## Cassuto on Genesis, From Adam to Noah

###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:1)

**סדר בראשית**


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:2)

**פרשה ראשונה: מעשה בראשית**


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:3)

(א׳, א׳ – ב׳, ג׳)


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:4)

**הקדמה**


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:5)

1. כוונת התורה בפרשה זו הריהי להורות, שכל העולם וכל מה שנמצא בעולם נברא במאמרו של האל היחיד, כפי רצונו הפועל בלי מעצור. מתנגדת היא בזה לדעות הרווחות בתוך העמים שבמזרח הקדמון, מסביב לעם ישראל; ובפרטים אחדים מפרטיה מתנגדת היא גם לדעות מסויימות שכבר חדרו לתחומו של עמנו. דבריה בנחת נאמרים, ואין בהם לא פולמוס ולא ויכוח; התנגדותה נשמעת כאילו דרך אגב, מתוך ביטוייו המתונים והשקטים של הכתוב, המבטל את הדעות שכנגד על ידי שתיקה או על ידי רמזים עדינים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:6
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:6](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:6)

2. נפוצים היו בארצות המזרח סיפורי פלאים על יצירתו של עולם, סיפורים מסיפורים שונים, ורבים מהם לבשו צורה ספרותית בשירי עלילה או בחיבורים אחרים. בהמשך פירושנו תזדמננה לנו הזדמנויות שונות להזכיר כמה פרטים מתוך מקורות אלה, ולתרגם פסוקים אחדים מפסוקיהם. כאן די יהיה לרמוז במלים קצרות לאפיים הכללי. פותחים היו כרגיל בתיאוגוניה, כלומר בתולדות האלים, בהשתלשלות דורות האלים שקדמו לתולדות העולם והאנושות, ומגידים היו על ניגודים בין רצונו של אל זה ובין רצונו של אל זה, על סכסוכים שפרצו מתוך ניגודים אלה, ועל מלחמות אדירות שהתנהלו בין האלים. את התהוות העולם היו קושרים בהתהוות האלים ובסכסוכים ובמלחמות שביניהם, ואת חלקי העולם השונים היו מזהים באלים מסויימים או בחלקים מסויימים של גופי האלים. גם יחידי הסגולה שבאומות, הוגי הדעות שזכו להגיע לפי שעה להשקפות יותר נעלות מאלה הרגילות בסביבתם, כגון אמנחתף הרביעי מלך מצרים שיחס את כל היצירה לאחד האלים, ל־Aten אל השמש, ואלה שקדמו לו (התגליות של השנים האחרונות הוכיחו שלא הוא היה הראשון שנקט בשיטה זו), גם הם תיארו להם את האל הזה כאחד האלים – ואם גם כגדול שבכולם – כאל קשור בטבע ומזדהה בחלק מחלקי הטבע. באה התורה והתרוממה, כעל כנפי נשרים, ממעל לכל השקפות אלה. לא אלים רבים, אלא אל אחד; לא תיאוגוניה, כי אין לאל תולדות; לא מלחמות ולא סכסוכים ולא ניגודים בין רצון לרצון, אלא רק רצון אחד השולט על הכל בלי מעצור ובלי ניגוד כל שהוא; לא אל קשור בטבע ומזדהה בטבע או במקצתו, אלא אל העומד ממעל לטבע ומחוץ לו בהחלט, אל שכל הטבע וכל חלקי הטבע כולם, גם השמש ויתר העצמים הנשגבים ביותר, אינם אלא בריותיו שנבראו כרצונו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:7
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:7](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:7)

3. גם בישראל קדמו לסיפור התורה סיפורים שיריים על מעשה בראשית ועל תחילת ימי העולם. שירים אלה אבדו אמנם במשך הזמן, ולא הגיעו לידינו, אבל הוכחות על מציאותם אפשר לגלות גם בפרשה זו וגם במקומות אחרים במקרא. לעיתים קרובות רומזים הנביאים ומשוררי המקרא לעניינים שייכים לבריאת העולם או קשורים בה, שאינם נזכרים בפרשתנו כל עיקר, כגון עניין **רהב** שרו של ים שהתמרד באלהים והתקומם נגדו עד שהכניעו אלהים והרגו (עיין להלן, על א׳, ט׳); ומסתפקים הם ברמזים קלים, כמי שמזכיר דבר ידוע היטב לשומעי דברו. ולפעמים הענין המרומז בדבריהם דומה מאד למה שמספרות אגדותיהן של אומות העולם. אבל קשה לשער שדווקא אגדות אלו השפיעו השפעה ישירה. בדרך כלל, אי אפשר לחשוב, שעלה על דעתם של נביאי ישראל ומשוררי ישראל להסתייע מהחיבורים המיתולוגיים האליליים, שבלי ספק נחשבו בעיניהם כדברי פיגול ותועבה, וכמו כן אי אפשר לחשוב, שהם הזכירו את האגדות האליליות כעניינים ידועים ומוסכמים בישראל. ועוד, שבה בשעה שמראים הרמזים האמורים דמיון ידוע, ולפעמים מפתיע, לסיפורי העמים, מראים הם גם סימני הבדל מובהקים: הפעולות המיוחסות לאלים השונים בכתבי הגויים מיוחסות בכתובים שלנו לאלהי ישראל, ומתוארות בצורה מתאימה יותר למצפונו הדתי של עם ישראל. יוצא מזה שעלינו להניח מציאות חוליות אמצעיות בשלשלת ההתפתחות, בין שירי העמים ובין הרמזים שבכתבי המקרא. כנראה שימשו מתווכים בין העמים הנכרים ובין עם ישראל חוגי בעלי ה״חכמה״ הבין־לאומית, הרגילים כידוע לטשטש את היסודות הדתיים המיוחדים לכל עם ועם; ובוודאי יש לשער שבין החוליות האמורות נמצאו שירי עלילה ישראליים, מהדורות ישראליות שבהן לבשה המסורת המזרחית הקדומה צורה מתאימה בדרך כלל לרוח האומה הישראלית ולמצפונה הדתי. על ענין זה דיברתי באריכות במאמרי על **שירת העלילה בישראל**, שהופיע **בכנסת** לכבוד ח. נ. ביאליק, ספר ח׳, לשנת תש״ג, ולא אחזור כאן על כל מה שכתבתי שם. כאן אזכיר רק מה ששייך לפרשתנו בכללותה, ובהמשך פירושי על פסוקיה אזכיר מה ששייך לאותם הפסוקים במיוחד.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:8
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:8](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:8)

רמזים למעשה בראשית בלתי תלויים בפרשתנו נמצאים, למשל, באיוב ל״ח, ד׳־ז׳: איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה; מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו; על מה אדניה הטבעו, או מי ירה אבן פנתה; ברן יחד כוכבי בקר, ויריעו כל בני אלהים. יש כאן סימן ברור למסורת על בריאת הארץ בבוקר בהיר, בעוד שהכוכבים ומלאכי האלהים אומרים שירה. בוודאי, לא בדה מחבר ספר איוב פרטים אלה מלבו. וכן לא בדה מלבו מושגים ומונחים כעין **יסוד, ממדים, קו, אדנים, אבן הפנה**. כיוצא בהם כתוב בישעיה מ׳, י״ב, כ״א־כ״ב: מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן, וכל בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים... הלוא תדעו, הלוא תשמעו, הלוא הגד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ, היושב על חוג הארץ, ויושביה כחגבים, הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת. קרוב לשער, ששני הכתובים במקור שירי משותף הם תלויים. אשר לשורש **יסד**, הבא בשניהם ביחס לארץ, יש לציין שהוא חוזר עוד כמה פעמים במקרא באותה ההוראה, אף על פי שבפרשתנו אינו מופיע כלל. והוא הדין לפועל **נטה** ביחס לשמים, הנמצא בישעיה שם, ובאיוב במקום אחר (ט׳, ח׳); אף הוא חוזר לעתים תכופות במקרא, ואף הוא אינו נמצא בפרשתנו. יתר על כן: כמה פעמים באים שני המונחים (**ליסוד הארץ ולנטות השמים**) זה בצד זה. אין להטיל ספק בדבר, שיש כאן מסורת ספרותית קדומה, וכנראה נעוצים שרשיה של מסורת זו בשירת העלילה הישראלית. עוד יסודות ספרותיים אחרים, כגון הביטוי **רוקע הארץ**, המשל **ליריעה** או לאיזה נרדף של **יריעה** בקשר לנטית השמים, המשל **לעליות** או **למעלות** להורות על השמים ביחס לארץ שמתחתם, הפועל **המקרה** בתהלים ק״ד, ג׳, המקביל לביטוי אכדי (עיין להלן על פס׳ ו׳), השורש **כון** ואחריו **בל ימוט** או **בל תמוט**, הפועל **חולל** בהוראת **ברא**, תואר הפועל **טרם** או מלת החיבור **בטרם** לרמוז על הזמן שלפני הבריאה (בהתאם למנהג נפוץ גם בספרי העמים), ועוד ועוד, נראים כשייכים לאוצר מליה וצירופי מליה של המסורת השירית הקדומה על מעשה בראשית, ומשמשים הוכחה על מציאות מסורת שירית זו בישראל.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:9
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:9](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:9)

אשר לפרשה שלנו, ביטויים שיריים כגון **חיתו ארץ** (א׳, כ״ד) בצד הביטוי הפרוזאי **חית הארץ** (א׳, כ״ה, ל׳), וכן פסוקים בעלי קצב שיריי כגון א׳, כ״ז (ויברא אלהים את האדם בצלמו / בצלם אלהים ברא אותו / זכר ונקבה ברא אותם), ועוד כמה יסודות שיריים שנעמוד עליהם בהמשך פירושנו, מורים אף הם על מסורת שירית ישראלית שקדמה לספר בראשית. משקל הפסוק ויברא אלהים את האדם וגו׳, המשקל המרובע, הנמצא גם בפסוקים אחרים בפרשתנו, הריהו המשקל הרגיל ביותר בשירת העלילה של עמי המזרח הקדמון, וקרוב לשער שגם שירת העלילה הישראלית הרבתה להשתמש בו. אין מן ההכרח לשער, שלקחה התורה אותם הפסוקים כצורתם מתוך שיר עלילה שקדם לה; זה אפשר אמנם, אבל אפשר גם להניח הנחה פשוטה יותר, כלומר שבתוך סיפורה של התורה, הפרוזאי ברובו, כל פעם שגרמה חשיבותו המיוחדת של הענין להתרוממות הסגנון ולהתקרבותו לדרגת השירה, לבש הרעיון כאילו מאליו צורה מקבילה לצורתה המסורתית של השירה הסיפורית, על כל פנים, מסורת שירית קדומה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:10
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:10](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:10)

4. בשירת העלילה הישראלית קיבל אמנם החומר המסורתי כאמור צורה מתאימה בדרך כלל לרוחו ולמצפונו של עמנו; ואולם, נשארו בה יסודות אחדים, שעדיין נשמע בהם מעין הד של מוצאם הראשון מסביבה נכרית. מה שהיה מסופר, למשל, על מרד שרו של ים באלהים, שייך היה לסוג זה. והוא הדין למה שמרומז באיוב ל״ח, ז׳, על כוכבי הבוקר המרננים ועל בני אלהים המריעים בשעה שיָרָה אלהים את אבן פנתה של הארץ. ואין להתפלא על העובדה, **שהתורה** לא התיחסה באהדה ליסודות אלה. אמנם הנביאים ומשוררי המקרא, הרגילים להגיע את רעיונותיהם בצורה פיוטית ולבארם על ידי משלים, ובכלל להתנהג בדרכי המליצה השגורות בעולם השירה, לא נמנעו מלהשתמש במה שמצאו מן המוכן בשירת העלילה הישראלית; אבל התורה, הכתובה בפרוזה ולא בשירה, והרגילה לדבר בלשון פשוטה ולא במשלים, ולשקול כל מלה ומלה בדייקנות מלאה, נזהרה מלהביא יסודות שלא היו מתאימים התאמה שלמה לשיטתה שלה. ולא זה בלבד אלא שבכל מקום שראתה צורך בכך, דאגה להשמיע, על ידי רמזים עדינים כפי דרכה, את התנגדותה הפרינציפיונית למושגים שאיזה רוח של נטע זר נודף מהם. כגון האגדה על מרד הים בבוראו (עיין להלן על א׳, ו׳, ט׳, י״ד־ט״ו, כ״א).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:11
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:11](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:11)

בכל זאת, לא נמנעה התורה מלהשתמש ביסודות אחרים של המסורת השירית הישראלית, עד כמה שלא היו מתנגדים לרוחה. כבר ראינו למעלה שסגנון פרשתנו מתרומם פה ושם לצורה שירית, ושדווקא משקלה של שירת העלילה משתקף בפסוקים אחדים מפסוקיה. והוא הדין במה שנוגע לתוכן הסיפור: גם בו נתקבלו יסודות אחדים מן השירה הישראלית הקדומה. ההוראה שרצתה התורה למסור בפרשה זו, שכל העולם כולו נברא במאמרו של האל היחיד, לא היתה ניתנת להיכתב בצורה מופשטת, כדעה תיאוריטית גרידא. אין זה מדרכה של המחשבה השמית, להתבטא על ידי הצהרות מופשטות. וביחוד ספר כספרנו, שאינו נועד רק להוגי דעות וליחידי סגולה, אלא לעם שלם, ואף להדיוטות שבתוכו, מן הראוי היה שילביש את רעיונו לבוש של תיאור קונקריטי. לפיכך השתמשה התורה במסורות הקונקריטיות שמצאו את ביטויין בספרות ה״חכמה״ ובשירת העלילה הקדומה שבישראל, ולקחה מהן חומר לבניינה. בחרה היא מתוכן את מה שנדמה לה ראוי להיבחר, צירפה וזיקקה את מה שבחרה, ונתנה לכל הסיפור צורה משלה, צורה מתאימה לכוונתה ולמטרתה החינוכית. על סמך הנחה זו מתבארות היטב ההקבלות שבין פרשתנו ובין המסורות הנפוצות במזרח הקדמון.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:12
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:12](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:12)

5. הפרשה בנויה על פי שיטה של הרמוניה מספרית. מספר **שבע** משמש יסוד לא רק לעיקר תוכנה, אלא גם לקביעת פרטים רבים מפרטיה. מספר זה הריהו, גם בישראל וגם בעמים, גם במזרח וגם במערב, וביחוד במזרח, מספר **השלמות**, ויסוד **הסידור השיטתי**; וחשיבות מרובה נודעת לו בסימבוליקה המספרית. פעולתו של הבורא, השלמה שלמות מוחלטת, והמסודרת סידור שיטתי משוכלל, מתחלקת לשבעת ימים: ששת ימים של מלאכה ויום שביעי של הנאה במלאכה הנגמרת. – על הערכתו ועל שימושו של מספר **שבע** עיין את הביבליוגראפיה אשר ציינתי **בתרביץ**, י״ג, עמ׳ 207, הערות 31־32, ואת מה שכתבתי שם, עמ׳ 206־207, וגם את הדוגמות שהבאתי שם מתוך הספרות האכדית והספרות האוגריתית, המוכיחות ששורה של **שבעת ימים** רצופים היתה נחשבת **ליחידה** שלמה, שבה תוכל להתפתח פעולה חשובה, הנמשכת ששת ימים ומגיעה ביום השביעי לידי מסקנתה ותוצאותיה. ואולי רואה התורה בחשיבות זו של מספר **שבע** בקרב אומות העולם, מעין הד מעורפל של המסורת על מעשה בראשית.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:13
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:13](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:13)

כדאי לציין, בקשר לזה, שבמקרים של פעולות נמשכות כפי האמור, שיטה רגילה היתה לחלק את ששת ימי הפעולה לשלושה זוגות, ולספר ככה לערך: ביום ראשון ובשני נתקיימה פעולה פלונית, ביום שלישי וברביעי כמו כן נתקיימה אותה הפעולה, ביום חמישי ובשישי כמו כן נתקיימה אותה הפעולה, ואחר כך, אחר גמר הפעולה ביום השישי, בא היום השביעי, יום של מסקנה ושינוי המצב (עיין את הדוגמות האכדיות והאוגריתיות שהבאתי שם). בפרשתנו החלוקה שונה אמנם, כפי מה שנראה להלן: שתי שורות של שלושה ימים כל אחת; אבל לשיטה האמורה מקבילים דברי רבותינו: אין לו [ליום השבת] בן זוג; חד בשבתא תרי בשבתא, תלתא ארבעתא, חמשתא ערובתא; שבתא אין לה בן זוג (בראשית רבה י״א, ח׳; חילופי נוסחאות ומקומות מקבילים עיין בהוצאת תיאודור).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:14
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:14](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:14)

בהתאם לחשיבותו של מספר שבע בכלל, ובקשר למעשה בראשית בפרט, חוזר מספר זה כמה וכמה פעמים במבנה הפרשה. ואלה הם הפרטים שכדאי לשים אליהם לב:


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:15
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:15](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:15)

א) אחר פסוק של פתיחה (א׳, א׳) מתחלקת הפרשה **לשבע** פיסקות, שכל אחת מהן שייכת לאחד משבעת הימים. סימן בולט לחלוקה זו יש לראות בפסוקים החוזרים **ויהי ערב ויהי בקר יום פלוני**, ובצדק קבעו בעלי המסורה פרשה פתוחה אחר כל אחד מפסוקים אלה. חלוקות אחרות שהציעו אותן חוקרים חדשים אחדים אינן מוצלחות. – ב־ד) כל אחד משלושת שמות העצם הבאים בפסוק הראשון, והמביעים את המושגים היסודיים של הפרשה, **אלהים, שמים, ארץ**, חוזר בפרשה מספר פעמים מסויים, שהוא כפולה של **שבע**: ל״ה פעמים, כלומר חמש פעמים **שבע**. בא שם **אלהים** (על שבעים האזכרות שעד סוף פרק ד׳ עיין להלן); כ״א פעמים, כלומר שלוש פעמים **שבע**, בא השם **ארץ**; ועוד כ״א פעמים כמו כן השם **שמים** (או **רקיע**). – ה) עשרה המאמרות שבהם נברא העולם לפי רבותינו (אבות ה׳, א׳; בבבלי ראש השנה ל״ב ע״א ומגילה כ״א ע״ב מונים מהם תשעה, וכנראה אינם מביאים בחשבון א׳, כ״ט) כלומר עשרת נאומי האלהים המובאים במלה **ויאמר**, מתחלקים בבירור לשני סוגים: הסוג הראשון כולל **שבע** פקודות אלהיות לבריאת הנבראים, והן: יהי אור, יהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ; והסוג השני כולל שלושה נאומים המדגישים את דאגתו של אלהים לטובת האדם (**שלוש** הריהו מספר ההדגשה), והם: נעשה אדם (לא פקודה, אלא הבעת הרצון לברוא את האדם), פרו ורבו, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. גם כאן, איפוא, שורה של **שבעה** מאמרות מקבילים. – ו) **שבע** פעמים באות לשונות **אור ויום** בפיסקה הראשונה, **ושבע** פעמים לשונות **אור** בפיסקה הרביעית. – ז) **שבע** פעמים באה המלה **מים** בפיסקה השניה והשלישית. – ח) שבע פעמים באה לשון **חיה** בפיסקה החמישית והשישית. – ט) **שבע** פעמים נאמר בפרשה **כי טוב** (הפעם השביעית **טוב מאד**). – י) הפסוק הראשון כולל **שבע** מלים. – יא) הפסוק השני כולל י״ד מלים, פעמיים **שבע**. – יב) בפיסקה **השביעית**, השייכת ליום **השביעי**, באים זה אחר זה שלושה משפטים (שלושה להדגשה!). שכל אחד מהם כולל **שבע** מלים, ובאמצעו נמצא הביטוי **יום השביעי**: ויכל אלהים **ביום השביעי** מלאכתו אשר עשה / וישבת **ביום השביעי** מכל מלאכתו אשר עשה / ויברך אלהים את **יום השביעי** ויקדש אתו. – יג) מספר המלים שבפיסקה **השביעית** הריהו ל״ה, חמש פעמים **שבע**. – אי אפשר לחשוב, שאין כל זה אלא דבר שבמקרה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:16
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:16](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:16)

6. הרמוניה מספרית זו קושרת את כל חלקי הפרשה כבחוט שני, ומשמשת הוכחה מכרעת על אחדותה, נגד דעתם של אלה – והם רוב מניינם של המפרשים החדשים – הסוברים שהפרשה אינה אחדותית, אלא שנוצרה מתוך השתלבותן והתמזגותן של שתי מהדורות שונות, או מתוך עיבוד והרחבה של מהדורה קצרה קדומה. לפי דעת הרוב היו מעשי הבריאה מחולקים במהדורה הראשונה חלוקה שונה מזו שלפנינו: או לשמונה פעולות, או לעשר פעולות, או לשבעת ימים (ביום השביעי בריאת האדם), או עוד באיזה אופן אחר; ורק המהדורה המאוחרת הכניסה את החלוקה לששת ימי מעשה והוסיפה את ענין השבת. את המהדורה המאוחרת מיחסים רוב החוקרים למקור P; על דבר חילוקי הדעות בנוגע למקורה של המהדורה הראשונה אין מן הצורך להאריך כאן. כבר דנתי בפרטות על ענין זה בחלק השני של מאמרי La creazione del mondo nella Genesi (**בריאת העולם בספר בראשית**) שנדפס ב־Annuario di studi ebraici, כרך א׳ (1934), עמוד 9־47. מי שירצה לעיין בפרטים ימצאם שם, בצירוף הביבליוגרפיה; כאן די יהיה לסכם את הענין בקצרה. הנימוקים העיקריים של החוקרים האמורים הם אלה דלקמן:


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:17
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:17](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:17)

א) סתירות פנימיות: מציאות היום והלילה לפני יצירת המאורות; מציאות הצמחים לפני יצירת השמש.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:18
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:18](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:18)

ב) סימנים של אי עקביות וחוסר שיטה אחידה בביטויים ובנוסחאות: לפעמים כתוב **ויהי כן**, לפעמים לא כתוב כך; ברוב הימים נאמר **כי טוב**, וביום השני לא נאמר; פעולות הבריאה מתוארות באופנים שונים (יש אשר יצוה אלהים במאמרו, וכמאמרו כך ייעשה; יש אשר הוא יברא או הוא יעשה; ויש אשר הוא יתן פקודה ליסודות ליצור את היצורים).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:19
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:19](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:19)

ג) חלוקת פעולות הבריאה לששת ימים אינה הרמונית, שהרי אין הקבלה נכונה בין הפעולות של שלושת הימים הראשונים ובין אלה של שלושת הימים האחרונים:


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:20
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:20](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:20)

(1) אור. (2) שמים. (3) ארץ (עם הצמחים) וים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:21
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:21](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:21)

(4) מאורות. (5) דגים ועופות. (6) בעלי חיים שבארץ ואדם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:23
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:23](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:23)

ואולם, אם נעביר את הנימוקים האלה בכור הבקורת, ייראה לנו שאין אף אחד מהם מחזיק מעמיד. – אשר למציאות היום והלילה והצמחים לפני יצירת המאורות, עיין להלן על א׳, י״ד. – אשר לשינויים בביטויים ובנוסחאות, כבר הוכחתי **בתרביץ**, י״ג, עמ׳ 205–206, סע׳ 2, ואחר כך **בכנסת** לזכר ח. נ. ביאליק, ח׳, עמ׳ 126־127, סע׳ 15, שזה כלל גדול בפרוזה הסיפורית המקראית, שבניגוד לסגנונה של שירת העלילה, המחבב את החזרות המילוליות, אין החזרות שבה שוות ממש מלה במלה, אלא שאוהבת היא, בטוב טעם אמנותי, לשנות את דבריה או לקצרם או לשנות את סדרם כשהיא חוזרת על איזה עניין (פרט לעניינים טכניים כגון מלאכת המשכן וקרבנות הנשיאים והגיניאלוגיות). – בנוגע לביטויים **ויהי כן וכי טוב** עיין בפרטות להלן, במקומות שבהם הם מופיעים או הם חסרים. – אשר לשלוש הדרכים השונות לתיאור הפעולות, יש להעיר קודם כל, מלבד ההערה הקודמת על סגנונה של הפרוזה הסיפורית, ששינויים אלה יכולים היו לשמש הוכחה על מציאות מהדורות שונות רק אילו היה אפשר להשתמש בכל אחת מהדרכים בכל מקרה ומקרה: אז הבחירה באחת מהן במקום השניה או השלישית יכולה היתה להיחשב כאופיינית למהדורה מסויימת. למעשה אין הדבר כך. בנוגע לאור, שאינו אלא תופעה אי־חמרית עד שאינו קישור במאורות, לא היתה ראויה לא הדרך השניה ולא השלישית, ומן הצורך היה שישתמש הכתוב בראשונה. וכן בנוגע להיקוות המים אל מקום אחד, שהיא רק תנועה ולא יצירת יסוד חדש, מן ההכרח היה השימוש בדרך הראשונה. זאת ועוד. אין להגיד שכל שלוש הדרכים שוות בערכן זו לזו. להיפך: הבריאה או העשיה בידי אלהים הריהי דרגה יותר נשגבה מהיצירה בידי היסודות. וכשנשים לב לכל זה ניוכח שבכל הפרשה משמשות שלוש הדרכים השונות לפי שיטה הרמונית. כשמדובר על עניינים בלתי חומריים, כגון האור והיקוות המים, משמשת בהכרח הדרך הראשונה כאמור. כשמדובר על יצירת עניינים חמריים חדשים, משמשות השניה והשלישית בהדרגה: השניה בלבד, כלומר הבריאה או העשיה בידי אלהים ביחס לנבראים הנשגבים ביותר: הרקיע, המאורות, האדם (וגם בין עשיה לבריאה יש הדרגה כמו שנראה להלן, על ב׳, ג׳); השניה והשלישית משולבות זו אל זו ביחס לבעלי חיים (יום חמישי ויום שישי); השלישית לבדה ביחס לצמחים. – אשר לחלוקת הפעולות לששת ימים ולשיא הענין ביום השביעי די שנשים לב אל הדוגמות הקדומות של חלוקות דומות לה בספרויות המזרח שכבר הזכרתי למעלה (בתחילת סע׳ 5), ומיד ניוכח, שאין שום סיבה ליחס את החלוקה שלפנינו למהדורה מאוחרת. ובמה שנוגע להקבלה בין שלושת הימים הראשונים ובין שלושת הימים האחרונים, יֵצא ברור מתוך פירושי, שדווקא לפי הנוסח שלפנינו יש כאן הקבלה הרמונית בהחלט:


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:24
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:24](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:24)

(1) אור. (2) ים ושמים (3) ארץ (עם הצמחים).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:25
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:25](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:25)

(4) מאורות. (5) דגים ועופות. (6) בעלי חיים שבארץ ואדם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:26
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:26](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:26)

– ואשר לביטויים העתיקים ולמושגים העתיקים, מתבארים הם יפה מתוך השערתנו על מסורת שירית אֶפית שקדמה בישראל לסיפור התורה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:27
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:27](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:27)

7. על יחסה של פרשתנו לפרשה שאחריה, מעשה גן עדן, עיין את ההקדמה לאותה הפרשה. ושם ידובר גם על השימוש בשם **אלהים** בפרשתנו, ובשם ה׳ **אלהים** בפרשה השניה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:28
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:28](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:28)

8. **ביבליוגרפיה מיוחדת על פרשה זו**. רשימות ביבליוגרפיות מפורטות עד חלק משנת 1934 ימצא הקורא באותם המקומות של ספרי La Questione dela Genesi (פירינצי 1934) שבהם דנתי על פרשה זו (עמ׳ 36, 151־152, 257־276), ובמאמרי הנ״ל ב־Annuario di studi ebraici, כרך א׳ (1934), עמ׳ 9–47. מתוך מה שהופיע אחר כך כדאי לציין:


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:29
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:29](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:29)

טורטשינר, **לשוננו**, כרך ו׳ (תרצ״ד־תרצ״ה), עמ׳ 6־10;


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:30
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:30](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:30)

pBertholet, Zum Shöpfungsbericht in Genesis 1, JBL, 53 (1934), p. 237–240; Rost, Der Shöpfungsbericht der Priesterschrift, Christentum und Wissenschaft, 10 (1934). p. 172–178; Sutcliffe, Primeval Chaos not Scriptural, Miscellanea Biblica. 2, Romae 1934, p. 203–215; Deimel, Enuma elish und Hexaemeron, Rom 1934; Humbert, La rélation de Génèse 1 et du Psaume 104 avec la liturgie du Nouvel An israélite, RHPhR, 15 (1935), p. 1–27; Krappe, The Birth of Eve, Occident and Orient (ספר היובל להרב גסטר), London 1936, p. 312–322; Dumaine, L’Heptaméron biblique, RB, 46 (1937), p. 161–181; פייגין, יצירת האשה במקרא, **ספר טורוב**, בוסטון תרצ"ח, עמ' 212–222; May, The Creation of Light in Gen. 1, 3–5, JBL, 58 (1939) p. 203–211; Schulz, Bemerkungen zu Gen. 2, 3, BZ, 24 (1939), p. 233–235; Eissfeldt, Das Chaos in der Bibel und in der phönizischen Kosmogonie, Forschungen und Fortschritte, 16 (1940), p. 1–3; Jean, Les traditions suméro-babyloniennes sur la création d'après les découvertes et les études récentes, NRTh, 67 (1940), p. 169–186; Pfeiffer, Introduction to the Old Testament, New York-London 1941, p. 191–197; Heidel, The Babylonian Genesis: the Story of the Creation, Chicago 1942.על הדעות השונות שהובעו בזמן האחרון בדבר יום **השבת** עיין את מאמרו המסכם של Kraeling, The Present Status of the Sabbath Question, AJSL 49 (1932–33), p. 218–228. דיון מפורט על המקורות השייכים לשַבַתִּ או שַפַתֻּ המיסופוטמית עיין אצל Landsberger, Der kultische Kalender der Babylonier und Assyrer, Erste Hälfte [Leipziger Semitistische Studien VI. Band, Heft, 1–2], Leipzig 1917, p. 92–100, 119–126, 131–136 ובספרו של Langdon, שהופיע אחר מאמרו הנ״ל של קראלינג, Babylonian Menologies and the Semitic Calendars, London 1935, p. 73–96. מלבד זה יש לציין, אחר מאמרו של קראלינג, Wolfe, New Moon and Sabbath, JBL, 59 (1940), p. xiv. אם אחר כך הופיע מאמר זה של וולפי בשלמותו איני יודע, מכיון שבשנים האחרונות לא הגיע JBL לירושלים מפני המלחמה. ועוד עיין Albright, From Stone Age to Christianity, Baltimore 1940, p. 205, 329.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:31
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:31](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:31)

לאחר שנדפסו הגליונות הראשונים של ספרי הגיעה ירושלימה החוברת 93 של BASOR (פברואר 1944), ומתוכה אני מוסיף על הביבליוגרפיה שלי על עניין השבת: א) מה שכתוב במאמרו של Oppenheim באותה החוברת, עמ׳ 16־17, מס vi; ב) מאמרם של J. and L. Lewy, The Origin of the Week and the Oldest West Asiatic Calender הנדפס ב-HUCA, כרך י״ז (1943), שעוד לא הגיע ירושלימה, וידוע לי רק מתוך הזכרתו באותה החוברת של BASOR, עמ׳ 26.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:32
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:32](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:32)

**פתיחת הפרשה**


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:33
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:33](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:33)

לפי רש״י וראב״ע ורבים מהמפרשים החדשים אין פסוק זה עומד בפני עצמו, אלא קשור הוא במה שיבוא אחריו (פירוש אחד: בתחילת בריאת השמים והארץ, היתה הארץ תוהו ובוהו; פירוש שני: בתחילת בריאת השמים והארץ, בהיות הארץ תוהו ובוהו וגו׳, אמר אלהים יהי אור וגו׳). הפועל **ברא** משמש לפי רש״י כאילו הוא מקור, **ברוא,** וכך מנקדים למעשה המפרשים החדשים הנ״ל. הקושיות שכבר הוקשו על שני פירושים אלו אינן מכריעות; אבל אפשר להוסיף קושיה מכרעת, מתוך המבנה התחבירי של פס׳ ב׳. אילו היה הפירוש הראשון נכון, היה בא שָם הנשוא לפני הנושא: **ותהי הארץ**, או: **היתה הארץ** (ירמיהו כ״ו, א׳: בראשית ממלכות יהויקים... **היה הדבר הזה וגו׳**, וכך שם כ״ז, א׳, וכ״ח, א׳; הושע א׳, ב׳: תחלת דבר ה׳ בהושע **ויאמר ה**׳ אל הושע); ואילו היה הפירוש השני נכון, היה כתוב שם **והארץ תהו ובהו**, בלי **היתה** (שמואל א ג׳, ב׳־ד׳: ויהי ביום ההוא ועלי **שוכב** במקומו... ושמואל **שוכב** בהיכל ה׳... ויקרא ה׳ אל שמואל; **שוכב** כתוב שם פעמיים, ולא **היה שוכב**). הבניה **והארץ היתה תהו ובהו** מוכיחה (עיין על זה להלן) שבפס׳ ב׳ מתחיל ענין חדש. אם כן איפוא, יש להסיק שהפסוק הראשון עומד בפני עצמו. הוא מהווה פתיחה חגיגית לכל הפרשה כולה, ובא להביע מראש, בקיצור מלא הוד והדר, את רעיונה העיקרי של הפרשה: בראשית, כלומר בתחילת הימים, בעבר הרחוק ביותר שאליו תוכל מחשבתו של האדם להגיע, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כיצד בראם, יסופר בפרטות להלן. לפי השיטה **כלל ואחריו פרט** עתיד הכתוב להעביר לפנינו, אחד לאחד, את כל חלקי העולם, ולהגיד לנו על כל אחד מהם שבמאמר אלהים הוא נברא.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:34
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:1:34](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:1:34)

**את השמים ואת הארץ**. רבים חשבו שכך כתוב רק מפני שבלשון העברית הקלאסית אין מלה מיוחדת להורות על מה שאנו קוראים היום **העולם**, ולפיכך מן הצורך היה להשתמש בצירוף מלים שכזה. ואין זה נכון. מושג אחדות העולם לא נתקבל בישראל אלא בתקופה מאוחרת, ואז נוצר מיד המונח המתאים. קדמונינו לא ראו אחדות אלא באלהים בלבד; במה שאנו מכנים בשם **עולם** הם ראו שני דברים נבדלים: **השמים** שמים לה׳, **והארץ** נתן לבני אדם (תהלים קט״ו, ט״ז). **ובארץ** נכלל כאן כל מה שמתחת לשמים, וגם הים במשמע; השווה תהלים קמ״ח, ז׳: הללו את ה׳ מן הארץ, תנינים וכל תהומות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:2:1)

פיסקה ראשונה: מעשה היום הראשון


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:2:2)

**והארץ היתה** וגו׳. כשמקדים הכתוב את הנושא לנשוא, כמו כאן, כוונתו להבליט את הנושא ולהתחיל ענין חדש שייך לו; עיין, למשל, ג׳, א׳: **והנחש** היה ערום וגו׳ (הנחש לא נזכר קודם בשמו, ורק בסוג **חית השדה** הוא נכלל, ב׳, י״ט, כ׳.). אבל ברוב המקרים, וכן גם במקרה שלנו כאן, נזכר הנושא כבר במה שקדם, והכתוב בא לרכז בו את תשומת לבו של הקורא. עיין, למשל, ד׳, א׳, י״ח (ארבע פעמים); ז׳, ט״ז, י״ט; י׳, ח׳, ט׳, י״ג, ט״ו, כ״ד, כ״ו; י״א, י״ב, י״ד; י״ג, י״ד; י״ח, י״ז, י״ח; כ׳, ד׳; כ״א, א׳; כ״ב, כ״ג, ועוד ועוד. והרי כאילו יגיד הכתוב: ואשר לאותו הנושא, דעו שכך היה, או שכך עשה, או שכך קרהו. וכן כאן: ואשר לארץ, הנזכרת בפס׳ א׳, דעו שבתחילת בריאתה היתה תוהו ובוהו וגו׳. – בפס׳ א׳ הקדים הכתוב את השמים מכיון שבהזכרת שני חלקי העולם בבת אחת יש לו לחלק החשוב ביותר זכות הקדימה; כשבא הכתוב לספר בפרטות מעשה הבריאה, הארץ שנבראה תחילה נזכרת תחילה, ועל השמים ידובר בפיסקה השניה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:2:3)

**תהו ובהו**. ביטוי פיוטי זה היה כנראה נהוג כבר באפוס הישראלי הקדום שדיברתי עליו בהקדמה, סע׳ 3; ואולי גם לפניו בשירי העלילה של הכנענים (אצל פילון מגבל נזכרת βa'av בתור אֵלה של הלילה הפרימיטיבי, אִמם של בני תמותה הראשונים; עם האלה המיסופוטמית בַּא אין כנראה שום יחס). כדי לברר את פירושו של בִיטוי זה, **תהו ובהו**, אין די להסתמך, כפי מה שרגילים לעשות המפרשים, על קביעת הוראתם האיטימולוגית של שתי המלים שמהן הוא מורכב (**תהו**, מדבר; **בהו**, ריקות). כמו בכימיה, כך גם בלשון תוכלנה להימצא במורכב תכונות שלא נמצאו במרכיבים. מי שאינו יודע, למשל, מה זה **קולנוע**, לא יוכל לנחש מה פירוש מלה זו על סמך האיטימולוגיה של השרשים **קול ונוע**. גם מהשוואת יתר המקראות שבהם כתובה המלה **תהו** או המלה **בהו** לא נפיק תועלת מפני סיבה זו, ואף מירמיהו ד׳, כ״ג אין ללמוד, אף על פי ששם בא כל הביטוי כצורתו (ראיתי את הארץ והנה **תהו ובהו**), מכיון שאין זה אלא רמז למה שכתוב כאן, בלי שום תוספת ביאור. והוא הדין לישעיהו ל״ד, י״א: ונטה עליה קו **תהו** ואבני **בהו**. אין לנו אלא ללמוד את הדבר מעניינו, כלומר מהמשך הפסוק. כתוב אחר־כך: וחשך על פני **תהום**, כאילו ידע כבר הקורא שהיתה תהום בעולם, ואולם עוד לא נזכרה **תהום** בפרשה. הוי אומר שבמושג תהו ובהו כבר היה כלול, לפי הבנת קדמונינו, המושג של **תהום**. ואין תהום אלא אוקיינוס, כפי מה שנראה להלן, ולפיכך אפשר היה לכתוב בסוף הפסוק **על פני המים**, אף על פי שעוד לא נזכרו המים בפרשה. עוד דבר אנו למדים מלשון המקרא. מכיון שכתוב שהחושך הפרוש על הכל היה **על פני תהום**, יוצא מזה שמי תהום היו מהווים את השכבה **העליונה**, הנמצאת במגע ישיר עם החושך שמסביב; מושג מקביל למה שכתוב בפירוש בתהלים ק״ד, ו׳: תהום כלבוש כסיתו (לפי התרגום והעתקות קדומות אחרות כסיתה, כלומר כסית את הארץ במי תהום), על הרים יעמדו מים. כשם שיוצר חרס, בשעה שרוצה ליצור כלי נאה, לוקח לו קודם כל גוש של חרס, ומניח אותו על האָבנים כדי לעבדו ולתת לו צורה כפי רצונו, כך הכין לו הבורא קודם כל את החומר הגלמי של העולם, כדי להכניס לתוכו אחר כך סדר וחיים. באותה הערבוביה הגלמית, החומרים הכבדים ביותר תפסו כמובן מקום למטה, והמים, הקלים ביותר, צפו למעלה. חוץ מזה, לא היה בכל החומר לא הבדל ולא ארגון ולא סידור ולא חיים. וזהו המצב הנקרא תהו ובהו. **והארץ היתה תהו ובהו**, כלומר שהחומר הגלמי, שממנו עתידה הארץ להיווצר, היה בתחילת בריאתו במצב של תהו ובהו: מים מלמעלה וחומרים מוצקים מלמטה, והכל בלי הבחנה ובלי סדר ובלי חיים כל שהם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:2:4)

**וחשך על פני תהום**. עד שלא נברא האור, חושך אפלה היה פרוש על החומר הגלמי. – המלה **תהום** היתה בוודאי קבועה במסורת השירית הקדומה, ולפיכך אינה נקשרת בה״א הידיעה, הנדירה כידוע בשירה המקראית, והנעדרת בהחלט בשירה הכנענית. מבחינה בלשנית מקבילה מלה זו בדיוק למלה הערבית תִּהָאמת تهامة, שם ארץ השפלה בערב, השוכנת על הים (تهم בכלל פירושו ארץ יורדת כלפי הים), ולמלה האכדית תִּאָמת, שם האלה של האוקיינוס הפרימיטיבי הקיים מאז, ואויבתו האדירה של האל הבורא. חסר אמנם בעברית סיום הנקבה -ת, אבל השם נחשב על כל פנים לנקבי. כידוע, בא שם זה כמה פעמים במקרא כנרדף **לים**. בשירה הישראלית הקדומה, שאליה רומזים לפעמים הנביאים ומשוררי המקרא (עיין למעלה בהקדמה, סע׳ 3) עוד היתה תהום מופיעה כבעלת רצון עצמאי, שמרדה באלהים עד שהוא הכניעה בגבורתו (עיין למשל ישעיהו נ״א. ט׳־י׳: עורי עורי לבשי עז זרוע ה׳, עורי כימי קדם, דורות עולמים, הלוא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין, הלוא את היא המחרבת ים, **מי תהום** רבה). אבל התורה נמנעה מלקבל מה שהוא מתוך מסורת זו. בתורה אין תהום אלא האוקיינוס הפרימיטיבי כפשוטו וכמשמעו, מושג פיסיקאלי גרידא; חומר בלי אישיות ובלי עצמאות, לא קיים מאז אלא נברא ברצון אלהים, ומוכן לקבל צורה כאשר יישר בעיני היוצר לעשות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:2:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:2:5)

**ורוח אלהים מרחפת על פני המים**. הוי״ו של **ורוח** היא וי״ו הניגוד: אמנם היתה הארץ תהו ובהו, והכל היה שרוי בחושך, ואולם ממעל לאותו החומר הגלמי מרחפת היתה **רוח אלהים,** מקור האור ומקור החיים. לפי דרש רבותינו (חגיגה י״ב ע״א) רוח זו הריהי רוח ממש, אויר מתנועע, בריאה שבראה אלהים ביום הראשון. וכך מבינים אותה רוב מפרשי זמננו, כרוח חזקה הבאה להפריד את המים העליונים מן המים התחתונים או את המים התחתונים מן היבשה. אבל אין זה נראה פשוטו של מקרא. אותן הפעולות של הפרדה עתידות להיעשות רק ביום השני וביום השלישי, ובמאמר אלהים עתידות להיעשות, לא באמצעות שום גורם נוסף. ועוד, לא הפועל **מרחפת** ולא הביטוי **על פני המים** מתאימים לפירוש זה. הוראת **רוח אלהים** כאן כהוראת **רוח אל** באיוב ל״ג, ד׳: רוח אל עשתני, ונשמת שדי תחיני. – **מרחפת**. רבים מהחדשים מפרשים, על פי אחת הוראותיו של שורש זה בסורית: **דוגרת** (כצפור הדוגרת על ביציה), ורואים כאן מעין רמז למושג של **ביצת העולם**, הנמצא בקוסמוגוניות של עמים אחדים, והכנענים בתוכם: ביצה שהיתה קיימת מימי בראשית ודגר עליה כוח מלמעלה ומתוכה יצא העולם. ואולם, **על פני המים** כתוב, ומי תהום אינם ביצה ולא דבר דומה לביצה. ועוד, הפועל **רחף** בהוראת **דגר** אינו נמצא בעברית כל עיקר, ואף בסורית אין הוראה זו אלא הוראה משנית, שנבעה מההוראה העיקרית של **רחף**, כלומר **לעופף**, כלשון הכתוב בדברים ל״ב, י״א: כנשר יעיר קנו, על גוזליו **ירחף**. וכן בכתבי אוגרית הוראת הפועל **רח׳ף** הריהי **לעופף** (עלילת דנאל, לוח א׳, שו׳ 32; ושם, לוח ג׳, עמוד א׳, שו׳ 20–21, 31–32). גם פירושים מיתולוגיים אחרים שהוצעו בזמן האחרון אינם הולמים את דברי הכתוב, והכוונה כנראה מקבילה בדיוק לזו של **רחף** בדברים ל״ב, י״א: כשם שהגוזלים הקטנים, שאינם מוכשרים לרכוש להם מה שנחוץ למחיתם, לא יוכלו מאליהם להמשיך את קיומם ולהתבגר ולהיעשות נשרים, ורק השגחת הוריהם המרחפים עליהם נותנת להם אפשרות של קיום ושל המשכת החיים, כך בשביל הארץ, שהיתה עדיין גוש גלמי חסר כוח חיים, היתה ההשגחה האבהית של רוח אלהים המרחפת על פניה הבטחת התפתחות וחיים להבא. – **על פני המים**. מי תהום, המכסים על הכל כאמור. הביטוי **על פני המים** בסוף החלק השני של הפסוק מקביל לזה שבסוף החלק הראשון, **על פני התהום**. ושניהם נמצאים שוב בשירה המקראית, ודווקא במקומות הקשורים במסורת השירית על מי תהום הפרימיטיבית (עיין להלן על פס׳ ט׳): משלי ח׳, כ״ז, ואיוב כ״ו, י׳.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:3:1)

**ויאמר אלהים יהי אור**. ״משל למלך שביקש לבנות פלטרין והיה אותו מקום אפל; מה עשה? הדליק נרות ופנסין לידע היאך הוא קובע תימליוסים״ (בראשית רבה ג׳, א; חילופי נוסחאות בהוצאת תיאודור). ובהתאם לפירושנו לפס׳ ב׳: משל לאיש שבא לסדר חפצים שונים הנתונים בערבוביה בחדר אפל; מה הוא עושה קודם כל? מדליק הוא מנורות בתוך החדר, ומאיר אותו ואת כל אשר בו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:3:2)

**ויהי אור**. זה כלל גדול בסגנונה של שירת העלילה, שאחר שהובאו דבריו של מי שנותן איזה צו או מוסר איזה תפקיד, **חוזר** המשורר ומספר על ביצועו של הצו או של התפקיד במלים **שוות** לאלה שבהן התבטא נותן הצו או מוסר התפקיד. כיצד שיטה זו נמשכת בסגנון הפרוזה הסיפורית המקראית, ובאילו שינויים היא נמשכת, ציינתי למעלה, בהקדמה לפרשה זו, באמצע סע׳ 6. כאן בפסוקנו באה חזרה זו החגיגית בקיצורה הנמרץ (פקודה: **יהי אור**; ביצוע: **ויהי אור**) לציין את ההתאמה של ההגשמה לפקודה, ואת תכיפותה של הגשמה זו: כפי דבריו, ומיד תוך כדי דבריו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:3:3)

מה שאמרו רבותינו על אור זה, שנגנז לחסידים לעתיד לבוא, ומה שנכתב בזמן האחרון על קשר פסוקנו ברעיונות אסכאטולוגיים (עיין ביחוד מאמרו הנ״ל של May) אינו פשוטו של מקרא.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:3:4)

במציאות **האור** גם לפני יצירת המאורות אין כמובן שום קושי, שהרי כל בן אדם יודע שיש אור גם בלי מאורות: אור הברקים למשל. מה שקשה הוא כיצד היה **יום בלי שמש**: על שאלה זו עיין לפס׳ י״ד־ט״ו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:4:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:4:1)

**וירא אלהים את האור כי טוב**. נוסחה אופטימיסטית, החוזרת כאמור שבע פעמים בפרשה: כל מה שעשה אלהים הוא טוב. פסוק זה, שלא כפסוקים המקבילים, מזכיר בפירוש מהו הדבר הטוב (**את האור**), כדי שלא יובן, שגם החושך הוא טוב. מה שברא אלהים הוא האור; החושך אינו אלא העדר האור, ולפיכך אינו טוב (יוצר אור ובורא חושך בישעיהו מ״ה, ז׳, נאמר בניגוד לשיטתם הדואליסטית של הפרסים).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:4:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:4:2)

**ויבדל אלהים בין האור ובין החשך**. כוונתו של הבורא לא היתה שישמש האור בהתמדה והחושך יבטל לגמרי, אלא שישמשו האור והחושך זה אחר זה, לזמנים מסויימים ולפי סדר קבוע. לפיכך הבדילם זה מזה, כלומר שהבדיל תחומו של זה מתחומו של זה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:5:1)

**ויקרא אלהים לאור יום** וגו׳. לפי המושג הנפוץ במזרח הקדמון, שמו של דבר מזדהה בעצם הדבר ובהוייתו, ומתוך כך קריאת שם לדבר פירושה יצירתו של דבר. כך פותח ספר היצירה הבבלי: **בטרם יכנו שמים ממעל, ומוסד מתחת ייקרא בשם**, כלומר: לפני בריאת שמים וארץ (מדוע תרגמתי את המלה ammatu שבמקור **מוסד**, אגיד במקום אחר). מפרשים רבים רואים מושג מעין זה גם בפסוקנו. אבל זה קשה, מכיון שכבר כתוב למעלה שהיו החושך והאור קיימים, לפני קריאתם בשם. יותר נכון לחשוב שהכוונה כאן, בהתאם לרעיונה הכללי של הפרשה (עיין בתחילת הקדמתי), ששני חלקי הזמן הידועים לנו בשם **יום ולילה** הם הם מה שקבע אלהים בשעת בריאת העולם: **האור** אינו אלא **היום**, **והחושך** אינו אלא **הלילה**. והוא הדין למה שכתוב בפס׳ ח׳ ובפס׳ י׳ על קריאת שם **לשמים ולארץ ולימים**; שלושת חלקי העולם שאנו מכירים בשמות אלו הם הם מה שסידר אלהים בימי בראשית: הרקיע שהוא עשה אינו אלא **השמים** הידועים לנו, המקווה שבו נקוו המים לפי מאמרו הוא **הים** שלנו, והיבשה שנראתה אז היא **הארץ** שלנו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:5:2)

**ולחשך קרא לילה**. זה כלל גדול בסגנון הסיפורי של המקרא, שהפעלים המורים על פעולות שנעשו זו אחר זו יבואו בראש המשפט, **בעתיד** עם וי״ו המהפכת: **ויאמר, ויהי, ויקרא**, וכן הלאה. אבל כשחוזר פועל אחד פעמיים בשני משפטים רצופים, אז רגיל השני לבוא במקום שני או שלישי בין חלקי המשפט, **ובעבר**, כמו כאן (עיין מה שכתבתי על זה **בתורת התעודות**, תש״ב, עמ׳ 89־90; תשי״ג, עמ׳ 76־77; ושם דוגמות רבות). שלוש דוגמות זו אחר זו נמצאות במעשה קין והבל (ד׳, ב׳ – ה׳): **ויהי – היה**; **ויבא – הביא**; **וישע – שעה**. בסיום פסוקנו קוצר המשפטים והנטיה להדגשת ההקבלה גרמו לזה, שישמשו הפעלים לפי השיטה הכללית פעמיים (**ויהי – ויהי**).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:5:3)

**ויהי ערב ויהי בקר יום אחד**. לאחר שעברה מידת יום, בא שוב זמן שימושו של החושך (**ויהי ערב**), ולאחר שעברה מידת לילה, שוב חזר זמן שימושו השני של האור (**ויהי בקר**), ובזה נסתיימה היממה הראשונה (**יום אחד**), שהתחילה **בשעת בריאתו של האור.** שיטה זו, שלפיה מתחלת היממה מן הבוקר, נראית כמתנגדת לכלל הנהוג בישראל שהיום הולך אחר הלילה, כלומר שהיממה מתחילה משעת שקיעת החמה. כדי ליישב סתירה זו, ניסו הפרשנים שלנו, גם בימי הביניים וגם בזמן החדש (בין האחרונים הופמן ויעקב), לפרש **ויהי ערב ויהי בקר** פירושים דחוקים, שאינם מתקבלים על הדעת. רק אחדים, כגון רשב״ם, פירשו את הכתוב כפי פשוטו; וכדי לדחות פירוש זה כתב הראב״ע את **אגרת השבת** שלו. היום סוברים, או שבפרשתנו משתקפת שיטה קדומה שנתבטלה לאחר זמן (כך למשל דילמן והולצינגר), או ששתי השיטות נהוגות היו זו בצד זו, האחת בחוגים ידועים, והשניה בחוגים אחרים (כך למשל גונקל, ובין חוקרי ישראל בורנשטיין, **בהתקופה,** ו׳ עמ׳ 302־311). ואולם, עדיין קשה הדבר, ואף לדעתם של מצדדי תורת התעודות הוא קשה, שהרי גם סיפור מעשה בראשית וגם חוקי התורה שייכים לפיהם לתעודה P, ולא ייתכן שתביא תעודה זו בתחילתה פרט מתנגד לחוקים הנקבעים בהמשך דבריה. לפיכך נראה, שיש לחפש את פתרון הבעיה בכיוון אחר. כשנסתכל בפרשיות הסיפוריות שבמקרא, יֵצא לנו שכל פעם שיש בהן רמז ברור ליחס שבין יום מסויים ליום שאחריו, דווקא שעת הנץ החמה נחשבת להתחלת היום השני. כתוב, למשל (י״ט, ל״ג־ל״ד): ותשקין את אביהן יין בלילה הוא... ויהי **ממחרת** וגו׳. וכן כתוב: וישכם **ממחרת** (שופטים ו׳ ל״ח); ויהי **ממחרת** וישכימו העם (שם כ״א, ד׳); אם אינך ממלט את נפשך הלילה, **מחר** אתה מומת (שמואל א י״ט, י״א); **ומחר** אתה ובניך עמי (שם כ״ח, י״ט). ולזה מתאים גם שימוש הביטויים **היום, הלילה, אמש.** ולא זה בלבד. אם נעיין בפרשיות ההלכתיות, ודווקא באלה הקובעות שהימים המקודשים בישראל מצותם מהערב, נראה בעליל שבנוגע לחלוקת הזמן אף הן מסכימות למה שמוכיחות הפרשיות הסיפוריות. כתוב בשמות י״ב, י״ח: בראשון **בארבעה עשר יום** לחדש בערב תאכלו מצות. מצות אכילת מצה חלה בערב שלפני יום חמשה עשר, וערב זה מסומן במספר **ארבעה עשר**. וכן בויקרא כ״ג, ל״ב, בעניין יום הכיפורים, כתוב: ועניתם את נפשותיכם **בתשעה** לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם; הערב שלפני היום העשירי נקרא **תשעה לחדש**. אם כן איפוא, בנוגע **לחלוקת הזמן** אין בכל המקרא כולו אלא שיטה אחת בלבד: היממה מתחילה מן הבוקר. ובנוגע לחגים ולמועדים, קובעת התורה שמצוותיהם חלות גם על הלילה של **היום הקודם**. פרט זה מודגש במלים מפורשות כל פעם שדווקא **בלילה** חלה מצוה מסוימת, כגון אכילת מצה בליל פסח, ועינוי בליל כיפור; ואשר לשבת וליתר הימים הטובים לא היה מן הצורך **להדגיש** איסור מלאכה בלילה הקודם, מכיון שהעבודות החקלאיות (ודווקא הן באות בחשבון בתורה) אינן נעשות אלא ביום. ולפיכך, אין כאן סתירה כל עיקר. – את טעמו של הכלל המיוחד לחגים ולמועדים אפשר לראות בזה, ששיטת התחלת היממה מן הערב, הרגילה אצל העמים הנודדים, היתה הקדומה ביותר, וכשהשתלטה בחיים האזרחיים שיטה חדשה, המתחילה את היממה מהנץ החמה לפי התנאים השוררים בארץ כנען, לא נגע שינוי זה במקצוע החיים הדתיים, שהם שמרנים מטבעם, וכשם שמימי קדם היו הימים המקודשים מתחילים מהערב, כך נשאר וכך נקבע בחוקי המקרא. ואין להקשות מהקרבנות, שבהם הלילה הולך אחרי היום. אדרבה, זה מתאים יפה למה שאמרנו, שהרי כל תורת הקרבנות דווקא לפי תנאי הארץ נקבעה. – בתקופה מאוחרת, כשהתרכזו כל חיי היהדות בתחומה של הדת, השיטה השייכת לשבתות ולימים הטובים חזרה ונעשתה שלטת גם בחיים האזרחיים. ואולם, עקבותיה של השיטה האזרחית הקודמת ניכרים עדיין בביטויים תלמודיים כגון **אורתא דתליסר נגהי ארביסר** (ברכות ד׳ ע״א) וכיוצא בזה, וגם בסליחות אחדות לליל כיפור, הרומזות ליום כיפור במלה **מחר** (למשל בסליחה **ירצה עם אביון** ליצחק אבן גיאת).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:5:4)

**יום אחד**. את השימוש במספר **היסודי**, ולא **בסידורי** כמו ביתר הימים, אפשר לבאר לפי הרמב״ן מפני ש״**הראשון** קודם לשני במנין או במעלה, אבל שניהם נמצאים״, ובמקרה שלנו השני עוד לא נוצר, ולא היה אלא **יום אחד**. ובדרך זו אפשר לפרש ביטויים מעין **באחד לחודש, באחד בשבת** (עיין גיז׳־בוהל, ערך **אחד**). אבל מקראות כגון **שם האחד פישון** (ב׳, י״א) מכריחים אותנו להרחיב את כללו של הרמב״ן, ולהגיד שגם כשכל השורה של הדברים המנויים נמצאת בבת אחת, נוכל לפי שעה **לשים לב** רק אל הדבר הראשון בלבד, ולכנותו לפיכך **אחד**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:6:1)

פיסקה שניה: מעשה היום השני


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:6:2)

**יהי רקיע בתוך המים**. בתוך מי תהום המהווים את השכבה העליונה של הגולם המקורי, יתהווה **רקיע**, כלומר מלשון ו**ירקעו** את פחי הזהב (שמות ל״ט, ג׳), מעין שטח מאוזן, שטוח באמצע עבייה של שכבת המים, ומחלק אותה לשתי שכבות זו על גב זו, שכבת המים העליונים ושכבת המים התחתונים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:6:3)

כיצד נוצר החלל שבין השמים ובין הארץ, אין כתוב כאן במלים מפורשות. הנסיונות שניסו המפרשים כדי לברר את הדבר אינם מתקבלים על הדעת (עיין מה שכתבתי על זה במאמרי הנ״ל ב-Annuario, עמ׳ 24, הערה 1). לי נדמה שכוונת התורה מתבארת מתוך מה שכתוב בפס׳ ח׳: ויקרא אלהים לרקיע שמים. אותו הרקיע אינו אלא מה שאנו מכירים בשם זה, **שמים**, ומתוך כך יש להבין שמיד לאחר שנוצר, תפס הרקיע מאליו את המקום הנועד לו כפי רצונו של אלהים, והוא מקום השמים הידוע לנו. מיד אחר שנתהווה בתוך שכבת המים, התרומם הרקיע באמצעו והתקמר בצורת כיפה, ובהתרוממותו הרים עמו את המים העליונים שעל גבו. על ידי כך, סידור חלקי העולם הולך ומתקדם בהרבה. ממעל, עומדת עכשיו כיפת השמים, ועליה המים העליונים; מתחת, משתרע שטח המים התחתונים, כלומר מי הים רחב הידים, המכסה עדיין על כל החומר המוצק והכבד שמלמטה. העולם מתחיל לקבל צורה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:6:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:6:4)

כשנשים לב אל מה שהיה מגיד המיתוס המיסופוטמי על יצירת השמים והארץ, נוכל לעמוד על ההבדל העצום שלמרות הדמיון בפרטים אחדים נמצא בינו ובין סיפור התורה, ועל החידוש שחידשה התורה. מספרים היו שהאל מרדוך (או אל אחר, לפי המהדורות השונות), לאחר שהתגבר על תּאָמַת אלת האוקיינוס, המתוארת בצורת תנין עצום ואדיר, ועל יתר התנינים והמפלצות שהיא יצרה כדי שיעזרו לה במלחמתה, ולאחר שהרג את אויבתו הראשית בכלי הנשק שלו, חתך בחרבו את גוייתה חתך מאוזן, וחילק אותה לשני חצאים זה על גב זה, ובחציה העליון יצר את השמים, ובחציה התחתון יצר את הארץ (לרבות, כמובן, את הים, את ״תהום״). כך כתוב בספר היצירה של הבבלים (לוח ד׳, 137־140): **כחלוקת דגה לשני חלקים חִלְקָה / את חציה הציב וקֵרָה בו שמים** (השווה תהלים ק״ד, ג׳: המקרה במים עליותיו), / **נטה בריח ומשמר הפקיד / שלא להוציא מימיה אותם ציווה.** שני הפסוקים האחרונים (**נטה בריח** וגו׳) אינם שייכים עוד לשמים כמו שרגילים להבינם, אלא לארץ ולים הם שייכים, ובמלים ברורות כתוב בסיכום היווני של המיתוס על ידי הכהן הבבלי בירוסוס, שהאל בֵּל, כלומר מרדוך, חתך את גוייתה של תַּמּתֶּה (תִּאָמַת, תַּמְתֻּ) לשתיים, ובמחציתה האחת יצר את **הארץ,** ובמחציתה השניה את **השמים**. על המסורות המקבילות לאלה בשירה הכנענית ובשירה הישראלית הקדומה אייחד את הדבור להלן, על פס׳ ט׳. כאן די יהיה להעיר על ניגודה של התורה לכל התיאור המיתולוגי. גם בתורה מדובר אמנם על חלוקה של האוקיינוס הפרימיטיבי לשני חצאים זה על גב זה, אבל כל התמונה המיתולוגית נמחקה בהחלט. אין כאן לא מלחמה ולא כלי נשק, לא חתיכת איזו גוייה ולא שימוש בחלקיה: יש כאן תהליך פיסיקאלי פשוט, שתפש את מקום התהליך המיתולוגי שבסיפורי העמים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:7:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:7:1)

**ויעש אלהים את הרקיע** וגו׳. גם כאן, כמו בפס׳ ג׳, דברי הנאום האלהי חוזרים בסיפור הגשמתו. אבל כאן, מכיון שהעניין הרבה יותר רחב משתי המלים הקצרות שבפס׳ ג׳, באים גם שינויים, כפי השיטה שתיארתי למעלה בסע׳ 6 של ההקדמה, עמ׳ 7. והשינויים מועילים לבאר את העניין יתר ביאור. הביטוי **בין מים למים** שבפסוק הקודם מתפרש כאן: בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. – אשר לשימוּש הפועל **עשה**, עיין להלן על ב׳, ג׳.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:7:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:7:2)

**ויבדל**. אלהים, ולא, כמו שאחרים פירשו, הרקיע. השווה בפס׳ ד׳: ויבדל **אלהים** בין האור ובין החשך. ובפס׳ ו׳ אין כתוב יהי רקיע בתוך המים **וְיבדל** בין מים למים, אלא כתוב **ויהי מבדיל** וגו׳, כלומר: ויהי האמצעי שאשתמש בו כדי להבדיל בין מים למים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:7:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:7:3)

**ויהי כן**. לכאורה נראה ביטוי זה מיותר, שהרי כבר נאמר ויעש אלהים את הרקיע וגו׳. לפיכך מסירים אותו אחדים מהפרשנים החדשים ממקום זה, ומעתיקים אותו לסוף פס׳ ו׳, כפי מה שכתוב בתרגום השבעים; ואחרים, להיפך, סוברים שאין המשפט **ויעש אלהים** וגו׳ מקורי, ושרק **ויהי כן** היה כתוב בתחילה. אבל אם נעיין היטב בכתובים ניוכח שגם זה וגם זה צריך. החזרה על דברי הנאום האלהי צריכה כאמור לפי כללי הסגנון הסיפורי המקראי; ועוד שההבדלה הנזכרת כאן כפעולת אלהים מקבילה הקבלה נאה להבדלה שבפס׳ ג׳, כפעולת אלהים גם כן. **ויהי כן** צריך כאן, ולא בפס׳ ג׳, מכיון ששתי ההבדלות שונות זו מזו: הראשונה היא הבדלה **בזמן,** העתידה להתחדש כפעם בפעם, לפי קצב תדיר; השניה היא הבדלה **במקום**, העתידה להישאר קבועה עולמית (עיין רמב״ן). וזו הוראתו של הביטוי **ויהי כן** בכל הפרשה: **ויהי כן**, כדבר יציב; כך היה וכך נשאר לעולם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:8:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:8:1)

**ויקרא אלהים לרקיע שמים**. עיין לפס׳ ה׳ ולפס׳ ו׳. – בתרגום השבעים בא כאן, אחר המלה **שמים**, הביטוי **וירא אלהים כי טוב**, ורבים מהחוקרים החדשים חושבים שנוסחה זו נכונה, מכיון שכך כתוב בכל יתר הימים. אבל, כפי מה שאמרנו כבר, בחזרות שבפרוזה הסיפורית המקראית רגילים לבוא שינויים, ואין לנו לחכות לחזרה מילולית של סכימה שווה בכל פעם ופעם. ואשר לפסוק זה, כבר העירו בצדק חז״ל (בראשית רבה ד׳, ח׳, לפי אחת מהדעות), וכן אחדים מפרשני זמננו (למשל גונקל ובודי) שלא היה ראוי לכתוב כאן **כי טוב**, שהרי עדיין לא נגמרה מלאכת המים. עוד לא היה המצב **טוב**, ואילו היה טוב לא היתה צריכה חלוקה נוספת ביום השלישי. מפני סיבה זו לא נאמר כאן שאלהים קרא שם לים כמו שקרא שם לשמים. עוד לא הגיעו המים התחתונים לידי סידור סופי, ועוד היו מכסים את הכל תחת השמים. המתרגם היווני הוסיף כאן את הנוסחה הרגילה לשם התאמה מיכאנית, זו דרכו הרגילה בכל הפרשה כולה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:8:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:8:2)

**ויהי ערב ויהי בקר יום שני**. הקבלה נאה לסיום הפיסקה הקודמת ולסיומן של הפיסקות הבאות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:9:1)

פיסקה שלישית: מעשה היום השלישי


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:9:2)

**יקוו המים** וגו׳. המים המכסים עדיין על הכל תחת השמים יתרכזו במקום אחד, ועל ידי כך יתגלה ביתר המקומות החומר המוצק שהיה טמון תחתם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:9:3)

**אל מקום אחד**. תרגום השבעים גורס **אל מקוה אחד**, והמפרשים החדשים רובם ככולם מעדיפים גירסה זו. ואולם קשה לחשוב אותה לנכונה, לשתי סיבות: א) שעד שלא נקוו המים לא היה מקוה; ב) שהמספר **אחד** מובן היטב בקשר **למקום**, בניגוד למצב הקודם שבו היו המים **בכל המקומות**, מה שאין כן בקשר **למקוה**, שהרי מקוים אחרים לא היו. אולי התכוון הכתוב למשחק מלים בין **מקום ובין מקוה** שבפס׳ י׳: **המקום** נעשה **למקוה.**


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:9:4)

**ויהי כן.** כפי מה שפירשנו בפס׳ ז׳: כמאמר אלהים כך היה, וכך נשאר המצב לעולם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:9:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:9:5)

גם בקשר לפסוק זה, השייך לקביעת מקום מסויים למי הים, כדאי שנשים לב אל מה שהיו מספרות האגדות הנפוצות בארצות המזרח, וכמובן גם אל מה שהיו מספרים שירי העלילה הקדומים שבישראל. מרבים היו עמי המזרח לספר על מלחמתו של אחד מגדולי האלים נגד אלהותו של ים. המיתוס המיסופוטמי, כפי מה שציינתי למעלה, על פס׳ ו׳, היה מגיד בפרטות על מלחמתו של האל הבורא עם תּאָמַת ועל נצחונו עליה, וכבר הבאתי שם את הפסוקים מספר היצירה הבבלי המגידים שמרדוך אחר נצחונו ״נטה בריח ומשמר הפקיד, / שלא להוציא מימיה [של תאמת] אותם ציווה״, ואמרתי שפסוקים אלו דווקא למים התחתונים הם שייכים. – אגדות דומות לאלה נפוצות היו גם אצל הכנענים: באחד מלוחות אוגרית, הלוח III AB (בעל ה׳ בהוצאתו של גינזברג) מסופר על מלחמתו של בעל עם שר הים. אמנם אי אפשר לדעת בבירור אם היה מדובר שם גם על הגבלת מקומם של מי הים או לא, מכיון שהלוח לקוי, ורק קטע ממנו נשאר קיים. ואולם, אם יש להבין את המלה **לאַשצאִ**, הנמצאת באחת השורות המקוטעות של הלוח (שו׳ 2), כאילו היא מורכבת ממלת השלילה ל- ומאיזו צורה של פועל **יצא** בבנין שפעל, ממש כדוגמת הביטוי la shu-sa-a הנמצא בפיסקה הנ״ל של ספר היצירה הבבלי, אפשר לשער שהיא שייכת לאותו העניין. – אשר לישראל, ברור מתוך כמה רמזים בספרי המקרא ומתוך כמה אגדות בספרות חז״ל, שקיימת היתה אצל אבותינו מסורת שירית קדומה, המספרת על **רהב** שר של ים שהתנגד לרצונו של אלהים ולא אבה לצמצם את מימיו בתוך תחום מסויים, עד שהכניעו הקדוש ברוך הוא והרגו, וקבע למי הים גבול שלא יוכלו לעבור אותו לעולם. אין כאן עוד מלחמה בין האלים כפי האגדות של אומות העולם, אלא רק מרד של אחד הנבראים בבוראו: המסורת לבשה צורה יותר מתאימה לרוחו של עמנו. על מציאותה של שירת עלילה ישראלית בכלל, ועל מציאותו של שיר זה על מרד הים בפרט, דיברתי באריכות במאמרי הנ״ל **בכנסת**. לא אחזור כאן על ההוכחות שהבאתי שם, ולא על הריקונסטרוקציה של השיר לפרטיו שניסיתי ליצור שוב מתוך המקורות שברשותנו; רק אזכיר דוגמות אחדות מהכתובים המקראיים וממאמרי חז״ל שהמסורת הקדומה על מרדו של הים משתקפת בהם, וביחוד מאלה הרומזים לקביעת גבול למי הים. – א) דוגמות מכתובים מקראיים: ישעיהו נ״א, ט׳־י: עורי עורי לבשי עז זרוע ה׳, עורי כימי קדם, דורות עולמים, הלוא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין, הלוא את היא המחרבת ים, מי תהום רבה; ירמיהו ה׳, כ״ב: אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו, ויתגעשו ולא יוכלו, והמו גליו ולא יעברנהו; תהלים ע״ד, י״ג: אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים וגו׳; שם פ״ט, י״א: אתה דכאת כחלל רהב, בזרוע עזך פזרת אויביך; שם ק״ד, ז׳־ט׳: מן גערתך ינוסון, מן קול רעמך יחפזון [מי תהום], יעלו הרים ירדו בקעות, אל מקום זה יסדת להם, גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ; משלי ח׳, כ״ז־כ״ט: בהכינו שמים שם אני, בחקו חוג על פני תהום... בשומו לים חקו, ומים לא יעברו פיו; איוב ז׳, י״ב: הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר (השווה **ומשמר הפקיד** בשיר הבבלי הנ״ל); שם ט׳, י״ג: אלוה לא ישיב אפו, תחתיו שחחו עוזרי רהב; שם כ״ו, י׳־י״ב: חק חג על פני מים, עד תכלית אור עם חשך... בכחו רגע הים, ובתבונתו מחץ רהב; שם ל״ח, ח׳־י״א: ויסך בדלתים ים, בגיחו מרחם יצא, בשומי ענן לבושו, וערפל חתולתו, ואשבר עליו חקי, ואשים בריח ודלתים (השווה **נטה בריח** בשיר הבבלי הנ״ל), ואמר עד פה תבוא ולא תוסיף, ופא (ופה ק׳) ישית בגאון גליך. וכיוצא בזה בכמה כתובים אחרים, שאין צורך להביאם כאן בפרטות. – ב) דוגמות ממאמרי חז״ל: חגיגה י״ב ע״א: אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקב״ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב״ה ויבשו; בבא בתרא ע״ד ע״ב: אמר ר׳ יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקב״ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם; אמר לפניו: רבונו של עולם, די שאעמוד בשלי, מיד בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב; אמר ר׳ יצחק שמע מינה שרו של ים רהב שמו: פרקי דר׳ אליעזר ה׳: מיד נתגאו המים, ועלו לכסות הארץ כבתחילה, עד שגער בהם הקב״ה וכבשן ונתנן תחת כפות רגליו, ומדדן בשעלו שלא להוסיף ולא לגרוע, ועשה חול גבול לים, כאדם שהוא עושה גדר לכרמו, וכשהן עולין ורואין את החול לפניהם חוזרין לאחוריהם, שנאמר האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו׳ (ירמיהו ה׳, כ״ב). ועוד כיוצא בזה מספרים כמה מאמרים אחרים בספרות התלמודית והמדרשית ובספרות הקבלה, אבל אין מן הצורך להאריך יותר את שורת הציטטות. הרוצה לעיין בכל החומר שבספרותנו ימצא אותו רשום בספרו של גינצבורג על **אגדות היהודים**, כרך ה׳, עמ׳ 17־18, 26־27, הערות 50־53, 71־73. – ממה שראינו עד כאן יוצא לנו: א) שהנביאים ומשוררי המקרא רגילים היו להשתמש ברמזים לשיר העלילה הקדום על מרד הים כמשלים וציורים פיוטיים (השווה למעלה, הקדמה, סע׳ 3); ב) שרבותינו קיבלו לתוך המסורת שלהם את האגדה על מרד הים, שנשארה קיימת בזכרון העם גם לאחר שהשיר הקדום אבד במשך הזמן, ולא חששו ליסודות שבה הדומים למיתולוגיה של העמים, מכיון שבזמנם כבר חלפה כל סכנה ליהדות מצד האלילות. אבל התורה, הבאה למסור את הוראותיה בסגנון פרוזאי פשוט, בלי רוב משלים וציורים פיוטיים, לא רק שנזהרה מלהשתמש שימוש כל שהוא באותו החומר השירי האגדי, שאילו היה כתוב בספר פרוזאי היה הקורא יכול להבינו במשמעו המילולי, אלא שרצתה להשמיע מעין **מחאה** נגד אותן האגדות, המראות עדיין עיקבות מוצאן מהעולם האלילי, ומכל שכן נגד השקפותיהם של הגוים עצמם (הקדמה, סע׳ 4). בפסוק ויאמר אלהים יקוו המים וגו׳ כוונתה להגיד: חלילה לכם מלחשוב, כמו שחושבים הגוים, שיש בים כוח אלהי עצמאי שנלחם כביכול בבורא העולם, וחלילה לכם גם מלחשוב, כמו שמספרים משוררי ישראל, שהים לא אבה לעשות רצון בוראו, ושהבורא הוצרך להכניעו לפניו ולהכריחו לציית. אמנם גם התורה מספרת שקבע אלהים מקום מסויים למי הים, אבל לא מתוך דיכוי רצונו של הים המנסה למרוד באלהים חלילה: הוא אמר **יקוו המים**, ומיד **ויהי כן**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:10:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:10:1)

**ויקרא אלהים ליבשה ארץ**. מכיון שאז קיבלה הארץ את צורתה הקיימת עד ימינו, נעשתה ראויה להיקרא באותו השם שבו היא נקראת עד היום בלשוננו. ועיין למעלה, על פס׳ ה׳.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:10:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:10:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:10:2)

**ולמקוה המים קרא ימים**. גם הים קיבל אז את צורתו הידועה לנו, ולפיכך קבע לו אז אלהים את שמו הראוי לו. – **ויקרא** – **קרא**. עיין למעלה, על פס׳ ה׳. – **ימים**. ריבוי פיוטי; וכן מ״ט, י״ג: זבולן לחוף **ימים** ישכן; שופטים ה׳, י״ז: אשר ישב לחוף **ימים**. ואולי יש כאן גם משחק מלים **מים – ימים.**


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:10:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:10:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:10:3)

**וירא אלהים כי טוב**. עכשיו שנגמרה מלאכת המים, והעולם לבש את צורתו הנאותה לו, המחולקת לשלושה חלקים, **שמים, ארץ, ים,** אפשר להגיד **כי טוב**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:11:1)

**ויאמר אלהים תדשא הארץ** וגו׳. מיד לאחר שנגמר סידור הדומם, המשמש יסוד לצומח, בו ביום, בלי איחור, נבראו מיני הצומח. וכך ביום השישי, לאחר שנגמר סידור הצומח והחי, המשמשים יסוד לחיי האדם, בו ביום, בלי איחור, נברא האדם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:11:2)

**תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי** וגו׳. מאד נתקשו המפרשים בקביעת מהותה של חלוקה זו בין מיני הצמחים, והציעו פירושים רבים ושונים זה מזה (דנתי עליהם בפרטות ב-Questione, עמ׳ 261־262). הפירוש הנכון ביותר נראה זה, שאין כאן חלוקה לשלושה סוגים (דשא, עשב, עץ) אלא לשני סוגים בלבד. השם **דשא**, והפועל **תדשא** הנגזר ממנו, מורים על הצומח בכללותו, והמשפט **תדשא הארץ דשא** פירושו: תתכסה הארץ כסות ירוקה ורעננה. אחר כך באה החלוקה לשני סוגים: **עשב ועץ**. תדע שכן הוא, שהרי בפס׳ כ״ט־ל׳ נזכרים רק שני סוגים אלו, **עשב ועץ. – עץ פרי**. גם אילני סרק במשמע, שהרי אף להם יש פרי, ואם גם לא פרי מאכל. – **למינו**. כאן לא נאמר אלא על העץ בלבד, אבל בפס׳ י״ב נאמר **למינהו** גם על העשב, ועיין שם בפירושי.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:11:3)

**מזריע זרע... אשר זרעו בו על הארץ.** התורה מדגישה וחוזרת ומדגישה, כאן ובפסוק שאחר זה, ועוד בפס׳ כ״ט, את ענין הזרע והזרעת הזרע (בשלושת הפסוקים האלה בא השורש **זרע** לא פחות מעשר פעמים), כאילו תרצה להעיר את תשומת לבו של הקורא על זה, שהצמחים שנבראו בשלישי ראויים היו להוליד אחריהם כדמותם על ידי הזרע. בוודאי יש בכל זה כוונה מסויימת; ומהי הכוונה, נראה להלן (על ב׳, ה׳). – על **הארץ**. להתקיים בארץ.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:11:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:11:4)

**ויהי כן.** כך היה מיד, כמאמר אלהים, וכך נתקיימו מיני הצמחים על ידי הזרע לעולם. זה בדרך כלל; אחר הכלל יבוא הפרט, בפס׳ י״ב.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:12:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:12:1)

**ותוצא הארץ** וגו׳. כפי השיטה שכבר דיברנו עליה למעלה, מסופר על ביצוע הפקודה האלהית במלים **דומות** לאלה שבפקודה, ולא שוות להן ממש. תרגום השבעים שיווה את פניהם של שני הפסוקים בהחלט כפי דרכו. – השינויים הבאים כאן, בנוסחת הביצוע, שייכים במקצתם לצורה בלבד, כגון **ועץ** במקום **עץ** (אבל יש לציין כי ברוב התרגומים העתיקים, וגם בכתבי יד עבריים אחדים, יש **ועץ** גם בפס׳ י״א), וכן **למינהו**, בכינוי סופי ־ ֵהוּ לפי האנלוגיה של השמות הנגזרים משורש ל״ה, במקום **למינו**; אבל במקצתם באים לתוספת ביאור: מתוך השימוש במלה **ותוצא** במקום **תדשא** משמע, שכך היתה כוונת הפקודה, **שההדשאה** תתקיים על ידי **הוצאה** מן הארץ; וכך מתוך הכפלת **למינהו** פעמיים, גם ביחס **לעשב**, אנו מבינים שכך היתה כוונת אלהים, שבמלה **עשב** יהיו כל מיני עשב במשמע.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:12:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:12:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:12:2)

**וירא אלהים כי טוב**. ראה כי גם הצומח טוב. שתי פעולות נעשו בשלישי, הפרדת הים מן היבשה ויצירת הצמחים, ולפיכך נכפל בו **כי טוב**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:1)

פיסקה רביעית: מעשה היום הרביעי


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:2)

עכשיו מתחילה השורה השניה של ששת ימי בראשית. בשורה הראשונה נבראו שלושת חלקי הדומם, ואחריהם הצומח, כלומר כל הנבראים שאינם מתנועעים מאליהם. בשורה השניה נבראו, בסדר מקביל בדיוק לזה של השורה הראשונה, הנבראים המתנועעים: ברביעי המאורות, היצורים המתנועעים שבהם מתגשם האור שנברא בראשון, וכן בחמישי ובששי מה שמקביל לשני ולשלישי (עיין בהקדמה, סוף סע׳ 6).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:3)

**ויאמר אלהים יהי מארת** וגו׳. נראה לכאורה כאילו יש במאמר אלהים יתור דברים, ולפיכך נוהגים פרשני זמננו למחוק מלים אחדות מתוך הכתוב. ואולם, אם ננתח את תוכן שני הפסוקים לחלקיו בפרטות, יצא לנו, שכל פרט ופרט בא במקומו. שלושה תפקידים נקבעו להם למאורות במאמר אלהים, ואלה הם: א) להבדיל בין היום ובין הלילה; ב) להיות לאותות ולמועדים ולימים ושנים; ג) לשמש כמאורות ולהאיר על הארץ. כל שלושת התפקידים מרומזים שוב בפס׳ י״ז־י״ח במלים דומות, אבל לא שוות בהחלט, כנהוג.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:4)

גם בנוגע לפיסקה זו יש לנו לשים לב אל ההשקפות הרגילות בתוך עמי המזרח הקדמון. גם בעלילת הבריאה של הבבלים נוכל למצוא את שלושת התפקידים האמורים של המאורות, וזוהי דוגמה נוספת של השיטה המסורתית המשותפת בתפיסת התופעות הפיסיקאליות. הפסוקים השייכים לשמש באותה העלילה אבדו, אבל ביחס לירח ולאל שלו, נַנִרֻ, אנו קוראים בה (לוח ה׳, שו׳ 12־13): את **ננר הֵהֵל** כלומר: נתן מרדוך זוהר לירח; וזהו התפקיד השלישי בפיסקתנו), **על הלילה הפקידו** (וזהו התפקיד הראשון שלנו), **שָמָהו עֲדִי לילה לקביעת הימים** (וזהו התפקיד השני). ואולם, הבדל גדול ישנו **בהערכתן** של התופעות: השיר הבבלי מציג לפנינו את המאורות ואת הכוכבים כ״דמותם״ (tamshilshunu, שו׳ 2) של האלים, ובמדיה ידועה מזהה אותה באלים, ומיחס להם אישיות ושכל ורצון; ולהיפך התורה מתארת אותם כיצורים חמריים, נבראים במאמרו של האל היחיד, ומשוללים אישיות ושכל ורצון בהחלט. העובדה, שבאגדות חז״ל מופיעים שוב המאורות כבעלי אישיות, הנושאים ונותנים עם הבורא, מתבארת כמו שביארנו את העובדה הדומה השייכת לאגדות על מרד הים: בתקופת רבותינו כבר חדלה העבודה הזרה להיות מסוכנת לישראל, ולפיכך לא ראו עוד צורך בזהירות יתירה ובביטול כל רמז לעניינים מיתולוגיים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:5)

התפקיד הראשון: **להבדיל בין היום ובין הלילה**. אם נשים לב אל ביטוי זה נבין כיצד נוכל לתאר לנו את מציאותם של שלושת הימים הראשונים, שבהם עוד לא היה שמש בעולם. **להבדיל** בין דבר פלוני ובין דבר אלמוני פירושו לתת סימני הבחנה בין שני דברים **הנמצאים כבר**. אשר ללילה, ברור שהוא נמצא גם בלי לבנה וכוכבים. וכך, לפי התפיסה המשתקפת כאן, אין החמה **הסיבה** למציאותו של היום, והיום נמצא גם בלעדיה. תפיסה זו מיוסדת על הנסיון, המראה שיש אור נפוץ באויר גם לפני הנץ החמה ולאחר שקיעתה. אמנם ידוע לנו, שאור זה דווקא מן החמה מוצאו, אבל על כל פנים עובדה היא שיש אור היום אפילו בשעה שאין החמה נראית ברקיע. כוונת הכתוב הריהי זו, שכשם שבתחילתו ובסופו של כל יום ויום יש אור בלי שמש, כך במשך כל אותם שלושת הימים הראשונים הזריח אלהים אור על הארץ מאיזה מקור אחר בלי צורך לשמש, וכשברא את המאורות מסר להם תפקיד ההבדלה, כלומר שציווה שזה ישמש ביום ואלה ישמשו בלילה, וכולם ייעשו על ידי כך סימני הבחנה בין שני חלקי הזמן. מלבד זה, תוסיף החמה כמובן את אורה על אור היום הקיים כבר, אבל זה יהיה תפקידה השלישי, כפי מה שנראה להלן. ועיין גם בפס׳ י״ח: **ולהבדיל בין האור ובין החשך**, ופירושי שם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:6
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:6](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:6)

יש עוד מי ששאל שאלה אחרת: כיצד יכלו הצמחים לצמוח בשלישי בלי שמש? שאלה זו אינה קשה. מכיון שכבר היה אור, ויחד עם אור כמובן גם חום, התנאים הנחוצים לחיי הצמחים היו כבר במציאות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:7
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:14:7](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:14:7)

התפקיד השני: **והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים**. כמה פירושים שונים הוצעו למשפט זה, ובפרט למלה **אתת** (ליקויים, מופתים, רגעים, ועוד). הפירוש הנכון נראה זה: **והיו** בהוראת **שַמֵש**, **ואתת** בהוראה הרגילה של מלה זו, כלומר **סימנים**: ישמשו סימנים ליושבי תבל (גונקל); סימנים לקביעת המועדים (הוי״ו שבמלה **ולמועדים** באה לשם ביאור) ולחלוקת הזמן (**ולימים ושנים**).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:15:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:15:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:15:1)

התפקיד השלישי: **והיו למאורת ברקיע השמים**. קשה לכאורה, שהרי דווקא במאורות הכתוב מדבר, ואיך ייאמר על **המאורות** שיהיו **למאורות**? לפיכך תרגמו הסורי והלטיני **והיו מאירים** (אולי גרסו **למאירות**) ואחדים מהחדשים הציעו למחוק את המלה **למאורת** כמיותרת, או לתקנה ולגרוס **המאורות**. אבל יש עוד ביטוי דומה במקרא (במדבר ט״ו, ל״ח־ל״ט): ועשו להם **ציצת**... והיה לכם **לציצת**, והכוונה שהציצית שיעשו תשמש למעשה **כציצית**. וכן גם כאן: **המאורות**, דווקא מכיוון שהם מאורות, כלומר מקורות אור, **ישמשו** מאורות ברקיע, **להאיר** על הארץ; החמה תוסיף את אורה על אור היום כאמור, והלבנה והכוכבים יאירו את חשכת הלילה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:15:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:15:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:15:2)

**ויהי כן**. כפי מה שאמר אלהים, כך היה וכך נשאר לעולם. זה בדרך כלל, ואחר הכלל יבוא הפרט כנהוג.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:16:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:16:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:16:1)

**ויעש אלהים** וגו׳. בסיפור על ביצוע כוונתו של אלהים, בפסוק זה ובשני הפסוקים שאחריו, חוזרות המלים שבנאומו, בשינויים אחדים כנהוג. ויש בשינויים אלו ממה שישמש תוספת ביאור על כוונתו. ביחוד מבואר כאן מה הם המאורות השונים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:16:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:16:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:16:2)

**את שני המארת הגדלים** וגו׳. יש מי שחושב את המלה **הגדלים** למיותרת, מכיון שיש אחריה שוב פעם **הגדל**, אבל מה שכתוב בתהלים קל״ו, ז׳, **לעשה אורים גדלים**, מאשר את גירסת המסורה. הכוונה לחלק את צבא השמים לשני סוגים: מצד אחד שני המאורות הגדולים, כלומר אלה הנראים לעינינו כגדולים ביותר, והפועלים בחיי הארץ פעולה יותר גדולה וחשובה, ומהצד השני המון המאורות הקטנים, או הנראים כקטנים. ומבין השניים הגדולים אחד גדול מחברו, גדול בסוג הגדולים. גדול מחברו, ביחוד בכוחו ובפעולותיו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:16:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:16:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:16:3)

**לממשלת היום... לממשלת הלילה**. בפס׳ י״ח: ולמשל ביום ובלילה (את בי״ת השימוש אפשר להבין או בהוראה זמנית או בהוראת **על**, כמו ב־ל״ז, י״ח: אם משול תמשל בנו), ובמזמור קל״ו, ח׳־ט׳: לממשלת ביום... לממשלות בלילה, בשם העצם כמו בפס׳ ט״ז, ובבי״ת השימוש כמו בפס׳ י״ח. כנראה הביטוי היה מצוי במסורת השירית הקדומה על בריאת העולם. אין לחשוב שבעל המזמור דווקא מפרשתנו לקחו, שהרי הוא מביא עוד ביטויים שייכים למסורת השירית שאינם נמצאים בפרשה. בפס׳ ה׳ הוא כותב: לעשה השמים **בתבונה**, כמו באיוב כ״ו, י״ב: ובתבונתו מחץ רהב (על היחס שבין שני הפסוקים עיין למעלה, לפס׳ ו׳), וכדוגמתו באכדית; ובפס׳ ו׳ **לרוקע הארץ** על המים, כמו בישעיהו מ״ב, ה׳: **רוקע הארץ** וצאצאיה, ושם מ״ד, כ״ד: **רוקע הארץ** מי אתי. מוצאם הראשון של הביטויים הנגזרים משורש **משל** נמצא בוודאי במסורת הספרותית של אומות העולם, החושבות את המאורות **כמושלים** ממש. בדרך כלל, הוראתם הראשונה של הביטויים המסורתיים בספרות עשויה להיטשטש ואף להשתכח; וכאן, בפסוקנו, אין ההוראה אלא זו, שמכיון שהמאורות עומדים **ממעל לארץ**, נדמה כאילו הם מושלים בה ובימיה ובלילותיה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:17:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:17:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:17:1)

**ויתן אתם אלהים** וגו׳. אחר **שעשה** את המאורות (פס׳ ט״ז) שם אותם (**ויתן** = וישם) במקום הנועד להם, כדי שימלאו את שלושת התפקידים המוטלים עליהם, כאמור. התפקידים נזכרים כאן בסדר הפוך לסדר שבו נזכרו תחילה (סידור כיאסטי): א) **להאיר על הארץ**, וזהו התפקיד השלישי במאמר אלהים; ב) **ולמשל ביום ובלילה**, וזהו התפקיד השני; ג) **ולהבדיל בין האור ובין החשך**, וזהו התפקיד הראשון שם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:18:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:18:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:18:1)

**ולמשל ביום ובלילה**, עיין למעלה, בסוף הפירוש לפס׳ ט״ז.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:18:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:18:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:18:2)

**בין האור ובין החשך**. לכאורה קשה: איך אפשר שהמאורות, שמטבעם להפיץ אור, יבדילו בין האור ובין **החושך**? אלא שהכוונה כאן להגיד **בין היום ובין הלילה**, ככתוב במאמר אלהים בפס׳ י״ד. היום והלילה נקראים כאן **אור וחשך** לפי פס׳ ה׳, המקביל לזה. ועל סמך מה שכתבתי למעלה, על פס׳ י״ד־ט״ו, ביחס לתפקיד הראשון, הדבר ברור: השמש משמש בתוך אור היום, והירח והכוכבים משמשים בתוך חשכת הלילה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:18:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:18:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:18:3)

**וירא אלהים כי טוב**. מפרשים אחדים חושבים שחסר כאן משפט המגיד שקרא אלהים למאור הגדול **שמש** ולמאור הקטון **ירח**, ואין זה נראה. כבר כתבתי למעלה (לפס׳ ה׳), שקריאת השם לאור ולחושך ולשמים ולארץ ולימים באה ללמד שמה שברא אלהים הוא מה שידוע לנו בעולמנו בשמות הללו; בלי זה לא היה הזיהוי מובן מאליו. אבל כאן, מהו המאור הגדול ומהו המאור הקטון ברור בלי כל תוספת ביאור. ואילו היתה הכוונה להביא גם כאן קריאת שם, לא היו הכוכבים נזכרים **בשמם** בפס׳ ט״ז.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:20:1)

פיסקה חמישית: מעשה היום החמישי


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:20:2)

**ויאמר אלהים ישרצו המים** וגו׳. ביום החמישי, המקביל לשני, נבראו בעלי החיים שבשני חלקי העולם שנבראו בשני, השמים והים. הים הגיע אמנם לצורתו הסופית רק בשלישי, אבל כבר נוצר ביום השני, ואדרבה היה אז יותר רחב ממה שהיה אחר כך.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:20:3)

**ישרצו – שרץ**: פרונומסיה, כמו בפס׳ י״א: **תדשא – דשא**. עיקר הוראתו של השורש **שרץ** הוא תנועה, ודווקא ריבוי תנועה מהירה של כמה יצורים המצטלבים והמתנגשים בהליכתם בכל הכיוונים האפשריים. רצונו של אלהים היה שלתוך המים השוממים והדוממים תיכנס עכשיו רוח חיים, וייולדו בתוכם בעלי חיים מתנועעים, בלי סוף למספרם ובלי הפסקה לתנועתם, מקצה הים ועד קצהו. – על הרוב שייך השורש **שרץ** לבריות קטנות וקטנטנות, אבל כאן, במאמר הבורא המדבר בינו לבין עצמו, שייך גם לגדולות, שהרי לגבי הבורא כולן קטנות במידה שווה. בפס׳ כ״א, כשבאה התורה לספר לקוראיה מה שנעשה, מדברת היא כלשון בני אדם, ומבדילה בין הגדולות ובין הקטנות. כיוצא בזה נמצא בפיסקה הקודמת: מאורות סתם במאמר אלהים, והבדלים בגודל בסיפור הדברים הפונה אל הקורא.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:20:4)

**ועוף יעופף על הארץ** וגו׳. גם כאן פרונומסיה, וגם כאן שורש מורה על תנועה דומה ומקבילה **לשריצה** האמורה בנפש חיה שבמים. **יעוף** אין כתוב כאן, אלא יעופף: יעופפו העופות לכאן ולכאן, בכל הכיוונים. – השם הקיבוצי **עוף** אינו כולל רק את הציפורים בלבד; כל בעלי החיים המעופפים באויר במשמע (השווה ויקרא י״א, י״ט ואילך). – **על הארץ**. ממעל לארץ. – **על פני רקיע השמים.** הנסיונות שנעשו לפרש ביטוי זה אינם מתקבלים על הדעת. לפי הנראה שייך הוא לרושם שמקבל בן אדם כשמסתכל מלמטה למעלה: אז העופות המעופפים ממעל לראשו נראים לעיניו כאילו הם נתונים על הרֶקע של השמים, **על פני רקיע השמים**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:20:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:20:5)

בסוף פסוק זה גורס תרגום השבעים **ויהי כן**, ורבים חושבים שגירסה זו נכונה, מכיון שכך כתוב בפסוקים המקבילים. אבל נטיה זו של המתרגם היווני ושל כמה מפרשני זמננו, ליצור התאמה שלמה בין הפיסקות, אינה מוצדקת. לפי מה שקבענו למעלה על הוראת הביטוי **ויהי כן**, לא היה ביטוי זה ראוי להיכתב כאן, מכיון שהתנינים, הבריאה הראשונה שנבראה בחמישי, לא נשארו בעולמנו (רמב״ן).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:21:1)

**ויברא אלהים את התנינם הגדלים**. בכל הפרשה כולה, רק סוגיהם הכלליים של הצומח והחי נזכרים, ולא המינים המיוחדים, חוץ מהתנינים. בוודאי, אין יציאה זו מהכלל בלי כוונה מיוחדת. כנראה, גם כאן התכוונה התורה להשמיע מעין מחאה נגד השקפות שהיו נפוצות באומות העולם, ובמידה ידועה גם בישראל, ולא היו מתאימות לרוחה היא. במצרים, במיסופוטמיה, בארץ כנען, ובכלל בכל ארצות המזרח, רגילים היו לספר כל מיני אגדות על מלחמות האלים הגדולים בתנינים ובמפלצות כיוצא בהם. ביחוד חשובות לענייננו אגדותיו של העם הקרוב ביותר לישראל, עם בני כנען. שירי אוגרית מזכירים בין אויביו של בעל, בצדם של האל מֹת, אויבו הראשי, ושל שר הים, כמה מפלצות שונות, כגון **התנין, לויתן נחש בריח, נחש עקלתון**, וכאלה עוד (עיין **בתרביץ**, י״ג, עמ׳ 5־7, 170, 172). בישראל קבלה המסורת על התנינים וסיעתם צורה מתאימה לרוח ישראל. לא עוד כוחות אלהיים מתנגדים לאל עליון, אלא, גם במקרה זה, כמו בנוגע לדמותו של שר הים, בריות שמרדו בבוראן. למסורת זו הישראלית, שכפי הנראה לבשה את צורתה הספרותית בתוך שיר העלילה על מרד הים (עיין למעלה, על פס׳ ט׳) רומזים כמה כתובים במקרא וכמה מאמרים בספרות התלמודית והמדרשית ובספרות הקבלה. בישעיהו כ״ז, א׳ נזכרות המפלצות האמורות, דווקא באותם השמות הבאים בשירה הכנענית, כסמלים לעקרון הרע, שהאלהים עתיד לבערו מן העולם: ביום ההוא יפקד ה׳ בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על **לויתן נחש ברִח ועל לויתן נחש עקלתון** והרג את **התנין** אשר בים. ועוד רומזים כמה כתובים ללויתן ולתנינים בקשר למרד הים באלהים, כאילו הם עמדו לימינו של שר הים המתמרד והתקוממו נגד בוראם, עד שהוכרחו להיכנע לפניו. כבר הבאתי למעלה את ישעיהו נ״א, ט׳־י׳ (**מחוללת תנין** בצד **המחצבת רהב והמחרבת ים**); ושוב עיין תהלים ע״ד, י״ג: אתה פוררת בעזך **ים**, שברת ראשי **תנינים** על המים, אתה רצצת ראשי **לויתן**, תתננו מאכל לעם לציים; איוב ז׳, י״ב: **הים** אני אם **תנין**, כי תשים עלי משמר; שם כ״ו, י״ב: חוללה ידו **נחש בריח**. כמה כתובים אחרים הבאתי עוד במאמרי הנ״ל **בכנסת**. וכך הבאתי שם מאמרים מהספרות הרבנית על הריגתו של לויתן בידי האלהים ועל עניינים קשורים בזה. כיצד אנו יכולים לבאר לנו את עמדת מנהיגיהם הרוחניים של ישראל כלפי האגדות מעין אלה, עמדה שונה בתקופות השונות, כבר הסברתי למעלה. וכפי מה שכתבתי שם, כך גם כאן מתנגדת להן התורה בהחלט. בטון השקט שלה היא משמיעה את מחאתה. מספרת היא: **ויברא אלהים את התנינים הגדולים**. והרי כאילו היא תבוא להגיד: חלילה מלחשוב שהתנינים היו יצורים מיתולוגיים, מתנגדים לאלהים או מורדים בו; בריות טבעיות היו, כיתר הבריות, ונבראו בזמנם הראוי להם, במקומם הראוי להם, במאמרו של הבורא, כדי לעשות רצונו כיתר הנבראים. כיוצא בזה כתוב בתהלים קמ״ח, ז׳: הללו את ה׳ מן הארץ, **תנינים וכל תהומות**; מזמין המשורר את כל הנבראים להלל את ה׳, ובין היצורים שבארץ, תחת השמים, הוא מזמין בראש וראשונה דווקא את התנינים ודווקא את כל תהומות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:21:2)

**ואת כל נפש החיה הרמשת**. כלומר, במלים אחרות, את **השרץ** שבפס׳ כ׳.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:21:3)

**אשר שרצו המים**. פירושו של הביטוי בעבר: אשר שרצו מאותו הרגע והלאה, כפי הפקודה שבפס׳ כ׳.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:21:4)

**למינהם**. כמו **למינם**, על פי האנלוגיה של השמות משורש ל״ה. ואולם מוזר לכאורה, מכיון שהכינוי מוסב **לנפש חיה**, ולפיכך מן הראוי היה **למינה**. אולי לרגלי השפעת המלה הקודמת, **מים**, קיבל הכינוי צורה מתאימה למלה זו במספר ובמין, כדוגמת **קשת גבורים חתים** (שמואל א ב׳, ד׳).


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:21:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:21:5)

**וירא אלהים כי טוב**. שוב רמז לעניין התנינים האמור; גם עליהם אפשר להגיד **כי טוב**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:22:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:22:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:22:1)

**ויברך אתם**. את הדגים, כמו שמוכיח מה שכתוב אחר כך: ומלאו את **המים בימים**. פוריותם של הדגים, המרובה כל כך עד שהיתה למשל, הריהי סימן לברכה מיוחדת שנתברכו הדגים בשעת בריאתם. הברכה האמורה בפסוק זה אינה אלא ברכת פריה ורביה: **פרו ורבו** ומלאו וגו׳. גם הברכה שניתנה לו לאדם בשישי (פס׳ כ״ח) באה לידי ביטוי במלים דומות לאלה, כאילו ייאמר: תפרו ותרבו כדגים. לשון ברכה בקשר לפריה ורביה באה עוד פעמים רבות בספר בראשית: ט׳, א׳; י״ז, ט״ז, כ׳; כ״ב, י״ז; כ״ד, ס׳; כ״ו, ג׳־ד׳, כ״ד; כ״ח, ג׳; ל״ה, ט׳ – י״א; מ״ח, ג׳־ד׳; מ״ט, כ״ה. ועוד עיין מ״ח, ט״ו־ט״ז: **ויברך** את יוסף ויאמר... **יברך** את הנערים... **וידגו** לרב בקרב הארץ.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:22:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:22:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:22:2)

**בימים**. כדי להבין מפני מה לא נזכרו גם הנהרים והאגמים, יש לשים לב אל העובדה, שכאן חוזרים כצורתם השמות שבפס׳ י׳ (**ימים – ארץ**). כנראה מתכוון הכתוב להגיד כי האחד מאותם שני חלקי העולם, הכולל את **הימים**, יהיה תחומם המיוחד של הדגים ושל שאר היצורים המימיים, והאויר שעל החלק השני, האויר שעל **הארץ**, יהיה תחומם המיוחד של העופות. העופות המעופפים באויר שעל הימים, והדגים שבנהרות ובאגמים, תחת האויר הנועד לעופות, אינם אלא פרטים שאינם משנים את החלוקה העיקרית שהכתוב מתאר אותה בקוויה הכלליים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:22:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:22:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:22:3)

**והעוף ירב בארץ**. העופות לא נתברכו בפוריות מרובה כדגים, ולפיכך נאמרה בהם רק לשון **רביה** בלבד. **– בארץ**. אף על פי שהם מעופפים **על פני השמים**, יצירת קיניהם ולידת אפרוחיהם מתקיימות על הארץ, או על העצים הנטועים בארץ.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:24:1)

פיסקה שישית: מעשה היום השישי


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:24:2)

**ויאמר אלהים תוצא הארץ** וגו׳. היום השישי מקביל לשלישי: בשלישי נבראה הארץ, ובשישי נבראו בעלי החיים שבארץ; בשלישי, לאחר שנגמר סידור הדומם, מיד נברא הצומח, השולט על כל שטח האדמה, וכן בשישי, לאחר שנגמר סידור הצומח והחי, מיד נברא האדם, השולט על כל הנבראים שבארץ.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:24:3)

**נפש חיה למינה**. כלל, ואחריו פרט: שלושת הסוגים של הנפש החיה. ואלה הם: **בהמה**, כלומר בעלי חיים ראויים להיעשות בייתיים או ישוביים כשיהיה האדם מטפל בהם; **רמש**, בעלי חיים קטנים רומשים על הארץ, או אף גדולים אבל מחוסרי רגליים, או בעלי רגליים קצרות מאד, עד שנראים כהולכים על גחון; **חית הארץ**, בעלי חיים הולכים על ארבע שאינם ראויים להיעשות ביתיים או ישוביים לעולם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:24:4)

**חיתו ארץ**. ביטוי פיוטי כידוע. כדאי לציין, שהאומרים שהסיום -וֹ עומד במקום ה״א הידיעה אינם אלא טועים. דווקא בסגנון הפיוטי רגילה ה״א הידיעה להיעדר לעתים תכופות, ואין העדרה קשור במציאות הסיום -וֹ כל עיקר (טורטשינר). ועוד, אשר לפסוקנו זה, לא היה בו מקום לה״א הידיעה; גם ביתר השמות שבו, **נפש חיה, בהמה, רמש**, אינה נמצאת. לפי זה נוכל לבאר לנו את סיבת ההבדל שבפרשה בין **חיתו ארץ** בפסוק זה ובין **חית הארץ** בפס׳ כ״ה ול׳: כשיש צורך לה״א הידיעה כתוב **חית הארץ**, וכשיש צורך לביטוי בלי יידוע כתוב **חיתו ארץ**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:24:5)

**למינה**. הכינוי הסופי שייך גם לבהמה ולרמש, ומן הראוי היה שייכתב בריבוי **למינהם**; אלא שהשפיעה המלה הקודמת **ארץ**, או שהשפיע צירוף המלים הקודם **חיתו ארץ**, כדוגמת מה שראינו במלה **למינהם** בפס׳ כ״א.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:6
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:24:6](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:24:6)

**ויהי כן**. כלל, ואחריו פרט בפס׳ כ״ה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:25:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:25:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:25:1)

**את חית הארץ** וגו׳. הכתוב חוזר על שלושת הסוגים של הנפש החיה שבארץ, ומשנה במקצתם את הביטויים ואת סדרם, כפי מנהגו בחזרות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:26:1)

**ויאמר אלהים נעשה אדם** וגו׳. רק בנוגע לאדם רומז הכתוב לרעיון שעלה במחשבה תחילה, וזה מפני חשיבותו המיוחדת של האדם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:26:2)

**נעשה אדם** וגו׳. על הריבוי שבמשפט זה פירושים שונים נאמרו. לפי דרש רבותינו הכוונה היא שאלהים נמלך במי שהוא או במה שהוא. במי או במה נמלך, שנוי במחלוקת (עיין בראשית רבה ח׳, ג׳־ז׳, ומקומות מקבילים). הדעה שעל פיה נמלך במלאכי השרת, חשבוה פרשנים אחדים, בימי הביניים וגם בזמננו, לפשוטו של מקרא. ואולם, יש להקשות עליה: א) שאינה מתאימה לעיקר רעיונה של הפרשה, שהאל **לבדו** ברא את העולם כולו; ב) שהמלה **נעשה** אינה לשון התיעצות; ג) שאילו היתה הכוונה לספר שאלהים נמלך, היה הכתוב מזכיר בפירוש את מי שבו נמלך, כמו שאנו מוצאים ביתר המקומות שרגילים להביא מהם ראיה (מלכים א כ״ב, י״ט; ישעיהו ו׳, ב׳־ח׳; איוב א׳ וב׳). קושיות אלה או מקצתן, או קושיות אחרות, אפשר להקשות גם על פירושים אחרים (שנמלך אלהים בעצמו, או שנקט הכתוב בשיטת המלכים הרגילים לדבר על עצמם בלשון רבים, או שיש כאן רמז לכוחות שונים באלהות, או שנשמע בדברי התורה מעין הד לאגדות העמים המספרות שעל בריאת האדם נתקבלה החלטה בסוד האלים, ועוד ועוד). הפירוש הנכון ביותר, אף על פי שרוב פרשני זמננו דוחים אותו, הריהו זה, שיש כאן ריבוי של זירוזין. מי שמזרז את עצמו לעשות איזה דבר, משתמש בלשון רבים: נלך! נקום! נשב! וכיוצא בזה. וכן כתוב בשמואל ב כ״ד, י״ד: **נפלה** נא ביד ה׳... וביד אדם אל אפלה; בסוף הפסוק, מכיון שיש שלילה, אין עוד זירוזין, ולפיכך באה כרגיל צורת היחיד (אי אפשר לחשוב, כמו שהציע ילון **בקרית ספר**, י״ג, עמ׳ 111, שגם **נפלה** צורת יחיד, בנו״ן במקום אל״ף לפי השיטה הנהוגה בארמית של ארץ ישראל, שהרי אז היתה צריכה לבוא נו״ן גם במלה האחרונה שבפסוק). וכך יש לפרש גם בי״א, ז׳: הבה **נרדה ונבלה** שם שפתם.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:26:3)

**בצלמנו כדמותנו.** מפרשינו השתדלו כדי לטשטש את הגשמות על ידי פירושים דחוקים (עיין על פירושים אלו גייגר, Nachgel. Schriften, כרך ה׳, חלק א׳, כתבים עבריים, עמ׳ 105־102). להיפך, רבים מהמפרשים החדשים סוברים שלמעשה יש כאן מושג גשמי בהחלט. וגם זה קשה, מכיון שגשמות כזו אינה מתאימה לרעיון הכללי השורר בפרשה. את הפירוש הנכון יש לחפש בדרך אחרת. אין להטיל ספק בדבר, שביטוי זה בתחילת יצירתו בלשון הכנענית, כנראה על פי דוגמה בבלית, גשמי היה, בהתאם לתפיסה האנתרופומורפית של האלהות באומות המזרח הקדמון. מאידך גיסא, כשאנו משתמשים בו בלשוננו המודרנית, ואומרים למשל **כל הנברא בצלם**, בוודאי אין אנו קושרים בו שום אסוציאציה גשמית, ואין אנו מיחסים לו אלא את ההוראה הרוחנית, שהאדם, אף על פי שהוא דומה לבעלי החיים במבנהו הפיסיקאלי, מתקרב לאלהות במחשבתו ובמצפונו. אם כן איפוא, ברור הדבר שהוראת הביטוי נשתנתה במשך הזמן: גשמית היתה בתחילתה ואחר כך נעשתה רוחנית. השאלה היא מתי חל שינוי זה: האם לפני כתיבתו של פסוקנו או לאחריה. בדרך כלל, אילו נביט על כל הטכסטים הקדומים כעל דברים העומדים כולם בשטח אחד, נטעה טעות של פרספקטיבה: אמנם רחוקים הם כולם מאתנו, אבל אפשר גם כן שיהיו רחוקים זה מזה בזמן או במהלך ההתפתחות. ואשר לענייננו, כשנשים לב אל המושג הנשגב של האלהות המשתקף בפרשה, מוכרחים נהיה לחשוב שהשינוי האמור חל כבר לפני כתיבתה, ושהביטוי בא כאן במובן דומה (ואם גם לא שווה ממש) לזה שבלשוננו המודרנית.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:4
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:4](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:26:4)

**וירדו** (בריבוי מפני **שאדם** הוא שם קיבוצי) **בדגת הים** וגו׳. דגת הים באה כאן תחילה, או מפני שסוגי בעלי החיים נזכרים כאן לפי סדר בריאתם, או כדי להדגיש שעתיד האדם להשתלט גם על אותן הבריות שנתברכו ברכה מיוחדת לפריה ורביה, או משני הטעמים כאחד.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:5
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:26:5](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:26:5)

**ובבהמה ובכל הארץ.** כאן, ובפסוקים כ״ח ול׳, חוזר הכתוב על סוגי בעלי החיים שנזכרו כבר בפס׳ כ״ד ובפס׳ כ״ה; ולא רק שמשנה את צורת הביטויים ואת סדרם כפי דרכו בחזרותיו, אלא שאף מקצר אותם, ואינו מזכיר בפירוש את כל הסוגים כולם, כדי להימנע מהמונוטוניות של רשימה החוזרת חמש פעמים זו אחר זו. ואולם, הצליח הכתוב למצוא בכל פסוק ופסוק ביטוי כללי, המרבה גם מה שלא נזכר בפירוש. כאן כתוב **ובכל הארץ**, וגם הרמש וגם החיה במשמע. בפס׳ כ״ח ברור הדבר שהביטוי **ובכל חיה הרמשת על הארץ** אינו מוסב רק **לחיה** במובנה המצומצם של המלה, אלא לכל בעלי **חיים** המתנועעים בארץ (**הרמשת** כאן פירושה המתנועעת). והוא הדין בפס׳ ל׳, המזכיר תחילה את **חית הארץ** ואחר כך את **כל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה**. יש מי שמתקן את הנוסחה ומוסיף בכל פסוק מה שנראה חסר, ואינו אלא משחית את יפי המליצה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:27:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:27:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:27:1)

**ויברא אלהים את האדם בצלמו** וגו׳. כאן מתרומם הסגנון ונעשה שיריי. הפסוק כולל שלש צלעות מרובעות, ובכל אחת בא הפועל **ברא**: חזרה לשם הדגשה. הצלע הראשונה מספרת בדרך כלל את ענין **בריאתו** של האדם, השניה מבליטה את בריאתו **בצלם**, והשלישית את בריאת **שני המינים**. מבנהו השיריי של הפסוק, לשונו החגיגית, והפתוס המיוחד שבו, מעידים על החשיבות המיוחדת שהתורה מיחסת לבריאת האדם, המעולה שבנבראים.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:27:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:27:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:27:2)

**זכר ונקבה ברא אתם.** לפי דרש רבותינו (ברכות ס״א ע״א; עירובין י״ח ע״א; בראשית רבה ח׳, א׳; ומקומות מקבילים) נברא האדם דו־פרצופין, כלומר אנדרוגינוס. וכך מבינים רבים מפרשני זמננו, על סמך האגדות הדומות הנפוצות בעולם הקדמון (עיין ביחוד מאמרו הנ״ל של Krappe). אבל אין זה פשוטו של מקרא, שהרי כתוב בפירוש: ברא **אתם**, בריבוי. Schwally הציע לתקן **אתו** במקום **אתם**, אבל אי אפשר להסכים לו משלושה טעמים: א) שאז יהיו החלק השני והשלישי של הפסוק שווים בהחלט בסופם, וזה לא ייתכן; ב) שהתיקון מיוסד על הפירוש המשוער, והפירוש על התיקון; ג) שעוד כתוב להלן בריבוי (ה׳, ב׳): זכר ונקבה **בראם**, ויברך **אתם**, ויקרא את **שמם** אדם ביום **הבראם**.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:28:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:28:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:28:1)

**ויברך אתם אלהים** וגו׳. על לשון של ברכה בקשר לפריה ורביה עיין למעלה, על פס׳ כ״ב. כאן כוללת הברכה עוד עניין אחר, והוא השלטון על בעלי החיים ועל הארץ כולה (וגם הצמחים במשמע), מכיון שרק האדם נברא בצלם ודמות.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:28:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:28:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:28:2)

**פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה**. אמנם אתם רק שניים בלבד, אבל על ידי זה שתפרו ותרבו, בני בניכם ימלאו את הארץ ויכבשוה. על הלשונות הדומות שנאמרו בנח ובאברהם ובבני ישראל עיין בספרי **תורת התעודות**, תש״ב, עמ׳ 38־39; תשי״ג, עמ׳ 36־37.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:29:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:29:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:29:1)

**הנה נתתי לכם** וגו׳. להשתמש בבעלי החיים ובעבודתם מותר לכם, להשתלט עליהם כדי שיהיו לכם לעזר בקיומכם אתם רשאים, אבל אין מן הראוי שתזלזלו בכוח החיים שבהם, ושתמיתו אותם כדי לאכול את בשרם: המאכל הראוי לכם יהיה מאכל צמחוני. אמנם אין כאן איסור מפורש לאכילת הבשר, אבל מכלל הן אתה שומע לאו. ואין להקשות מן ג׳, כ״א (כתנות עור) ולא מן ד׳, ב׳ (הבל רועה צאן), ולא מקרבנותיהם של הבל ושל נח (ד׳, ד׳; ח׳, כ׳), כמו שנבאר להלן על פסוקים אלה. כנראה כוונת התורה הריהי זו, שמבחינה פרינציפיונית מן הראוי היה לו לאדם להמנע מאכילת הבשר, וכשניתנה לנח ולבניו רשות לאכילתו (ט׳, ג׳) לא היתה זו אלא קונציסיה, קשורה בתנאי של איסור הדם. איסור זה פירושו חלוקת כבוד לעקרון החיים (**כי הדם הוא הנפש**), וגם מעין זכר לדבר, שאמנם כל הבשר ראוי היה להיות אסור, ויש להיזהר מלאכול מקצתו כדי לזכור את האיסור הקודם. – התורה מוסרת כאן מעין אידיאליזציה של מצבו הפרימיטיבי של העולם. לא רק האדם לבדו, אלא אף החיות מן הראוי היה שתתיחסנה לעקרון החיים ביראת כבוד (פס׳ ל׳, הקשור אף הוא בפועל **נתתי** שבפס׳ כ״ט). לכל זה מתאימה ההשקפה הנבואית שהאיסור לא נתבטל, ובימות המשיח ישוב לתקפו, ואף החיות הטורפות לא תאכלנה אז אלא צמחים בלבד (ישעיהו י״א, ז׳; ס״ה, כ״ה: ואריה כבקר יאכל תבן). – על אגדות העמים בדבר השיטה הצמחונית בימי קדם, ב״תור הזהב״, עיין את רשימת הטכסטים אצל דילמן, עמ׳ 36; החידוש בישראל הוא שיחזור האיסור לתקפו בימות המשיח. – על חלוקת בעלי החיים לסוגיהם בשני פסוקים אלה עיין לפס׳ כ״ו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:30:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:30:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:30:1)

**ויהי כן**. אין להקשות מכאן על מה שאמרנו בפירוש ביטוי זה (על פס׳ ז׳). אף על פי שנתחדש אחר כך שינוי על ידי הרשיון שניתן לנח ולבניו לאכול בשר, האיסור לא נתבטל, אלא נשאר תלוי לפי שעה כאמור.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:31:1
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:31:1](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:31:1)

**וירא אלהים** וגו׳. במקום הנוסח הפשוט הרגיל בא כאן, בסוף מעשה הבריאה, נוסח מורחב וחגיגי ביותר, הרומז להרמוניה הכללית השוררת בעולמו של הקדוש ברוך הוא. בימים הקודמים כתוב **כי טוב** ביחס לפרט מסויים; עכשיו וירא אלהים **את כל** אשר עשה, את הבריאה בכללותה, וראה שלא רק הפרטים כשלעצמם היו טובים, אלא שכל אחד מהם היה מתאים ליתר הפרטים, ולפיכך הכלל לא היה רק **טוב** סתם, אלא **טוב מאד**. – משל למה הדבר דומה? לאמן שגמר יצירתו, וצועד צעדים אחדים לאחריו, ומביט בה ומשתעשע בה, מכיון שיצאה מתחת ידיו מתוקנת בפרטיה ובכללותה.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:31:2
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:31:2](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:31:2)

הואיל ונאמר ביום השישי **טוב מאד** על הכלל, מיותר היה לאמור **כי טוב** על הפעולה האחרונה של היום השישי בפרט. וראוי היה להימנע מלכתבו, כדי שלא ייראה כסתירה למה שכתוב להלן על האדם: וכל יצר מחשבות לבו רק **רע** כל היום (ו׳, ה׳), ואחר כך: כי יצר לב האדם **רע** מנעוריו (ח׳, כ״א). כיצד יש להבין פסוקים אלה ביחס למה שכתוב כאן, נראה להלן בפירושנו.


###### Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:31:3
[Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 1:31:3](https://torahapp.org/share/book/Cassuto%20on%20Genesis/s/From%20Adam%20to%20Noah/r/1:31:3)

**יום הששי**. שימוש השם **יום** בלי ה״א הידיעה ואחריו מספר סידורי בה״א הידיעה אינו נדיר במקרא; עיין למשל ב׳, ג׳; שמות י״ב, ט״ו; כ׳, י׳; ועוד. וההוראה במקרים אלה כאילו תימצא ה״א הידיעה גם לפני השם. בפרשתנו באה בניה זו רק כאן, ולא בימים הקודמים, כנראה מפני שכל אחד מהקודמים אינו אלא **אחד הימים** שבשורת ימי המעשה, וזה **היום האחרון** שבשורה זו, היום **הנועד** לגמר הפעולה, לפי השיטה שהזכרתי בהקדמתי לפרשה זו, בשתי הפיסקות הראשונות של סע׳ 5.