## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 262

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/262:1)

**סעיף ד'**ראה אבדה שנפלה משנים או משלשה וכו' ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו וכו'. נ"ב הנה לדעתי לשון אינו מדוקדק שהתחיל בתחלה בלשון שנפלה משנים או משלשה משמע שבשניהם מדבר דע"ז סיים ואם אין בו סימן יהא מונח וכו". משמע דא"צ לשאול פיהם כלל דהרי ביש בו סימן כתב דצריך להכריז ביניהם משמע דאין בו סימן לא מודיע להם. ולכאורה לא נודע טעמו למה לא נשאל פיהם אולי יתברר של מי הוא ובע"כ צ"ל הטעם דהכא מיירי ששהה קודם שבא לידו שיעור שיכול למשמש בכיסו וכן משמע בש"ך דמיירי בכה"ג ולכך אם היה ידענו שהם לא היו שותפין בו רק היה של אחד לא היה צריך להחזיר כיון דבשל אחד מייאש נפשי' כיון דשנים היו עמו ולכך הוי של מוצאו. רק שלכך יהיה מונח דחיישי' שמא הם שותפין ובשותפין אינו מייאש א"כ לכך לא ישאל את פיהם דשמא באמת אין שותפין בו רק שהם יעשו קנוניא ביניהם ויסכים האובד לחלוק עמהם ויודו זה לזה שהם שותפין כדי להפקיע מיד המחזיק שלא כדין וכמו בעלמא דחיישינן לקנוניא לכך ?א"א להודיע להם דאף אם יאמרו שהם שותפין א"צ להאמין להם דבשלמא ביש בו סימן הכל יתברר ע"י הסימן משא"כ בשאין בו סימן ולפי"ז תינח בשלשה אבל בשניה דאף אם הוא של אחד אינו מיאש נפשי' מכח דסבר תבענא לי' בדינא א"כ בזה ודאי אף באין בו סימן צריך לשאול פיהם דשמא יודו זה לזה של מי הוא והרי הוא יודע שלא נפל מאחר רק מאחד מהם. ואם יודה אחד לחברו של מי הוא בודאי דצריך להחזיר לו כיון דלא נתיאש לכן ודאי דצריך להכריז ולשאול את פיהם ולא קאי המחבר רק אשלשה לבד בזה א"צ לשואלם. והמעיין במקור דין זה שהוא מהטור מוכח להדיא כן שהוא שינה את לשונו שבתחלה גבי שנים כ' סתם ואצ"ל אם הדברי' מוכיחי' שלא נתייאשו הבעלי' שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפלה מב' וכו'. משמע דבכה"ג בכל ענין צריך להכריז בין יש בו סימן או אין בו דבאם מכחישין זא"ז בהא לא מיירי רק מדין המוציא ואח"כ כתב ואפי' שרואה שנפל מג' וכו' בהא מחלק שם בין יש בו סימן ולא ראה ממי נפל וכו' מוכח להדיא שם דדוקא בכה"ג מחלק שם מכח טעם הנ"ל ולא בשנים ודברי המחבר בע"כ מתפרשין כן אף שהוא דוחק בלשונו מ"מ ההכרח כן כיון שאין טעם בדבר גם הרי מקור הדברים מהטור ושם מוכח כן וז"ב בעיני ודו"ק: