## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 178

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 178:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 178:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/178:1)

**סעיף ו'**מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל. נ"ב דהנה אם לא הי' לו שהות כלל להמתין אף כרגע או ב' עיין בט"ז סי' רע"א סק"ד שמשמע מדבריו דבכה"ג הוי הפסק וצריך לברך אבל לדעת המג"א שם בסק"ו מוכח דאף בכהאי גווגא א"צ לברך ע"ש ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 178:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 178:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/178:2)

**(סעיף ז')**אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי לא הוי הפסק. נ"ב עיין במג"א שכתב דעכ"פ נטילת ידים בעינן דהוי היסח הדעת וכ"מ בטור והביא ראיה מע"פ וכו'. הנה לפענ"ד אין זה ברור דיש מקום לחלק בזה לפמ"ש התוס' בחגיגה דף כ"א ד"ה האונן ומחוסר כיפורים שכתבו שם וז"ל ותירץ הר"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהי' בידו ואסח דעתו הימנו אבל היכי שאין בידו כגון שאבד לא שייך היסח הדעת לפסול והביא הר"א ראיה לדבריו מפרק ג"ה דאמר התם נמצא בעזרה אברים עולות חתיכות חטאת ומשמע שעולה יקריבנה וחטאת תאכל ולא נפסלה בהיסח הדעת עכ"ל. והנה מידי דברי בזה אזכיר תחלה לפרש גוף דבריהם התמוהים מאד. חדא מ"ש מפרק ג"ה הנה שם אין עיקר מקומו רק הביא דרך גררא ומקורה היא פרק ז' דשקלים ושם סיים בירושלם זבחי שלמים זה וזה טעון עיבור צורה ויצא לבית השריפה א"כ מפורש להיפוך מדבריהם שכתבו שעולה תקריב וחטאת תאכל ונשאלתי על זה מידידי הרב המאוה"ג מוה' צבי הירש שור מזאמישטץ והשבתי לו דדבריהם נכונים אך ט"ס יש בדבריהם. דהנה ראייתם מוכרח דהמעיין פ"ב דפסחים דף ל"ד פליגי שם ר"י ור"ל בהיסח הדעת אם הוי פסול הגוף או פסול טומאה דר"י ס"ל פסול טומאה הוי ובעי עיבור צורה ור"ל ס"ל פסול הגוף הוי ולא בעי עיבור צורה ופריך שם כמה פירכות ולא פריך מהמשנה דשקלים דקתני בנמצא בעי עיבור צורה ואמאי הרי הוי היסח הדעת ואי ס"ד פסול הגוף הוי למה לי עיבור צורה ובע"כ מוכח כדעת ר"י דבנאבד לא נחשב היסח הדעת וזה ראיה ברורה. והנה עיינתי שם בירושלמי במקומו פריך כן הירושלמי וז"ל שם ר"א בשם ר"א הסיע הדעת טעון עיבור צורה א"ר הושעיא מתניתין אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה א"ר יוסא ויאות לאכלו אין אתה יכול שמא נתקלקלה צורתו לפיכך צריך למימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ופירש שם הק"ע דהכוונה דדוחה דהתם לאו משום היסח הדעת טעון עיבור צורה רק מכח חשש שמא כבר עברה צורתו ופסול לכך בעי עיבור צורה אבל לא משום היסח הדעת דאין פסול היסח הדעת בעזרה ע"ש. והנה מה דפירש דכוונת הירושלמי דלא משום היסח הדעת פסלה במתניתין יפה פירש ופירושו מוכרח בלשון הירושלמי. אך הטעם למה באמת לא נחשב היסח הדעת ולא ליבעי עיבור צורה זה דוחק לומר דבעזרה לא שייך היסח הדעת. אך לדברי הר"י אתי שפיר דהכוונה דבמנצא לא נחשב היסח הדעת ולכך זה יהיה כוונת הר"א וט"ס יש בפג"ה רק צ"ל ראיה מפ"ז דשקלים מן הירושלמי דקאמר שם גבי אברים עולות חתיכות חטאת דהטעם מכח שמא כבר עברה צורתו לכך בעי עיבור צורה ויצא לבית השריפה משמע הא לאו הך חששא הוי עולות יקריבו וחטאת תאכל ומ"ט לא נפסל מכח היסח הדעת ולא לבעי עיבור צורה ובע"כ מוכח דבכהאי גוונא לא נחשב היסח הדעת, ואולי אפשר הוי הט"ס בענין אחר. אך עכ"פ כוונת הראיה כמ"ש ולפ"ז נראה דה"ה בנטילת ידים לא נחשב היסח הדעת רק אם מסח מדעתיה כגון אם מדבר עם חבירו או אומר הלל ואגדתא דמזה מיירי הש"ס שהביא המג"א זה נקרא היסח הדעת אבל אם ישן זה נחשב כמו אבידה דאינו מדעת והוי כמו אונס ואף דאינו אונס ממש גם אם מאבד איזה דבר לא נחשב אונס דהרי ש"ש חייב עלה ואעפ"כ לא נחשב היסח הדעת ולפ"ז נראה דה"ה אם קפצה עליו שינה לא נחשב היסח הדעת. ובזה יש לחלק אם הניח עצמו לישן מדעתו זה נחשב מדעת ונחשב היסח הדעת ויש ללמדו מראיות המג"א מע"פ אכל אם לא שכב עצמו לישן רק שקפצה עליו שינה שלא מדעתו נראה דאין זה היסח הדעת ובנטילת ידים דרבנן הלכה כדברי המיקל דספק נט"י לקולא כנלפענ"ד נכון לדינא ובסעיף הקודם גכי תפלה דלא הוי הפסק ציינתי שם בגליון הש"ע וזה"ל ואם לא היה שהות כלל אפי' רגע או שתים לשהות עוד עיין בט"ז לקמן סי' רע"א סק"ד שבכהאי גוונא הוי הפסק וצריך לברך ולדעת המג"א ס"ק יו"ד מוכח דאין צריך לברך אף בכהאי גונא ע"ש ודו"ק היטב עכ"ל בגליון הש"ע שלי: