## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 104

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 104:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 104:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/104:1)

**סעיף א'**לא יפסיק וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק א' במ"ש ומעשה דאותו חסיד צ"ל שהיה בטוח וכו' וכן מבואר בט"ז (סי' ס"ו) אך באמת אין הדבר נכון כי איך שייך לומר מובטח בזה במה שהבחירה חפשיות ואין לסמוך על הנס. אך לדעתי י"ל הכוונה עפמ"ש בספר מעון הברכות מה שאמר לו השר דמי יתבע דמך מידי דהכוונה דאפי' בידי שמים לא היה נענש דהוי מאבד עצמו לדעת ע"ש. ולפ"ז י"ל דהיה תשובת החסיד כך דהנה מה דאסור לאבד עצמו לדעת וגדול עונו מנשוא אף דביד האדם לעשות בשלו מה שירצה ולמה לא יוכל למחול חייו. אך הכוונה דאם היה האדם נברא עבור עצמו היה שייך לומר שאם רוצה יכול למחול חייו. אך הרי האדם לא נברא רק לכבוד הבורא ולעבדו א"כ כמו דעבד מלך ב"ו אינו יכול לומר שאינו רוצה לעבוד כן ה"נ אין האדם יכול למחול כבוד השם ועבודתו אם הוא ית' בוחר בו. אך א"כ תינח אם במיתתו אינו עושה כבוד הבורא. אך אם גם במיתתו לדעת עושה כבוד הבורא א"כ ניהו דלכתחלה אסור דאין בידו להחליף עבדות שלו זה בזה ואולי נברא לדבר אחר. אך עכ"פ אם עשהו אין לעונשו כיון דגם בזה עושה כבוד הבורא. ולכך אלו שמוסרין נפשם על קידוש השם אף במה שאינו מחוייב למסור נפשו אף להסוברים דאסור למסור נפשו מ"מ מאבד עצמו לדעת לא הוי, וז"ש לו החסיד דעיקר שאלת ההגמון הוי דהוי כמאבד עצמו לדעת וגדול עונו מנשוא ולמה היה רשאי לעשות כן לכך אמר לו כיון דכמה שלא ענה לו כוון לכבוד השם יתברך דזהו כבודו דמשל למלך בו"ד א"כ כיון דגם בזה כוון לכבוד השם עכ"פ דין מאבד עצמו לדעת אין לו ואם היה הרגו היה נענש בידי שמים היפוך ממ"ש לו מי יתבע דמך מידי ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק. גם י"ל דהשיב לו דניהו דבשאר מצות חוץ מהני ג' אסור למסור נפשו היינו כיון דלא הוי כעומד לפני המלך אין בזה קידוש השם רק בהני ג' דברים. אבל בתפלה דהוי כעומד לפני המלך אפילו בדבר קל הוי בו קידוש השם אפילו בצנעה דהגם לכבוש את המלכה עמי בבית ולכך בתפלה דהוי כעומד לפני המלך אפילו בדבר קל הוי כמו הני ג' דברים חמורים ודמיא כבפרהסיא ומחוייב למסור נפשו על כך. וזה נכון להכריע בין הדיעות ולא כהמג"א שדימה הדברים להדדי רק י"ל זה שאני ודו"ק היטב. והנה יש להבי' עוד ראיה לדברינו ולהסביר הדבר בטעמו דהרי אמרינן לעיל בברכות בההוא דהוה מתפלל אחורי בהכנ"ס אתי אליהו אדמי ליה כההו' טייעא וכו' שקל ספסרא וקטליה הרי דהיה חייב מיתה על כך דודאי לא קטליה אליהו שלא כדת ואף דלא הוי עבירה זו להתחייב עליו מיתה ובע"כ דבשעת התפלה דהוי כעומד לפני המלך אף שעובר על כל דהו שאני וחייב עליו מיתה והוי מעין ביקרא דע"ז כיון דנראה דכדובר קיים קמיה מריה וא"כ הרי הפוסקי' כתבו והובא ברמ"א (סי' ט"ז) דהבא על הכותית יהרג ולא יעבור ולמדו כן ממה דקנאים פוגעין בו מוכח דהוה בכלל עריות כן ה"נ כיון דקינא כו אליהו והרגו מוכח דהוי אביקרא דע"ז וממילא יהרג ואל יעבור א"כ ה"נ בזה כיון דלדבר עם אחר לפני המלך הוה מרידה במלכות הוי אביקרא דע"ז ויהרג ואל יעבור. ובזה אתי שפיר מאד מה דהוסיף לשאול לההגמון ואם היית משיב לו מה היו עושין לך דזה למותר והיה די מה שהשיב לו ההגמון תחלה לאו א"כ הוי די כזה לנדון הק"ו שלו דמה לפני המלך לא היו עושין כן ולמה לו להאריך עמו לומר ואם היית משיב מה היו עושין לך. אך לפמ"ש א"ש מאד כיון דעיקר שאלת ההגמון איך הי' רשאי להכניס עצמו בסכנת מות והוי מאבד עצמו לדעת. ולכך השיב לו כיון דאם הי' עושה כן היו חותכין ראשו בסייף א"כ הוי זה עון מיתה וכמורד במלכות א"כ הוה מעין ביקרא דע"ז ולכך מחוייב למסור נפשו ולכך ניהו דאמרינן לעיל דבמלכי אוה"ע פוסק החסיד לא ס"ל כן וס"ל דמחוייב למסור נפשו ולכך עכ"פ לדידן לכ"ע מותר להחמיר על עצמו ולא כהמג"א וא"ש לפענ"ד ודו"ק היטב:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 104:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 104:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/104:2)

**(ס"ו)**אם שח בתפלה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות וכו' נ"ב הנה הב"י הבין דעת הרד"א דבשח חוזר לראש ככל י"ח ברכות וכתב שרוב הפוסקים חולקים עליו והט"ז האריך לפרש דברי הרד"א. ותמוה לי על כולם איך לא ראו דברי הש"ס במס' תענית (דף ג' ע"ב) גבי מ"ש שם ר"ח בימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטללים אין מחזירין אותו ע"ש. וקשה לו יהא דבקשתו הוי כמאן דליתא כיון דלא מעצר עכ"פ כיון דזכר מה שאינו שייך לתפלה הוי הפסק באמצע התפלה במה שאינו שייך לתפלה ולא גרע משח שיחה בעלמא דהוי הפסק ובע"כ דבשח באמצע אפילו בג"ר אינו חוזר לראש מכ"ש שבשאר ברכות דאינו חוזר וזו ראיה ברורה, והנה בהיותי בזה ראיתי דהרי"ף העתיק הך מימרא אבל הרמב"ם והרא"ש השמיטו סוף דברי הש"ס הנ"ל בדין אם אמר מעביר הרוח ומפריח הטללים דאין מחזירין אותו. והדבר תמוה למה וצ"ע. ומה שהיה נראה בישובו הוא כך דהם ס"ל כדעת הרד"א הנ"ל דבשח חוזר לראש אך ס"ל דזה תליא בפלוגתא דברבות הנ"ל בדין אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש אז אם ע"י אונס חוזר לראש בשהה לגמור את כולו אז בשח אפילו בלא שהה נמי חוזר לראש דדין שח דהוי הפסק ממש בדיבור בלא שהה כדין שהה בלי דיבור וכדי לגמור את כולה ושוין המה דשיעור שהה כדי לגמור את כולה ודיבו' ממש אפילו בלא כדי לגמור את כולה שוין המה דבשלמא בשהה בלי מעשה כיון דלא עביד כלום רק דנאמר דשהה הוי הפסק בזה כעינן שיעור שהה דהיינו כדי לגמור את כולה ובלא"ה לא נחשב שהה אבל היכי דהפסיק במעשה ממש בדיבור אף בלא שיעור הוי הפסק ולכך למ"ד דאף בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אף דהוי שיעור שהה בע"כ דס"ל דהפסק אינו מזיק באמצע וממילא בשח בדיבור אף דהוי הפסק נמי אינו חוזר. אבל למ"ד דשהה כדי לגמור חוזר בע"כ דס"ל דהפסק מזיק באמצע רק בלא שהה אינו חוזר מכח כל דלא שהה כשיעור לאו כלום עביד ולא נחשב הפסק וממילא אם שח ממש דודאי הוי הפסק בזה חוזר אף בלא שהה ולכך ס"ל להרמב"ם והרא"ש דר"ח יסבור כמ"ד בברכות דאף בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר א"כ ה"ה נמי בהפסיק בדיבור אינו חוזר אבל לדידן דקיי"ל דבשהה כדי לגמו' את כולה חוזר א"כ ה"ה בהפסיק בדיבור בלא שהה חוזר. לכך השמיטו זה דעכ"פ מטעם הפסק מחזירין אותו ויש להרד"א סיוע מן הרמב"ם והרא"ש והרי"ף יסבור כדעת הפוסקים דבשח אינו חוזר לכך העתיקו ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"י. ואף דהרי"ף פוסק דבק"ש אף בשהה כדי לגמור אינו חוזר מכל מקום ס"ל דבתפלה חוזר לראש בשהה והיינו דהכריע כן להלכה בין ר"א ור' יוחנן דבתפלה חוזר ובק"ש אינו חוזר אבל הם גופייהו אין מחלקין רק למ"ד אינו חוזר אף בתפלה אינו חוזר ולמ"ד חוזר אף בק"ש חוזר רק הרי"ף הכריע להלכה דרך פשר דבק"ש אינו חוזר ובתפלה חוזר ואתי שפיר ודו"ק ועיין בחבורי טטו"ד מ"נ ביו"ד הלכות ריבית סי' ק"ס בתשובה לק"ק טולטשין שם כתבנו דרך אגב בדין הנוהגים בזמנינו לו' בלשון חול דברים באמצע התפלה מה דינם ע"ש ודו"ק: