## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 457

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 457:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 457:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/457:1)

**סעיף ב'**הלש עיסה ביו"ט של פסח לא יקרא לה שם עד שתאפה וכו'. נ"ב גרסינן בש"ס פ"ה דפסחים דס"ב ור"ח סבר ההוא ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה ופריך ומי אית ליה לר"ח הואיל והאיתמר האופה מיו"ט לחול וכו' בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה אלא דר"ח אדר"ח קשיא אמרי כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא אבל לחומרא אית ליה וכו'. והנה מוכח שם דהיכי דלא הוי מחוסר מעשה ולחומרא לכ"ע אמרינן הואיל. ויש בזה מקום עיון ממה דגרסינן בפ"ג דמכות דף י"ג ע"ב בסוגיא דחייבי כריתות לוקין וקאמר שם ולר"ע א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת שמא עשו תשובה השתא מיהת לא עשו וכו' עד דף י"ד מה אמרת לא עשו תשובה לא פסיקא ליה וכו' ע"ש. וקשה מ"ט לא משני טפח מכח הואיל כיון דהואיל ואי עביד תשובה לא נחשב ב' רשעיות ולכך לוקה והואיל זה הוי לחומרא גם אינו מחוסר מעשה כדמוכח בקידושין בע"מ שאני צדיק וכו' אפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בלבו א"כ מ"ט לא נאמר בזה הואיל ומה פריך וצ"ע גדול בזה ודו"ק. והנה בסוגיא דהואיל הנ"ל מבואר דר' יהושע ס"ל דט"ה אינו ממון והקשה בשו"ת שאג"א מהלכות חמץ ומצה דבפ"ק דב"מ מוכח שם דר' יהושע ס"ל דטובת הנאה ממון וכבר הארכתי בזה בכמה דוכתי וכעת נ"ל בפשיטות דאתי שפיר דהנה מה דפליגי ר"א ור' יהושע אם טובת הנאה ממון או לא לאו מכח סברא פליגי רק דהם פליגי אם התורה עשאתו כממון או לא דחד ס"ל כיון דהתורה זכתה לו להפריש עשתה התורה אותו כממון וחד ס"ל דהתור' לא עשאתו כממון ולכך הנה בחמץ קיי"ל כר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם רק דעשאתו הכתו' כאלו הוא ברשותו וא"כ תינח מה דהוי ממון ממש עשתה התורה אותו כאלו היא ברשותו אבל טובת הנאה דאינו ממון רק דהתורה עשאתו כממון א"כ תינח בכל השנה דממון ממש נמי אינו ברשותו רק דהתורה עשאתו כאלו היא ברשותו א"כ תינח ממון ממש אבל מה דבאמת אינו ממון רק דהתורה עשאתו דהוי כממון א"כ תינח עתה קנה אבל לעשותו עוד כאלו היא ברשותו לא עשאתו התורה אותו רק אוקמוהי אפשיטא וטובת הנאה אינו ממון באמת בעצמו ואתי שפיר ודו"ק היטב:
**(שם סעיף ב')** בהג"ה ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקריו מותרים לאפות החלה בשבילו וכו'. נ"ב עיין במג"א שכתב בשם רי"ו וד"מ דהיינו פחות מבן ט' וכתב עלה דהיינו דאמרינן מסתמא לא ראה קרי אבל אם ראה אפילו בן יום א' מטמא והח"י השיג עליו דבפחות מבן ט' אפילו ראה קרי אינו מטמא ע"ש ועמ"ש בחיבורי מי נדה דל"ה ודמ"א ע"ש וכעת הנה ראיתי שכדברי המג"א משמע להדיא מדברי הרמב"ם בהל' תרומות פ"ז שכתב וז"ל לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וקטנה שעדיין לא ראתה דם נדה אוכלין אותה תמיד בלי בדיקה שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם עכ"ל. והנה כיון דרי"ו וד"מ נתנו שיעור עד בן ט' בע"כ הרמב"ם מיידי בקטן פחות מבן ט' ואעפ"כ כתב שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם משמע הא אם ידעינן שיצאה טומאה עליהם היו אסורים לאכול בתרומה כדין גדול טמא ומוכח כדעת המג"א. ולכך בע"כ מ"ש הרמב"ם שהביא הח"י להיפוך היינו כמ"ש הח"י שיש חילוק בין לטמא אחרים במגע דאינו מטמא אבל הוא עצמו שהטומאה יוצאה מגופו טמא וזה ראיה ברורה לפענ"ד ודו"ק: והנה כעת ראיתי בהרמב"ם פ"א מהלכות טומאת מת הי"ד שכתב וז"ל אחד גדול ואחד קטן מתטמאין בכל הטומאות וכו'. והנה מלשונו שכתב בכל הטומאות משמע אפילו בטומאת קרי ובפרט דלעיל מזה כתב באותה הלכה וז"ל ולא בטומאת מת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מתטמאין בהם ומדברי הרמב"ם משמע דגזרו שיהיו העכו"ם כזבין לכל דבריהם וכו' ומה ענין הזכרת זיבה לכאן הרי כאן מיירי רק מטומאת מת. ובע"כ נזהר כיון שכלל תחלה דאין הנכרי מטמא בכל הטומאות וא"כ הוי אף טומאת זיבה בכלל לכך חזר לומר דמ"מ מדבריהם הם כזבים א"כ מוכח דלשונו בכל הטומאות כולל אף טומאה היוצאה מגופו וא"כ אח"כ שכתב דאחד גדול וא' קטן מטמאין בכל דטומאות הוי נמי אף טומאה היוצאה מגופו בכלל ומוכח כדעת המג"א. ודוחק לו' דמיירי בקטן בן ט' שנים כיון דבכל הטומאות אפילו תינוק בן יום אחד מטמא וא"כ כיון שכלל כאן כל הטומאות מיירי אפילו בבן יום אחד וכיון דכתב כל הטומאות מוכח דגם בקרי מטמא בן יום אחד כדעת המג"א הנ"ל ודו"ק: והנה כעת בלומדי מס' בכורות ראיתי דפלוגתת המג"א והח"י אי קטן פחות מבן ט' מטמא בקרי הוא כ' לשונות ברש"י שם במס' בכורות דף כ"ז ד"ה כהן קטן וז"ל ולא גדול מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא ככהן קטן ל"א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דר"א מפרש הכי עכ"ל ובמה מחולקים כ' לשונות הללו בע"כ בפלוגתת המג"א והח"י דל"ק ס"ל כהח"י דקטן אפילו ראה קרי אינו מטמא ול"ב ס"ל כהמג"א דוקא שלא ראה קרי בסתמא אבל אם ראה מטמא ודו"ק. ועיין בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז בחידושי למסכ' סוכה דף כ"א ע"א. הראיתי שכן מפורש ברש"י בשם התוספתא כדעת המג"א ע"ש ועיין בחיבורי להלכות פסח מהד"ק שם הארכנו בזה ע"ש ודו"ק: