## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 52

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 52:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 52:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/52:1)

**(סעי' א')** שטר שיש בו רבית מפורש וכו'. נ"ב גרסי' בש"ס פ"ה דב"מ ת"ר שטר שיש בו רבית ופרש"י כגון שכתוב בו פ' לוה מפ' ברבית כו"כ לזמן פ' וכו'. הנה לכאורה שינה רש"י קצת בלשונו ממ"ש בפ' המניח ששם פי' בקיצור כגון שכתוב בו פ' לוה מפ' מנה ברבית ולא הזכיר בלשונו ברבית כו"כ לזמן פ' ונראה דרש"י כיון כוונה מיוחדת כמו שאגיד דודאי להס"ד דהש"ס דפ' המניח דס"ד דטעמא דר"מ משום דקנסו גופן אטו שבחן בזה אין סברא לחלק בין נזכר בשטר כמה סך הרבית או לא רק כיון שהזכיר בל' השטר שהי' ההלוואה זו ברבית שוב ראו לקנוס הקרן משום הרבית לר"מ. אבל למה דדוחה התם הש"ס וכן בפ' המוכר פירות דטעמא דר"מ משום דבשעת כתיבה עביד לי' שומא וכו' ולכך בעינן דוקא שהשטר יהי' מועיל לגבות הרבית אז כיון שאפשר להמלוה לגבות הרבית. ע"י שטר זה א"כ משעת כתיבה עביד לי' שומא ולפי"ז היינו דוקא כשמפורש בשטר כמה סך הרבית ועל איזה זמן אז מן השטר ניכר בסוף כמה רבית עולה להמלוה בחוב זה. א"נ ע"י כתיבת שטר זה עביד לי' שומא אבל אם נזכר בשטר זה רק סתם שהלואה זו הי' ברבית ולא נזכר באיזה סך ואיזה ענין אז עדיין א"א לגבות הרבית ע"י זה השטר ואז ל"ש בזה משעת כתיבה עביד לי' שומא ולכך במס' זו פרש"י לפי המסקנא דהתם דלכך קנסינן התירא אטו איסורא משום דתיכף נעשה ההיזק דמשעת כתיבה עביד לי' שומא לכך הוכרח לפרש דמיירי בפירוש הרבית כמה הוא על איזה זמן. ובפ' המוכר פירות פירש שם הרשב"ם ג"כ דמיירי שהלוה לו מנה במאתים לזמן פ' וכו'. אף דהתם לס"ד לא ידע מהך תירוץ דכתיבה עביד לי' שומא היינו דרשב"ם לא ס"ל כרש"י רק ס"ל דאף להס"ד דש"ס לא קנס ר"מ התירא אטו איסורא רק אם מפורש סך הרבית כמה הוא דבלא"ה כיון דלא ניכר כלל מזה סך הרבית הוי כאלו לא הזכיר בו רק הקרן לבד ומודה ר"מ דלא קניס וזה נכון. ויש נ"מ מזה לדינא אף לדידן דקיי"ל כרבנן דגובה הקרן. ולפרש"י והתוס' דמפרשי דמיירי בפירש לו הרבית ובע"כ מוכח דאין העדים נפסלים בכך מ"מ לפי דעת הסוברים דהא דגובה הקרן כרבנן היינו משום דהוי לאו שאין בו מלקות ואינו נפסל רק מדרבנן ומדרבנן ס"ל דבעינן הכרזה אף לאותו עדית ע"ש בה' מלוה ולוה. ולפי"ז עכ"פ היכא דהכריזו עליהם המה נפסלין מכאן ולהבא. ולפי"ז י"ל דהתוס' כאן ובפ' המניח ובפ' המוכר פירות רוצין מתחלה לחלק הא דעדים נפסלין היינו דוקא בכולל הקרן עם הרבית אבל אם הוא מפורש הרבית דלא אתי' לכלל גבייה שהב"ד לא יגבו אותו אין עוברין בזה בלאו רק שדחו זה מכח מה דאמרי' בש"ס דמשעת כתיבה עביד לי' שומא וכו' ולפי"ז נראה דהיינו דוקא אם מפורש כמה הוא הרבית בשטר זה אז נק' שומא אבל אם אינו מפורש סך הרבית בשטר גם לא כלל הקרן עם הרבית רק נכתב סתם שהי' הלואה זו ברבית זה ודאי דלא נק' שומא כלל ולא נפסלו העדים בזה ובפרט לפי מ"ש המ"ל בשם מוהרא"ש שבשביל בע"פ לא עברו העדים רק בשטר או כשלא ידעו העדים אף בע"פ כמה סך הרבית זה. ודאי לא נק' שומא ולא עברו בלאו כלל וז"ב לפענ"ד ודוק היטב. ואף דעכ"פ מועיל השטר אף בלא הוזכר בו רק סתמא לגבות בו פרוטה עכ"פ אך י"ל חדא דלמא אף בפחות מש"פ הי' נק' אצלו רבית ומ"ש שהי' הלואה זו ברבית אפשר שהי' כוונתו אף בפמש"פ וא"א לגבות ע"י שטר זה אף פרוטה גם אם נכתב ברבית סתמא. י"ל דהי' ע"י רבית מוקדמת שכבר שילם לו הרבית מקודם על ההלואה וא"א שיגבה המלוה הרבית עתה ע"י שטר זה משא"כ כשנכתב סך הרבית שנותן לו סך כו"כ לזמן הזה אז גובה ע"י השטר שמסתמא לא שילם לו קודם הזמן קודם שעלה סך החיוב כמו בשכירות דאינו משתלמת אלא לבסוף גם י"ל כיון דעכ"פ לפי האמת היה הקציצה יותר מפרוטה ובשטר לא פירשו כן העדים א"כ לא כתבו כפי מה שהיתה השומא באמת ולכך לא מקרי זה שומא לגבי העדים כיון דלא כתבו כפי האמת לא מחשב זה עדות שיתחייבו העדים עליו וק"ל. וע' בחיבורי ליו"ד סי' קסב מ"ש בזה באריכות ודו"ק: (שם באותו סעי' א') נ"ב הנה בס' קצוה"ח ר"ל דלכך אין העדים נפסלים בחתמו על הרבית משום שלא נעשו רשעים עד לאחר החתימה ע"ש שהאריך בזה מכמה מקומות בש"ס. ואם אמנם גם אנכי אמרתי בילדותי סברא זו עכ"ז הדרנא בי שזה אין סברא כלל בשלמא לענין שחיטה לא קפדינן רק שיהי' בשעת מעשה כשר הוא ולכך אמרי' שבאותה שחיטה לא נעשה מומר כלל ועדיין הוא כשר אבל בעדים אין שם עדים עליהם רק אם ראוי' לבוא לב"ד להעיד על מעשה זו אז נחשבים עדים. אבל אם בשעת מעשה תיכף ידוע שלא יוכלו לבא להעיד בב"ד שיהי' נפסלין בודאי אין עליהם שם עדים דהרי ל' עדים מורים עי"ז שראוי' להעיד בב"ד וכל שאין ראוי' להעיד לא נק' עדים ולכך אף אם בשעת ראי' כשרים כיון שהדבר ידוע תיכף בשעת מעשה שאח"כ לא יוכלו להעיד בב"ד שיהיו נפסלין תיכף לאו שם עדים עליה' כלל וכמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' ל"ה בזה ולכך הקשו שפיר שהרי העדים נפסלים ודו"ק: