## Cassuto on Exodus Chapter 22

###### Cassuto on Exodus 22:1:1
[Cassuto on Exodus 22:1:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:1:1)

ההמשך ההגיוני של פס' ל"ז הוא בפס' ג' של פרק כ"ב, הקובע מה דינו של גונב בהמה אם תימצא הבהמה בידו, כלומר שלא טבחה ולא מכרה. ואילו היתה התורה באה למסור קודכס של חוקים, בוודאי היה לנו להניח שחל כאן ערבוב בסדר הכתובים. אבל לפי שיטתי, שאין הפרשיות המשפטיות של התורה אלא הוראות דתיות ומוסריות בענייני משפט, אפשר להבין את סדר הכתובים שלפנינו. התורה הביאה בפסוק הראשון ובפסוק האחרון של הפיסקה את דברי החוק הקיים בישראל ובאמצע, מיד לאחר שהתחילה להביא את דיני הגנבה, הכניסה את הוראותיה המתכוונות להגן גם על חיי בעל הבית וגם על חיי הגנב, לפי עקרונותיה.


###### Cassuto on Exodus 22:1:2
[Cassuto on Exodus 22:1:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:1:2)

הוראות אלו מתחילות: **אם במחתרת ימצא הגנב** בשעות הלילה, **והֻכה ומת, אין לו** לבעל הבית שהמיתו חטא **דמים**, הואיל וחזקה על הגנב הנתפס במחתרת שמוכן היה לרצוח את בעל הבית כדי להינצל, ולפיכך אם בעל הבית הכהו, אין זו אלא הגנה עצמית.


###### Cassuto on Exodus 22:2:1
[Cassuto on Exodus 22:2:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:2:1)

אבל מצד שני, **אם זרחה השמש עליו**, כלומר שנתפס הגנב בשעות היום, חזקה שלא היתה סכנה לבעל הבית ולא היה לו צורך להרוג כדי להתגונן, ולפיכך **דמים לו** לבעל הבית, והוא נחשב כרוצח. מובן מאליו, שאם יעידו עדים שההריגה היתה שלא לצורך בלילה או היתה לצורך ביום, הדין יהיה שונה, אלא שדיבר הכתוב בהווה: כדי להגן על חיי בעל הבית, קבע שאין עליו משפט מוות אם יהרוג את הגנב הנמצא במחתרת בלילה, וכדי להגן על חיי הגנב קבע שאם יהרוג אותו בעל הבית בשעות היום ייחשב כרוצח. דינו של הגנב הנתפס בשעות היום, אפילו במחתרת, לא יהיה אלא זה, כי **שלם ישלם** ולא מות יומת; **אם אין לו** כדי לשלם, אז **ונמכר בגנבתו**, ובמחירו ישולם מה שיוטל עליו, אבל גם במקרה זה לא יהיה דינו דין מוות.


###### Cassuto on Exodus 22:3:1
[Cassuto on Exodus 22:3:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:3:1)

ואחרי ההערות שניתנו כאילו בתוך סוגריים בא חלקו השני של החוק שכנראה היה קיים כבר לפני התורה, המשך של פס' ל"ז בפרק כ"א: **אם המצא תמצא בידו הגנבה**, הבהמה הגנובה, תהיה בהמה זו מה שתהיה, **משור עד חמור עד שה**, ובלבד שיהיו עדיין **חיים, שנים ישלם**, כלומר את הגנוב ועוד אחר כמותו. דין תשלומי כפל בגנבת מטלטלים מרומז בדרך אגב להלן, פס' ו'.


###### Cassuto on Exodus 22:3:2
[Cassuto on Exodus 22:3:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:3:2)

גם בפיסקה זו באה חמישיה של מקרים: מקרה ראשו הפותח את העניין, והמובא במלה **כי**: ואחריו ארבעה מקרים מיוחדים, המובאים במלה **אם**. ההקבלה לפיסקה הקודמת ניכרת בהזכרת השור והשה והחמור, ובחזרת המלה **ישלם**.


###### Cassuto on Exodus 22:4:1
[Cassuto on Exodus 22:4:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:4:1)

**פיסקה שביעית: המבעה וההבער** (כ"ב, ד'־ה')
שני העניינים הנידונים בפיסקה זו באים זה מצד זה גם בחוק החתים (סעיפים 105–107), ואולי היו קשורים יחד במסורת המשפטית. ניכר כאן בבירור משחק מלים בשימוש הפועל **בער** בשתי הוראות שונות ובסמיכותו לשם **בעיר**. אמנם אפשר הדבר, שהגירסה שלפני חכמי המשנה בפס' ד' היתה‏ **כי יבעה**, ומכאן המונח‏ **מבעה** הרגיל בלשון המשנה (והשווה גם המשך הפסוק במהדורה השומרונית); ואולם על כל פנים גם בין הפעלים **בעה** ו־**בער** יש דמיון רב בצלצול. השימוש במשחק מלים, העתיד להימצא עוד במקומות אחרים של חוקים אלו (כ"ב, ט', י"ב, כ"ד; כ"ג, ב', ה'), היה מכוון לעזור לזכרון. אחר הרישא, **כי יבער איש שדה או כרם**, מבאר הכתוב בעצמו את פירושו של הפועל **יבער**, והוא: **ושלח** (וי"ו של הסבר) **את בעירה**, כלומר את צאנו או את בקרו (ולפי זה יהיה הפועל **יבער** נגזר מן השם **בעיר**, או בניין גורם מן השורש **בער** שבבניין הכבד פירושו לחך, אכל את העשב), **ובער** הבעיר **בשדה** אדם **אחר** (פי דרש חז"ל הפועל **ושלח** מורה על נזקי הרגל והפועל **בער** שאחריו מורה על נזקי השן),‏ **מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם** לבעל השדה הניזק. לפי החוק החתי (סעיף 107) מוטל על בעל הבעיר תשלום כסף, ולפי החוק של ח'מורבי (סעיף 57) פיצוי בעין. התורה מביטה על עניין זה לא רק מבחינה משפטית, אלא גם, וביחוד, מבחינה מוסרית, בהתאם לדברי הנביא (ישע' ג', י"ד): ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם, ומקפידה על כך, שגם במקרה זה יהיה העונש מידה כנגד מידה, ויהיה עונש חמור, תשלום דווקא מן העידית, ממיטב שדהו וממיטב כרמו של המזיק.


###### Cassuto on Exodus 22:5:1
[Cassuto on Exodus 22:5:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:5:1)

הואיל והביא הכתוב דין זה, הביא גם דין המבעיר את הבערה, הקשור בו מפני הדמיון שבעניין והדמיון שבמלים. **כי תצא אש** מן המקום שהוצתה, **ומצאה קוצים** הנוחים להישרף, ותתפשט עד שדהו של איש אחר, **ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם** את הנזק האיש **המבעיר את הבערה**, שהצית את האש בתוך שלו ולא השגיח כדי למנוע את התפשטותה.


###### Cassuto on Exodus 22:5:2
[Cassuto on Exodus 22:5:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:5:2)

גם בפיסקה זו ניכרת הקבלה פורמאלית לפיסקות הקודמות, בביטויים **ישלם, שלם ישלם**.


###### Cassuto on Exodus 22:6:1
[Cassuto on Exodus 22:6:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:6:1)

**פיסקה שמינית: ארבעה שומרים** (כ"ב, ו'–י"ד)
לפי הפשט אין הכתוב מבחין במפורש בין שומר חינם ובין שומר שכר, כהבחנת ההלכה המאוחרת שבימי חז"ל. הוא מבחין רק בין שמירת מטלטלים ובין שמירת בהמות; אבל דווקא מתוך הבחנה זו יוצא, כי שיטת חז"ל, שבפס' ו' ואילך מדובר על שומר חינם ובפס' ט' מדובר על שומר שכר, מתאימה בעיקרה לפשוטו של מקרא, שהרי מן הסתם שומר מטלטלים הוא שומר חינם מכיון שאין שמירה כזו דורשת טרחה. ואילו שומר בהמות מן הסתם הוא רועה המקבל שכר בעד טרחתו המתמדת.


###### Cassuto on Exodus 22:6:2
[Cassuto on Exodus 22:6:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:6:2)

התורה מביאה דינים אלו כדי לחדש חידושים, כפי שייראה להלן בענין האבדה, הקשור בעניין השמירה.


###### Cassuto on Exodus 22:6:3
[Cassuto on Exodus 22:6:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:6:3)

המקרה הראשון הוא: **כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגֻנב הפקדון מבית האיש** הנפקד, **אם ימצא הגנב ישלם** הגנב **שנים** לבעלי המטלטלים שנגנבו, כדוגמת מה שכתוב בפס' ג' לגבי גנבת בהמה;


###### Cassuto on Exodus 22:7:1
[Cassuto on Exodus 22:7:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:7:1)

אבל **אם לא ימצא הגנב**, ולפיכך לא יוכל המפקיד לקבל תשלומי כפל, אז **ונקרב בעל הבית**, כלומר הנפקד, המכונה בשם זה, bêl bïtim, גם בחוקי ח'מורבי (סעיף 125), **אל האלהים** (על פירוש ביטוי זה עיין למעלה, על כ"א, ו') כדי להישבע ולהיפטר בזה מכל תשלום, **אם** באמת כך היה הדבר, שהוא **לא שלח ידו במלאכת רעהו**. אי אפשר להניח שהמלים **אם לא שלח** וגו' הן לשון השבועה, שהרי, אילו היה הדבר כך, היה כתוב **אם שלח** ולא **אם לא שלח**. ומובן מאליו שאם לא יישבע, יתחייב לשלם את הנזק. וכיוצא בזה כתוב בסעיף 125 של חוקי ח'מורבי, שאם אירעה הגנבה מחמת רשלנותו של הנפקד, הוא חייב לשלם למפקיד.


###### Cassuto on Exodus 22:8:1
[Cassuto on Exodus 22:8:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:8:1)

בסעיף הקודם של חוקי ח'מורבי נאמר, שאם הנפקד יכחיש בפקדון, והמפקיד יביא הוכחה בעדים, ישלם הנפקד תשלומי כפל. ולזה מקביל פס' ח', הקובע: **על כל דבר פשע**, לא רק על פקדון של כסף או כלים, אלא גם על כל דבר אחר שתוכל לחול עליו פשיעה או רשלנות, כגון על שמירת בהמות, **על שור, על חמור, על שה**, או על שמירת מטלטלים כל שהם, למשל **על שלמה**, וכן גם **על כל אבדה** שנמצאה, ובכלל על כל דבר **אשר** יכיר אותו בעליו, ואשר **יאמר כי הוא זה**, על כל הענינים האלה, **עד האלהים** (הביטוי שכבר פירשנוהו למעלה, על כ"א, ו') **יבא דבר שניהם**, ואז האיש **אשר ירשיעון** אותו **אלהים** (ביטוי ארכאי גם כאן, ופירושו: אשר ירשיע אותו הדין האלהי, הנידון מפי הדיינים בשם האלהים), **ישלם שנים לרעהו**. אם הדיינים יראו שהנפקד או מי שמצא את האבדה שלח ידו במלאכת רעהו, או היה רשלן בשמירתו, יטילו עליו תשלומי כפל, ואם יראו שבעל הפקדון או בעל האבדה האשים את חברו האשמת שוא, יטילו עליו תשלומי כפל לשם פיצויים לנאשם. חוקי ח'מורבי (סעיף 123 וסעיף 126) היו אף הם מטילים תשלומי כפל על הנפקד שכיחש בפקדון ועל מי שהעליל על חברו בהאשמת הכחשה בפקדון; אבל על מי ששלח ידו באבדה קובעים דין מוות (סעיף 9), וכן קובעים דין מוות על מי שהעליל על חברו בהאשמת שליחות יד באבדה (סעיף 11). והתורה, לפי שיטתה, חסה על חיי בני אדם, ולפיכך תיקנה את החוק הקדום, ואף על העבירות בענייני אבדה קבעה רק תשלומי כפל כבענייני פקדון.


###### Cassuto on Exodus 22:9:1
[Cassuto on Exodus 22:9:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:9:1)

באים אחר כך דיני שומר בהמה, כלומר רועה, ומן הסתם שומר שכר: **כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה, וכל בהמה** בכלל, **לשמור, ומת** מאליו החמור או השור וכו', **או נשבר** מאליו, או **נשבה** בידי שודדים (משחק מלים: **נשבר – נשבה**), **אין רואה**, כלומר שאין עדי ראייה על הדבר,


###### Cassuto on Exodus 22:10:1
[Cassuto on Exodus 22:10:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:10:1)

אז **שבועת ה' תהיה בן שניהם**, כלומר שישבע השומר (כאן עוזב הכתוב את הביטוי הארכאי ומשתמש בביטוי הישראלי **שבועת ה'**) שלא שלח ידו בבהמה, אם באמת כך היה הדבר, שהוא **לא שלח ידו במלאכת רעהו** (על ביטוי זה עיין למעלה, על פס' ז'), **ולקח בעליו** מה שנשאר, אם נשאר, כגון את הבהמה המתה או הנשברה, **ולא ישלם לו** השומר שום תשלום. במלים אחרות: שומר שכר פטור באונסין.


###### Cassuto on Exodus 22:11:1
[Cassuto on Exodus 22:11:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:11:1)

אבל אינו פטור בגנבה, מכיון שהיה לו להשגיח שלא יגנוב הגונב: **ואם גנוב יגנב מעמו**, מתחת ידו, מחמת רשלנותו בשמירה, **ישלם לבעליו**, במקרה שלא יימצא הגנב, שהרי אם יימצא הגנב, ישלם הגנב תשלומי כפל.


###### Cassuto on Exodus 22:12:1
[Cassuto on Exodus 22:12:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:12:1)

**אם טרוף יטרף יביאהו עד**, יביא לשם עדות מה שיוכל להציל מפי החיה הטורפת, כגון שתי כרעיים או בדל אוזן (עמוס ג', י"ב), ואז יהיה פטור אפילו בלא שבועה, ואת **הטרפה לא ישלם**, כי אף זה הוא מקרה של אונסין. אם לא יוכל להציל שום דבר מפי החיה הטורפת יהיה פטור בשבועה לפי פס' י'. במלה **עֵד** יש משחק מלים ורמז למלה **עִד**, שפירושה **טרף**. – גם לפי חוקי ח'מורבי (סעיפים 263–267) חייב הרועה בפשיעה ופטור באונסין.


###### Cassuto on Exodus 22:13:1
[Cassuto on Exodus 22:13:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:13:1)

לבסוף באים דיני השואל והשוכר. **וכי ישאל איש מעם רעהו** שור או בהמה אחרת, **ונשבר או מת, אם בעליו**, כלומר המשאיל, **אין עמו, שלם ישלם**, השואל, את הנזק: הוא חייב גם באונסין.


###### Cassuto on Exodus 22:14:1
[Cassuto on Exodus 22:14:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:14:1)

אבל אם **בעליו עמו לא ישלם**, מכיון שהאחריות היא משותפת לשניהם. **אם** השור או איזה בעל חיים אחר **שכיר הוא**, כלומר שבעליו השכירו, והאיש המשתמש בו משלם שכר לבעליו, איש זה פטור באונסין, מכיון שהנזק של בעל הבהמה **בא בשכרו**; בעל הבהמה מקבל שכר על כל יום ויום, ולפיכך יצא הפסדו בשכרו. גם לפי חוקי ח'מורבי (סעיף 249) פטור השוכר מאונסין, ובלבד שיישבע.


###### Cassuto on Exodus 22:14:2
[Cassuto on Exodus 22:14:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:14:2)

בפיסקה זו יש פעמיים **כי**, ושש פעמים **אם**; יחד עם שני **כי** שבפיסקה הקודמת עשיריה שלמה. הביטויים **ישלם** ו־**שלם ישלם** קושרים אותה אל הפיסקות הקודמות.


###### Cassuto on Exodus 22:15:1
[Cassuto on Exodus 22:15:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:15:1)

**פיסקה תשיעית: דין המפתה** (כ"ב, ט"ו–ט"ז)
מכיון שהובאו בפיסקות הקודמות כמה מקרים של תשלומי כסף, סודרה כאן גם פיסקה זו, המדברת על עבירה שענשה כסף, והיא פיתוי של בתולה אשר לא אורשה. ומכאן אחת ההוכחות המכריעות ביותר על כך, שאין כוונתן של פיסקות אלו למסור קודכס שלם אפילו באופן יחסי, שהרי ממה שנאמר **אשר לא אורשה** יוצא שאם היא אורשה, הדין הוא שונה, וכן ממה שנאמר **יפתה**, כלומר שהוא ידבר על לב הנערה והיא תסכים לו, יוצא שאם הוא יענה אותה בעל כרחה הדין הוא שונה. וההזדמנות להבאת הדינים השונים האלה תזדמן בספר אחר מספרי התורה (דבר' כ"ב, כ"ג–כ"ט), כשם שמדובר עליהם בקובצי החוקים של העמים השכנים. ברור אפוא. שיש כאן רק הערה בודדת, ולא הבאה סדירה של הדינים על העניין. וזוהי לשון ההערה: **כי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה**, כלומר שהוא חייב לקחת אותה לו לאשה, ולשלם לאביה את מוהר הבתולות הרגיל. זו חובה מוסרית המוטלת עליו, ואין הוא רשאי להשתחרר ממנה;


###### Cassuto on Exodus 22:16:1
[Cassuto on Exodus 22:16:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:16:1)

אבל מן הצד השני אין אביה של הנערה מוכרח לתתה לו לאשה. אפשר הדבר שאביה לא יחשוב אותו לראוי לבתו, ואז **אם מאן ימאן אביה לתתה לו**, על כל פנים יוטל על המפתה לשלם לאביה את דמי המוהר: **כסף ישקול כמוהר הבתולות**. לפ סעיף 56 של חוקי אשור התיכונה, העוסק בעניין שכזה, מוטל על המפתה לשלם מוהר משולש (פירושו לפי אחדים פי שלושה, ולפי אחרים שליש של המוהר הרגיל), ואביה של הנערה רשאי לעשות לה מה שירצה, ופירשו המפרשים שהרשות בידו אפילו להרוג אותה. כמובן, נמנעת התורה מלתת לו רשות שכזו.


###### Cassuto on Exodus 22:17:1
[Cassuto on Exodus 22:17:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:17:1)

**פיסקה עשירית: חוקים נגד מנהגי אלילות** (כ"ב, י"ז–י"ט)
באה כאן שלישיה של חוקים הקובעים משפט מוות, כל אחד בניסוח מיוחד משלו: **לא תחיה – מות יומת – יחרם**. הצד השווה שבשלוש העבירות הנידונות כאן הוא זה, שכולן תלויות, במישרים או בעקיפין, באלילות ובמנהגיה. וכל שלושת החוקים שייכים אפוא למלחמתה הקשה של האמונה הישראלית נגד האלילות.


###### Cassuto on Exodus 22:17:2
[Cassuto on Exodus 22:17:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:17:2)

החוק הראשון מכוּון נגד המאגיה: **מכשפה לא תחיה**. על השימוש במאגיה בחייהם ובפולחנם של עמי המזרח הקדמון עיין מה שכתבתי למעלה, ז', י"ב. אמנם המאגיה ה"שחורה", שבה מנסה המכשף להזיק לזולת, נחשבת, כמובן, לדבר אסור גם בקרב אומות העולם, ובקובצי החוקים המזרחיים נקבע דין מוות למי שמשתמש בה ולמי שמעליל על חברו בשימוש זה (חוקי ח'מורבי, סעיף 2; חוקי אשור התיכונה, סעיף 47), אבל בישראל אין מבחינים בין מאגיה מותרה ובין מאגיה אסורה; כל פעולה מאגית, אפילו לתכלית לא רעה אסורה, מכיון שהיא מעין נסיון להתגבר על רצון האלהים השולט לבדו בעולם. ולא לחינם מזדהים בישראל מושג המאגיה ומושג האלילות: פעולתה של איזבל להפצת פולחן הבעל הצורי בישראל מצויינת בפי יהוא בשם זנונים וכשפים (מל"ב ט', כ"ב); וכדבר האופייני בחיי האומות נזכר בפי הנביאים הכישוף (עיין למשל נחום ג', ד'; ישעי' מ"ז, ט', י"ב־י"ג). וכאן בצורתו המוחלטת של החוק, בלי תנאים ובלי הגבלות, מורגש הרצון האדיר לחסל בישראל כל מאגיה, בכל צורה שהיא: לא תחיה. וכן בדבר' י"ח, י': לא ימצא בך. אין בישראל זכות קיום לדברים כאלה.


###### Cassuto on Exodus 22:17:3
[Cassuto on Exodus 22:17:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:17:3)

נזכרת כאן רק האשה המכשפה, ולא האיש המכשף, מפני שהנשים מצויות במיוחד אצל ענייני כישופים, ודיבר הכתוב בהווה. אבל אין להטיל ספק בדבר, שאין הכתוב מתכוון להבדיל בין איש לאשה.


###### Cassuto on Exodus 22:18:1
[Cassuto on Exodus 22:18:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:18:1)

החוק השני הוא: **כל שוכב עם בהמה מות יומת**. מעשים מגונים כאלה קשורים לפעמים במאגיה, והרבה יש בהם במיתוס האלילי. בשירי אוגרית מסופר על בעל שנזדווג עם פרה כדי להינצל בדרך מאגית מן המיתה שהיתה צפויה לו בתחבולותיו של מוֹת מלך שאול. ובעלילת גילגמש יש רמזים על יחסיה של האלה אשתר אל בעלי חיים שונים.


###### Cassuto on Exodus 22:18:2
[Cassuto on Exodus 22:18:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:18:2)

המלה **כל** בפסוק זה נראית לכאורה מיותרת ומתמיהה. ועוד מתמיהה יותר העובדה שהיא חוזרת גם בכתובים המקבילים: וכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה (ויק' י"ח, כ"ג); ואשה אשר תקרב אל כל בהמה וגו' (ויק' כ', ט"ז); ארור שוכב עם כל בהמה (דבר' כ"ז, כ"א). בוודאי יש כוונה בדבר. ומהי הכוונה, נוכל להבין כשנשים לב אל חוקי החתים, המבחינים בין בהמה לבהמה: הם גוזרים דין מוות על מי ששוכב עם בהמות מסויימות (סעיפים 187, 188, 199 שו' 16–18). ופוטרים מכל עונש מי ששוכב עם בהמות אחרות (סעיף 199 שו' 20–22, וסעיף 200 שו' 23–25). לפיכך מדגישה התורה שאין שום הבחנה, אלא **כל** מי שמיטמא בדברים כאלה מות יומת.


###### Cassuto on Exodus 22:19:1
[Cassuto on Exodus 22:19:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:19:1)

והחוק השלישי גוזר דין מוות על מי שיקריב קרבן לאלילים: **זובח לאלהים** אחרים **יחרם**, כלומר יומת ויושמד, יהיה הקרבן מוקדש לכל אל שיהיה, **בלתי לה' לבדו**. על ניקוד הלמ"ד שבמלה לאלהים עיין בפירושי על בראש' ג', י"ז (מאדם עד נח, עמ' 110–111).


###### Cassuto on Exodus 22:19:2
[Cassuto on Exodus 22:19:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:19:2)

שלישיה זו סודרה כאן על סמך האסוציאציה שבין המלה **שוכב** שבתוכה לבין המלה **ושכב** שבפיסקה הקודמת.


###### Cassuto on Exodus 22:20:1
[Cassuto on Exodus 22:20:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:20:1)

**פיסקה אחת עשרה: חיבה ואחווה כלפי הדלים והאביונים** (כ"ב, כ'–כ"ו)
הואיל ובפיסקה הקודמת נקבעו חוקים חמורים נגד המנהגים הזרים, רצה הכתוב לציין מיד כי התנגדות זו מתכוונת אך ורק למנהגים, ולא לאנשים הנכרים. אדרבה, אסור להונות וללחוץ את הנכרי: **וגר לא תונה ולא תלחצנו**, **כי גרים הייתם בארץ מצרים**. הנימוק הוא נימוק מוסרי מובהק: אתם סבלתם את סבל הגר בארץ נכריה, וידעתם את נפש הגר; לפיכך היזהרו מלמרר את חיי הגר הגר בתוככם כשם שהייתם רוצים שלא ימררו המצרים את חייכם כשישבתם בתוכם. הכתוב משתמש במלה **תלחצנו**, משום שנאמר למעלה שסבלם של ישראל במצרים היה דווקא **לחץ**: וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם (ג', ט'). והשווה על העניין כ"ג, ט'; ויק' י"ט, ל"ד; דבר' י', י"ט.


###### Cassuto on Exodus 22:21:1
[Cassuto on Exodus 22:21:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:21:1)

האזהרה לטובת הגר גררה אחריה, מחמת האסוציאציה של הרעיונות. אזהרות אחרות לטובת סוגים אחרים של בני אדם הדומים לגר בזה שאף הם מחוסרי הגנה בפני התקיפים; והם האלמנות והיתומים, הרגילים להיזכר בספרי המקרא יחד עם הגרים: **כל אלמנה ויתום לא תענון**.


###### Cassuto on Exodus 22:22:1
[Cassuto on Exodus 22:22:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:22:1)

ואחר אזהרה זו בא איום של עונש חמור, מידה כנגד מידה, על מי שיעבור עליה, מנוסח בסגנון דומה לסגנון הנבואה. המלה **אם** שבתחילת פס' כ"ב משמשת כאן כשימושה בלשון השבועה: רעה תבוא עליך **אם ענה תענה אתו**, כלומר את כל מי ששייך למעמד הגרים והאלמנות והיתומים (השווה, על זכר יחיד המרמז על כל מי ששייך לסוגים מסויימים שנזכרו במפורש למעלה, כ"א, כ"ו, כ"ז, ל"ב, ל"ד; כ"ב, ו', ח'; ועוד ועוד). היזהר מלענותו, יען **כי, אם צעוק יצעק אלי** המעונה, **שמוע אשמע צעקתו**, כפי ששמעתי את צעקתכם כאשר עינו אתכם המצרים (ג', ז'),


###### Cassuto on Exodus 22:23:1
[Cassuto on Exodus 22:23:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:23:1)

**וחרה אפי** בכם, **והרגתי אתכם בחרב** אויביכם, **והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים**, מידה כנגד מידה.


###### Cassuto on Exodus 22:24:1
[Cassuto on Exodus 22:24:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:24:1)

עוד אנשים חלשים יש בחברה, והם העניים, הצריכים הלוואה מידי אחיהם בעלי ההון. ואף עליהם חסה התורה במיוחד: **אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך** (משחק מלים: **עמי – עמך**; אל נא תשכח כי העני עמך הוא בן עמי אני), **לא תהיה לו כנושה** הדורש בכל חומר הדין את תשלום הכסף המגיע לו, ומכל שכן **לא תשימון עליו נשך**.


###### Cassuto on Exodus 22:25:1
[Cassuto on Exodus 22:25:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:25:1)

ועוד יותר: **אם חבול תחבול שלמת רעך**, כערבון על חובו, **עד בוא השמש תשיבנו לו**, תשיב את המשכון (גם כאן לשון זכר לפי העניין, אם לא לפי הדקדוק). אמנם לפי שורת הדין רשאי אתה לקחת ערבון ולהחזיקו בידך עד זמן הפרעון, אבל לפי המוסר הישראלי מוטלת עליך החובה להחזיר את הערבון לאחיך העני לפני שהוא יצטרך לו.


###### Cassuto on Exodus 22:26:1
[Cassuto on Exodus 22:26:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:26:1)

והנימוק הוא נימוק מוסרי, לפנים משורת הדין: ‏**כי הוא**, השלמה, **כסותה לבדה**, היא **שמלתו לעורו**; **במה ישכב** בלילה, להתגונן מפני הצינה, אם לא תחזירנה לו? **והיה כי יצעק אלי** נגדך מפני שאתה מחזיק בשמלתו בשעה שהוא סובל מפני הקור, **ושמעתי כי חנון אני**.


###### Cassuto on Exodus 22:26:2
[Cassuto on Exodus 22:26:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:26:2)

בין שני חלקיה של פיסקה זו יש הקבלה ברורה: **כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו** בפס' כ"ב; **והיה כי יצעק אלי ושמעתי** בפס' כ"ו. הקבלה זו קושרת את שני החלקים זה בזה ועושה אותם לחטיבה אחת; וחטיבה זו סודרה במקום זה מפני המלה **ישכב** שבה (פס' כ"ו), המקבילה למלה **שוכב** שבפיסקה הקודמת (פס' י"ח) ולמלה **ושכב** שבפיסקה שלפני הקודמת (פס' ט"ו).


###### Cassuto on Exodus 22:27:1
[Cassuto on Exodus 22:27:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:27:1)

**פיסקה שתים עשרה: יראת כבוד כלפי אלהים וראשי החברה** (כ"ב, כ"ז–ל')
לאחר שהובאו בפיסקה הקודמת המצוות המוטלות על בן אדם מישראל כלפי מי שלמטה ממנו בחיי החברה, באות כאן מצוות המוטלות עליו כלפי מי שלמעלה ממנו. ומלבד קשר עיקרי זה, יש בין שתי הפיסקות גם קשר אחר, הניכר מיד בפתיחה: **אלהים לא תקלל**. אזהרה זו כוללת כל דיבור וכל מעשה שהם נגד כבוד האלהות, כדוגמת מה שראינו בדבר מקלל אביו ואמו (כ"א, י"ז), ובמיוחד רומזת היא לברכת השם, ועניינה קשור בעניין צעקת הדל שבסוף הפיסקה הקודמת, מכיון שהאיש הסובל צרות ואסונות עלול להיתקל בעוון זה. השווה ישע' ח', כ"א: והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו; ואיוב ב', ט': ברך אלהים ומות. לפיכך באה כאן האזהרה: מותר לעשוקים לצעוק אל האלהים נגד עושקיהם, אבל ייזהרו מאד פן יברכו אלהים. וכן יזהרו מלקלל את השלטונות: **ונשיא בעמך לא תאור**. השווה על זה מל"א כ"א, י': ברכת אלהים ומלך, ואת הכתוב הנ"ל בישע' ח', כ"א.


###### Cassuto on Exodus 22:28:1
[Cassuto on Exodus 22:28:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:28:1)

פס' כ"ח מדבר אף הוא בעניין השייך לכבוד המקום, ואולי סודר דוקא כאן מפני הדמיון בין המלה **תאחר** שבו ובין המלה **תאור** שבפסוק הקודם. **מלאתך ודמעך** הם ביטויים ארכאיים שנשארו מאובנים בלשון החוקים: **מלאה** היא לשון תבואה (במד' י"ח, כ"ז; דבר' כ"ב, ט') ופירושה כאן מתנות הקודש מתבואת הארץ, כגון הביכורים; **דמע** הוא שם סתום בגזרונו, וכנראה הוא מורה על התרומה. הפירוש המסורתי של **לא תאחר** הוא שאסור לשנות את סדר הפרשתן של מתנות הקודש, לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, כגון להקדים מעשר שני לראשון וכיו"ב (מכילתא, הוצ' לאוטרבך, ג', עמ' 153). לפי הפשט נראה שהכוונה היא כללית יותר. הלשון הקצרה של הכתוב אינה אלא רמז בלבד, ואופייה הארכאי מוכיח שיש כאן מסורת קדומה, שהתבטאה בסגנון קצר ולפידארי. כדי להבינה ולהבין את חשיבותה מן הראוי לשים לב אל ההוראות החתיות על חיובי הכהנים ומשרתי המקדשים שכבר הזכרנו למעלה. בסעיף 15 ובסעיף 18 של הוראות אלו מדובר בפרטות ובאריכות (עשר שורות בסעיף 15, ועשרים ושתים שורות בסעיף 18) על החובה, המוטלת על רועי הצאן והבקר ועל האיכרים העובדים במשק המקדש, להביא את העגלים ואת הטלאים ואת הגדיים אל המקדש בדיוק בזמנם, בלי איחור, וכן את הביכורים בדיוק בזמנם, בלי איחור, לפני שמישהו יטעם מהם, אפילו הפקידים הגבוהים של המקדש, הממונים על הרועים ועל האיכרים: ההנאה הראשונה שמורה לאלים. והעונש למי שיעבור על מצווה זו הוא עונש כרת לו ולכל בני ביתו. כנראה מסורת מעין זו היתה קיימת גם בישראל (ואם לא בעונש כרת), ועליה רומז כאן הכתוב הארכאי הזה.


###### Cassuto on Exodus 22:28:2
[Cassuto on Exodus 22:28:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:28:2)

וגם כאן, כמו בהוראות החתיות, קשור עניין הבכורות בעניין ביכורי התבואה: **בכור בניך תתן לי**. גם ציווי זה מנוסח בסגנון ארכאי מאובן, שנשתמר בצורתו אף על פי שבישראל הונהגה בוודאי השיטה שבכור האדם ייפדה (השווה י"ג, י"ג, ועוד), ולפיכך הכוונה היא: מן הדין היה שתתנו לי כקרבן על מזבחי, אבל למעשה תפדה אותו ותתן לכהן את תמורתו.


###### Cassuto on Exodus 22:29:1
[Cassuto on Exodus 22:29:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:29:1)

ועוד: **כן תעשה לשורך לצאנך**, כלומר שתתן לי, וזה בלי רשות לפדיון, כל בכור אשר יוולד לך בבקרך ובצאנך: **שבעת ימים יהיה** בכור הבהמה **עם אמו**, שבוע שלם, יחידה שלמה של זמן, ואחרי כן‏ **ביום השמיני תתנו לי**, כלומר לכהן המשרת לעבודתי.


###### Cassuto on Exodus 22:29:2
[Cassuto on Exodus 22:29:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:29:2)

עניין הבכורות המוקדשים לאלהים מעורר את הרעיון של בחירת עם ישראל, המכונה בשם **בנו בכורו** של ה' (ד', כ"ב), והנבחר להיות ממלכת כהנים וגוי **קדוש** (י"ט, ו'), מקודש לעבודת בוראו. ולפיכך בא כאן פס' ל', המזכיר לבני ישראל את החיוב המוטל עליהם להתנהג התנהגות ראויה לאנשים מקודשים ומתאימה לכבודו של מי שבחר בהם וקרא אותם לעבודתו.


###### Cassuto on Exodus 22:30:1
[Cassuto on Exodus 22:30:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Exodus/r/22:30:1)

**ואנשי קדש תהיון לי**, דיבור המשמיע בסיומו מעין הד לסיומי שני הפסוקים הקודמים: **תתן לי – תתנו לי – תהיון לי**. ומשום אצילות תפקידכם עליכם להתנהג באצילות, לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינת המידות הנאות והכבוד הראוי לתפקיד; לפיכך אל תתבזו באכילת דברים מאוסים, כגון **בשר** שתמצאו **בשדה** (לשון נופל על לשון: **בשר – בשדה**) והוא בשר של **טרפה**, כלומר של בהמה שטרפה אותה חיה טורפת (המלה **טרפה** משמשת כאן כשם עצם). **לכלב תשליכון אתו**: זהו מאכל ראוי לכלבים ולא לעם קדוש ומקודש לה'.