## Cassuto on Exodus Chapter 1

###### Cassuto on Exodus 1:1:1
[Cassuto on Exodus 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:1:1)

**חלק א: השעבוד והשחרור** (א'–י"ז)
**פרשה ראשונה: השעבוד** (א', א'–כ"ב)
**פיסקה ראשונה: בני ישראל נעשים לעם** (פס' א'–ז')
פיסקה זו, פתיחת הפרשה והספר, מתארת בקצרה כיצד נעשתה משפחת האבות לעם רב ועצום. היא משמשת מעין מעבר מס' בראשית לס' שמות. ובאה כאילו לקשור את שני הספרים זה בזה.


###### Cassuto on Exodus 1:1:2
[Cassuto on Exodus 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:1:2)

**ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב**, כלומר: אלה הם אפוא (זוהי משמעות וי"ו החיבור במלה **ואלה**) שמות של בני ישראל שכפי המסופר כבר בספר בראשית ירדו מצרימה עם יעקב אביהם. ומן הראוי היה להביא את שמותיהם כאן, בהקדמה לתיאור המאורעות הגדולים שייזכרו להלן, כשם שמן הראוי להקדים לכל תיאור של פעולה המונית כבירה, כגון מלחמה, מהפכה, הגירה, וכאלה, את שמות ראשי הצבאות או המפלגות או הקבוצות שלקחו חלק באותה פעולה. בניו של יעקב, "השבטים" כמו שמכנה אותם המסורת היהודית, כלומר אבותיהם של שבטי ישראל, הם שנים עשר, מספר שהיה רגיל בסידורן של האמפיקציוניות או איגוד השבטים.1 ידועים שנים עשר נשיאי ישמעאל ושנים עשר בניו של נחור, וכנראה אף איגודם של אלופי אדום היה מתחילתו מסודר על מספר זה. השיטה משתקפת גם בסדר תולדות בני נח שבבראשית י'. וגם במערב אנו מוצאים דוגמתה. די להזכיר את האמפיקציוניה היוונית של דלפוס, שכללה אף היא בעיקרה שנים עשר שבטים. אבל בני יעקב לא ירדו מצרימה לבדם; הכתוב חוזר על הפועל **בוא** שבמלה **הבאים** ומוסיף: **איש וביתו באו**, כלומר: כל אחד ואחד בא עם בני משפחתו. ובזה נפתחת הדרך לציון מספרם הכללי של יורדי מצרים בפס' ה'. שמות השבטים מסודרים בצורה הרמונית, בשלוש סדרות. המסומנות על ידי השימוש בוי"ו החיבור. תחילה באים ארבעת בניה הראשונים של לאה: **ראובן שמעון לוי ויהודה**; אחר כן, בסדרה השניה, שני הבנים האחרונים שילדה לאה לאחר שעצרה מלדת, ואתם הבן האחרון של רחל (הראשון יוסף, היה כבר במצרים): **יששכר זבולון ובנימין**; ולבסוף, בסדרה השלישית, שני הזוגות של בני השפחות: **דן ונפתלי, גד ואשר**.


###### Cassuto on Exodus 1:5:1
[Cassuto on Exodus 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:5:1)

אחר שמות השבטים שירדו מצרימה את יעקב בא מספרן הכללי של כל נפשות בית יעקב: **ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש**, אם יחשבו כל יורדי מצרים **ויוסף** אתם, בנה הגדול של רחל אשר כבר **היה במצרים**. מספר זה, מספר שבעים, רגיל לציין את שלמותה של משפחה מבורכת בפריה ורביה, וזה גם במסורת העתיקה הקודמת לישראל וגם במסורת הישראלית. בני כנען, כפי מה שידוע לנו מתוך כתבי אוגרית, היו מספרים על שבעים בני האלים, והמסורת הישראלית מדברת על שבעים בניו ובני בניו של נח, ואחר כך על שבעים בניו של ירובעל־גדעון ועל שבעים בניו של אחאב. וכך היתה משפחתו של יעקב שלמה במספר בניה. וכשם שהאומות בעולם הרחב הן שבעים, לפי ברא' י', כך בני ישראל הם שבעים: הם מעין עולם קטן המקביל לעולם הגדול. מיקרוקוסם מקביל למקרוקוסם.


###### Cassuto on Exodus 1:6:1
[Cassuto on Exodus 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:6:1)

עוד דבר: כשם שהלכו והתרבו בני נח לרוב מאד, ומשבעים נפש נעשו מיליונים, כך גם בני ישראל הלכו והתרבו לרוב מאד. אמנם הלכו כל יורדי מצרים זה אחר זה בדרך כל הארץ, **וימת יוסף וכל אחיו וכל דור ההוא**, אבל חיי המשפחה נמשכו והתרחבו. במשך הזמן, באותם הימים השקטים שאין הכתוב מספר עליהם בפרטות. מבעד למסך הערפל המכסה והמעלים מעינינוּ את תולדות הדורות שעברו, התרבה והתרחב היקף המשפחה כיד ה' הטובה עליה. הברכה הקדומה שבה נתברך העולם הגדול, פרו ורבו ומלאו את הארץ, בדברי האלהים לאדם הראשון ולנח (ברא' א', כ"ח; ט', א') ונתאשרה במיוחד לאברהם אבי העולם הקטן (י"ז ב'־ו'), נתקיימה במילואה ובמידה יתירה בבני ישראל במצרים:


###### Cassuto on Exodus 1:7:1
[Cassuto on Exodus 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:7:1)

**ובני ישראל** לא בלבד **פרו** אלא גם **וישרצו**; לא בלבד **וירבו** אלא גם **ויעצמו**; **במאד מאד** כמו שנאמר לאברהם; **ותמלא הארץ אתם** כמו שנאמר לאדם ולנח. ומתוך זה מתברר מעכשיו כיצד זכו בני ישראל להיקרא בשם עם, בפעם הראשונה, בפס' ט'.


###### Cassuto on Exodus 1:7:2
[Cassuto on Exodus 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:7:2)

הלשונות של פריה ורביה הבאות בפסוק זה הן שבע, כמספר המורה על השלמות: א) **פרו**; ב) **וישרצו**; ג) **וירבו**; ד) **ויעצמו**; ה) **במאד**; ו) **מאד**; ז) **תמלא הארץ אתם**. יש כאן רמז לשלמות ולהרמוניה, המתכוון להורות שכל מה שהתרחש התרחש לפי רצונו של האלהים ולפי תכניתו המחושבת מראש.


###### Cassuto on Exodus 1:8:1
[Cassuto on Exodus 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:8:1)

**פיסקה שניה: שני השלבים הראשונים של השעבוד** (פס' ח'–י"ד)
ואולם הצלחה זו ופוריות זו עוררו קנאה ושנאה וחשש, ביחוד לאחר שנשתנה מצב המלוכה **ויקם מלך חדש על מצרים**, אולי בן לשושלת שונה מן השושלת שמלכה בימי ירידת מצרים, מלך **אשר לא ידע את יוסף**, ולפיכך לא היה קשור בישראל קשרי הכרת טובה על מה שעשה יוסף בעד מצרים. מי היה מלך זה, לא דאגה התורה להגיד. אינה באה לכתוב היסטוריה, אלא תיאור שיריי, ואינה פונה אל המלומדים, אלא אל עם שלם; והדייקנות ההיסטורית בפרטים אינה מתאימה לשירה הפונה אל לבו של העם. רק מתוך מה שייאמר להלן על ערי המסכנות נוכל להבין, בעקיפין, מי הוא המלך שאליו מתכוין הכתוב. כמו שייראה להלן מתוך כמה הוכחות שונות, יש להניח שהיתה לפני התורה שירת עלילה על שעבוד בני ישראל במצרים ועל שחרורם משם. וכמה מן התכונות של השירה האפית הקדומה השאירו את עקבותיהן בסיפור שבספר שמות.


###### Cassuto on Exodus 1:9:1
[Cassuto on Exodus 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:9:1)

גם הפסוקים הבאים, **ויאמר אל עמו** וגו', מנוסחים לפי דרכי השירה ובהתאם לתפיסתו של העם. התהליך המסובך של שינוי המדיניות בחיי החברה מתואר כאן בצורה של שיחה פשוטה בין המלך ובין עמו. פותח המלך בקביעת עובדה: **הנה עם בני ישראל**, הנמצא בתוכנו והמתרבה משנה לשנה, כבר הוא **רב ועצום ממנו**. יש בדברים אלו, כמובן, משום הפרזה, אבל הפרזה זו מובנת מתוך השנאה והאימה. וכיוצא בזה מספרת התורה על שונא אחר של עם ישראל. בלק מלך מואב (במד' כ"ב, ו': כי עצום הוא ממנו). מבחינה ספרותית, באות המלים **רב ועצום** לקשור את תחילת פיסקה זו בסיום הקודמת, שבו כתוב **וירבו ויעצמו**.


###### Cassuto on Exodus 1:10:1
[Cassuto on Exodus 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:10:1)

אחר קביעת העובדה, עובר המלך להסיק ממנה מסקנה. **הבה נתחכמה לו**: יש לנו אפוא להתחכם נגדו, למצוא תחבולה מחוכמת **פן ירבה** עוד יותר ממה שהוא עכשיו, ויביא עלינו אסון: והיה, **כי תקראנה מלחמה**, כלומר אם תקרה מלחמה (הסיומת ־נה במלה **תקראנה** באה כנראה לשם חיזוק הפעולה כמו בערבית ובאוגריתית). יתחבר עם זה רב ועצום אל האויב, **ונוסף גם הוא על שנאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ**, כלומר (עי' הרמב"ן) שיעלה ממצרים מבלי שתהיה בידנו האפשרות להינקם בו כרצוננו.


###### Cassuto on Exodus 1:11:1
[Cassuto on Exodus 1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:11:1)

מפני חשש זה קמו המצרים **וישימו עליו** על עם ישראל **שרי מסים**, כלומר מינו עליו פקידים או נוגשים שיכריחו אותו לעבוד עבודה של מס עובד, **למען ענותו בסבלותם**, כלומר להתיש את כוחו על ידי סבל העבודה, כדי שלא יוסיף להתרבות. ועם ישראל עבד כפי מה שהוטל עליו, **ויבן ערי מסכנות לפרעה**. ערי מסכנות: כלומר ערים משמשות מחסנים, כמו שיוצא ברור מדה"ב ל"ב, כ"ח: ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר (המלה מסכנות שאולה מן הלשון האכדית). והכתוב מזכיר את הערים האלה בשמותן: **את פתם**, במצרית, Pr 'tm, Πάτουμος אצל הרודוטוס, כלומר "בית האל אתם", היום תל רִתִבֶּה, בדלתּה; **ואת רעמסס**, במצרית Pr R'mss, בית רעמסס, היא צוען מצרים. החקירה הארכיאולוגית במקום שתי הערים הוכיחה שהן נבנו (או ביתר דיוק חזרו ונבנו) בימי רעמסס השני. במאה הי"ג לפסה"נ. על שם מלך זה נקראה אז עיר רעמסס שנעשתה לבירתו, וכנראה הוא המלך שאליו מתכוון הכתוב. כן מתארת התורה את תחילת השעבוד. את השלב הראשון של העבודה שבה עינו המצרים את ישראל. אולם, מוסיפה היא מיד שכוונתם לא הצליחה:


###### Cassuto on Exodus 1:12:1
[Cassuto on Exodus 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:12:1)

ככל אשר היו מנסים לענות את ישראל ולהתיש את כוחו, כך היה ישראל הולך ומתרבה יותר ויותר: **וכאשר** (וי"ו הניגוד) **יענו אותו, כן ירבה וכן יפרץ**. מלך מצרים אמר **פן ירבה**, אבל מלכו של עולם אמר **כן ירבה** (ניגוד זה הוא פשוטו של מקרא, ולא רק דרש). ובאותה מידה הלכה וגדלה גם דאגתם של מצרים: **ויקוצו מפני בני ישראל**. גם הפעם בא ביטוי דומה למה שנאמר על מואב: ויקץ מואב מפני בני ישראל (במד' כ"ב, ג'), וכנראה ההקבלה בין שני העניינים מכוונת בכתוב.2


###### Cassuto on Exodus 1:13:1
[Cassuto on Exodus 1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:13:1)

מכיון שהנסיון אינו מצליח בידם של המצרים, ואין העבודה מתישה את כוחם של בני ישראל, מוסיפים המצרים להכביד את העול, ומגיעים לשלב השני של השעבוד. בשלב הראשון העבודה היתה עבודה סתם; עכשיו נעשה היא עבודת־פרך: **ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך**, כלומר בעבודה מפרכת את הגוף וממררת את החיים.


###### Cassuto on Exodus 1:14:1
[Cassuto on Exodus 1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:14:1)

נאמר כאן **וימררו את חייהם** כדי להכין מעכשיו מה שייאמר להלן על טכס חג השחרור (י"ב, ח'): על מררים יאכלהו. המצרים מיררו את חייהם של בני ישראל **בעבדה קשה בחמר ובלבנים** (הבי"ת השימושית שבמלה **בעבדה** תלויה בפועל **וימררו**, וזו שבמלים **בחמר ובלבנים** תלויה במלה **עבדה** שלפניה), **ובכל** מיני **עבדה בשדה, את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך**, כלומר יחד עם יתר העבודות שהעבידום בהן בפרך. המלים משורש **עבד** חוזרות זו אחר זו בפסוקים אלו כהכאות בפטיש. והמלה **פרך**, החוזרת אף היא פעמיים, באה כעין הד המחזיק והמעמיק את הרושם: **ויעבדו** מצרים את בני ישראל **בפרך** וימררו את חייהם **בעבדה** קשה בחמר ובלבנים ובכל **עבדה** בשדה, את כל **עבדתם** אשר **עבדו** בהם **בפרך**. חזרות אלו הן שבע במספר; גם כאן, כמו בפיסקה הקודמת, באות המלים העיקריות של הפיסקה **שבע** פעמים.


###### Cassuto on Exodus 1:15:1
[Cassuto on Exodus 1:15:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:15:1)

**פיסקה שלישית: פקודת פרעה למילדות** (פס' ט"ו–כ"א)
גם השלב השני לא הועיל: עדיין היה עם ישראל מתרבה והולך. ואז עבר מלך מצרים אל שלב שלישי. מכיון שראה שאי אפשר להתיש את כוחם של ישראל בעקיפין, גמר בלבו לשים קץ לעצמתם במישרים. עוד לא העז לגזור גזירה על כך בפרהסיה, והשתדל להשיג את מבוקשו בצנעה. הטיל הוא על המילדות את הפקודה להמית את ילדי ישראל הזכרים. כמובן עליהן להמיתם בסתר. באופן שלא ירגישו ההורים והקרובים בדבר, ויחשבו שהילד מת מאליו לפני צאתו לאור העולם או בשעת לידתו. כל עניין המילדות מנוסח אף הוא לפי שיטה פיוטית, בהתאם למה שחביב על לב העם. שיחות כאלה בין המלך הגדול, הנערץ בעיני המצרים כאלהות, ובין המילדות העבריות (**ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות** וגו'), אינן ניתנות להתנהל בצורה זו כפשוטה וכמשמעה. אבל הרושם שהסיפור מעורר בלבו של הקורא או של השומע נגרם דווקא הודות לצורתו הפיוטית ולפשטות תיאורו. בתואר **העבריות** הניתן כאן למילדות בא בפעם הראשונה בספר שמות הכינוי **עברי**, העתיד לחזור עוד כמה פעמים בהמשך הסיפור. אין כאן המקום לדון בבעיה המסובכת של היחס שבין כינוי זה ובין הכינויים הדומים ביתר לשונות המזרח (**חַ'בִּרֻ** או **ח'פּר** באכדית, **עפר** באוגריתית ובמצרית), המורים על מעמד מסויים של בני אדם בחברה. די יהיה, לשם הבנת הכתוב על בוריו, לשים לב אל פרטים אלו: א) שמתוך התעודות האכדיות של עיר נוזו יוצא ברור שהיה הכינוי האמור מציין בדרך כלל אנשים ממוצא זר לסביבתם, שברובם היו משמשים כמשרתים או כעבדים;3 ב) שבתעודות מצריות מציין הכינוי המצרי הנ"ל אנשים משועבדים ומוכרחים לעבוד עבודת כפייה בשירותו של פרעה. בספרי המקרא מכונים בני ישראל, או אבות ישראל, בשם **עברים** במיוחד כשהכוונה ליחסם אל הסביבה הזרה (למשל בברא' י"ד, י"ג: אברם העברי; וכך ביונה א', ט': עברי אנכי וגו'), ובמיוחד שבמיוחד בשהם נמצאים במצב של עבדים (למשל בברא' ל"ט, י"ד, י"ז, מכונה יוסף בבית פוטיפר בשם **איש עברי** או **עבד עברי**; וכן שם מ"ג, י"ב: **נער עברי עבד לשר הטבחים**). כאן, בספר שמות. כשעדיין בני ישראל הם בני חורין, נקראים הם בשמם הנכבד **בני ישראל** גם בפי פרעה (פס' ט'), אבל לאחר שהתחילו להשתעבד נקראים על הרוב **עברים**. על המונח המשפטי **עבד עברי** נייחד את הדיבור עוד להלן, בפירושנו לפרק כ"א. מדובר כאן על שתי מילדות, **אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה**. מספר מועט זה, שלכאורה אינו מתאים לצרכי עם שלם, וכן גם שמותיהן שבהם מתכוון אולי הכתוב לאיזה מין של מדרש שמות מעין אלה שבדרשות חז"ל (די לשים לב לשורש **שפר** בהוראת **יפה**, ולשורש **פעה**, הבא בקשר ללידה בישע' מ"ב, י"ב), מתבארים כמו שביארנו כמה דברים במה שקדם מתוך האופי הפיוטי של הסיפור.


###### Cassuto on Exodus 1:16:1
[Cassuto on Exodus 1:16:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:16:1)

פרעה דיבר אפוא אל המילדות, **ויאמר** (המלה חוזרת מפני שהופסק העניין בהזכרת שמות המילדות): **בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים** וגו'. השם **אבנים** בירמ' י"ח, ג', מציין את השולחן העגול הכפול שעליו עושה יוצר כלי חרס את עבודתו. כאן, כנראה, מורה הוא על המושב שהיו רגילים להושיב עליו את האשה היולדת. ואולי שתי ההוראות של המלה קשורות זו בזו. המצרים היו מיחסים לאל ח'נם את יצירת בני אדם, והיו רגילים לתאר בציוריהם את האל הזה בשבתו כיוצר כלי חרס על יד האבנים ליצור עליהם צורות בני אדם בחומר האדמה.4 ומתוך תפיסה זו עברה המלה להורות על מושב היולדת, שעליו היו נוצרים בני אדם יצירה של ממש מבטן אמם. ופרְעה ממשיך: **אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא וחיה**. לדבר דומה לזה היה חושש אברם כשירד מצרימה עם שרי אשתו (ברא' י"ב, י"ב): והרגו אתי ואתך יחיו. ההקבלה, כנראה, מכוונת בכתוב לפי שיטתו, שיטת מעשי אבות סימן לבנים.


###### Cassuto on Exodus 1:17:1
[Cassuto on Exodus 1:17:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:17:1)

ואולם, אף תכניתו החדשה של פרעה לא הצליחה: **ותיראן המילדות את האלהים** (וי"ו הניגוד), **ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים**. יראו את מלכו של עולם ולא את מלך בשר ודם, **ותחיין** את **הילדים**. אולי יש במלה **ותיראן** מעין משחק מלים: פרעה אמר להן: וראיתן על האבנים, והן לא עשו כך. אלא יראו ולא ראו.


###### Cassuto on Exodus 1:18:1
[Cassuto on Exodus 1:18:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:18:1)

אז הזמין פרעה אותן אליו לגעור בהן: **ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה** (באמת הן לא עשו שום דבר, ואדרבה נמנעו מלעשות, אבל זו לשונו של הרשע העריץ: מי שממאן לציית לו כאילו עושה דבר נגדו, **ותחיין את הילדים**? כדאי לשים לב לחזרת המלים **ותחיין את הילדים**, כמו בסוף הפסוק הקודם, כעין הד. היא אפשרית בעברית הואיל וצורת הנוכחות שווה לצורת הנסתרות.


###### Cassuto on Exodus 1:19:1
[Cassuto on Exodus 1:19:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:19:1)

תשובתן של המילדות מנוסחת גם היא לפי אופיו הפיוטי של הסיפור, המדבר על לבו של העם דברים שהוא אוהב לשמעם, לשבח בניו ובנותיו. אין אנו אשמות, אומרות המילדות אל המלך, **כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה**, רבות החיוניות, ולפיכך **בטרם תבוא אלהן המילדת** הן כבר מיהרו **וילדו**. ומכיון שהילד נולד כבר, וראו אותו אביו ואמו וקרוביו, אי אפשר להמיתו בסתר.


###### Cassuto on Exodus 1:20:1
[Cassuto on Exodus 1:20:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:20:1)

האלהים שילם טובה למילדות, כפי התנהגותן הכנה. וכך יש להבין את סדר הכתובים, שלכאורה יוכל להיראות לקוי מפני חלוקת הפסוקים, שאינה מתאימה לחלוקת הרעיונות: **וייטב אלהים למילדות**, כלומר בירך אותן ואת פעולתן: מצד אחד בירך את פעולתן בזה, שהוסיפו בני ישראל לפרות ולרבות, **וירב העם ויעצמו מאד**,


###### Cassuto on Exodus 1:21:1
[Cassuto on Exodus 1:21:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:21:1)

ומצד שני **ויהי, כי יראו המילדות את האלהים** (השווה פס' י"ז), בירך אותן במיוחד, וכשם שהן עזרו להגדיל ולהרבות את **הבתים** של בני ישראל (עלינו לזכור את פס' א': איש וביתו באו), שילם להן כפעלן, מידה כנגד מידה, **ויעש להם בתים** (להם, במקום להן, מפני האות בי"ת שבתחילת המלה בתים; על המושג של עשיית בתים השווה מל"א ב', כ"ד). סמוך לחתימת הפרשה, יש כאן מעין פתיחתה. וכן יש כאן, בסוף הפיסקה השלישית, במלים **וירב העם ויעצמו מאד**, הקבלה לסוף הפיסקה הראשונה (פס' ז') ולסוף השניה (פס' י"ב): בסוף כל פיסקה ופיסקה חוזר הכתוב על הרעיון העיקרי, שעל אף כל המאמצים של שונאי ישראל הברכה שנתברכו מפי הגבורה מתקיימת ומתאשרת בהם, ומביאה אותם לידי התרבות והתעצמות יותר ויותר. גם בפיסקה זו, המלה האופיינית שלה, **מילדת**, חוזרת שבע פעמים, ביחיד או בריבוי.


###### Cassuto on Exodus 1:22:1
[Cassuto on Exodus 1:22:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/1:22:1)

**סיום הפרשה (פס' כ"ב)**
אחר שלוש הפיסקות, המתחלקות בחלוקת בעלי המסורה לשבעה שבעה פסוקים כל אחת, בא פסוק אחד של סיום. פרעה הוכרח להכיר שכל נסיונותיו שניסה היו לשוא. מה **שאמר** לעמו לא הצלית. ומה **שאמר** למילדות לא הצליח; לא העבודה הפשוטה ולא העבודה הקשה התישו את כוחם של ישראל, ואף המזימה להמתת ילדי ישראל בסתר על ידי המילדות לא הוכתרה בהצלחה. לפיכך הוא רואה צורך לעצמו לא רק **לאמור**, אלא **לצוות**, ולא עוד בצנעה, אלא בפרהסיה: **ויצו פרעה לכל עמו לאמר: כל הבן הילוד** לישראל **היאורה תשליכהו וכל הבת** בלבד **תחיון**. הפעם גזר גזירה גלויה, הדומה לתחבולה שעלתה במחשבתו תחילה וגם, כאמור, למה שפחד אבי האומה שיעשו המצרים (ברא' י"ב, י"ב): והרגו אתי ואתך יחיו. אבל מי שהציל את אברם ואת שרי הציל גם את בני בניהם, ודווקא גזירה זו גרמה לביאת הגואל ולצמיחת הישועה. בפרשה זו, כמו בפרשיות האחרונות של ס' בראשית (חוץ מן הכתוב השירי מ"ט, יח), ובהמשך ס' שמות עד סיפור התגלותו של ה' אל משה, בא רק שם אלהים ולא שם ה'. כנראה התכוונה התורה לרמוז לכך, שבני ישראל בהיותם בארץ נכריה לא יכלו לשמור על קרבתם הרוחנית אל ה' אלהי אבותם ועל ידיעת ה' שאבותם זכו לה בארץ כנען. הם שמרו אמנם על ידיעת האלהים. כלומר על המושג הכללי של האלהות, המשותף גם לאנשים הנאורים שבאומות העולם, אבל לא על תפיסת האלהות המיוחדת לישראל והבאה לידי ביטוי בשם ה'. משה היה הראשון שזכה להתרומם שוב עד ידיעת ה', והוא הוא שהעלה שוב את עמו לידיעה זו.