## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 586

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/586:1)

**סעיף ג'**אבל בשל ע"ז של עכו"ם וכן במשמשי ע"ז של עכו"ם לא יתקע ואם תקע בו יצא וכו'. נ"ב הטעם מבואר בש"ס שהוא מכח מצות לאו להנות ניתנו. והנה ידוע דברי הבעה"מ דס"ל דמצות דרבנן להנות נתנו. והנה מדברי התוס' בפ"ב דפסחים בסוגיא דחזקיה ור"א דפריך שם מתרומה דמערבין לנזיר ביין וכתבו שם התוס' דשם לא אזיל למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה דהרי מצות לאו להנות ניתנו וכו'. ולדברי הבעה"מ אתי שפיר דוודאי אף למ"ד מערבין רק לדבד מצוה מ"מ אף בשביל מצוה דרבנן מערבין דהרי עירובין דרבנן וממ"נ מן התורה א"צ עירובין ומדרבנן הרי הוי היום זה מצוה וא"כ מצוה דרבנן להנות נתנו בע"כ לא ס"ל כהרז"ה והנה דברי התוס' תמוהין דל"ל לומר דאזיל למ"ד מערבין לדבר הרשות טפי הול"ל דאזיל למ"ד מצות להנות ניתנו כדס"ל לר"י ורבא בתחלה במס' ר"ה ע"ש. והנה גוף קושייתם נמי ל"ק די"ל דאם איתא דס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה למה נקט מערבין לנזיר ביין וכו' הו"ל למנקט דמערבין לנודר הנאה מכבר דנמי מותר לאחר ואסור בהנאה לו ומכל מקום מערבין ומדלא נקט כן מוכח דבדבר שנאסר לו בהנאה אין מערבין ובע"כ דס"ל מערבין לדבר הרשות ואסור באיסורי הנאה ואתי שפיר ודו"ק בעזה"י. ומדי דברי בזה אזכיר עוד מה שהקשה המוהרש"א במה דמשני שם קצירכם תרתי משמע והקשה א"כ במה דמשני לעיל בתרומה דתרומתכם כתיב נמי קשה דהוי תרתי. ובאמת אתי שפיר דהרי התוס' כתבו לעיל דלכך איצטריך בערלה קרא להסקה בפ"ע דהוי ס"ד דהוי דרך ביעורו וכו' וא"כ ה"נ אם הוי כתיב רק תרומתך כיון דבתרומה שייך נמי בשמן והוי דרך ביעורו כך וא"כ הוי ס"ד דרק להסקה מתירה דהוי דרך ביעורו כך ולכך כתיב תרומתכם והוי תרי ריבויי לרבות גם שאר הנאה משא"כ בחדש דהוי רק בתבואה ובזה אין דרך ביעורו בכך ואם מבערו באש הוי שלכד"ה ומותר מן התורה לכך הוי דינו חדא לכך משני דאיצטריך לדבר אחר ודו"ק ואתי שפיר בעזה"י ועיין במג"א סק"ה מ"ש דאפי' דרך גזיל' הוי ע"ז של ישראל ועמ"ש ראי' לזה בחיבורי על או"ח משנת תר"ט דל"ה בהשמטו' ולקונטרס לקיחה תמה וכבר נדפס בחיבורי שנות חיים ע"ש ודו"ק ועיין בחיבורי עבודת עבודה על מס' ע"ז ד' נ"ד בהשמטו' מ"ש לישב שיטת הרא"ש והטור ע"נ בעזה"י גם לדחות הסברא מפירש"י שהבאתי בסה"ח ע"ש ודו"ק:
**שם בהגה"ה**ויש מחמירין דאפי' בשל עכו"ם אינו יוצא אלא בנתבטל בערב י"ט. נ"ב עיין במג"א מה שתמה למה לא כתבו דהחיוב לכסות הוא רק מספק ועמ"ש בזה בעזה"י בחיבורי על יו"ד מהדורא ד' בתשובתי לק"ק קראקא סי' פ' ליישב זה בפנים חדשות ע"ש דרך אגב גם עיין בחיבורי על או"ח שנת תד"ר דף ס"ד בהלכות לולב סי' תרמ"ו ישבתי זה בעזה"י ע"ש ודוק. והנה בדין מה דקיי"ל כיון דהוי ספק אם יש דיחוי ובהלכות לולב ג"כ ובכיסוי דם מוכח דס"ל להפוסקים בפשיטות דאין דיחוי עיין בחיבורי ליו"ד מהדורא זיי"ן סי' ק"כ מ"ש ליישב זה בעז"ה ע"ש ודוק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/586:2)

**(שם סעיף ה')** המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וכו'. נ"ב הנה התוס' הקשו בפ"ו דשבועות למה אמרינן מצות לאו להנות ניתנו הרי נהנה דפטור מפרוטה דרב יוסף ע"ש. ולפענ"ד אתי שפיר דהנה מה שפטור מליתן פרוטה לעני הוי רק כעין מבריח ארי וכפורע חובו של חבירו שלא מדעתו ולכך כיון דבמודר הנאה מותר לפרוע חובו שלא מדעתו לכך ה"נ מה שפטרו מפרוטה לעני זה לא נחשב הנאה ואף דבפורע חובו מדעתו אסור היינו דהתם כיון שאין דבר המכריחו לכך ועושה כן מדעתו גלי דעתיה דניחא ליה ושליחותיה קעביד משא"כ בעושה מצוה הרי הוא מוכרח לקיים המצוה ואם לא היה מוכרח יתכן שהיה נותן יותר הפרוטה לעני ולא יעשה המצוה רק שהתורה הכריחתו לעשות המצוה ובזה נפטר ממילא מן העני כיון דעל ידי הכרח התורה הוי כן הוי כשלא מדעתו אבל בשומר שכר כיון דהוי לו הנאה זה הוי כמדעתו לכך אף מבריח ארי הוה הנאה כיון דהוה מדעתו אבל במצוה הוי כשלא מדעתו ועוד במודר הנאה בתר דעת התורה תליא מלתא ובדעת התור' לא נחשב מבריח ארי הנאה אבל בשומר שכר דבזה בדעתו תליא מלתא וכמו דמצינו בעלמא בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ולכך בדעתו הוי פרעון חוב נמי הנאה לכך הוי שומר שכר ואתי שפיר. ואף דבשומר אבידה נמי הוי הכרח לקבל האבידה ולשמרו מכל מקום עבור השמירה לא נעשה שומר שכר כידוע רק ע"י שיטוח וניעור ושטוח וניעור בידו לעשות ע"י אחר ואז יהיה חייב ליתן פרוטה לעני כי הוא אינו עושה כלום ואינו פטור רק כשהוא עושה בעצמו וגם הוי מדעתו ממש ולכך הוי שומר שכר. ובהכי הוי אתי שפיר תירוץ הב"ח מה שכתב המג"א בשמו מה שקשה מכאן למ"ש ביו"ד סי' רכ"א ומתרץ הב"ח דיש חילוק בין איכא אחר או לאו ולכאורה אינו מובן וצ"ל דסמכינן בעת הדחק על הסוברי' דבהנאת הגוף בהדי הנאת מצוה נמי לא נחשב הנאה וכו'. ולפי הנ"ל א"צ לכך רק באם איכא אחר אז אם האחר תוקע כיון דהוא אינו עושה כלום חייב בפרוטה לעני ואינו נהנה רק כשתוקע בעצמו הוא פטור וא"כ אם הוי מדעתו ונהנה בפרוטה דרב יוסף לכך אסור אכל אם ליכא אחר אז כיון דמחוייב לתקוע שוב הוי כשלא מדעתו והוי רק מבריח ארי לכך מותר ואתי שפיר בעזה"י ודוק היטב כי נכון הוא. והנה ידוע מחלוקת הראשונים במה דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו אם הוי הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אם ג"כ לאי להנות ניתנו או בזה מצות להנות ניתנו. והנה כעת נ"ל ראיה מפסחים פרק כל שעה בסוגיא דחזקיה ור"א דפריך שם מנזיר דרחמנא אמר לא יאכל וכו' ותנן מערבין לנזיר ביין וכו' וקשה מה פריך הרי דעת רבנן במסכת עירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה וא"כ י"ל דהך משנה אתיא כמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות ניתנו לכך מערבין לו ביין ומה פריך. ובע"כ מוכח דהיכי דהוה הנאת הגוף בהדי הנאה מצוה הוי להנות ניתנו וא"כ ה"נ ניהו דתחלת העירוב הוי לדבר מצוה מכל מקום כיון דהניח העירוב שוב יכול לילך לשם אף בדבר הרשות לכל אשר יחפוץ לכך בזה להנות ניתנו ופריך שפיד ודוק מיהו י"ל דהסוברים דאף בהנאת הגוף בהדי מצוה נמי לאו להנות ניתנו י"ל דהם ס"ל כדעת הרז"ה דבמצות דרבנן להנות ניתנו וא"כ אף הסוברים דאין מערבין אלא לדבר מצוה מכל מקום עבור מצוה דרבנן נמי מערבין מכח ממ"נ דמן התורה א"צ עירוב ומדרבנן בעי עירוב ובדרבנן נמי הוי מצוה וא"כ פריך שפיר דהרי מצוה דרבנן להנות נתנו ואתי שפיר ודוק ועמ"ש לעיל בזה בענין אחר. והנה בשיט' הכל בו הנ"ל ודעימיה וגם אם מותר לסכך באיסורי הנאה ואם רק במודר הנאה ס"ל לדכלבו כן או מכל איסורי הנאה עמ"ש בזה בהלכות יוה"כ סי' תרכ"ג מענין לענין בסוניא דיומא דף פ"ח והוא בחיבורי לאו"ח משנת תקצ"ט ע"ש ודוק ועיין בחבורי למסכת נדדים בהשמטות בסוגיא דהיה לפניו ככר של הפקר מ"ש בתשובה למשכיל אחד ישוב דרך נכון בעזה"י ע"ש ודוק. וגם מ"ש בסעיף ב' הגוזל שופר ע' במג"א מ"ש שמ"מ אין מברכין עליו וציין לעיין בסי' תרצ"א ותרמ"ט ועמ"ש בחיבורי על או"ח הלכות קה"ת סי' קמ"ג בחיבורי על או"ח שנת תר"א להרב ד"ק פרעמישלא ע"ש ודוק וגם מה שתמה המג"א על הפוסקים בדין כיסוי הדם עיין בחידושי לאו"ח סי' תרמ"ז עודנו בכ"י ע"ש מ"ש בזה ודוק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:3
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:3](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/586:3)

**(שם סעיף כ"א)** שופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט וכו'. נ"ב הנה מקור דין זה מן הש"ס פ"ד דר"ה במשנה שם שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום והנה רש"י פירש לילך לחוץ לתחום לשמוע את התקיעות והטור פירש דהכוונה דאין מביאין את השופר חוץ לתחום לכאן ועיין בספר כפות תמרים מה שנדחק ליישב במה פליגי רש"י והטור ולפענ"ד י"ל ברווחא דהנה בש"ס נתן טעם דלכך אינו דוחה מכח דהוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה בש"ל הובא במג"א בהלכות פסח סי' תמ"ו דהרי בלא"ה לא הוה בעידנא ותירץ דהוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא ועיין במג"א שם שכתב דדוקא היכי דיחיד מוציא הרבים נחשב עשה דרבים ע"ש. ולפ"ז יש לחקור אם הכוונה דוקא היכי דעתה בא להוציא הרבים אז נחשב עשה דרבים אבל אם עתה אינו בא להוציא הרבים לא נחשב עשה דרבים או י"ל דניהו דעתה אינו מוציא הרבים כיון דעכ"פ יש כח ושייכות בעשה זו להוציא הרבים נחשב מיד עשה דרבים. והנה בזה יהיו מחולקין רש"י והטור דהיה קשה להו למה נקטה המשנה הדין רק בשופר ולא בלולב דשייך נמי כל הני דינים בלולב כמו בשופר ובע"כ דבלולב כיון דלא הוי עשה דרבים פשיטא ליה דלא דחי כיון דלא הוי בעידנא רק בשופר דהוי עשה דרבים הוי ס"ד דדחי לכך קמ"ל דגם זה לא דחי ולכך הטור ס"ל כיון דעיקר הרבותא הוא מכח דהוי ס"ד דהוי עשה דרבים א"כ תינח בהולכת שופר משם לכאן אז מוכח שהשופר נצרך להוציא את הרבים והוי עשה דרבים אבל אם הוא הולך אצל השופר א"כ כל אחד בפ"ע אינו הולך רק לעצמו וא"כ לא הוי עשה דרבים ופשיטא דלא דחי כמו בלולב. אבל רש"י ס"ל אפילו ביחיד כיון דהעשה משכחת לה להוציא הרבים נחשב עשה דרבים ולכך פירש שהוא הולך אצל השופר ופליגי לדינא. ועוד היה נראה לו' בטעם הטור עפמ"ש בספר שער המלך בשם הדא"מ דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת אפילו בשוא"ת רק היכי דלא הוי בעידנא אבל היכא דהוי בעידנא לא והבאתיו בספר החיים הלכות לולב ואני הכרעתי בע"א במה דעשו חז"ל דבריהם כעשה ול"ת היינו רק היכא דלא הוי בעידנא אבל היכא דהוי בעידנא לא עשו דבריהם רק כל"ת לבד ע"ש. ולפ"ז הנה בנ"י פ"ב דב"מ הביא שם פלוגתא במתעסק במצוה אם נחשב בעידנא או לא ואני הכרעתי בספר החיים לחלק בסי' י"א בין היכי דמתעסק בגוף דבר מצוה כגון באבידה אז נחשב בעידנא ובין היכי דאינו מתעסק בגוף דבר מצוה לא נחשב בעידנא ולפ"ז הוי קשה להטור למה תנא התנא הך דינים בשופר ולא בלולב ובע"כ הטעם משום דאין מעבירין עליו את התחום והכוונה להכיא השופר מחוץ לתחום לכך בשלמא בשופר אף דמתעסק בגוף השופר לא נחשב מתעסק בגוף המצוה דאין המצוה בשופר רק בשמיעה וראיה דהרי שופר הגזול כשר ומוכח דאין המצוה בגוף השופר רק בהשמיעה לכך לא נחשב מתעסק בגוף המצוה ולא נחשב בעידנא ולכך ניהו דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא מכל מקום בזה אלמוהו חז"ל לדבריהם והוי עשה ול"ת אבל בלולב כיון דגזול פסול א"כ הוי הנטילה גופא מצוה וא"כ הוי מתעסק בגוף המצוה והוי בעידנא ושוב לא נחשב עשה ול"ת וראוי דעשה דלולב ידחה אותו ואף זה הוי עשה דרבים כאידך ספיקא של המג"א וחמץ שאני דלדחות לא מצרפין ע"ש ולכך נקט התנא שופר אבל אם הוי הכוונה כפירש"י דהוא הולך אצל השופר ואם כן הוא הוי גוף המצוה והוי כמתעסק בגוף המצוה וא"כ הוי בעידנא ולא הוי עשה ול"ת וא"כ ידחה ואם גם זה לא דחה לנקוט לולב ומזה הוכיח הטור שיטתו ולא כפירש"י ודו"ק היטב:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:4
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 586:4](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/586:4)

**(שם סעיף כ"ב)** וה"ה אם עשה עכו"ם שופר ביו"ט מותר לתקוע בו. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה דהרי הו"ל נולד גמור והרי אפי' לטלטל אבנים אסור ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דהמעיין בש"ס בפ"ג דר"ה דמסיק טעמא דלכך בנפל עליו גל אבנים אין מפקחין מכח דהו"ל יו"ט עשה ול"ת משמע הא אם הוי ל"ת לבד הוי דחי ואף דשם הוי דרבנן בע"כ כל מה שתקנו חז"ל כעין של תורה תקון ואף בדרבנן נחשבה עשה ול"ת וכמ"ש המג"א סי' תמ"ה. אך נראה דהיינו דוקא מה דהוי אסור גם בשבת אז בזה אלמוהו חז"ל כעין של תורה להיות לו דין עשה ול"ת אבל מה דבשבת מותר לגמרי רק דביו"ט החמירו כגון מוקצה דקיי"ל לעיל סי' תצ"ה דביו"ט אסור מוקצה ובשבת קיי"ל דמוקצה מותר וה"ה נולד כמ"ש בהלכות שבת סי' שכ"ד דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפילו נתנבלה היום דהו"ל נולד וכן משמע מדברי המג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ה דנולד מותר בשבת וא"כ בכהאי גוונא כיון דבשבת מותר ניהו דביו"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי החמירו ודאי עכ"פ אינו כעשה ול"ת ולכך אתי שפיר דבטלטול אבנים בדבר שאינו כלי מפורש בסי' ש"ח דאף לדידן אסור אף בשבת בזה עשו חז"ל כעין של תורה והוי עשה ול"ת ולא דחי עשה דשופר אבל בדבר דהוי כלי רק דהוי מוקצה ונולד בזה אם היה שבת היה מותר לגמרי רק ביו"ט דלא ליתו לזלזולי החמירו בזה די אם עשאוהו כל"ת לבד אבל לא גם בעשה והרי הוי כחוכא ואטלולא דבשבת היה מותר לגמרי וביו"ט יהי' כעשה ול"ת ולכך הוי רק כל"ת לבד ושוב עשה דוחה ל"ת ולכך אתי שפיר דלא מביא המחבר דאזיל לשיטתו דפוסק דמוקצה אסור ביו"ט וממילא לדבריו נולד מותר בשבת וודאי דא"ש דלשיטתו א"ש ופסק שפיר דמותר לתקוע בו רק אף לדעת הרמ"א סי' תצ"ה דהביא היש מתירין מוקצה ביו"ט וכתב דלדבריהם אסור נולד גם בשבת מ"מ לא הגיה כאן כלום והוא דעד כאן לא חמור נולד ממוקצה רק הנולד הניכר מגופו שראינו בעין שאתמול לא היה כך כמו שהוא עתה וכפי מה שהוא עתה אין לו היתר לכך הוי נולד ממש וחמור ממוקצה אבל נולד כך אם היה עושהו הנכרי לעצמו היה מותר כמ"ש המג"א בעצמו רק אם עשאוהו לישראל אסור וא"כ בזה מגוף המעשה אינו ניכר למי הוא עושה אם לישראל או לנכרי לכך כל דאינו ניכר מגופו אין לו דין נולד רק מוקצה ומותר בשבת וביו"ט לדיעה זו. ומ"ש בסי' תק"א דאסור היינו המחבר ודוק. ואף אם אסור בשבת הוי רק מכח אחלופי אטו נולד גמור כי היכי דלא ליתו לזלזולי בנולד ממש ואין זה גזירה לגזירה דלפעמים גזרינן כן לכך עכ"פ בזה שוב לא החמירו להיות לו דין עשה ול"ת לכך עשה דשופר דוחה אותו וא"ש ממ"נ בין להמחבר בין להרמ"א. ויש להסביר הענין יותר דבע"כ מוכח דבזה לא עשו חיזוק כשל תורה דאי עשו חיזוק בשל תורה איך מותר בשבת הרי מן התורה לא מצינו שום דבר שיהיה מותר בשבת ואסור ביו"ט וע"כ מה דהחמירו ביו"ט יותר מבשבת אינו כשל תורה דאי כשל תורה יהיה אסור אף בשבת וכיון דלא עשו כשל תורה לכך ממילא הדר אינו רק כל"ת ולא כל"ת ועשה ודוק היטב כי זה ברור בסברא: