## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 276

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 276:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 276:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/276:1)

**סעיף ה'**בהג"ה ודוקא שנולד הקטן אבל עובר אינו יורש אמו וכו' נ"ב עיין בסמ"ע מה שתמה על הע"ש וע' במג"א ה' שבת סי' ש"ל ס"ה שכתב שמהרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל כדעת התוס' והסמ"ע. והנה לדעתי יש להביא ראיה להיפך מדברי הרמב"ם דס"ל כדעת התוס' והסמ"ע. גם אשתדל להביא ראיה לדעת הע"ש. והוא ממ"ש הרמב"ם בה' איסורי מזבח פ"ג הלכה ד'. וזה"ל תחת אמו פרט ליתום שנשחטה אמו וכתב הכ"מ וז"ל משנה פ"ז דבכורות דנ"ז איזה יתום כל שנשחטה אמו או מתה אמו קודם שילדתו. ואיני יודע למה השמיט הרמב"ם או שמתה אמו עכ"ל הכ"מ. ולפענ"ד א"ש דהוי קשה להרמב"ם במתה אמו האיך משכחת לה שיחי' הרי הולד מיית ברישא. ואין לומר דהכוונה שמתה בידי אדם שנהרגה דא"כ היינו שנשחטה ותרתי למה. והנה התוס' מב"ב דקמ"ד ובחולין דל"ח פירשו שם ההוא דהשוחט דקאמר מתה עמו והדר ילדתה היינו ע"י אדם. והתם שפיר פירשו דנקט רק מתה אבל במשנה דנקט תרוייהו נשחטה ומתה. ואי מיירי בידי אדם היינו הך. ובפרט בע"כ דהך נשחטה מיירי שחיטה פסולה דאי שחיטה כשרה א"כ הולד הנמצא בה הרי הוא כשחוט ופשיטא דפסול לקרבן דהרי שחיטה הוי מד' עבודות והרי נחסר השחיטה. ודוחק לומר דמיירי דנשחטה אמו בפנים לשם קרבן דאכתי הרי הוי הפסק בין שחיטת האם לולד הרי פסול הוא לקרבן עד יום חי"ת ללדתו. וא"כ פשיטא דפסול לקרבן ובע"כ מוכח דנשחטה היינו שחיטה פסולה א"כ היינו נהרגה ותרתי למ"ל ולזה בע"כ מפרש הרמב"ם שמתה היינו מעצמה רק שנעקר הולד מקודם לצאת. ולפ"ז קשה להרמב"ם אליבא דר"ש דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. א"כ כיון דנעקר הולד לצאת כבר היה עומד לצאת א"כ הו"ל כילוד והוי כנולד קודם מיתה ובפרט כיון דבעלמא מיית ברישא ובע"כ מה דבנעקר הולד לצאת מה דחי בע"כ הוי מטעם דהוי כאלו כבר נולד. א"כ מה"ט גם לקרבן יהיה כשר אך בע"כ המשנה דבכורות אתי' כרבנן דס"ל כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי. וא"כ ה"נ אף דנעקר ועומד לצאת לאו כילוד דמי ולכך פסול לקרבן אבל הרמב"ם כחב הב"ש בה' גיטין סי' קכ"ד דהרמב"ם פוסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ולכך ה"נ כל שנעקר לצאת הוי כילוד. ולכך במתה מעצמה ליכא לאשכוחי מכח ממ"נ דאם לא נעקר הוא מיית ברישא ואם נעקר הרי הוא כילוד וכשר לקרבן ולכך נקט רק נשחטה דאז משכחת לה בלא נעקר לצאת והוא חי וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם כהסמ"ע וא"כ למה נקט הרמב"ם בן יום אחד אפילו עובר נמי בנעקר לצאת ואח"כ מת א"כ בשעה שנעקר הו"ל כילוד הו"ל לירש כדי להוריש לאמו ובע"כ מוכח דאף אם הי' נולד ומת נמי לא הוי יורש ומוכח מדברי הרמב"ם חילוק הע"ש ולא כמ"ש הסמ"ע דמנ"ל לחלק ודוק. אך שבתי וראיתי דיש ליישב קושית הכ"מ והוא עפ"י דברי הש"ס בחולין פ"ב דף ל"ח דתחת אמו פרט ליתום לא נצטרך רק היכי דהוי תרויהו ביחד זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והקשו שם התוס' דהרי בידי שמים א"א לצמצם. ותירצו דנ"מ אם ספק הוי ואם יבוא אליהו וכו'. יעו"ש. וא"כ קשה על הרמב"ם למה לא ביאר דהוי ספק ונ"מ אם עבר והביא אם חייב קרבן אחר או לא ומספק א"א להביא קרבן אחר אם לא באופן היכי דשייך מייתי ומתנה ולכך נראה דהרמב"ם ס"ל דהך משנה או שמתה אתיא כמ"ד דאף בידי שמים אפשר לצמצם. אבל הרמב"ם פוסק כמ"ד בידי שמים אי אפשר לצמצם ובידי אדם אפשר לצמצם. ועיין בת"ש ביו"ד סי' כ"א ובפמ"ג שם. ומכאן יהי' מוכח דס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם. ולכך נקט נשחטה דזה הוי בידי אדם ואפשר לצמצם שיהי' מושך השחיטה עד שתצא הולד. אבל במתה א"א לצמצם. וא"כ הוי ספק והרמב"ם לשיטתו דס"ל סד"א לחומרא דרבנן ואיסור דרבנן י"ל דאין שבות במקדש ואף בשאר איסורין כן עיין בפרמ"ג או"ח ה' יוה"כ סי' תרנ"ב