## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 215

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 215:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 215:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/215:1)

**סעיף א'**נ"ב עיין בפרי מגדים בהפתיחה וכאן באותו סי' שנסתפק אם בס"ס מותר לברך או לא ועמ"ש בחיבורי לאו"ח שנת תר"ד בהלכות סוכה סי' תרל"ח מה שיש לפשוט ספק זה ע"ש ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 215:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 215:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/215:2)

**שם סעיף ב'**השומע אחד מישראל מברך וכו'. נ"ב הנה כן היא דעת הרמב"ם ולשון הטור סי' רט"ו הוא כך וזה"ל ונראה לי דעונין דקאמר לאו חיובא היא אלא רשות וכו' אבל הרמב"ם כת' כל השומע חייב לענות אמן וכו'. ותמוה לי היאך עלה על דעת הטור לומר דהוי רשות והרי ש"ס מפורש בפ"ד דשבועות דף ל"ו אמר ריב"ה אמן בו שבועה וכו' בו האמנת דברים דכתי' ויאמר ירמי' אל חנניא אמן כן יעשה ד' וכו' ופירש"י אמן בו אמונת דברים וראוי לענות אמן על תפלה ותחנה שהוא לשון יאמן הדברים שיהא רצון שיהיה האמת כן עכ"ל. א"כ מוכח דהוה חיוב לענות אמן. ואפשר דהטור מפרש דלא כפירש"י רק י"ל דקמ"ל דמותר לענות ואינו אמן יתומה ואפשר להיות ראיה דהכוונה כן ממה דקשה לו למה לו להביא ראיה מירמי' ולא הביא ראיה מקרא דדוד הקודם לירמי' מ"ש בקפיטיל ע"ב וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן וכן בקפיטיל פ"ט ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכן בקפיטיל ק"ו ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן. א"כ מכל זה מוכח דאמן הוה אמנת דברים ולמ"ל קרא דירמי'. אך לפי הנ"ל שבא להוכיח דאינו אמן יתומה אתי שפיר דקמ"ל דאף באמירת דברי חנניא דהוי נביא שקר נמי לא הוי אמן יתומה אם מברך את ישראל ואתי שפיר אך על הטור קשה היאך אפשר לו' דהוי רשות דהרי הכתוב אומר ואמר כל העם אמן משמע דהוה חיוב לענות אמן ואין לו' בזה דקמ"ל דרשאין לו' בזה אמן הא כבר נשמע מקפיטיל ע"ב ופ"ט דמותר לענות אמן ובע"כ דקמ"ל דהוי חיוב לענות אמן ומוכח כהרמב"ם וצ"ע רב ועיין בט"ז סק"ד מ"ש בביאור דברי הטור ומ"ש עונין וכו' ועמ"ש בחיבורי על ש"ע או"ח משנת תר"ט בתשובה לק"ק פמארין קנה מקומה בהלכות תפלה סי' קכ"ד ע"ש ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 215:3
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 215:3](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/215:3)

**(שם) סעיף ד'**כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן. נ"ב הן הגיע לידי ספר חיי אדם לפי שעה וראיתי שם בנשמת אדם שהעיר למה יהיה ברכה לבטלה מן התורה אם אינו דרך שחוק והיתול הרי אם יאמר אלף פעמים אתה הוא ד' מלך העולם בורא פה"א ועוד ביוצא בזה לא יהיה אסור וכשאומר ברוך אתה וכו' יהי' עכת"ד ובזה מלאו לבו לחלוק על כל הפוסקים ולהתיר בספק ברכה ואני אומר ישתקע הדבר ולא יהיה נאמר דודאי דברי הפוסקים נכונים דודאי גודל מעלת הברכה יתר על שאר שירות ותשבחות זה גורם הפסדה ואיסורה אם הוי בחנם דהנה ענין ברכה הוי תשלומין על הטובה שקבלנו ממנו יתברך הן קבלת טובת עוה"ז ככל ברכת הנהנין הן טובת הנפש במצוה שנתן לנו הכל הוי הברכה גמול מן גמול וכמו שאמרו חז"ל להדיא בפ"ו דברכות דכל הנהנה מהעוה"ז בלי ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנ"י וכן אמרו דהוי כמעל בקדשי שמים מכל זה מוכח דהברכה הוי תשלומין לו יתברך עבור הטובה וממילא כיון דאם יאמר אתה ד' מלך עולם בראת וכו' לא יצא בזה ידי שילום תשלומין רק אם אמר ברוך אתה הוא תשלומין ומוכח דברכה יש בה מעלה הרבה על דרך שיר ושבח וא"כ מהאי טעמא גופא אסור אם הוי לבטלה ע"ד משל באם אדם יאמר לאיש נכבד הריני מחזיק לך טובה על הטובה שעשית לי אם הנכבד יודע שלא עשה לו טובה יכעוס עליו כי יאמר צחקת בי והרי לא עשיתי לך טובה ולמה תחזיק לי טובה חנם ודובר שקרים לא יכון לנגד עיני א"כ מכ"ש בו יתברך הרי אמרו חז"ל דלכך לא אמרו הגבור והנורא דמתוך שיודע שהוא יתברך אמיתי לא כזבו בו רק דאח"כ החזירו עטרה ליושנה שאמרו שאינו כזב דהן הן גבורותיו אבל לולא זה לא היו אומרים לו כיון דהוא אמיתי כן ה"נ דרך ברכה דהוי תשלומין לו יתברך זה אינו שייך רק בשעה שנהנה מטובתו יתברך מאותו דבר הן הנאת הנפש הן הנאת הגוף אז שייך לו יתברך תשלומין. אך אם בשעה זו לא נהנה מדבר זה א"כ הוי התשלומין דבר שקר ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו יתברך לכך אסור לברך ברכה לבטלה אבל אם אינו בלשון ברוך אתה רק בלשון אתה הוא כיון שדרך ברכה אינו יוצא בו מוכח דאינו תשלומין רק שבח ושירה לכך מהאי טעמא אף אם אינו נהנה בשעה זו אינו שקר לכך מותר לאמרו ולכך מהאי טעמא גם מספק אין לברך דספק שקר נמי אסור ונתקיימו דברי הפוסקים הראשונים בעזה"י וזה ברור ואמת לפענ"ד: ובנידון מ"ש בספר חיי אדם הנ"ל אם מברכין בספק ספיקא עיין בחיבורי על ש"ע או"ח משנת תר"ז בדף ס"ד ובדף ק"ה מ"ש בתשו' לק"ק שוואביק בזה בעזה"י ודו"ק: והנה אם יש בברכה לבטלה לאו דאורייתא עיין בחיבורי על ש"ע יו"ד מהדורא ה' סי' י"ד שם כתבתי דרך אגב השייך לכאן ע"ש בתשובה לק"ק ריטין. והנה המג"א כאן הביא הפלוגתא דלהתוס' הוי ברכה לבטלה רק דרבנן ולהרמב"ם הוי מן התורה. ונראה לי כעת בעזה"י ראיה ברורה דהוי רק דרבנן ממ"ש פרק ע"פ דף קט"ו אפי' למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז ה"מ דאורייתא ודאורייתא אבל דאורייתא ודרבנן מבטלין וקשה למה יחשב מרור דרבנן ניהו דגוף חיובו הוי רק דרבנן מכל מקום אם מברך על אכילת מרור א"כ בשלמא אם אכל לא הוי ברכה לבטלה דגם דרבנן שייך וציונו כמ"ש בפ"ב דשבת מלא תסור אבל אם לא יאכל מרור כלל א"כ בירך ברכה לבטלה ועשה איסור תורה וא"כ אם בירך עליו כבר נעשה דאורייתא ולמה יבטל המצה ובע"כ מוכח דברכה לבטלה רק דרבנן ואף אם לא יאכל הוי ברכה לבטלה ולכך הוי מרור רק דרבנן ודוחק לו' דיש חילוק בין חד דאורייתא לב' דאורייתא דמצה הוי ברכה ג"כ והוי ב' דאורייתא דז"א דניהו דלענין דרבנן שייך לחלק כן בין חד דרבנן לתרי אבל בדאורייתא אין לחלק אך נראה דיש לדחות כן די"ל דודאי אם אוכל מצה ומרור ביחד אינו מברך תחלה על אכילת מצה ואח"כ על מרור בפ"ע דהוי הפסק בין ברכת מצה לאכילתו כיון דמרור אינו רק דרבנן א"כ לא נחשב צורך אכילה א"כ הוי הפסק ובע"כ יברך ברכה אחת על מצות ומרורים או על מצה ומרור וא"כ בזה כיון דעכ"פ מצה אכל לא נחשב ברכה לבטלה אף דזכר מרור ג"כ ובזה לכ"ע לא הוי ברכה לבטלה ונ"מ לשיטת רש"י דס"ל בתפילין דלא סח מברך אחת והיינו על מצות א"כ אם בירך על מצות ולא היה לו רק תפלה אחת מ"מ לא הוי ברכה לבטלה כיון דעכ"פ באחד יצא ודו"ק היטב: והנה בהא דאיתא בש"ע כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן עיין במג"א ד"ה אמרינן ביומא מפורש שם דאף הגורם ברכה שא"צ עובר בלא תשא. והנה מזה יש להוכיח כדעת התוס' במס' ר"ה דף ל"ג דכל דרך ברכה אינו עובר בלא תשא רק מדרבנן והוא ממ"ש במס' סוטה דף מ"ג ע"ב וז"ל שם מה איכא בין ר' יוסי לר"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה כמאן כר"י הגלילי ופירש"י בד"ה עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתים לא סח מברך אחת וקשה מנ"ל להש"ס דכונה עבירה היא בידו בלא חזר ובירך ומוכרחים לו' דלא הוי כר"י הגלילי כיון דהוי רק עבירה דרבנן אדרבא אם דהכוונה עבירה היא בידו בחזר ובירך הוי עבירה מדאורייתא כיון דגרם לברך ברכה שא"צ ועבר על לא תשא דמן התורה אם נימא דדרך ברכה נמי הוי בלא תשא ובע"כ מה שחייבו חכמים לברך היינו משום דמחוייב לברך מדרבנן שאסמכוהו על לאו דלא תסור אין בכלל לא תשא לשוא אבל בזה כיון דאם לא סח לא היה מחויב לברך אף מדרבנן רק ע"י מעשיו שסח הביא את עצמו לכלל חיוב ברכה א"כ גרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא שהביא המג"א שאף זה בכלל ברכה שא"צ א"כ ממילא עובר על לא תשא מן התורה א"כ השתא מצי אתיא אפילו כר"י הגלילי ומי דחקו דאיירי בלא בירך ברכה שנית ואתיא דלא כר"י הגלילי ובע"כ מוכח כדעת התוס' דכל דרך ברכה אינו עובר בלא תשא ומשום הכי אף בברכה שא"צ וא"כ ממ"נ בין בירך ובין לא בירך הכל הוי כעברה דרבנן ובע"כ אתיא דלא כר"י הגלילי וזה ראיה ברורה לדעת התוס' ודו"ק: