## Cassuto on Exodus Chapter 21

###### Cassuto on Exodus 21:1:1
[Cassuto on Exodus 21:1:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:1:1)

**הפיסקות המשפטיות
סדר משפטים**

אחר דברי ההקדמה, שיקבעו את עקרונות הפולחן הישראלי, ממשיך הדיבור האלהי ומוסר למשה שורה של הלכות בענייני משפט.

הכותרת הכללית לכל השורה היא: **ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם**, כלומר אשר תציג ותציע לפניהם. הברית לא נכרתה עדיין, והכל נאמר בדרך הצעה.

מובן מאליו שבכדי להבין ולהעריך את הפיסגות המשפטיות האלה מן הראוי יהיה להשוות את קובצי החוקים של המזרח הקדמון, שנתגלו בזמן האחרון. וגם התעודות היורידיות והכלכליות, שאף הן נתגלו בימינו במספר רב, תוכלנה להיות לנו לעזר.

אלה הם קובצי החוקים של המזרח הקדמון הידועים לנו עד היום (פרטים ביבליוגרפיים עליהם יינתנו בהערות שבסוף הספר)29:

א) חוקים שוּמריים ואכדיים של ארץ בבל:

1) חוקי העיר אָשְׁנֻנַּ, בלשון אכדית, שניתנו מטעם המלן בִָּלַלַמַּ או מטעם בנו, כנראה במאה העשרים לפני סה"נ. הם נתגלו בשני טפסים בתל חרמל, בחפירות מחלקת העתיקות של ממשלת. עיראק, טופס אחד בשנת 1945 ואחד בשנת 1947, ונתפרסמו לראשונה על ידי א. גאצי בשנת 1948.

2) חוקי לפּת־אשׁתּר מלך איסין. בלשון שוּמרית. מן המאה הי"ט לפני סה"נ. קטעים מקובץ זה, הכוללים כשליש של הקובץ כולו, נמצאו לפני זמן קצר על ידי פ. ר. סטיל בתוך לוחות מעיר ניפור שהיו שמורות בבית הנכות של פילדלפיה. סטיל הודיע לראשונה על תגליתו בשנת 1947, ופרסם את הקטעים בשנת 1948. עוד קטע אחר הוא מצא ופרסם בשנת 1950. קודם לכן נודעו רק קטעים קצרים של חוקים שוּמריים, בסדרה ana ittishu ובשברי לוחות מעיר ניפור, ונתפרסמו לראשונה במקצתם על ידי א. ט. קליי בשנת 1915, ובמקצתם על ידי ה. פ. לוץ בשנת 1919.

3) חוקי ח'מורבי מלך בבל, שמלך, לפי התאריך הנראה היום הנכון ביותר, בסוף המאה הי"ח ובתחילת הי"ז לפני סה"נ. הקובץ שייך לסוף ימי מלכותו, ולפיכך אפשר לייחסו לזמן סמוך לשנת 1690 בקירוב. קובץ זה נתגלה, חקוק על עמוד גדול של אבן, בשושן הבירה, בחפירות של המשלחת הצרפתית, בין דצמבר 1901 ובין ינואר 1902, ונתפרסם לראשונה על ידי ו. שייל בשנת 1902. עוד נמצאו כמה קטעי העתקים מן הטכסט הזה, ובעזרתם אפשר להשלים מקצת משבעת הטורים שנמחקו מעל העמוד הגדול. לפיכך הקובץ ידוע לנו כמעט בשלמותו. כנראה השתמש ח'מורבי בקובצי החוקים השוּמריים והאכדיים שלפניו, כגון אלה הנזכרים למעלה, בס' 2־1.

4) קטעים של חוקים בבליים מאוחרים נמצאו באחד הלוחות הנשמרים בבית הנכות הבריטי. כל הלוח נתפרסם לראשונה על ידי פ. א. פייזר בשנת 1889.

ב) חוקים אשוריים:

5) קטעים חוקיים קטנים נמצאים בין הלוחות השייכים למושבות האשוריות שבקפדוקיה, שנתגלו ביחוד בשנות העשרים של מאה זו. כנראה לוחות אלו נחקקו במחציתה השניה של המאה הי"ט או בתחילת המאה הי"ח לפני סה"נ.

6) קובצי חוקים אשוריים (מן אשור התיכונה) נתגלו בלוחות אחדים בחפירות של הגרמנים בחרבות עיר אשור בשנות 1903–1914, ונתפרסמו לראשונה על ידי א. שראדר בשנת 1920. הם שייכים כנראה למאה הי"ד לפני סה"נ בקירוב.

ג) חוקים חתיים:30

7) קובץ גדול של חוקים חתיים, כנראה מן המאה הי"ד לפני סה"נ, נתגלה בבוע'אזכוי בשני לוחות ראשיים ובכמה קטעים משניים, ונתפרסם לראשונה על ידי ב. הרוזני בשנות 1921 ו־1922.

תעודות יורידיות וכלכליות נמצאו לאלפים ולרבבות בכמה מקומות. לענייננו כדאי לציין במיוחד את האוסף הגדול שנתגלה בשנות 1925–1931 בכרכוך (נוּזוּ הקדומה, מאה ט"ו לפני סה"נ) ואת האוסף הגדול אף הוא שנתגלה משנת 1935 ואילך בתל חרירי (מארי הקדומה, מאה י"ח־י"ז לפני סה"נ).

העיון בקובצי החוקים ובתעודות הוכיח בבירור שחיתה קיימת בארצות המזרח מסורת משפטית אחידה ביסודותיה ובעקרונותיה. שרשיה של מסורת זו היו נעוצים במיסופוטמיה, וענפיה התפשטו כלפי צפון וכלפי מערב, הודות להפצתה של התרבות המיסופוטמית.

החל מימי פרסומם הראשון של חוקי ח'מורבי הרבה נחקר ונכתב על השוואת חוקי התורה לחוקי עמי המזרח, והרבה נחקר ונכתב גם על חוקי התורה כשהם לעצמם: עיין על זה בהערות הביבליוגרפיות שאתן בסוף הספר. חשיבות רבה נודעת לכל היקף המחקר הזה, ואולם עדיין השאירו החוקרים הקודמים מקום למחקר נוסף. ולפיכך יהיה מן הראוי להביא כאן בקיצור נמרץ אחדות מתוצאות מחקרי, עד כמה שזה יוכל להועיל לפירושה ולהבנתה של פרשה זו.

ראשית כל, ננסה לקבוע את אופיים של החוקים המקראיים בדרך כלל, כי עד עכשיו לא הובן אופי זה כל צרכו.

המסורת המשפטית של המזרח הקדמון לכל ענפיה היתה מסורת חילונית ולא דתית. מקורות המשפט היו מצד אחד הנוהג, הקוֹנסוּאַטוּדוֹ, ומצד שני רצונו של המלך: בכל קובצי החוקים הנ"ל אנו רואים שאין המשפט נובע מרצונם של האלים. אמנם התמונה החקוקה על ראש האסטילה של ח'מורבי, המראה את דמותו של המלך כשהוא עומד לפני האל שַׁמַשׁ, נתבארה לראשונה כאילו המלך מקבל את קובץ החוקים מידי שמש; אבל עכשיו ברור, מתוך העיון בדברי הפתיחה והחתימה של הקובץ, שביאור זה אינו הביאור הנכון. ואולי השפיעו על המבארים זכרונות מדברי המקרא. מה שמצוייר בתמונה שעל האסטילה אינו אלא טכס פולחני, שבו מביע המלך את הערצתו לפני שמש. מדברי הפתיחה והחתימה של הקובץ יוצא ברור שח'מורבי הוא הקובע את החוקים. הוא פונה אל האלים רק כדי לבקש מהם שיתנו שכר טוב למי שישמור את חוקיו, ויטילו עונש חמור על מי שיפר אותם או יעבור עליהם. ובכלל, אין בקובצי החוקים הנ"ל שום חוק שייך לדרכי הפולחן או לעניינים דתיים אחרים; ותכנם כולו חילוני. לעניינים הדתיים היו מוקדשות תורות מיוחדות ונפרדות, כגון הקובץ החתי על המצוות המוטלות על הכהנים ועל משרתי המקדשים (גם קובץ זה, עד כמה שאפשר לדון למרות ליקוי פתיחתו, אינו ניתן בשם האלים עצמם).

והנה אפשר להוכיח שגם בישראל, במשך כל התקופה שלפני חורבן הבית הראשון, מקורות המשפט הרשמי היו החוקים החילוניים של השלטונות והנוהג המקובל, ואילו חוקי התורה היו נחשבים כדרישות דתיות ומוסריות הפונות אל המצפון הכללי והאישי. אמנם לא הגיעו אלינו קובצי חוקים ממשלתיים של ישראל מעין קובציהם של מלכי מיסופוטמיה, אבל רשאים אנחנו להניח, שקובצים כאלה קיימים היו בזמנם. נמצאים במקרא רמזים ברורים לקיום משפט חילוני בישראל. די להזכיר, למשל, את הרמזים האלה:

א) בשמ"א ל', כ"ד־כ"ה, מסופר שדויד קבע כלל לחלוקת שלל המלחמה, ושם נאמר: ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה.

ב) לא לחנם מתרעם הנביא (ישעי' י', א') על החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו. וניסוחם של דברים אלו אינו מרשה להניח שכוונתם היא לפסקי דינים של שופטים, כפי הפירוש הרגיל. וכדאי לציין שכאן מדובר במפורש על חקיקה בכתב.

ג) בירמ' ל"ד, ח' ואילך, מסופר שאחר שכרתו אנשי ירושלים ברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים כמצוות התורה, ואחרי שכדברי הברית כך עשו, חזרו והשיבו אותם וכבשו אותם לעבדים ולשפחות. וברור הדבר, שלא היו רשאים להחזיר אותם למצב של עבדות אלמלא שהמשפט הקיים היה נותן להם רשות לכך. כנראה המשפט הממשלתי הקיים לא היה קובע שום דבר בנוגע לשחרור העבד העברי אחר מספר מסויים של שנים, ומי שקנה עבד עברי קנה אותו לעבד עולם. חוק התורה, שאין להטיל ספק על מציאותו באותו הזמן הואיל ודווקא עליו נתבססה כריתת הברית, היה נחשב כמצווה מוסרית, הנמסרת ללבו של האיש בשם הדת. והברית אשר נכרתה ביזמת המלך צדקיהו לא היתה הוצאת חוק ממשלתי חדש, אלא רק התחייבות מוסרית, שקיבלוה עליה השרים והעם מרצון לבם, לקיים את מצוות התורה. אילו רצה המלך להוציא חוק בעניין זה, לא היה צורך בכריתת הברית בין בתרי העגל. כוונתו היחה בוודאי לסדר טכס דתי חגיגי לשם קבלת עול המצווה שניתנה בשם ה'.

וכן יש במקרא רמזים על קיום נוהג משפטי מקובל. כך, למשל, הרמז שבתורה אל מוהר הבתולות כאל דבר ידוע וקבוע (שמות כ"ב, ט"ז): כסף ישקול כמוהר הבתולות; והרמז שבס'י רות, ד', ז': וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר וגו'; והמעשה המסופר במל"א ב', כ"ח ואילך, על יואב שנס אל אהל ה' והחזיק בקרנות המזבח להינצל מדין המוות, כפל הנוהג הרווח בעולם, של זכות המקלט במקדשים, נוהג שהתורה מתכוונת לבטלו בעניין רצח (שמות כ"א, י"ד, ועיין שם בפירושי).

יש להניח שאף המשפט הקיים בישראל היה ענף של המסורת המשפטית הכללית שהיתה נפוצה, כאמור, במזרח הקדמון. אבל אין חוקי התורה מזדהים עם המשפט החילוני של ישראל. רק בימי עזרא נתקבלו חוקי התורה כחוקי המדינה, בהסכמת העם ומנהגיו. וכשאנו באים לדמות ולהשוות את חוקי התורה אל חוקי העמים השכנים אין לשכוח, כפי שרגילים לשכוח החוקרים הדנים בעניין, את הבדל האופי שביניהם:

החוקים של העמים השכנים אינם ניתנים בשם האלים, אלא בשם המלכים, ואילו חוקי התורה אינם ניתנים בשם המלכים, ואף לא בשם משה כמנהיג ישראל, אלא הם הוראות דתיות ומוסריות בענייני משפט, הנמסרות בשם אלהי ישראל. לכל פרשה ופרשה, גם בעניינים משפטיים כמו בעניינים דתיים מובהקים, מוקדמת הנוסחה הקבועה **וידבר ה' אל משה לאמר** או כיוצא בה (בשמות כ', כ"ב: **ויאמר ה**' **אל משה**).

הוראות דתיות ומוסריות בענייני משפט: זו ההגדרה הנכונה של הכתובים המשפטיים שבתורה. והוראות אלו הן משלושה סוגים:

א) הכנסת תיקונים במסורת המשפטית הקיימת;

ב) התנגדות לפרטים מסויימים במסורת זו או ביטולם;

ג) אישור בשם הדת לפרטים אחרים, שנחשבו ראויים לקבל אישור מפורש גם בשם הדת הישראלית.

ההוראות האלה מיוסדות אפוא על ההנחה. שכבר יש מנהגים משפטיים קיימים וחוקים חילוניים קיימים, ושהרשות ביד השליטים לקבוע עוד חוקים, אלא שהתורה קובעת גבולות לרשות זו מבחינה דתית.

לפיכך אין לראות. בפרשיות המשפטיות שבתורה קוֹדֶכס חוקים, ואף לא קוֹדֶכְסים שונים, אלא רק הוראות נפרדות על עניינים מסויימים. ודבר זה מבאר לנו מפני מה אין התורה עוסקת כלל בעניינים אחדים שהם גופי הלכות משפטיות: למשל בהלכות נישואין, חוץ מאיסורי עריות ומן הרמז למוהר הבתולות הבא רק דרך אגב, או בהלכות גירושין, שאף הם נזכרים רק בדרך אגב כדי לאסור מטעם מוסרי שאשה שנתגרשה ונישאה לאיש אחר תחזור שוב לאישה הראשון. אמנם גם קובצי החוקים של מלכי המזרח אינם שלמים ואינם כוללים את כל ענפי המשפט, אבל, כשהם באים לדבר על עניין מסויים, מטפלים בו לכל פרטיו, ואינם מסתפקים בהערות אחדות בודדות ומקריות. ועוד עיין על שיטת התורה מה שאכתוב על דיני גנבה (כ"א, ל"ז – כ'"ב, ג'), ועל כ"ב, ט"ו.

עוד הבדל חשוב בין אותם החוקים ובין חוקי התורה ניכר בזה, שצורת חוקי התורה אינה תמיד הצורה של חוק שלם. לא תמיד נקבעת בהם הסקנציה למי שיעבור עליהם; לפעמים ניתן רק צו מוחלט או איסור מוחלט, כהבעת רצונו המוחלט של ה'. וכבר הכיר אַלט, בצדק, שהצורה האפודיקטית, המוחלטת, של החוקים היא ישראלית מקורית, בניגוד לצורה הקאַסוּאיסטית, המשותפת גם ליתר העמים (על צורה זו אדבר עוד להלן).

להיפך, לפעמים ניתנת בתורה תוספת הנמקה של החוק מבחינה דתית או מוסרית, מה שאין כן בקובצי החוקים האמורים, שאינם מנומקים. ואך למותר להוסיף כי בתורה באים, כידוע, ענייני דת ופולחן וענייני משפט אלה בצד אלה בלי הבחנה, מה שאין כך, כפי שראינו, בחוקי העמים השכנים.

הכוונה המוסרית גורמת להבדל אחר: כל דאגתם של קובצי החוקים הנ"ל היא לקבוע מה שמגיע לאיש לפי שורת הדין, לפי הצדק המופשט, ואילו התורה דואגת כמה פעמים להיכנס לפנים משורת הדין ולהעניק לאיש מה שמגיע לו מבחינת המוסר ומבחינת האהבה שהאדם חייב לאהוב את חברו, שהוא אחיו מכיון שאב אחד לכולם.

הואיל וחוקי התורה אינם אלא הערות על המשפט הקיים, אין להתפלא על העובדה, שסגנונם והביטויים הרגילים שבהם דומים בהרבה לאלה של המסורת המשפטית הרווחת. אחת ההקבלות, שהוכרה כבר מזמן, נמצאת בניסוח הקאַסואיסטי, הפותח בהנחת מקרה מסויים (כי יקרה מקרה. [casus] פלוני), והקובע אחר כך מה יהיה הדין באותו המקרה. בתורה המקרה הראשי מובא על הרוב במלה **כי**, והתנאים השונים, כלומר המקרים המשניים שבתוך המסגרת של המקרה הראשי, מובאים על הרוב במלה **אם**. גם במה שנוגע למבחר המקרים הנידונים מתוך המספר הרב של המקרים העלולים לקרות, ניכרים בתורה עקבותיה של המסורת המשפטית, הרגילה לטפל במקרים מסויימים טיפוסיים. ואין צורך להוסיף כי בסוג השלישי של הערות התורה, סוג האישורים לחוקים קיימים, ההקבלה אינה נמצאת רק בצורה בלבד, אלא גם בעצם תכנו של החוק.

הפרקים כ"א–כ"ג של ס' שמות רגילים להיות מכונים בשם **ספר הברית**, על סמך הכתוב בכ"ד, ז'; אבל ספק הוא אם באותו הכתוב מציון ביטוי זה דווקא את הפרקים האלה: אולי משמעותו היא אחרת (עיין בפירושי שם). ומכל שכן שכל תילי תילים של סברות שהובעו על "ספר הברית" הזה, על יחסו אל יתר חלקי התורה, על הרכבו, ועל תהליך יצירתו, אינן יוצאות מגדר ההשערה. אבל אין כאן המקום לדון על כל הבעיות האלה, ובדעתי לעסוק בהן במקום אחר. כאן אין ברצוני אלא לעמוד על ההבנה הנכונה של הכתובים בצורתם שלפנינו. הבנה שתהיה היסוד העיקרי לדיון באותן הבעיות.

ורק אקדים לפירושי שתי הערות נוספות:

א) סדר העניינים בפרקים אלו אינו סדר סיסטימטי. העניינים השונים מסודרים לפי שיטת ההקבלה והאסוציאציה, שכבר עמדתי עליה בדברי הקדמתי לפיסקת המן והשליו (פרק ט"ז). בכל פיסקה ופיסקה אעיר על מה ששימש יסוד לסמיכות הבתובים.

ב) בפירושי אנסה לקבוע את פשוטם המקורי של המקראות, כלומר את כוונתם המקורית בזמן שנכתבו לראשונה. אמנם ההלכה הלכה והתפתחה במשך הזמן, והפירוש המסורתי לפי דרש חז"ל משקף בכמה פסוקים את ההתפתחות המאוחרת של ההלכה, לפי תנאי החיים שהיו קיימים בתקופתם של חז"ל. אבל כבר אמרו חז"ל בעצמם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולפיכך כדאי הוא שננסה לחדור לתוך כוונתם המקורית של הכתובים לפי פשוטם.


###### Cassuto on Exodus 21:2:1
[Cassuto on Exodus 21:2:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:2:1)

**פיסקה ראשונה: דיני העבד העברי** (כ"א, ב'–ו')
לפי ההלכה המאוחרת קובעת פיסקה זו את דיני העבד הישראלי, בהבדל מן העבד ה"כנעני", כלומר מן העבד שאינו מבני ישראל. וזה מתאים לתנאי חיי החברה בימי חז"ל. וכבר בימי ירמיהו היה המושג **עבד עברי** מזדהה עם המושג **עבד יהודי** (עיין מה שכתוב בירמ' ל"ד, ט': לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיו איש). אבל פשוטו של מקרא בפיסקה זו, שהיא בלי ספק קדומה מאד (גם להלן ייראו לנו סימני קדמות בפיסקות המשפטיות האלה) מתאים לתנאי החיים של התקופה הקדומה, ומשתמש בביטוי **עבד עברי** בהוראתו המקורית, הכוללת לא רק את העבדים הישראלים, אלא סוג רחב יותר של עבדים. כבר ראינו למעלה, בפירושנו על א', ט"ו, שכינויים דומים למלה **עברי** (**חבּרֻ** או **חַ'פִרֻ** באכדית, **עפר** באוגריתית ובמצרית) מורים על מעמד מסויים בחברה. וכמו כן הזכרנו שם: א) את התעודות מעיר נוּזוּ המציינות בכינוי האכדי הנ"ל בדרך כלל אנשים ממוצא זר לסביבתם והמשמשים ברובם כעבדים או כמשרתים; ב) את התעודות המצריות המציינות בכינוי המצרי הנ"ל אנשים משועבדים לעבודת כפייה בשירותו של פרעה. אף כאן אין המקום הראוי לדיון מפורט בבעיה המסובכת של היחס שבין כינויים אלו ובין השם **עברי**. ודי לשים לב אל העובדה, שדווקא בני ישראל, כשהיו עבדים זרים במצרים, נקראו במיוחד בשם **עברים**, כפי שנקרא כבר יוסף במצרים בשם **איש עברי** או **נער עברי** או ממש **עבד עברי**. וכנראה פירושו של ביטוי זה בפרשתנו כולל את כל בני המעמד שהיה מכונה בארצות המזרח באותם הכינויים המקבילים לכינוי **עברי**. דינים אלו, הבאים להעניק זכויות מסויימות לעבד העברי, מתכוונים להגיד לבני ישראל: אתם הייתם **עבדים עברים** במצרים, ולפיכך עליכם להתייחס באהבה וברחמים אל האנשים שהם **עבדים עברים** כמו שאתם הייתם, יהיה הגזע שלהם מה שיהיה. מובן מאליו שאם העבד העברי יהיה איש מבני ישראל, על אחת כמה וכמה שעליכם להתייחס אליו באהבה וברחמים, אבל הדין יהיה שווה לכל העבדים העברים, כי כולם אחיכם לצרה.


###### Cassuto on Exodus 21:2:2
[Cassuto on Exodus 21:2:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:2:2)

ואולי לא מקרה הוא, שהפרשיות המשפטיות האלה מתחילות דווקא בדיני העבד העברי. יש כאן מעין הקבלה לפסוק הראשון שבעשרת הדיברות, המזכיר לבני ישראל שה' **הוציאם מבית עבדים**. כשם שאתם **יצאתם** לחפשי חינם מבית עבדים כך כל עבד עברי **יצא** לחפשי חנם מבתיכם לאחר ששירת אתכם במשך שנים ספורות.


###### Cassuto on Exodus 21:2:3
[Cassuto on Exodus 21:2:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:2:3)

**כי תקנה** אתה, בן ישראל, בתורת עבדות, איש שייך לסוג הנקרא בשם **עבד עברי, שש שנים יעבד** אותו העבד, **ובשביעית יצא לחפשי חנם**, כלומר מבלי שיצטרך לשלם כסף פדיון כל שהוא. על חשיבות השורות של שבע יחידות זמן עיין למעלה, בפירושנו על ט"ז, ה', על י"ט, א', ועל כ', ח'. העבדים העברים של נוּזוּ היו כנראה עבדי עולם (אף על פי שיש מי שחושב אחרת), והתורה באה לקבוע שהעבד העברי לא יעבוד אלא לזמן מצומצם, ואחר כך יהיה איש חפשי. וזהו אחד מן התיקונים שהתורה תיקנה בחוק הקיים משום טעם מוסרי. בחוקי ח'מורבי (סעיף 117) נקבע זמן מסויים של עבדות (שלוש שנים) רק במקרה שאיש בבלי בן חורין ימכור מפני חוב את אשתו או את בנו או את בתו. על מכירה מעין זו מדובר בתורה בפיסקה הבאה.


###### Cassuto on Exodus 21:3:1
[Cassuto on Exodus 21:3:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:3:1)

**אם בגפו**, כלומר לבדו, בכנף מעילו בלבד (השווה ברא' ל"ב, י"א: כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות), **יבא** העבד העברי אל ביתך, **בגפו יצא** מביתך לאחר שש שנים; **אם בעל אשה הוא**, ואשתו שפחה עבריה כמוהו (בתעודות נוּזו נמצאים מקרים כזה), אז **ויצאה אשתו עמו**. הביטוי עבד עברי שבפס' ב' כולל לפי הפשט גם את השפחה, ודינה כדין העבד.


###### Cassuto on Exodus 21:4:1
[Cassuto on Exodus 21:4:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:4:1)

בפיסקה הבאה מדובר על מקרה מיוחד, ודינו מיוחד. **אם אדניו יתן לו אשה** משפחותיו, **וילדה לו** אשה זו **בנים או בנות**, **האשה וילדיה תהיה לאדניה** גם בשתגיע השנה השביעית, והוא יצא בגפו, ולא יהיה בזכותו לשחרר בלי פדיון את אשתו ואת ילדיה.


###### Cassuto on Exodus 21:5:1
[Cassuto on Exodus 21:5:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:5:1)

**ואם אמור יאמר העבד**, במקרה שלא נתן לו אדוניו אשה, **אהבתי את אדני** ואיני רוצה לצאת מביתו, או, במקרה שנתן לו אדוניו אשה, אהבתי **את אשתי ואת בני**, ולפיכך **לא אצא חפשי**,


###### Cassuto on Exodus 21:6:1
[Cassuto on Exodus 21:6:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:6:1)

אז **והגישו אדניו אל האלהים** (ההוראה הראשונה של המלה **אלהים** במסורת המשפטית הקדומה של המזרח היתה בוודאי פסילי האלילים הנמצאים בבית הדין, ובישראל נשאר הביטוי כנוסחה מאובנת להורות על מקום בית הדין), **והגישו אל הדלת או אל המזוזה**, לא מפני איזו חשיבות מאגית של הדלת או של המזוזה כפי שרגילים לפרש, אלא פשוט כדי שיהיה מצע של עץ ראוי לסמוך עליו את האוזן כדי לרצוע אותה, **ורצע אדניו את אזנו במרצע**, כדי לסמן בו סימן עבדות. הואיל ומעכשיו הוא עבד במלוא מובן המלה (לפי חוקי ח'מורבי היו חותכים את האוזן של העבד המורד באדוניו), **ועבדו לעולם**, כלומר כל ימי חייו (השווה באוגריתית **דעלם** = של עולם, כלומר עבד עולם). בפיסקה זו, אחר המקרה הראשי הפותח במלה **כי**, באים ארבעה מקרים משניים, הפותחים במלה **אם** או **ואם**. וכך עתידים אנו למצוא בפיסקה הבאה.


###### Cassuto on Exodus 21:7:1
[Cassuto on Exodus 21:7:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:7:1)

**פיסקה שניה: דיני האמה** (כ"א, ז'–י"א)
לפי ההלכה המאוחרת שייכת פיסקה זו לקטנה, וקובעת את דיניה בפרטות. לפי הפשט המקורי כך נראה פירוש הכתוב:


###### Cassuto on Exodus 21:7:2
[Cassuto on Exodus 21:7:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:7:2)

**וכי ימכר איש** מבני ישראל **את בתו**, שלא היתה שפחה עבריה מבטן ומלידה, אלא היתה עד אז בת חורין, **לאמה** בבית איש אחר מבני ישראל, לא יהיה דינה כדין העבדים, ולפיכך **לא תצא כצאת העבדים** שעליהם מדובר בפיסקה הקודמת. חוק זה נקבע לטובתה של הנערה: הואיל והאמה אינה רק משרתת, אלא נעשית גם פילגש לאדוניה או לאחד מבניו, מצבה כמצב אשת איש, וכאשת איש רשאית היא להישאר בבית אישה כל ימי חייה כשם שרשאית הגבירה, האשה החוקית במלוא מובן המלה. התורה חסה עליה והעניקה לה זכות חשובה יותר מזכות היציאה לחירות אחר זמן מסויים (לפי חוקי ח'מורבי, כפי שראינו. במקרה שכזה תצא הנערה לחירות אחר שלוש שנים).


###### Cassuto on Exodus 21:8:1
[Cassuto on Exodus 21:8:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:8:1)

אם ימצא איש ערות דבר באשתו החוקית רשאי הוא לכתוב לה ספר כריתות ולשלחה מביתו (דבר' כ"ד,א'), אבל נערה שכזו, מכיון שלא היו לה נישואין, אין לה גירושין, ולפיכך, אם ימצא בה אדוניה ערות דבר והיא תהיה **רעה בעיני אדניה אשר לא** (**לו** קרי) **יעדה**, כלומר שייחד אותה לפילגש לעצמו (על הכתיב **לא** באל"ף, כלומר על השימוש של אות אל"ף לסימן תנועה ארוכה סופית, השווה את הכתיב של המגילות הגנוזות), **והפדה**, יניח לה לפדות את עצמה ולצאת לחירות, ורק זו תהיה דרך חיסול היחסים שבינו לבינה. הוא לא יוכל למכור אותה החוצה: **לעם נכרי**, כלומר למשפחה זרה (המלה **עם** באה כאן בהוראה ארכאית) **לא ימשל**, לא יוכל, **למכרה, בבגדו בה**, מכיון שמכירה כזו תהיה מעין בגידה במי שהיתה שוכבת חיקו: הנמקה מוסרית לחוק התורה.


###### Cassuto on Exodus 21:9:1
[Cassuto on Exodus 21:9:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:9:1)

**ואם** לא לעצמו ייחד אותה, אלא **לבנו יעדנה, כמשפט הבנות יעשה לה**, היא תהיה בביתו כאחת מבנות המשפחה.


###### Cassuto on Exodus 21:10:1
[Cassuto on Exodus 21:10:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:10:1)

**אם** אדוניה, לאחר שייחד אותה לעצמו, **אשה אחרת יקח לו** מלבדה, לא יהיה רשאי לקפח את זכויותיה של הפילגש שלקח לו בתחילה, ולפיכך **שארה כסותה ועונתה לא יגרע**, לא יפחית את מזונותיה (**שארה** הוא כנראה ביטוי עתיק למזונות, קשור במנהג הקדמון של הנוודים, שעיקר מחייתם בבשר; השווה لحم = בשר). ולא את תלבשתה, ולא את תנאי דירתה (כך נראה לפרש **עונתה** לפי הפשט, יותר מאשר לפי המסורת המאוחרת: זמני הביאה).


###### Cassuto on Exodus 21:11:1
[Cassuto on Exodus 21:11:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:11:1)

**ואם שלש אלה**, כלומר שאר כסות ועונה כרגיל, **לא יעשה לה** האיש שייחד אותה לעצמו, ובזה יפר את התחייבויותיו כלפיה, זכות בעלותו עליה תיבטל, **ויצאה חנם אין כסף**. פיסקה זו, שסודרה כאן אחר הפיסקה על העבד העברי משום סמיכות העניינים, פותחת אף היא במקרה ראשי, המובא במלה **וכי**, ואחריו באים גם כאן ארבעה מקרים משניים, המוצגים במלה **אם** או **ואם**: בסך הכל בשתי הפיסקות עשרה סעיפים על דיני עבדות, מספר העוזר לזכרון, כמספר עשרת הדיברות.


###### Cassuto on Exodus 21:12:1
[Cassuto on Exodus 21:12:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:12:1)

**פיסקה שלישית: דיני נפשות** (כ"א, י"ב–י"ז)
התורה רוצה לאשר ולקיים בשם המשפט האלהי את העקרון. שחיי האדם הם דבר קדוש, ומי שפוגע בקדושה זו מתחייב בחייו הוא, מידה כנגד מידה. עקרון זה קשור במושג דתי, המרומז כבר בברא' ט', ו': שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם. בהתאם לעקרון זה קובעת כאן התורה בסגנון משפטי: **מכה איש ומת מות יומת**. ואולם, גם חייו של ההורג הם קדושים, ולפיכך אסור להמיתו אם פגע בחיי חברו שלא בכוונה אלא תאונה היתה:


###### Cassuto on Exodus 21:13:1
[Cassuto on Exodus 21:13:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:13:1)

**ואשר לא צדה**, כלומר שלא התנפל בכוונה להמית (שמ"א כ"ד, י"ב: ואתה צודה את נפשי לקחתה, והשווה גם את המונח המשפטי **צדיה** בבמד' ל"ה, כ'–כ"ב), **והאלהים**, האלהות האי־פרסונאלית (לא נאמר: ואני), כלומר הגורל, המקרה, דבר שאינו ברשותו של אדם (ביטויים דומים לזה נמצאים גם בחוקי ח'מורבי, למשל בסעיף 249), **אנה לידו**, לשון תאונה, אז **ושמתי לך מקום**, אקבע לכם מקום **אשר ינוס שמה**, ושם יהיה בטוח מנקמת גואל הדם. התורה באה לתקן את הנוהג הקדום של גאולת הדם, וגם להתנגד לשיטה המשתקפת בחוקי ח'מורבי, סעיף 229, שלפיה מי שגורם למות רעהו אף שלא בכוונה מות יומת.


###### Cassuto on Exodus 21:14:1
[Cassuto on Exodus 21:14:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:14:1)

אבל יהי ברור שהמקלט יוכל להגן רק על מי שהרג בשגגה, ואילו שום מקום מקלט, ואפילו מקום מקודש, לא יוכל להציל את מי שהרג במזיד: **וכי** (וי"ו של ניגוד) **יזיד איש על רעהו להרגו בערמה**, כלומר בכוונה תחילה (אולי מלשון **ערמה** שבמשלי ח', ה', י"ב, שפירושה מעין בינה, או אולי מלשון عرم עַרֻמַ, בערבית, שפירושה היות אויב או בעל כוונות רעות נגד מישהו: השווה המלה **איבה** במקום המקביל במד' ל"ה, כ"א־כ"ב, ושם כ"ג: והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו), אפילו **מעם מזבחי תקחנו למות**. מנהג נפוץ היה, גם במזרח וגם במערב, ומקובל גם בנוהג הישראלי (מל"א ב', כ"ח ואילך, ועיין על זה למעלה, הקדמה לפיסקות המשפטיות), שמי שהיה נכנס אל מקום מקודש היה ניצל מכל עונש, אף אם הרג את הנפש במזיד. התורה מבטלת מנהג זה במקרה של רצח במזיד: קדושת המקדש אינה דוחה את קדושת חיי האדם.


###### Cassuto on Exodus 21:15:1
[Cassuto on Exodus 21:15:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:15:1)

**ומכה אביו ואמו**, כלומר אביו או אמו, אפילו הכאה שאין סופה אסון ואינה נכנסת בתחום פס' י"ב (לא נאמר כאן, כפי שנאמר שם: ומת), **מות יומת**. בסעיף 195 של חוקי ח'מורבי דין מכה אביו הוא בקיצוץ הידיים; התורה, המחשיבה יותר את ערך המצווה של כיבוד אב ואם, מחמירה יותר, גם בהכללת האֵם וגם בקביעת העונש. ועוד עיין פס' י"ז.


###### Cassuto on Exodus 21:16:1
[Cassuto on Exodus 21:16:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:16:1)

**וגונב איש ומכרו**, וכן גונב איש **ונמצא בידו** (פירוש הוי"ו של **ונמצא** הוא כפירוש הוי"ו של **ואמו** בפס' ט"ו ובפס' י"ז) **מות יומת**. מן הראוי היה שיאושר דין זה בתורה, הואיל ומעשה שכזה מסופר על אחי יוסף, ואולי אפשר היה שיעלה על דעתו של מישהו שאין התורה מחמירה בעניין זה.31


###### Cassuto on Exodus 21:17:1
[Cassuto on Exodus 21:17:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:17:1)

ולבסוף, נקבע דין מוות אפילו למי שעובר עבירה קלה נגד אביו או אמו: **ומקלל אביו ואמו מות יומת** (השוה ויק' כ', ט'; משלי כ', כ'; ל', י"א). המלה **מקלל** כאן אינה מורה דווקא על קללה. הוראתו המקורית של השורש **קלל** היא ההיפך של הוראת השורש **כבד**, בהוראה של משקל. וגם בהוראתם המושאלת שני השרשים הם דבר והפכו. השווה, למשל, שמ"א ב', ל': כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, או שמ"ב ו', כ"ב: ונקלותי עוד מזאת… אכבדה. ובכתבי אוגרית רגיל לבוא השורש **קלל** בתקבולת לשורש **כבד** כדי לציין את התנהגותו של מי **שנכנע** ומשתחוה לפני אל גדול **ומכבד** אותו. לפיכך נראה שכתוב זה מכנה בשם מקלל אביו ואמו כל מי שעושה מעשה נגד כיבוד אב ואם.


###### Cassuto on Exodus 21:17:2
[Cassuto on Exodus 21:17:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:17:2)

בפיסקה זו נמנים חמישה מקרים של דיני מוות, החל מן העבירה החמורה ביותר: א) מכה איש ומת; ב) וזה אפילו אם יבקש המכה מקלט במקום המקדש; ג) מכה אביו ואמו; ד) גונב איש; ה) מקלל אביו ואמו. בפיסקה הבאה יימנו חמישה מקרים של נזקי גוף, והראשון שבהם קשור אל פיסקה זו: הוא המקרה של מי שיכה את רעהו, והמוכה לא ימות אלא יפול למשכב. כשם שדיני העבדות סודרו בתחילת המשפטים, כהקבלה לתחילת עשרת הדיברות (**מבית עבדים**), כך סודרו אחריהם דיני הרצח כהקבלה לתחילת החלק השני של עשרת הדיברות (**לא תרצח**).


###### Cassuto on Exodus 21:18:1
[Cassuto on Exodus 21:18:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:18:1)

**פיסקה רביעית: דיני נזקי הגוף** (כ"א, י"ח–כ"ז)
הדין הראשון מתחיל **וכי יריבון אנשים**, אבל לא הריב הוא העיקר; העיקר הוא **והכה איש את רעהו**, אלא שדיבר החוק בהווה, ועל פי הרוב אין איש מכה את רעהו אלא אם כן יש לו עמו דין ודברים. תהיה ההכאה במה שתהיה, **באבן** או באגרוף, כלומר בנשק או בידיים בלבד (השם **אבן** הוא כנראה ביטוי עתיק, הנשאר קבוע מן התקופה שבה היו כלי הנשק עשויים צוֹר), אם לא תגרום ההכאה לאסון **ולא ימות** המוכה, אלא יחלה מחמת פצעו **ונפל למשכב**,


###### Cassuto on Exodus 21:19:1
[Cassuto on Exodus 21:19:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:19:1)

**אם** אחר זמן מה **יקום** ממיטתו **והתהלך בחוץ**, אף **על משענתו** בלבד, ומכל שכן אם יבריא לחלוטין אז, **ונקה המכה** מדין מוות, אלא **רק** יתחייב לשלם את הנזק, כלומר שבת וריפוי: **שבתו יתן ורפא ירפא**. ומכיון שאין דינו של המכה אלא בשבת וריפוי, אין הבדל בין מזיד לשוגג: בפחות מזה לא יינקה אף השוגג; ועוד שבשעת המריבה קשה גם לשני היריבים להבחין בין מזיד לשוגג, ומכל שכן קשה לו לשופט להבחין בין זה לזה לאחר זמן. בחוקי החתים, סעיף 10, נקבע, בלי הבחנה בין מזיד לשוגג, שאם יכה איש את רעהו והמוכה יפול למשכב, המכה חייב לתת למוכה מי שיעבוד במקומו עד שיבריא, ולשלם דמי ריפוי, וגם קנס של שישה שקלי כסף. בסעיף 206 של חוקי ח'מורבי נקבע דין ריפוי אם המכה יישבע שלא התכוון לחבל: וזה לשונו: וכי יכה איש את רעהו במריבה ויפצע בו, יישבע שלא בכוונה הכהו וישלם את הרופא.


###### Cassuto on Exodus 21:20:1
[Cassuto on Exodus 21:20:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:20:1)

**וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט**, הוא המכשיר הנהוג ליסר בו את העבדים, **ומת** מיד מחמת ההכאה **תחת ידו, נקום ינקם**.32 גם העבד הוא בן אדם, גם הוא נברא בצלם, ומי שפגע בקדושת חייו יתן את הדין ויומת. וזה חידוש חשוב שחידשה התורה: גם לגבי מי שמכה את עבדו יפה כוחו של החוק האומר (פס' י"ב): מכה איש ומת מות יומת.


###### Cassuto on Exodus 21:21:1
[Cassuto on Exodus 21:21:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:21:1)

והעניין מובא במקום זה כדי להוסיף עליו יציאה מן הכל: **אך אם** ההכאה בשבט לא המיתה את העבד תחת יד אדוניו והעבד **יום או יומים יעמוד, לא יֻקם**, ואדוניו לא יומת. גם אדוניו הוא בן אדם, וגם על חייו יש להגן אם אין הצדק המוחלט דורש את קיפוח חייו, והנה איש זה לא הרג ממש את עבדו, אלא רק גרם בעקיפין למיתתו, וכבר קיבל עונש חמרי באבדון רכושו, כי **כספו** הוא העבד. ולפיכך לא יומת. הביטוי **יום או יומים** פרושו יום או יותר מיום, וצריכה היתה ההוספה **או יומים**, שהרי אילו היה כתוב רק **יום** אפשר היה להבין שאם יעמוד יותר מיום נקום יינקם (וכיוצא בזה כתוב בדבר' י"ט, ט"ו: על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר).


###### Cassuto on Exodus 21:22:1
[Cassuto on Exodus 21:22:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:22:1)

כשמריבים שני אנשים ביניהם ומנסים להכות איש את רעהו יוכל לקרות מקרה, שבתנועותיהם הנחפזות והתקיפות ידחפו ויגפו מישהו אחר. אם ייפגע איש אחר, בדרך כלל33 יהיה דינו של הנוגף שווה לדינו של מי שמכה את איש ריבו לפי מה שכתוב בפס' י"ח־י"ט. אבל אפשר הדבר, שהפגיעה תהיה פגיעה מיוחדת במינה, פגיעה שהמסורת המשפטית של המזרח הקדמון רגילה לטפל בכיוצא בה, היא הפגיעה באשה הרה, הגורמת להפלת ילדיה.

כמה דינים בעניין זה נמצאים בקובצי החוקים של העמים השכנים. ואלה הם, עד כמה שידוע לנו היום:

א) בקטעי החוקים השומריים שפרסם קליי בשנת 1915 באים שני סעיפים הקובעים את העונש למי שיגוף (כנראה שלא בכוונה) ולמי שיכה (כנראה בכוונה) אשה הרה ויצאו ילדיה. העונש יהיה תשלומי כסף: עשרה שקלים במקרה הראשון ושלישית מנה במקרה השני. לא נאמר במפורש למי הוא חייב לשלם כסף זה, אבל ברור הדבר, שיש לו לשלמו לבעל האשה.

ב) לפי חוקי ח'מורבי. סעיפים 209–210, חייב המכה, אם האשה היא גבירה בת חורין, לשלם עשרה שקלים תחת העובר, ואם האשה תמות מחמת ההכאה, בתו של המכה מות תומת. לפי הסעיפים 211–214 חייב המכה, אם האשה שייכת למעמד החברתי של ה"מסכנים", או אם היא שפחה, רק תשלומי כסף, אפילו היא תמות מחמת הכאתו.

ג) לפי חוקי אשור התיכונה (סעיף 21) אם האשה היא גבירה, עונש המכה יהיה לא רק תשלום של ממון, אלא גם מלקות וחודש של עבודה בשירות המלך. סעיף זה מדבר רק על הפלת העובר ואינו אומר כלום על מקרה של מיתת האשה. בסעיף 50 נקבע שאם היא אשה פשוטה, ייעשה [לאשתו של המכה] (כך נראה שיש להשלים את הליקוי שבלוח) כאשר הוא עשה לה, והוא ישלם (אם העובר ימות, כפי שנראה לי לפרש) "נפשות" תחת העובר; ואם האשה תמות, מות יומת המכה, וישלם (אם גם העובר ימות, לפי פירושי) "נפשות" תחת העובר. בהמשך סעיף זה ובסעיפים 52־51 מדובר עוד על מקרים מיוחדים אחדים, אבל פירוש פרטיהם שנוי במחלוקת (בין השאר יש גם הבדל מסויים בין המקרה שיהיה העובר זכר ובין המקרה שתהיה נקבה), ואין כאן המקום להיכנס אל הבעיות האלה.

ד) הסעיפים 18־17 של חוקי החתים מטילים על המכה עונש ממון על הפלת העובר. על מיתת האשה לא מדובר שם.

בתורה אין דין מיוחד על מי שהיכה אשה הרה במזיד. ולא היה צורך בכך, מכיון שמקרה זה נכלל בדין שבפס' י"ב אם האשה תמות, ובמקרה של פס' י"ח־י"ט אם היא לא תמות אלא תפול למשכב. מדובר רק על דינו של מי שהיכה אשה הרה בשוגג, כדי לחדש בו חידושים ולתקן בו תיקונים. ואלה הם החידושים והתיקונים:

א) שאין להבחין הבחנה לפני מעמדה החברתי של האשה: כל בני אדם שווים זה לזה.

ב) שהעונש יוטל רק על הנוגף בלבד, ולא על מישהו אחר: אין לענוש על מעשהו את בתו או את אשתו, כפי שקבעו החוקים המיסופוטמיים.

ג) שיש לקבוע את עונש הנוגף לפי עקרונותיה של התורה; ועל זה נדבר להלן, בפירוש המפורט של לשון הכתוב.


###### Cassuto on Exodus 21:22:2
[Cassuto on Exodus 21:22:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:22:2)

הכתוב מתחיל: **וכי ינצו אנשים** וגו', כדי לתת דוגמה של נגיפת אשה הרה בשוגג, ואף כאן, כפי שראִינו למעלה, דיבר החוק בהווה. ואחר כך הוא מפרט: **ונגפו** שלא בכוונה **אשה הרה**, כלומר שאחד מבעלי הריב, יהיה מי שיהיה מתוכם (ומשום כך בא הפועל **ונגפו** בריבוי), **ויצאו ילדיה** מחמת הנגיפה (יהיה העובר מה שיהיה, זכר או נקבה, אחד או שניים, ומשום כך בא גם כאן הריבוי הכללי כמו בפועל **ונגפו**), **ולא יהיה אסון**, כלומר שלא תמות האשה ולא ימותו הילדים, **ענוש יענש** הנוגף עונש ממון **כאשר ישית עליו**, יטיל עליו,‏ **בעל האשה**, לפי מידת הנזק ולפי התנאים המיוחדים של התאונה, **ונתן הנוגף** את סכום העונש לבעל האשה **בפלילים**, על פי פסק בית דין שיאשר את תביעתו של בעל האשה ויכריח את הנוגף לשלם, שהרי אי אפשר להניח את קביעת הסכום לרצונו החפשי של הבעל, ומצד שני אין בכוחו של הבעל להכריח את הנוגף לשלם אם יסרב.


###### Cassuto on Exodus 21:23:1
[Cassuto on Exodus 21:23:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:23:1)

**ואם אסון יהיה**, כלומר אם תמות האשה או ימותו הילדים, **ונתתה נפש תחת נפש עין תחת עין** וגו': אתה, הדיין (או אתה, ישראל, על ידי הדיין בא כוחך), תנקוט בשיטה של נפש תחת נפש וגו'.


###### Cassuto on Exodus 21:23:2
[Cassuto on Exodus 21:23:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:23:2)

פירוש שיטה זו לפי חז"ל הוא שמי שהרג את הנפש חייב לשלם את ערך הנפש, ומי שהשחית עין חייב לשלם את ערך העין, וכן הלאה. והמפרשים האפולוגיטיים השתדלו להוכיח שכך פירושה של הנוסחה הזאת גם בלשון העברית הקדומה. אבל זה אי אפשר. לא ייתכן שפירוש המלה עין יהיה ערך העין. בוודאי מורה נוסחה זו על העקרון המשפטי הארכאי המכונה במשפט הרומי בשם talio: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויק' כ"ד, כ'). עקרון ארכאי זה, המיוסד על ההשקפה שהעונש צריך להיות מקביל לעבירה, מידה כנגד מידה, משתקף עדיין בקובץ חוקיו של ח'מורבי, הקובע, למשל, בסעיף 196: כי ישחת איש עין איש, עינו תישחת, ובסעיף 200: כי יפיל איש שן איש כמוהו, שן שלו תופל; ורק כשיהיה המוכה שייך למעמד ה"מסכנים" מטיל עליו החוק של ה'מורבי רק תשלום מנה כסף בעד השחתת עין (סעיף 198) או שליש מנה בעד הפלת שן (סעיף 201). אבל כבר בחוקי אֶשְׁנֻנַּ הקודמים לח'מורבי, מדובר רק על תשלומי כסף בלבד, מנה כסף בעד השחתת עין ומחצית מנה בעד הפלת שן (סעיף 42), ולא על עונש גופני. וגם חוקי החתים קובעים רק עונש ממון (סעיף 7 ואילך). כאן, בס' שמות באה הנוסחה של talio כדוגמת הסעיפים של חוקי ח'מורבי השייכים להכאת איש מבני המעמד החברתי הגבוה. ואולם מתעוררות שתי קושיות: א) לא יובן מדוע הנוגף אשה הרה שלא בכוונה יהיה חייב מיתה אם יהיה אסון, אף על פי שלמעלה בפס' י"ג נאמר שמי שהרג את הנפש שלא בכוונה אינו חייב מיתה; ב) מוזר הדבר, שבדין הנוגף אשה הרה תיזכרנה העין והשן והרגל והכויה והפצע והחבורה, שאינן עניין לכאן. כדי ליישב את הקושיה השניה מן הצורך יהיה להניח, שמובאת כאן נוסחה קבועה. ומאחר שהובא חלקה הראשון של הנוסחה השייך למקרה האסון, נפש תחת נפש, מובאת כולה בשלמותה. ובזה נפתח פתח גם ליישוב הקושיה הראשונה. אם נוסחה זו קבועה, אפשר להניח שהיא נוסחה עתיקה, שבתחילה היתה מורה על talio ממש, כפשוטה וכמשמעה, ונשארת מאובנת כצורתה גם לאחר שבהתפתחות המסורת המשפטית נתחדש החידוש הנמצא בחוקי אֶשְׁנֻנַּ ובחוקי החתים, ותשלומי כסף תפסו את מקומו של העונש הגופני הקדום. הדבר דומה למה שכבר ראינו בביטויים ארכאיים אחרים שנשארו בסגנון המשפטי, כגון **שאר** (פס' י') להורות על כל המזונות בכלל, או **אבן** (פס' י"ח) להורות על כל מיני נשק בכלל. התשלומים הם מעין כופר, העומד במקום העונש הגופני שלפי השיטה הקדומה. והוא מה שנקרא בלשון המשפטית קומפוזיציה, כלומר פשרה, שעושים שני הצדדים ביניהם, ומן הסתם באישורו של בית דין. מבחינה תיאורטית מי ששיחת את עין חברו ראוי היה להיות נידון בהשחתת עינו, אלא שניתנת לו הרשות לתת כופר כדי להציל את עינו. לפי במד' ל"ה, ל"א, רק מן הרוצח במזיד אסור לקחת כופר, משמע שביתר המקרים לקיחת הכופר מותרת. וכך לפי הנראה יש להבין בחוקי אשור שהבאנו למעלה את העניין של תשלומי "נפשות" (ריבוי בהוראת יחיד, כלומר "נפש"), שהרי אם המכה יומת משום שהאשה המוכה מתה, אי אפשר להוסיף שיומת המכה פעם שניה בעד מיתת העובר, ופירושה של ה"נפש" שעליו לשלם בעד מיתת העובר אינו יכול להיות אלא זה, שלפני שיוציאוהו להורג בגלל מיתת האשה עליו לשלם לבעלה את ערך נפשו של העובר. ואולי בחוקי ח'מורבי הכוונה היא להדגיש כי בעד השחתת עינו של "איש" מן המעמד הגבוה או בעד הפלת שן שלו אין די לשלם רק מה שמשלמים בעד נזק דומה שנגרם ל"מסכן", ומן הדין היה שהמזיק יפסיד את עינו או את שנו, ואם ירצה לתת כופר, עליו לתת כופר הרבה יותר גדול, ככל אשר יושת עליו. על יתר המקומות המקבילים בספרי התורה אייחד את הדיבור כשאגיע לשם בע"ה. רק על זה אעיר כאן, שגם בדבר' י"ט, כ"א, בדין עדים זוממים, באה הנוסחה המלאה נפש בנפש, עין בעין. שן בשן, יד ביד, רגל ברגל, אף על פי ששם לא מדובר בנזקי הגוף: מכיון שהובאה ראשית הנוסחה, נפש בנפש, הובאה כל הנוסחה כצורתה, ואין הכוונה אלא להגיד. שכפי העונש שהיה עלול להיות מוטל על הנאשם, כך יהיה ענשם של העדים הזוממים.


###### Cassuto on Exodus 21:23:3
[Cassuto on Exodus 21:23:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:23:3)

ואם כן אפוא, כאן בפיסקתנו פירוש הביטוי **נפש תחת נפש** יהיה זה, שהנוגף שלא בכוונה חייב לשלם לבעל האשה את ערך חייה של האשה אם תמות, ושל ילדיה אם ימותו; והבאת ראשית הנוסחה גררה אחריה את ההמשך כולו אף על פי שאינו עניין לכאן:


###### Cassuto on Exodus 21:24:1
[Cassuto on Exodus 21:24:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:24:1)

**עין תחת עין, שן תחת שן** (שני איברים אלו רגילים להיזכר במיוחד במסורת המשפטית של המזרח), **יד תחת יד, רגל תחת רגל,** **כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה**.


###### Cassuto on Exodus 21:26:1
[Cassuto on Exodus 21:26:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:26:1)

מכיון שהוזכרו בפס' כ"ה שן ועין, סודר כאן עניין יציאת העבד בשן ועין: **וכי יכה איש את עין עבדו או את אמתו ושחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו**. בסעיף 199 של חוקי ח'מורבי כתוב שאם ישחת איש את עין עבדו של איש אחר ישלם [לבעליו] מחצית מחירו [של העבד]. וכיוצא בזה כתוב בסעיף של חוקי החתים על מי שמכה עבד של איש אחר. על מי שמשחת את עין עבדו לא נאמר כלום בשני הקבצים האלה, וכנראה אין לפיהם עונש כלל לאיש זה, חוץ מן הנזק שהוא גרם לעצמו בהפחתת ערך עבדו. התורה חסה על העבד: אם אדוניו יכה את עינו ושיחתה, ייענש המכה בזה, שהעבד יצא לחפשי חינם.


###### Cassuto on Exodus 21:27:1
[Cassuto on Exodus 21:27:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:27:1)

ולא רק על הפסד אבר חשוב כעין יצא העבד, אלא גם על הפסד שן אחת: **ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל, לחפשי ישלחנו תחת שנו**. די בחוק זה להשיג שבעלי העבדים ייזהרו מלהכות את עבדיהם מכות אכזריות.


###### Cassuto on Exodus 21:27:2
[Cassuto on Exodus 21:27:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:27:2)

בפיסקה זו באים חמישה מקרים בדיני נזקי הגוף הנגרמים על ידי הכאה (פס' י"ח־י"ט; כ'־כ"א; כ"ב־כ"ה; כ"ו; כ"ז), כשם שבאו בפיסקה הקודמת חמישה מקרים של של דיני נפשות: בסך הכל שורה של עשרה מקרים, לשם עזר לזכרון כאמור.


###### Cassuto on Exodus 21:28:1
[Cassuto on Exodus 21:28:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:28:1)

**פיסקה חמישית: השור והבור** (כ"א, כ"ח–ל"ו)
במסורת המשפטית של המזרח הקדמון היתה נגיחת השור הדוגמה הטיפוסית לנזיקין הנגרמים מחמת בהמה או חיה ביתית. בחוקים הקדומים של אֶשְׁנֻנַּ, נזכרת יחד עם דוגמה זו גם הדוגמה של נשיכת כלב שוטה. בחוקי ח'מורבי נשארה רק נגיחת השור, וכך הדבר בתורה. הדנה על העניין כדי לחדש בו את חידושיה. **וכי יגח שור את איש** (אף על פי שאין השם **איש** מיודע, באה לפניו המלית‏ **את** כדי שלא יובן: שור של איש) **או את אשה, ומת** האיש או האשה, **סקול יסקל השור** (חידוש במקרא, לפי העקרון שבברא' ט', ה': ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו), **ולא יאכל את בשרו** (גם זה חידוש, איסור מאכל מבחינה דתית), **ובעל השור נקי**. גם לפי חוקי ח'מורבי, סעיף 250, אין במקרה בזה תביעה כלפי בעל השור. על המלית **את** במשפט סביל (יאָכל) עי' גם כ"ז, ז'.


###### Cassuto on Exodus 21:29:1
[Cassuto on Exodus 21:29:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:29:1)

כל זה בנוגע לשור תם. אבל אם השור מועד, האחריות מוטלת על בעליו אם לא שמר אותו. בחוקי אשננ, שאינם מדברים כלל על שור תם, נאמר בסעיף 54: אם נודע ששור נגח הוא, והעידו השלטונות בבעליו. ולא קטע את קרניו, ונגח איש והמיתו, בעל השור ישלם שני שלישים של מנה כסף. וכך כתוב בסעיף 251 של חוק ח'מורבי: כי יהיה שור איש נגח, והודיעו זקני הכפר [לבעליו] שהוא נגח, והוא את קרניו לא קטע ואת שורו לא קשר, ונגח שור זה בן איש (כנראה הכוונה לכל איש בן חורין) והמיתו, מחצית מנה כסף יתן, על שור שנגח את העבד מדובר בסעיף 252, ועיין על זה להלן. התורה משתמשת בבטויים המסורתיים לתיאור המקרה, ואת העונש היא קובעת לפי שיטתה היא: **ואם שור נגח הוא מתמול שלשום**, כלומר שכבר נגח אבל לא המית ולפיכך נשאר בחיים, **והועד בבעליו**, מטעם השלטונות,‏ **ולא ישמרנו** באחת הדרכים המרומזות בחוקים הנ"ל, כלומר קטיעת קרניו או קשירתו (השווה משנה בבא קמא ד', ט': קשרו בעליו במוסירה), **והמית איש או אשה, השור יסקל** לפי העקרון של ברא' ט', ה', **וגם בעליו יומת**, כלומר שהואיל וחוא אחראי למיתתו של בן אדם, מן הדין היה שיומת, לפי העקרון של ברא' ט', ו',


###### Cassuto on Exodus 21:30:1
[Cassuto on Exodus 21:30:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:30:1)

ואולם, מכיון שלא הרגו במזיד, יוכל לפדות את עצמו בכופר: **אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו** לפי פסק בית דין.


###### Cassuto on Exodus 21:31:1
[Cassuto on Exodus 21:31:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:31:1)

**או בן יגח או בת יגח** השור המועד, **כמשפט הזה יעשה לו**, מתכוון לבטל את המסורת המשפטית שלפיה אם גרם איש למיתת בנו של איש אחר, היה בנו מומת (עי' למשל סעיף 230 של חוקי ח'מורבי, הקובע שאם קבלן יבנה בית והבניין יפול ויהרוג את בנו של בעל הבית, בנו של הקבלן יומת).


###### Cassuto on Exodus 21:32:1
[Cassuto on Exodus 21:32:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:32:1)

**אם עבד יגח השור המועד או אמה כסף שלשים שקלים,** כלומר המחיר הרגיל של עבד, **יתן** בעל השור **לאדניו** של העבד או לאדוניה של האמה לשם פיצויים. וזה מתאים לסעיף 252 של חוקי ח'מורבי הקובע במקרה זה תשלום של שליש מנה כסף לאדוני העבד. **והשור יסקל**, לפי העקרון של ברא' ט', ה', שהרי אף העבדים נבראו בצלם.


###### Cassuto on Exodus 21:33:1
[Cassuto on Exodus 21:33:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:33:1)

גם עניין הבור, כדוגמה טיפוסית לנזיקין, רגיל במסורת המשפטית של המזרח הקדמון (חוקי החתים, סעיפים 146–147; חוקים בבליים מאוחרים, סעיף 3), אבל לא נמצא עד היום חוק על מקרה של שור או חמור שנפלו לתוך הבור אלא במקרא: **וכי יפתח איש בור** הכרוי כבר ולא יכסנו אחר שפתחו, **או כי יכרה איש בור** חדש **ולא יכסנו**, **ונפל שמה** בעל חיים ביתי, כגון **שור או חמור**, ומת,


###### Cassuto on Exodus 21:34:1
[Cassuto on Exodus 21:34:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:34:1)

אז בעל **הבור ישלם** את מחיר הבהמה שמתה, **כסף ישיב לבעליו** תמורת השור והחמור, **והמת יהיה לו**, ועל ידי זה ישלם נזק שלם, שהוא ההפרש בין מחיר הבהמה החיה ובין מחיר הבהמה המתה. אם יש כאן חידוש בתורה, או אם היא באה רק לאשר את החוק הקיים כבר, אי אפשר לדעת. מכיון שאין הקבלה לחוק מיוחד זה ידועה לנו עד היום.


###### Cassuto on Exodus 21:35:1
[Cassuto on Exodus 21:35:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:35:1)

הקבלה מדוייקת נמצאת לפס' ל"ה: **וכי יגף שור של איש את שור של רעהו ומת** השור הניגף, או **ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון**, ובדרך זו ישלם בעל השור שנגח חצי נזק. התורה מאשרת כאן את המסורת, הידועה לנו מתוך סעיף 53 של חוקי אשננ כי יגוף שור שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את מחירו של השור החי ואת שוויו של השור המת.


###### Cassuto on Exodus 21:36:1
[Cassuto on Exodus 21:36:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:36:1)

דין השור המועד בא בחוקי מיסופוטמיה האמורים רק בעניין מיתת בן אדם, ואילו התורה מבחינה בין שור תם לבין שור מועד גם בעניין שור שנגח את השור: **או נודע**, כלומר אבל אם נודע (לשון דומה זו באה גם בחוקי אשננ בעניין השור המועד) **כי שור נגח הוא מתמול שלשום**, וגם בעליו ידע, **ולא ישמרנו בעליו** באחת מן הדרכים האמורות, **‏שלם ישלם** בעליו **שור** תחת **השור** (גם נוסחה זו, שור תחת השור, שכיחה במסורת המשפטית של המזרח בעניין נזקי הבהמות), **והמת יהיה לו**, כלומר שישלם נזק שלם.


###### Cassuto on Exodus 21:36:2
[Cassuto on Exodus 21:36:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:36:2)

בפיסקה זו באה תחילה חמישיה של מקרים בעניין שור שנגח את האדם (פס' כ"ח–ל"ב), כדוגמת החמישיות שבפיסקות הקודמות, ואחריה שלישיה של מקרים שבהם השור הוא הניזק (פס' ל"ג–ל"ו). פסוקי השלישיה קשורים יחד על ידי חזרת הביטוי **והמת יהיה לו** בסוף פס' ל"ד ובסוף פס' ל"ו. יש גם הקבלה בין החמישיה והשלישיה: פס' ל"ב: **כסף** שלשים שקלים **יתן לאדניו**, ופס' ל"ד: **כסף ישיב לבעליו**.


###### Cassuto on Exodus 21:36:3
[Cassuto on Exodus 21:36:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:36:3)

הפיסקה סודרה במקום זה משום ההקבלה שבינה ובין הקודמת. שם, בפס' כ"ב, כתוב: **כאשר ישית עליו** בעל האשה **ונתן** בפלילים, וכאן, בפסי ל', כתוב: **אם כופר יושת עליו ונתן** פדיו נפשו **ככל אשר יושת עליו**.


###### Cassuto on Exodus 21:37:1
[Cassuto on Exodus 21:37:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/21:37:1)

**פיסקה שישית: דיני גנבה** (כ"א, ל"ז – כ"ב, ג')
התורה מביאה דינים אלו כדי להתנגד לשיטת המסורת המשפטית המשתקפת בחוקי ח'מורבי, שלפיה היה הגנב נידון למיתה אם לא היה לו ממה לשלם (קובץ ח'מורבי סעיף 8), או אם גנב באמצעות חתירת מחתרת (שם, סעיף 21). לפי העקרון של קדושת חיי האדם, חסה התורה על חיי הגנב. היא ביטלה את דין המוות לגנב שלא היה יכול לשלם והחליפה אותו בדין המכירה לעבדות. וגם על הגנב הנמצא במחתרת הגנה, וקבעה גבול להגנה זו רק בדאגה, המוצדקת על אחת כמה וכמה, לחיי בעל הבית. **כי יגנב איש שור או שה, וטבחו או מכרו**, ולפיכך אין הבהמה הגנובה נמצאת עוד בידו כשהוא נתפס, עליו לשלם קנס גדול יותר מתשלומי כפל המוטלים עליו אם תימצא הגנבה בידו (כ"ב, ג'). סיבת ההבדל אולי היא זו, שאם בעל הבהמה יוכל לקבל בחזרה דווקא את הבהמה שלו החביבה עליו, די שיוסיף עליה הגנב עוד בהמה אחרת כמוה, אבל אם אין הגנב יכול להחזיר את הבהמה הגנובה, עליו לתת לבעל הבהמה פיצויים נוספים: **חמשה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן תחת השה**, פחות מאשר תחת השור אולי משום שאין גידול הצאן דורש טרחה רבה וממושכת כגידול הבקר.