## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 592

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 592:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 592:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/592:1)

**סעיף א'** מחזיר הש"ץ התפלה ותוקעין על סדר הברכות וכו'. נ"ב הנה בש"ס דילן מפורש טעם דהב' מתקיע דבשעת גזירת המלכות שנו ועי' בירוש' הביאו התו' שם בל' אחר ופריך בירוש' שם אף בהלל כן ומשני לית כל עמא תמן ואמר אף דתקיעה כן לית כל עמא תמן א"ר יונה כתיב ואותי יום יום ידרושון זה תקיעה וערבה עכ"ל. והוא תמוה ואין לו הבנה כלל ועיין ביפ"מ שנדחק שם מאד. ולפענ"ד י"ל ע"נ דהנה רש"י פסחים דף נ"ח ד"ה ר"י סבר וכו' פירש וזמן מוספין אורחייהו בשש דכתיב בהו יום ולא כתיב בהו בקר דכתיב דבר יום ביומו וקיי"ל כסדר יומא בפרק אמר להם הממונה בוקר הוי הקדמה ויום הוי מאוחר ע"ש ואם כן קשה ל"ל להש"ס לטעם מכח גזרה ולא קאמר הטעם מכח דכתיב יום תרועה ויום הוי מאוחר לכך הוי במוספין כמו במוספין עצמן דמכח ביום הוי בשש. אך נראה דא"ש דהמעין בפ"ג דמגילה גבי כל היום כשר וכו' ולתקיעות שופר מנ"ל דכתיב יום תרועה יהיה לכם. ואם כן משמע דלולא קרא לא היה כשר כל היום וא"כ אין ראיה מהך קרא דיום תרועה לענין לכתחלה די"ל דהך קרא אצטריך לדיעבד אם עבר כשר כל היום אבל לכתחלה י"ל דמצותו בבקר ולכך אצטריך הך טעם דגזרה. אך קשה אם כן איך כתב רש"י דלכך הוי מוספין בשש מכח דכתיב דבר יום ביומו והרי התם במוספין יליף גם כן מהך קרא דדבר יום ביומו דכשר כל היום א"כ נימא ג"כ דהך דבר יום ביומו הוי לענין דיעבד ומנ"ל דאפילו לכתחלה אך א"ש דיום תרועה כתיב רק חד יום לכך י"ל דאתי לדיעבד אבל לכתחלה יש לעשותן בבוקר אך במוספין דכתיב דבר יום ביומו כתיב שני פעמים ביום לכך מוכח דגלי קרא דאפילו לכתחלה יהיה מאוחר. ובזה א"ש דברי הירושלמי דהוי קשה לו נמי מ"ט תוקעין במוסף ולא נראה לו מקרא דיום תרועה דמשמע מאוחר דיש לו' דקרא לדיעבד אתי ולכך משני מכח גזירה אבל ר' יונה משני כיון דיש עוד קרא דאותי יום יום ידרושון א"כ יש עוד גבי תרועה לכך שוב דומה למוספין דכתיב יום ביומו ומשמע דמאחרין לכתחלה אותן עד מוסף רק שלא תקשה דא"כ יש ג' יום בתרועה ואם דרשת כולהו אם כן למ"ל יום הג'. לכך אמר דהשני דכתיב יום אתא לרבות יום ערבה ואיתא תרי ביום בתרועה חד לדיעבד והשני אפילו לכתחלה. ובהיות כן י"ל מ"ש בקרא יום תרועה יהיה לכם והכוונה לפמ"ש בחידושי תורה שנה זו פרשת נצבים דלכך תוקעין. במוסף ולא בשחרית מכח דאף דבכל השנה נדונים ישראל תחלה קודם אומה"ע מקמי' דליפוש חרון אף מ"מ בר"ה נדונין אומה"ע תחלה כדי שיהיה כבר השטן מעורבב ולא יקטרג עליהם לכך נידונין אוה"ע תחלה כדי שיהיה השטן עדיין מעורבב ואם כן עיקר התקיעות שהם מאחרין הוי רק כדי שיהיה נשאר התקיעות רק לנו ולא יהי' לאוה"ע חלק בהם וז"ש יום תרועה יהיה לכם מה שהתרועה נעשה מאוחר ביום דמשמע מאוחר ולא בבוקר כדי שיום תרועה יהיה לכם ולא לאוה"ע כמו דדרשינן אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן לכם ולא לעכו"ם וז"ש כאן יום תרועה דמשמע איחור יהיה לכם ולא לעכו"ם כדי שלא יהיה לעכו"ם חלק בו וא"ש ועיין במג"א סק"א מ"ש בשם הבה"ג שיש תוקעין בלחש ואין לנהוג כן לכתחלה ועיין בחידושי להלכות ר"ה סי' תקפ"ד והוא בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ט הוכחנו דיש כזה פלוגתא בירושלמי ולהלכה הכריע שם דאין לתקוע בלחש רק בחזרה ושיש לו מקור בירושלמי ומקראי ע"ש ומנהג ישראל תורה היא: (שם בהג"ה) ונהגו לו' כל פעם אחר שתקעו היום הרת עולם וארשת ואפילו בשבת וכו'. נ"ב הנה מה שנהגו לו' דוקא אחר שתקעו י"ל בשנבין גוף המאמר היום הרת עולם שכבר הרגישו התוס' דהרי קיי"ל בניסן נברא העולם. אך נראה הכוונה דהנה קיי"ל סוף מעשה במחשבה תחלה והנה תשובה קדמה לבריאת עולם והיינו דלא היה כדאי להבראות אם ח"ו לא היה מועיל תשובה רק מחמת שקדם מחשבת התשובה לכך נברא העולם. והנה זמן המוכן לתשובה הוא תשרי ולכך אמר היום הרת עולם דנחשב כאילו עתה נברא דלולא יום זה דמהני תשובה לא היה נברא רק שצפה הקב"ה ביום הזה לכך בראו ולכך נחשב כאילו היום נברא ולכך שייך זה להשופר כיון דהשופר הוא מרמז על תשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולכך כיון שתקעו בשופר המרמז דתשובה מהני לכך אמר מעתה היום הרת עולם. והנה יש לומר דבזה פליגי ר"א ור"י אם בניסן נברא העולם או בתשרי דהיאך ס"ד שיפלגו במציאות. אך נראה דהם מודים על גוף זמן בריאתו במ"ש בתפלה היום הרת עולם. אך פליגי מה הוי עיקר הבריאה ופליגי במה דפליגי בפרק חלק אם בע"ת עדיף או צדיק גמור עדיף. והנה ניסן מורה על צדיק גמור דזה כתבו המפורשים דמצה מורה על צדיק וחמץ מורה על רשע תועבת ד' כל גבה לב והנה ניסן מורה על צדיק גמור שהרי לא היה חמץ מעולם ותשרי מורה על בעל תשובה. ולכך מ"ד בניסן נברא העולם ס"ל דצדיק גמור עדיף והוי תכלי' הבריא' עבור ניסן וז"ש בניסן נברא העול' בשביל ניסן נברא וח"א דבע"ת עדיף והוי בתשרי וז"ש בשביל תשרי נברא העולם ופליגי מה הוי תכלית הבריא' וא"ש ודו"ק ועיין במג"א הביא דברי התוס' בר"ה דבתשרי נברא העולם רק במחשבה ולא נברא עד ניסן ועיין בדרושים שלי משנת תר"ט בחיבורי קהלת יעקב בדרוש לפרשת חודש בח"ב שם כתבתי להיפוך כי זה תחלת מעשיך דחוק לפירושם גם זה סותר דברי הש"ס דקאמר דזה הוי כר"א ע"ש מ"ש בזה להיפוך ודוק: והנה המנהג בקצת מקומות כשחל ר"ה בשבת אין נופלין וכורעין בעלינו וביוה"כ נופלין ויש שאף ביוה"כ בשעת עבודה נופלין ובעלינו אין נופלין והנה לכאורה היא מחוסר טעם כלל מה ענין נפילת כורעים בעלינו חילוק בין שבת לחול. ואחר כשנתיישבתי בדעתי אמרתי מנהגן של ישראל תורה היא וכן ראוי לעשות ויש בו תרי טעמי שהעיקר הטעם מה שנופלין בר"ה ויוה"כ על פניהם ולא בכל השנה היינו מכח שלא יהי כדוברי שקרים לפניו יתברך שאומרים ואנחנו כורעים ואין עושין כן ובלחש א"א שיהי' הפסק בתפלה ויצטרכו לעקור ממקומם לכך תקנו שיהיו נופלין בחזרת הש"ץ ועכ"פ לא יהי' מיחזי כשיקרא כיון דעושין כן פ"א רק דבכל השנה אין מדקדקין ע"ז רק בר"ה דהדין קשה בלי ליתן פ"פ לשטן וכמו כן בעינן לדייק בנוסח התפלה מה שנשמרים בזה בר"ה יותר מכל השנה כן ה"נ בזה ולכך תינח בחל בחול דהרשות לשטן לקטרג וכחו קשה אז לכך צריך ליזהר שמירה יתירה בזה אבל בשבת כיון דאין תוקעין בשופר דהיאך לא חששו חז"ל דלא יערבב שטן ובע"כ דבשבת בלא"ה אין כחו קשה ואין בידו לקטרג וכמ"ש גם היערת דבש כן ואני בדרוש לשנת תקצ"ח ולכן א"צ ליזהר בזה בכל השנה אך ביוה"כ גבי עבודה דשם באמת היו כורעים ולא מכח מחזי כשיקרא ולכך מה לי שבת בה לי חול כמו שהיה אז כן עושין גם אנחנו אבל בעלינו שאין נופלין בכל השנה רק בר"ה מכח מחזי כשיקרא לכך בשבת אין מדקדקין ע"ז. ועוד י"ל בטעם הדבר דהנה ענין כריעה והשתחויה זה הוי מדרגת עבד שבן מלך אף אם משתחוה לאביו אינו רק השתחויה כל דהו אבל לא בקידה עד לארץ ולכך הוי זה מדריגת עבדות ולכך הנה כל ימות השנה הרי אנו במדרגת עבדים למקום אבל בשבת אנו במדרגת בנים דאם היינו במדרגת עבדים לא היינו יכולין לשמור שבת דהרי גוי ששבת חייב מיתה מכח מ"ש במדרש משל למלך ומטרוניא ועבר הכניס ראשו ביניהם חייב מיתה אבל הבן רשאי להכניס ראשו ביניהם ולכך במה שאנו שומרים השבת מוכח דאנו במדריגת בנים ולכך אין ליפול אז כורעים דהוי תרתי דסתרי אהדדי וביוה"כ כיון שהיו משתחוים אז אין משגיחין על זה ובפרט ביוה"כ אין חשש אם אנו מדמין עצמינו לעבדים דרך ענוה גם כיון דביוה"כ היו אז משתחווין ממש וא"כ אין אנו משתחווין עתה בשביל עצמינו רק לעשות זכר למקדש לכך מה לי שבת מה לי חול אנו עושין זכר למקדש מה שהם עשו אז והם כיון שהיו שומעין השם המפורש היו חייבין להשתחוות אבל בעלינו דאינו זכר למקדש ואנו משתחווין בשביל עצמינו בזה יש חילוק בין שבת לחול אבל בר"ה כיון דאנן תוקעין בשופר ואנו חוששין לערבוב השטן בע"כ הטעם דבחול אנו במדריגת עבדים הנה על העבד אין מתיירא המקטרג לקטרג ולהחזיק בקיטרוגו לכך גם למעלה השטן מקטרג הרבה וצריך שופר לערבוב השטן אבל בשבת אנו במדרגת בנים דבלא"ה לא היינו שומרים השבת כנ"ל ועל הבן מתיירא המקטרג להלשין הרבה פן יכעוס עליו אביו לכך אין השטן מקטרג כ"כ הרבה ולא בעי שופר וא"כ אם נופלין כורעים נראה מדריגת עבדות ויהי' תרתי דסתרי אהדדי ויהיה פ"פ לשטן להתחזק לכך אין נופלין אך הש"ץ לבד נופל כדי שלא יהיה כדובר שקרים הוא נופל ומ"מ אין חשש לקטרוג השטן כיון דכל הציבור אין נופלין כנ"ל ליתן טעם למנהג הזה והוא נכון לפענ"ד ודוק: