## Brit Moshe, Negative Commandments

###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:1:1
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:1:1)

**שלא (א) להלבין פני אדם מישראל כו'.** לכאורה יש לדקדק דאמאי כתב רבינו ז"ל פני אדם אמאי ל"כ פני ישראל והרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' דעות הל' ח' כתב המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ"ש ברבים אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל עכ"ל חזינן דל"כ פני אדם ורבינו שדרכו להלך בעקבותיו ואעפי"כ כתב כאן ובקיצור הסמ"ג שלו וגם ברמזיו פני אדם זה בודאי טעמא בעי. ונ"ל בס"ד דלפי מ"ש הפחד יצחק ז"ל במלת אדם וז"ל אדם כולל זכר ונקבה א"כ י"ל דמש"ה כתב רבינו פני אדם להורות דעל אשה ג"כ מוזהרינן שלא לביישה ואם באמת רבינו לזה כיוון אז ממילא מוכח דסובר דבמלת אדם נכלל נקבה ג"כ, ועי' בפחד יצחק אות נ' מלת נשואין בערכאות של עכו"ם ותראה משם דלא החליט לו דבר זה לגמרי וא"כ אמאי כתב באות א' לחלוטין כמו שכתבנו אבל בהנ"ל י"ל דבאות א' כבר ראה מ"ש רבינו כאן וע"כ הוחלט לו דבר זה לכלל וגם זה צ"ל דאת הא דאות נ' כתב מתחלה ואח"כ כתב את הא דאות א', עכ"פ מרבינו יש להוכיח דסובר כן וגם מסתבר לומר כן דמהיכא תיתי שלא מוזהרינן על אשה מלהלבין אותה וא"כ לכאורה קשה להיפך על הרמב"ם דמדוע ל"כ בלשון שיהא נכלל אשה ג"כ, אלא על הרמב"ם י"ל דסמך על מ"ש לפיכך צריך להזהר שלא לבייש ברבים בין קטן בין גדול דכיון דאפילו על קטן מוזהרינן ממילא מוכח דגם על אשה מוזהרינן דלא גרע מקטן, דל"ל דמד"כ בין קטן זה דוקא שלא לבייש ברבים אבל בעיקר הלאו שלא לבייש אפי' שלא ברבים לא מוזהרינן על קטן וגם ראי' לכאורה יש לזה מדל"כ את הא דקטן על עיקר הלאו ג"כ, אבל באמת זה אא"ל חדא דמהיכא תיתי לחלק ועוד י"ל דמש"ה כתב את הא דקטן גבי שלא לבייש ברבים לאשמעינן דגם על בושה דקטן אין לו חלק לעה"ב וא"כ ממילא י"ל בהרמב"ם כמו שכתבנו, וגם מה מאד יש ליישב בס"ד בזה מה שדקדקנו עוד ברמב"ם דמדוע בהל' חובל ומזיק פ"ג הל' ז' כתב וז"ל ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעה"ב עכ"ל אלמא דשם כתב כרבינו פני אדם וכ"כ ברמזי מצות שלו הנדפס בריש הרמב"ם דמדע רמז ש"ג וז"ל שלא להלבין פני אדם מישראל כו' א"כ מדוע השמיט בהל' דעות את זה, אבל בהנ"ל מיושב שפיר דבהל' דעות דסמך על הא דקטן ע"כ ל"צ למימר פני אדם לכלול גם אשה אבל ברמזיו ובהל' חו"מ כיון דל"כ שם מקטן כלום ע"כ כתב פני אדם לכלול גם אשה וא"כ ממילא יש להוכיח גם מהרמב"ם דסובר את הכלל הנ"ל, אבל הטור ז"ל חו"מ סי' ת"כ שכ' וז"ל כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לעה"ב וכ"כ הלבוש שם באמת בדבריהם צ"ע אי י"ל דסברו דבמלת אדם נכלל גם אשה, אבל בש"ע שם סעיף ל"ט כתב ממש כלשון הרמב"ם דהל' חו"מ א"כ גם מהש"ע יש להוכיח דסובר את הכלל הנ"ל אלא על הש"ע שם ק"ל דמדוע ל"כ דדוקא כשמלבין ברבים אז אין לו חלק לעה"ב אף שעל הרמב"ם הל' חו"מ ג"כ קשה קושי' זו אך על הרמב"ם י"ל דסמך על הל' דעות וכמו שכתבנו בספרי פני משה פ"ג מהל' חובל ומזיק הל' ז' עי"ש שהארכנו בזה אבל על הש"ע צ"ע, וא"כ ממילא לפי הנ"ל שפיר כתב רבינו פני אדם להורות דגם על אשה מוזהרינן מלהלבין:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:1:2
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:1:2)

אבל לכאורה ק"ל דמדוע השמיט רבינו דמוזהרינן מלהלבין אפילו את הקטן כמ"ש הרמב"ם ואי"ל דבאמת חולק בזה על הרמב"ם דע"ז גופא קשה דמנ"ל לחלוק ע"ז הא חזינן לענין בושת דחבלה דגם בקטן כשמכלימין אותו ונכלם חייב כמ"ש הגמרא ב"ק פ"ו ע"ב וכ"פ רבינו במ"ע ע' וכן פסקו הרמב"ם הל' חו"מ הלכה הנ"ל והטוש"ע סי' הנ"ל וא"כ גם על הלבנת בושת דברים מדוע לא נאמר דמוזהרינן גם על קטן, ובהשקפה ראשונה עלה ברעיוני די"ל דרבינו סובר דכיון דאזהרת בושת דברים ילפינן מולא תשא עליו חטא דכתיב אצל הוכח תוכיח כמ"ש רבינו וז"ל ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה וא"כ י"ל דבמי שמצווין בהוכח תוכיח בזה מצווין על ולא תשא עליו חטא אבל בקטנים דאינו מצווין בהוכח תוכיח דאפילו קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו כמו שפסק רבינו לקמן מל"ת ס"ה באמצע ד"ה המכבה והמבעיר ובמל"ת קמ"ח בסופו ובמל"ת רל"ד וכיון דלא מצווין בקטנים במ"ע דהוכח תוכיח כמו כן נמי לא מצווין עליהם במל"ת דולא תשא עליו חטא וע"כ השמיט רבינו קטנים, אבל אחר עיון קצת ראיתי דזה אא"ל דאל"כ היה קשה על הרמב"ם דהיכי סובר דגם על קטנים מוזהרינן מלהלבין את פניהם כמו שהוכחנו לעיל הלא גם הרמב"ם פסק פי"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ז דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, דבשלמא לפי מ"ש הב"ח ז"ל או"ח סי' שמ"ג על הא דהקשה הרהמ"ג ז"ל הל' מאכלות אסורות הלכה הנ"ל סתירה בהרמב"ם דבהל' מ"א מוכח דסובר דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ובפ' כ"ד מהל' שבת הל' י"א כתב דקטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כו' אין ב"ד מצווין להפרישו משמע דאם עבר על איסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו וגם הטור סי' הנ"ל הקשה על הרמב"ם כן ותירץ הב"ח דהרמב"ם מחלק בין קטן שהגיע לחינוך ללא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך באמת סובר דאם עבר על איסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו עי"ש שהאריך בזה נמצא לפי דבריו דבקטן שהגיע לחינוך באמת סובר הרמב"ם דמצווין בעשה דהוכח תוכיח וא"כ ממילא י"ל דבהל' דעות דיבר מקטן שהגיע לחינוך אבל רבינו כיון דסובר דאפילו בקטן שהגיע לחינוך ג"כ אין ב"ד מצווין להפרישו עי' היטב בכל המקומות שרשמתי בהא דינא דקטן אוכל נבילות ותראה דסובר כן וגם הב"י או"ח סי' הנ"ל כתב ג"כ בשם רבינו דס"כ באמת שפיר י"ל אליבא דרבינו דמשום דבקטנים ליתא עשה דהוכח תוכיח ע"כ ליתא גם אזהרת ל"ת דולא תשא עליו חטא, וכל זה י"ל לפום שיטת הב"ח הנ"ל אבל לשיטת הב"י או"ח סי' הנ"ל דסובר להרמב"ם דאפילו בקטן שהגיע לחינוך ג"כ אין ב"ד מצווין להפרישו אלא באיסור דאורייתא אם הניחו אביו לעבור אז ב"ד ממיחין בעד אביו באמת לפי שיטה זו הדרא הקושי' על רבינו לדוכתא דמדוע השמיט את הא דקטן דל"ל לפי שיטת הב"י כתירוצותינו הנ"ל כיון דמהרמב"ם מוכח דלא אמרינן כן אף דאפשר לדחוק ולומר גם לשיטת הב"י דמה דסובר הרמב"ם שב"ד ממיחין בעד אביו זה ג"כ מחמת עשה דהוכח תוכיח אבל אעפי"כ תו ל"ל דגם בקטנים מוזהרינן בעשה זו דאדרבה מדלא חייב ב"ד להפרישם מוכח דליכא עשה גבי קטנים והא דממיחין בעד אביו באמת מדרבנן הוא וא"כ הדרא הקושי' על רבינו. וע"כ נ"ל בס"ד ליישב כך דרבינו סמך בזה על מ"ש במ"ע ע' וז"ל אע"פ שהמבייש שאר העם פטור מן התשלומין מ"מ עון גדול הוא שהרי אפילו במקום תוכחה נצטוינו שלא לבייש שנ' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ואמרו חכמים במס' אבות פ"ג כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב עכ"ל וכיון דאע"פ וכו' שכ' רבינו קאי על מ"ש לעיל מיני' את הדין בושת דחבלה דחייב אפילו בקטנים כמ"ש רבינו שם וע"ז כתב דבבושת דברים פטור מלשלם בכל אדם חוץ מת"ח ואח"כ כתב את אע"פ כו' א"כ ממילא מוכח משם דגם בקטנים מוזהרינן על בושת דברים וע"כ השמיט כאן ודו"ק:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:1
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:2:1)

**שנאמר (ב) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכיחנו בדברים קשים עד שיהיו פניו משתנות כדדרשינן בערכין כו'.** נראה מרבינו דאפילו כשמוכיחו בינו לבין עצמו ג"כ מוזהר שלא לבייש כיון דעל תוכחה דבינו לבין עצמו כ"כ וא"כ צ"ל דמ"ש אח"כ ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה כוונתו דק"ו דשלא במקום תוכחה מוזהרינן שלא לבייש גם בינו לבין עצמו ומ"ש אח"כ אמרינן בב"מ כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב צ"ל דזה ענין בפ"ע וכוונתו בזה דהמלבין פני חבירו ברבים חמור יותר מהלבין פני חבירו בינו לב"ע דהמלבין בינו לב"ע עבר על לאו דלא תשא וגו' אבל יש לו חלק לעה"ב אבל המלבין ברבים מלבד דעבר על לאו דלא תשא אין לו חלק לעה"ב, וכ"מ מהרמב"ם הל' דעות הנ"ל מחודש א' מדכ' מכיון שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ"ש ברבים מוכח דשלא להלבין אפי' בינו לבין עצמו ג"כ מוזהרינן מלאו זה וא"כ עכצ"ל דג"כ סובר הפשט בהפסוק הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כמ"ש רבינו לומר לא תוכיחנו בדברים קשים כו' וכ"כ הדינא דחיי ז"ל דרבינו והרמב"ם קיימו בחדא שיטתא ומביא ראי' לזה גם מסה"מ מל"ת ש"ג שכ' וז"ל הזהיר שלא לבייש קצתנו את קצתנו וזהו הנק' מלבין פני חבירו כו' ומדל"כ ברבים מוכח דסובר כרבינו ולי"נ דגם מרמזיו הנ"ל מחודש א' יש להוכיח כן דגם שם ל"כ ברבים.


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:2
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:2:2)

אבל מרש"י עה"ת נראה בפי' דאזהרת לאו זה דוקא שלא להלבין ברבים מדכ' בפ' קדושים על ולא תשא עליו חטא וז"ל לא תלבין את פניו ברבים וכ"כ בערכין ט"ז ע"ב על מ"ש הגמ' מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו כו' יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא פירש"י ד"ה ופניו משתנין וז"ל שיוכיחנו ברבים להלבין פניו ומדכ' דבשעת תוכחה מוזהר דוקא שלא להלבין ברבים ממילא מוכח דגם שלא בשעת תוכחה לא מוזהר אלא שלא להלבין ברבים דהא בהא תליא כמובן, וגם הרבינו גרשום בערכין שם ש"ס ווילנא סובר כרש"י וכ"כ הסמ"ק ז"ל סי' קכ"ו וז"ל שלא להלבין פני חבירו ברבים אפילו דרך תוכחה דכתיב ולא תשא עליו חטא עכ"ל וכן נ"ל דיש להוכיח מהיראים ז"ל מדכ' סי' ל"ז וז"ל וצריך המוכיח להוכיח במקום שלא יתבייש חבירו דתניא בערכין יכול תהא מוכיחו אע"פ שפניו משתנות ת"ל לא תשא עליו חטא פי' תוכיחנו במקום שלא ישתנו פניו ולא יהי' לך חטא לביישו אבל אם לא תוכל להפרישו מן האיסור אא"כ תביישנו יש לך רשות לביישו ולהוכיחו כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב כו' עכ"ל ומדכ' במקום ול"כ בדברים ע"כ דכוונתו שלא יוכיחנו במקום רבים משום שיתבייש אלא במקום מוצנע בינו לבין עצמו כמובן, וגם מהחינוך ז"ל נראה בפי' דסובר כרש"י מדכ' מצוה ר"מ שלא לבייש אחד מישראל וזה העון יקראו ז"ל מלבין פני חבירו ברבים כו' והעובר עליה והלבין פני חבירו ברבים במזיד שלא מחמת עבירה על הענין שאמרנו עבר על מצות מלך אבל אין לוקה עליו לפי שאב"מ כו' עכ"ל ומדכ' וזה העון יקראו ז"ל מלבין פני חבירו ברבים והעובר עלי' ומלבין פני חבירו ברבים כו' עבר על מצות מלך כו' מוכח דסובר כרש"י ופליאה לי על המנ"ח ומהר"ם שיק ז"ל במצוה שם שלא דברו מזה דהרמב"ם והחינוך פליגי בלאו זה, וגם מהאלה מצות ז"ל נראה כרש"י מדכ' סי' ר"מ וז"ל שלא לבייש פני חבירו ברבים בתחלת התוכחות בדברים שבין אדם למקום שנא' ולא תשא עליו חטא וכן נ"ל דסובר הזוהר הרקיע ז"ל מל"ת מ"ג אות כ' מדכ' וז"ל מי שלבו מלאו ויצרו הסיתו לעשות עבירה לא תשא חטאו להוכיחו ברבים כדי לביישו וכן בגמ' ערכין ובספרא הוכח תוכיח יכול אפי' מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן אמרו חכז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב עכ"ל והדד"ח בתר דהביא את שיטות רש"י ורבינו כמו שכתבנו כתב וז"ל ולשון הזוהר הרקיע יש לו פנים לכאן ולכאן ואפשר משום דאיתא גם גירסא אחרת בהזוה"ר בדברים תחת ברבים ע"כ כתב הדד"ח כן אבל לי"נ דעכצ"ל דסובר כרש"י דאל"כ הי' קשה דהיכי כתב מכאן אמרו חכז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב הלא אי סובר כרבינו מדוע לא למדו חכז"ל מכאן דאפילו כשמלבין פני חבירו בינו לבין עצמו ג"כ אין לו חלק לעה"ב כיון דסובר דמהלאו זה למדו חכז"ל כמ"ש מכאן אמרו חכז"ל כו' אעכ"מ דסובר כרש"י וממילא צ"ל דעיקר כהגירסא ברבים ואת זה דהיכי למדו חכז"ל מכאן דאין לו חלק לעה"ב באמת צ"ע. וכיון שבררנו בס"ד דכל הני פוסקים סברו כרש"י א"כ ק"ל על רבינו והרמב"ם דמנא להו שבא להזהיר שלא להלבין גם בינו לבין עצמו ואי"ל דכיון שהם מפרשו את הגמ' דערכין כמ"ש רבינו יכול אפי' משתנין פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכיחנו בדברים קשים עד שיהיו פניו משתנות וע"כ למדו את שיטתם מגמ' דערכין דע"ז גופא קשה דמנא להו הכרח לומר הפשט בגמ' כן דילמא באמת הפשט בגמ' כמ"ש רש"י הנ"ל ואז אדרבא מוכח מגמ' דערכין כשיטת רש"י:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:3
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:3](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:2:3)

ונ"ל בס"ד דראייתם לומר כפשטם בגמ' כיון דהגמרא שם במ"ש יכול אפילו משתנין פניו קאי לפרש את הקרא דהוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ובמלת הוכח תוכיח נכלל החיוב כל מיני תוכחות תוכחות דברים שבין אדם לחבירו ושבין אדם למקום וגם נכלל כל גוונא תוכחות תוכחות שבצנעה ושבפרהסיא וכיון שנכלל במלת הוכח תוכיח כל מיני תוכחות א"כ עכצ"ל דמ"ש הקרא אח"כ ולא תשא עליו חטא כוונת הקרא לומר דבכל מיני תוכחות צריך ליזהר שלא תשא עליו חטא גם על חלק תוכחה בצנעה בדברים שבין אדם לחבירו וממילא צ"ל דמ"ש הגמ' יכול אפי' משתנין פניו קאי גם על חלק חיוב תוכחה בצנעה בדברים שבין אדם לחבירו וא"כ לכאורה קשה דבשלמא על חלק חיוב תוכחה שבפרהסיא דהיינו בדברים שבין אדם למקום קאמר הגמ' שפיר יכול אפי' משתנין פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא כיון דבחלק תוכחה זה איכא גוונא שיכול לביישו כשיוכיחלו ברבים ע"כ הזהיר הקרא ולא תשא עליו חטא לומר דבתחלה לא יוכיחנו ברבים אבל בחלק חיוב תוכחה שבצנעה בדברים שבין אדם לחבירו כיון דליכא בחלק זה שום פעם חיוב תוכחה ברבים אלא בצנעה כמ"ש רבינו והרמב"ם א"כ מה קאמר הגמרא יכול אפי' משתנין פניו כו' הלא בחלק זה לא משכחת שום פעם שילבין את פני חבירו כיון דבצנעה לפום שיטת רש"י לא מוזהר מלהלבין את חבירו, אעכצ"ל דהפשט בגמ' כמו שסברו רבינו והרמב"ם יכול שיוכיחנו בדברים קשים עד שיהא פניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכחינו בדברים קשים דלפירש"י צ"ל דלא תשא עליו חטא לא קאי אלא על חלק חיוב תוכחה דבפרהסי' דהיינו בדברים שבין אדם למקום וזה סברו רבינו והרמב"ם דאא"ל כיון דולא תשא עליו חטא קאי על הוכח תוכיח ובהוכח תוכיח נכלל כל גוונא חיוב תוכחות כהנ"ל וכיון דע"כ צ"ל הפשט בגמ' דערכין כרבינו והרמב"ם א"כ ממילא מוכח מגמרא דמוזהרינן מלהלבין אפילו בינו לבין עצמו וע"כ סברו רבינו והרמב"ם כן, ובקרבן אהרן ז"ל בפ' קדושים פרשה ד' על הא דאי' בספרא יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא וגו' כתב וז"ל כלומר הוכח תוכיח אותו כשלא תשא בשביל התוכחה חטא וזה כאשר מוכיחו ואין פניו משתנות שאינו מתבייש אבל אחר שפניו משתנות כבר שב וקיבל התוכחות ואי מוכיחו אח"כ מלבין פניו בחנם ונושא עליו חטא עכ"ל נראה מדבריו דגם בגמ' דערכין ל"ס הפשט לא כרבינו והרמב"ם ולא כרש"י כיון דהברייתא דגמ' היא הברייתא דספרא אבל עכ"פ זה מוכח מק"א שבעיקר הדין גם הוא סובר כרבינו והרמב"ם דגם בינו לבין עצמו מוזהר שלא לבייש פני אדם מישראל, וא"כ יש לפנינו בלאו זה שני שיטות שיטת רש"י ודעמיה דאזהרת לאו זה דוקא שלא להלבין ברבים ושיטות רבינו והרמב"ם דאזהרת לאו זה שלא להלבין אפילו בינו לבין עצמו והשני שיטות תליא בהפשט דגמ' דערכין הנ"ל, ונ"ל די"ל דרש"י לשיטתו דסובר דבשעת תוכחה מותר אפי' לקללו ולהכותו כמ"ש לעיל מל"ת ה' מחודש ג' ע"כ סובר הפשט בגמ' דערכין שלא להלבין ברבים דוקא כיון דבינו לבין עצמו באמת מותר אפילו להכותו ולקללו אבל רבינו והרמב"ם דסברו דאפילו בשעת תוכחה אסור לקללו ולהכותו כמ"ש במל"ת ה' מחודש ג' א"כ לפי שיטתם שפיר מפרשו הגמ' דערכין שלא יוכיחנו בדברים קשים כהנ"ל ודו"ק:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:4
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:2:4](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:2:4)

אבל לכאו' נ"ל דגם בין רבינו להרמב"ם יש חילוק בחלק דברים שבין אדם לחבירו לדינא דלהרמב"ם כיון שכ' המוכיח חבירו תחלה כו' א"כ עכ"מ דסובר דבדברים שבין אדם לחבירו ג"כ דוקא מתחלה מוזהר שלא לביישו אבל אם לא חזר בו אז באמת שרי להכלימו בסתר עי' בלח"מ שם אבל רבינו שהשמיט תיבות תחלה בחלק שבין אדם לחבירו נראה דסובר דבדברים שבין אדם לחבירו אסור להכלימו אפילו בסתר לא בתחלה דוקא אלא אפי' אם לא חזר וכל זה י"ל לפי הפשט שהביא הלח"מ שם שהרמב"ם סובר דבדברים שבין אדם לחבירו אם לא חזר ג"כ שרי להכלימו בסתר וע"כ כתב תיבות תחלה ולפי"ז באמת י"ל דיש חילוק גם בין רבינו והרמב"ם כמו שכתבנו, אבל לפי מ"ש המעשה רוקח ז"ל על הרמב"ם שם וז"ל ומבואר הוא דכוונת רבינו שבתחלת הדברים לא ידבר אליו קשות כי אם רכות ובתוך הענין אף אם ידבר איזה דיבור קשה לפי צורך הענין לא יזיק שלא יכלים כ"כ מאחר שדיבר עמו מתחלה רכות אבל ה"ה נמי דלא הותר מעולם להכלימו להדיא חלילה עכ"ל ולפי פשטו באמת רבינו והרמב"ם לא פליגי מידי וא"כ ממילא י"ל דע"כ ל"כ הדד"ח שגם בין רבינו והרמב"ם איכא חילוק משום דסובר הפשט בהרמב"ם כהמעשה רוקח וא"כ לפי"ז אין לפנינו שום פלוגתא בלאו זה אלא השני שיטות הנ"ל, ולענין הלכה נ"ל דיש להוכיח מהש"ע חו"מ סי' ת"כ סעיף ל"ט כרבינו והרמב"ם מדכ' המחבר וז"ל וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעה"ב ומדל"כ תיבות ברבים מוכח דפסק כמו שכתבנו ועי' לעיל מחודש א' מה שהנחנו על הש"ע זה בצ"ע:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:3:1
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:3:1)

**אמרינן (ג) בב"מ נ"ח ע"ב כל המלבין פני חבירו ברבים כו'.** וראיתי בספר אחד פירוש על קיצור הסמ"ג שהניח בתימא על רבינו דמדוע הביא את זה בשם הגמ' דב"מ ולא בשם משנה ערוכה אבות פ"ג ולי תמוה על תמיהתו דהיאך לא ראה שרבינו הביא תיכף אח"כ גם את זה וכן לא יכנה שם לחבירו ודבר זה ליתא במשנה דאבות אלא בגמ' דב"מ וע"כ כתב רבינו אמרינן בב"מ כו' וראי' לדברינו שכנים הם בכוונת רבינו דלקמן במ"ע ע' כתב רבינו וז"ל ואמרו חכמים במס' אבות כל המלבין פני חבירו כו' חזינן מהתם דלא נעלם חלילה מרבינו המשנה דאבות אלא כיון דהתם לא דיבר רק מכל המלבין כו' ע"כ הביא שם את זה בשם המשנה דאבות אבל כאן שדיבר גם ממכנה שם שליתא באבות ע"כ הביא את הכל בשם הגמ' דב"מ וזה אצלי דבר ברור שכוונתי בס"ד בכוונת רבינו בזה:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:4:1
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:4:1)

**וכן (ד) לא יכנה אדם שם לחבירו שהוא בוש ממנה כו'.** כ"כ גם הרמב"ם העתקתי לעיל מחודש א' והדד"ח כתב ע"ז וז"ל גם זה בפ' הזהב ואמרינן תו התם ולא יספר דבר לפניו שהוא בוש ממנו וכתבו הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר והרב המחבר ז"ל [כוונת על רבינו] לא חש לכתבו דמלתא דפשיטא הוא אבל תמהני בין על הרמב"ם ז"ל בין על המחבר ז"ל שסתמו דבריהם וכתבו כן לא יכנה אדם שם לחברו שהוא בוש ממנו ולא ביארו שאפילו שחבירו אינו בוש ממנו אם הוא מכוון לביישו אסור דבגמ' פ' הזהב מקשינן מכנה היינו מלבין ומתרצינן אע"ג דדש ביה בשמיה ופירש"י ז"ל דדש ביה כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו משתנות ומ"מ זה להכלימו נתכוון כו' עי"ש מה שתירץ כי תירוצו דוחק אצלי ואי הוי ראה מ"ש המרש"ל ז"ל בביאורו כאן לא הי' הקשה כלום דז"ל המרש"ל וכן לא יכנה כו' בוש ממנו פירוש לאפוקי כינוי שאין בו שום ביוש וקלון אבל לא בא לאיפוקי כשאינו מתבייש בו דמותר דהא בגמרא מקשה היינו מלבין ומתרץ דדש ביה פירש"י היינו דהורגל כבר בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומ"מ זה להכלימו נתכוון אלמא דלא בעינן שתתבייש עכ"ל ול"נ בס"ד דמ"ש רבינו וכן לא יכנה אדם שם לחברו שהוא בוש ממנו כוונתו במלת שהוא שזה המכנה הי' בוש בשם זה אע"ג שהאדם שהוא מכנה אינו בוש בו משום דדש ביה כמ"ש הגמרא אפ"ה כיון שזה מכוון להכלימו בשם זה והראי' דלהכלימו מכוון דהא אי הוי מכנין אותו בשם זה הי' בוש בו וע"כ אסור לו לכנה בשם זה גם את חברו אע"ג דדש בו וכן יש לפרש את הרמב"ם ולפי פירוש זה הוי ממש דברי רבינו והרמב"ם כהגמ' דהזהב וכפירש"י שם ול"ק קושיות הדד"ח כמובן. ומ"ש רבינו אבל בדברי שמים כו' ומחרפין ומקללין אותו כו' גם הרמב"ם הנ"ל כ"כ אבל לכאורה יש לדקדק דמדוע לא כתבו גם ומכין אותו כיון דמיירי ברשע גמור שאינו רוצה לקבל תוכחה בודאי דלכ"ע שרי גם להכותו כהנ"ל מל"ת ה' מחודש ה' דלרשע גמור לכ"ע שרי לשנאותו אפילו בלב וא"כ אמאי לא כתבו דגם להכותו שרי אבל אח"כ ראיתי בס' מטה אפרים על הרמב"ם הל' דעות שכבר עמד בזה על הרמב"ם וכתב וז"ל ואפשר לענ"ד דרבינו ז"ל ס"ל שההכאה אינו מענין התוכחה דמסתמא התוכחה הוא בדברים ואין כל אדם רשאי להכות אלא ע"י רשות ב"ד שההכאה אינו אלא ע"י ב"ד דוקא ואע"פ שאם הכאו אינו עובר על לאו מ"מ אינו רשאי עכ"ל וא"כ גם על רבינו י"ל כן:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:5:1
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:5:1)

ולענין מלקות לא גילה רבינו את דעתו הטהורה בלאו זה אבל ראיתי בדד"ח שכ' בדעת רבינו וז"ל אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ"ל וגם הרמב"ם כתב שאין לוקין ול"כ שום טעם אבל החינוך כתב הטעם כמ"ש הדד"ח וא"כ בודאי דמהחינוך למד לומר גם ברבינו כן אבל לכאורה צריך להבין דמדוע לא נאמר דבדבורו עבד מעשה אלא החינוך לשיטתו דפסק במצוה תקצ"ו דלא אמרינן עקימת פיו הוי מעשה אלא דוקא גבי חוסם בקול עי"ש ע"כ כתב שפיר דלא הוי מעשה אבל לפי מה שכתבנו לעיל מל"ת ה' מחודש ב' דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה א"כ קשה על הדד"ח דילמא באמת סובר רבינו דלוקין על לאו זה דבשלמא הרמב"ם ג"כ שפיר פסק דאין לוקין דלשיטתו אזיל דסובר ג"כ כהחינוך דעקימת פיו לא הוי מעשה כהנ"ל במל"ת ה' אבל אליבא דרבינו היכי כתב דאינו לוקין דילמא באמת לוקין דכמ"ש הביאור הנ"ל מל"ת ה' בדעת רבינו דלוקין על לאו דלא תנסו כיון דבעקימת פיו עביד מעשה א"כ מדוע לא נאמר גם בלאו זה כן וגם מדלא כתב רבינו גם כאן דאין לוקין כמ"ש במל"ת ה' גם זה מורה דסובר כן אלא לפי מה שכתבנו במל"ת ה' בשם הדד"ח דגם בלאו דלא תנסו סובר בדעת רבינו דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ א"כ עכצ"ל דהדד"ח ל"ס בדעת רבינו כהביאור דעקימת פיו הוי מעשה ע"כ כתב גם כאן שפיר אליבא דרבינו דאין לוקין אבל לפי מה שבררנו בס"ד במל"ת ה' דעיקר בזה כהביאור באמת י"ל דגם בלאו זה סובר רבינו דלוקין:


###### Brit Moshe, Negative Commandments 6:5:2
[Brit Moshe, Negative Commandments 6:5:2](https://torahapp.org/share/book/Brit%20Moshe/s/Negative%20Commandments/r/6:5:2)

וכיון שדבר זה שכתבנו אליבא דרבינו במל"ת ה' כלל גדול היא ע"כ אדבר עוד הפעם מזה דלכאורה יש להקשות על כלל ?ת ממ"ש רבינו במ"ע נ"ה וז"ל המוציא שם רע כו' ונמצא הדבר שקר לוקה שנא' כי הוציא שם רע וגו' ויסרו אותו ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך עכ"ל ואי נאמר דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה א"כ קשה אמאי קאמר דמש"ה לוקין על מוציא שם רע משום שנא' ויסרו אותו הלא גם אי לא הוי כתיב ויסרו אותו ג"כ הי' לוקין כיון דבעקימת פיו עביד מעשה דבשלמא הגמ' כתובות מ"ו ע"א דלמד מויסרו אותו דלוקין י"ל דאזיל למ"ד דעקימת פיו לא הוי מעשה עי' רש"י שם מ"ה ע"ב ד"ה והוא שבעל שכ' וז"ל ומלקות דמוציא שם רע חידוש הוא מויסרו אותו נפקא כו' וכשתעיין היטב בגמרא שם תראה דרש"י כתב את זה למ"ד דלאו שאב"מ אין לוקין וגם צ"ל דסובר דעקימת פיו לא הוי מעשה וא"כ לר' יוחנן דסובר בתמורה ?נ' ע"א דעקימת פיו הוי מעשה באמת י"ל דלא משום ויסרו אותו לוקין במוציא שם רע וא"כ לפי"ז אי נאמר דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה אמאי אמר דמשום ויסרו אותו לוקין אעכצ"ל דל"ס כר"י דתמורה דעקימת פיו הוי מעשה וא"כ נסתר כללינו הנ"ל במל"ת ה' אליבא דרבינו, אבל אחר עיון קצת ראיתי דל"ק מידי דהתוס' כתובות מ"ה ע"ב ד"ה ר' יהודא הקשה דלר"י דלאו שאב"מ לוקין עליו אמאי צריך ויסרו אותו ותירץ בשם הרשב"א וז"ל דאי לא כתיב ויסרו לא הוי מוקמינן לא תלך רכיל לאזהרה דמוציא שם רע אבל השתא דשמעינן דלקה מויסרו אותו אנו צריכין למצוא אזהרה מוקמינן ליה לאזהרה דלא ענש אלא א"כ הזהיר עכ"ל וא"כ ממילא י"ל גם אליבא דרבינו כן וגם נ"ל בס"ד דעכצ"ל דרבינו סובר כתירוצו של רשב"א דאל"כ הי' סתירה בדבריו דאת זה בררנו לעיל בס"ד במל"ת ה' בראיות ברורות דרבינו סובר כר' יוחנן דתמורה וממ"ע נ"ה נראה דל"ס כן אעכ"מ דסובר כתירוצו של הרשב"א וא"כ ממילא כללינו הנ"ל במל"ת ה' עולה יפה וגם כאן באמת י"ל דסובר רבינו דלוקין ודלא כהדד"ח, אבל כשמעיינין שפיר ברבינו כאן נראה בפירוש דאפילו לפי כללינו הנ"ל מל"ת ה' סובר כאן דאין לוקין דכיון דאת זה שלא להלבין פני אדם מישראל כתב רבינו דמק"ו גמר דמה במקום תוכחה הקפידה תורה שלא לבייש ק"ו שלא במקום תוכחה וכיון דמק"ו גמר ממילא ידעינן דאין לוקין עליו כיון דאין עונשין מה"ד וע"כ לא דיבר רבינו ממלקות כאן כלום וא"כ לפי"ז הדין של הדד"ח דאין לוקין על לאו זה אמת אבל לא מטעמו כמובן. כלל היוצא לנו מלאו זה דמוזהרינן שלא לבייש שום נברא בין איש בין אשה בין גדול בין קטן ואי דוקא ברבים או אפילו בינו לבין עצמו תליא בפלוגתא דרבינו והרמב"ם ורש"י הנ"ל ולדינא בררנו דמש"ע נראה כרבינו והרמב"ם דבינו לבין עצמו ג"כ מוזהרינן אבל בזה ליכא פלוגתא דלכ"ע מוזהרינן שלא לבייש שום נברא וכ"כ העיר מקלט ז"ל סי' רמ"ב וז"ל ובכלל זה הוא נלמד במכ"ש שלא לבייש שום נברא ברבים ומי שעבר תיקונו לצום מ' יום וילקה בכל יום ויתודה כל ימיו ויבקש ממנו מחילה ברבים ויתגלגל בחרולים ערום עכ"ל. העתקתי להראות גודל עון זה כדי שלא יהא קל בעיניך לבייש אפילו קטנים דשום נברא כתב וגם שלא תאמר דמ"ש הרמב"ם הנ"ל מחודש א' שלא לבייש בין קטן בין גדול כוונתו קטן בנכסים או גדול בנכסים כהס"ד דגמרא ב"ק פ"ו ע"א דמעיר מקלט שכ' שום נברא באמת מוכח דכוונת הרמב"ם על קטן ממש וממילא כל דברינו הנ"ל במל"ת זו עולים יפה בס"ד והשם יתעלה יצילנו מלאו זה ומכל הלאוין ומה שפגמנו יעזרינו לתקן בגלגול זה בגופין שלנו וגם יעזרינו לקיים את כל מצותיו בשמחה בנפש חפצה ויאיר עינינו בתורתו הקדושה לחדש חדושין דאורייתא לאמיתה של תורה ויזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות בלתי לד' לבדו בלי שום פנוי' כלל וכלל בלי פירוד אפילו רגע אחת אמן כן יהי רצון: