותר לעשות סעודה בשעת בעילה יש לחוש שמא ישחוט בן עוף משא"כ ביו"ט דהוכחת הרב המחבר היא דעל כרחך אין עושין סעודה כלל בשעת בעילה דאם היה חיוב בזה היה אסור לישא בערב הרגל משום שאינו יכול לעשות סעודה בלילה וכיון דאינו חיוב גם בשבת אין עושין ועל כן לא חיישינן שמא ישחוט בן עוף.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:15:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:15:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:15:1)

**מקום**
**שאין בי"ד יושבין בו אלא בשני ובחמישי וכו' שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבי"ד.** ואף שהרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין פרק ה' הלכה ג' דהמוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו צד דיני נפשות וא"כ קשה דהא ודאי עזרא לא תיקן לישב בי"ד שני וחמישי רק בי"ד של שלשה אבל לא סנהדרין וא"כ מה מהני השכמת לבי"ד ואפשר לומר דהא דמוציא שם רע בעשרים ושלשה היינו באומר שיש לו עדים אבל באומר פתח פתוח מצאתי ואין לי עדים לא בעי בי"ד של כ"ג או י"ל כפירוש רש"י במתניתין ריש כתובות דע"י שיבוא לב"ד הקול יוצא ובודאי כל אימת דלא מצא בתולים הוא מכניף לבי"ד של כ"ג רק בשני וחמישי אף דאין יושבין קבועין רק בי"ד של שלשה מ"מ באין שם גם אנשים אחרים לפני הבי"ד ואיכא אינשי טובא הקול יוצא ובאין עדים ומעידין משא"כ בשאר ימים אף דהוא מכניף בי"ד של כ"ג מ"מ לא איכא בבי"ד אנשים אחרים ואין לו לזה המוציא שם רע קול להתפרסם אצל עדים.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:15:2
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:15:2](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:15:2)

**ומנהג**
**חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמח עמה חמישי וערב שבת ושבת ויוצא למלאכתו יום ראשון.** ואין להקשות לדעת האומרים דבחור שנשא אלמנה בעי ז' ימים לשמחה עיי"ש בשו"ע סימן (ס"ג) [ס"ד] וא"כ אסור בכל שבעה במלאכה למה נשאת בחמישי כיון דלא שייך שקדו משום ברכה לחוד לא תקנו כמבואר בגמרא דף ה' ע"א וכיון דבעי ז' ימים לא שייך שקדו כמו דלא שייך בבתולה כמ"ש התוס' דף ג' ע"א ד"ה אשה נישאת וכו' והמהרש"א הקשה כן דף ז' אף למאן דאמר ז' לברכה ושלשה לשמחה וס"ל דמ"מ אסור בכל ז' במלאכה וליתא דלמ"ד ז' לברכה וג' לשמחה מותר במלאכה כמ"ש הר"ן להדיא אך לאותן הפוסקים בבחור שנשא אלמנה ז' לשמחה תקשי וליכא למימר דמ"מ הטעם משום ברכה דאף דמשום ברכה לחוד לא תקנו מ"מ כיון דבאלמן שנשא אלמנה תיקנו משום שקדו לא זזה תקנה ממקומה בבחור משום ברכה דהא בגמרא דף ה' אמרינן מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא ביניהו אדם בטל ש"מ דלא אמרינן לא זזה תקנה ממקומה. וצריך לומר דודאי לולי טעם דשקדו לא חששו משום ברכה משום דיותר ראוי להרחיק נשואין מן שבת שלא יבוא לידי שחיטת בן עוף בסעודה של שמחה דשלשה ימים לשמחה וזה יותר עדיף מן ברכה אלא משום שקדו הניחו על מקומו משא"כ בשבעה ימי משתה דעכ"פ יהיה שבת אחד בכלל ז' ימי המשתה א"כ טעם דברכה עדיף וראוי לישא בחמישי (ו).
**(ו)** אמר המגיה לדברי הרב המחבר קושיית התוס' במקומה עומדת בדף ג' ד"ה אשה דהא בבתולה איכא נמי שבעה ימי משתה אף דליכא שקדו תנשא בחמישי משום ברכה ולמה אמרו דנישאת בכל יום ונראה דהרב המחבר הוצרך נמי לסיועת תירוץ ראשון כיון דבאלמן שנשא אלמנה תקנו משום שקדו תקנו נמי בבחור שנשא אלמנה אף דליכא שקדו עכ"פ משום ברכה תקנו רק שבא לתרץ דהא באלמן שנשא אלמנה אמרינן דאיכא בינייהו אדם בטל דליכא שקדו דלא חיישינן לברכה ועל זה מתרץ דהתם כיון דאיכא שלשה ימים לשמחה כדי שלא יבוא לידי שחיטת בן עוף והואיל וליכא נמי שקדו לא חששו משום ברכה משא"כ בבחור דאיכא שמחה ז' ימים ויש בלא"ה שבת בנתים אע"ג דליכא שקדו טעם דברכה עדיף כיון דתקנו כן באלמן שנשא אלמנה לא זזה ברכה ממקומה מה שאין כן בבתולה.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:17:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:17:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:17:1)

**אירסה**
**וכו' נותנים לה י"ב חודש מיום התביעה.** וכתב הבית שמואל סימן נ"ו ס"ק ב' הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש והרמ"ה ס"ל משעת אירוסין וכן פסק בשלטי גיבורים עכ"ל וטעות סופר הוא דבזה אין חולק דמשנה מפורשת היא כתובות דף נ"ז והם מיירי בבוגרת שנתארסה לאחר שעברו י"ב חודש לבגרותה דנותנין שלשים יום משעת אירוסין אע"פ שלא תבעו זה את זה ועל דברי שו"ע שאחר זה שכתב שלשים יום מיום התביעה צריך לציין דברי הב"ש דעליה קאי אבל בנערה אין כאן חולק כלל.


###### Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:18:1
[Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 10:18:1](https://torahapp.org/share/book/Benei%20Ahuvah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/10:18:1)

**כשם**
**שנותנין זמן לאשה וכו'.** הר"ן פרק אע"פ הוכיח דברי רבינו ז"ל מהא דפריך כתובות דף נ"ז לרב הונא דאמר נותנין לבוגרת שלשים יום מהא דתנן בנדרים דף ע"ג בוגרת ששהתה י"ב חודש ואם איתא כדעת הירושלמי דבחור שנשא אלמנה והיא תובעה אותו נותנים לו י"ב חודש משום דיכול לומר חיבתך עלי יותר מבתולה לישני ליה דמתניתין מיירי בבחור שנשא בוגרת והיא תובעה אותו אלא ודאי משמע דהוא גריר בתרה כדעת הרמב"ם עכ"ל וצריך פירוש לדבריו דהא אף אי רב הונא ס"ל כירושלמי ליכא לשנות דאיירי בבחור שנשא דהא קתני נמי במתניתין ובאלמנה שלשים יום ואי איירי בבחור א"כ גם בבחור שנשא אלמנה נותנין י"ב חודש לדעת הירושלמי (ז) וצ"ל דכוונת הר"ן היא כך דמנא לן להקשות דדלמא בהך דבחור שנשא אלמנה ס"ל לרב הונא דאינו יכול לומר חיבתך עלי כבתולה דאין צורך תכשיטין לאלמנה רק בבוגרת דהיא בתולה והיא אין לה זמן דכבר הכינה עצמה אבל בבעל לא שייך כן דאטו מי ידע דיקדש בוגרת א"כ חיבת בתולה עליו וצריך י"ב חודש ומנ"ל להקשות ארב הונא אלא ודאי הא דנותנים זמן לאיש הכל לפי האשה דאם אין לה זמן אף לו לית ליה זמן ולא מטעם הכנה רק דלא תלקה מדת הדין דהיא צריכה להנשא תיכף והוא יעכב אותה והנושא אשה ולא התנה אדעתא דהכי כנסה וא"כ אין חילוק בין בוגרת לאלמנה כלל דהכל תלוי בה אך כל זה אינו מספיק שיהיה הרמב"ם סותר דברי הירושלמי בקושיא קלושה כזו וצ"ע.
**(ז)** אמר המגיה עיין בספר פני משה פרק אע"פ שהקשה ג"כ כקושיית הרב המחבר על הר"ן והניח דברי הר"ן בתימה.