## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 78

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 78:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 78:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/78:1)

**סעיף א' הקובע**זמן לחברו ותבעו בתוך הזמן נ"ב ע' בחיבורי על חו"מ מהדורא ב' בסופו סי' קפ"ב והוכחתי שם שלדעת רש"י נהי דלדינא קי"ל דאמרינן מגו במקו' חזקה עכ"פ שבועה בעי מן התורה ע"ש בטעמו כי טוב הוא ודו"ק:
**סעיף א הקובע**זמן לחברו וכו'. נ"ב ע' בש"ך סק"א מה שמשיג על הסמ"ע ולפענ"ד דבריו תמוהין דודאי צדקו דברי הסמ"ע דבטוען המלוה שמא נאמן הלוה אף בתוך זמנו. כיון דחזקת ממון מסייע לו אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. דבהדי חזקה אמרי' ברי עדיף וכמ"ש הש"ס בפ"ק דכתובות גבי משארסתני נאנסתי דהיכי דאיכא חזקה דגופא בהדי ברי ושמא ברי עדיף אף דמצד עצמו הוי חזקה דממונא עדיף מחזקה דגופא מ"מ בהצטרף בהדי ברי מהני ה"ה נמי הכא. אף דת"ז עדיף מחזקה דממונא מ"מ בהצטרף בהדי ברי ושמא עדיף. ומה שמביא הש"ך ראיה מיורשים דבריו תמוהין ובמחכת"ה נעלם ממנו סוגית הש"ס והרא"ש וכל הקדמונים דרפ"ב דכתובות דקאמר שם הש"ס לימא מתני' דלא כר"ג וכו'. ומשני אפי' תימא ר"ג וכו'. ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל הכא ברי וברי היא. והקשו הכל דתינח נתגרשה אבל נתארמלה הרי טוענין היורשין שמא יתרצו כיון דאנן טענינן ליורשים כל מה דמצי אביהן למיטען חשוב כטענת ברי. וכ"כ שם הרא"ש להדיא ובשיטה מקובצת בשם כל הקדמונים א"כ מוכרח דהיכי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף מ"מ טענות היורשים חשיב כטענת ברי ולכך גבי יורשים ודאי שייך הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז ולא כשהוא בעצמו היה טוען שמא וצדקו דברי הסמ"ע. מיהו בחידושי משפט צדק לחו"מ סימן נ"ט שם העלתי דהיכי דהוא חוב בשטר ותו"ז כיון דאיכא חזקות. חזקה דשטרי בידך מה בעי וחזקה דתו"ז אז הדר ה"ל חזקת ממון חדא במקום תרתי ולאו כלום הוא ושוב לא אמרי' ברי עדיף ובזה גובה המלוה אף כשטוען שמא. וז"ב ונכון לדינא: **שם**ס"א והניח יתומים אפי' קטנים. נ"ב עבש"ך סק"ב מה שנסתפק בשם המוהרשד"ם באם הגיע הזמן ונתחסד המלוה עם הלוה להאריך לו הזמן אם שייך בהזמן הב' אין אדם פורע תוך זמנו. והקצה"ח פשט ליה מדברי הנ"י שכ' בקבע זמן בשעת הלואה אז אח"כ עש"ה. והנה לדעתי אין זה כלום. דהנ"י כוונתו כגון דתחלה לא קבעו זמן כלל רק הלוה לו סתם ולא שאלו על איזה זמן ואחר כך פגעו זה בזה וקבעו זמן אז בזה נחשב זה כקביעת זמן בשעת הלואה והוי כהוכיח סופו על תחלתו כאלו קבעו בשעת ההלואה כיון שלא היה קביעת זמן אחר תחלה דדרך כל הלואה לקבוע זמן ואם כן מה שקבעו אחר כך הוי כאילו קבעו תחלה וכ"ש אם דברו בשעת הלואה שמלוה לו ע"ת מה שיקבעו אחר כך זמן כשיהיה להם פנאי וזה הוי כקביעת זמן בשעת ההלואה. אבל אם מתחלה בשעת הלואה קבעו זמן ואח"כ קבעו זמן שני בזה נ"ל שפיר כדעת המוהרשד"ם. אך מן הש"ס יש להביא ראיה דמאי פריך שם אילימא בזמנו פשיטא אלא לאו תוך זמנו וכו'. ודילמא מיירי שקבעו זמן שני וקמ"ל דאף שהוא תו"ז שני נאמן לומר פרעתי ובע"כ מוכח דאין חילוק בין זמן ראשון לזמן שני. ודוק היטב: **שם**סעיף א' בהג"ה אבל אם היה מעות מופקדין בידו ועוסק בהם לצורך אחרים האי כשאר פקדון וכו' נ"ב עיין כאן בש"ך סק"י מה שהשיג על המהר"א ששון בדין סחור' אם שייך בי' אין אדם פורע ת"ז ועיין בחיבורי לחו"מ מהדורא ה' סימן קע"ט מ"ש להחזיק דברי המהר"א ששון ועכ"פ המוחזק יכול לומר קים לי' ע"ש ודוק: