## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 639

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/639:1)

**(סעיף ג')**אכילה בסוכה בליל יו"ט הראשון חובה וכו'. נ"ב הנה מה שהקשו הפוסקים בזה עיין בחידושי להלכות ר"ה בסי' תקצ"ב מ"ש ליישב זה ע"ש כמה נ"מ בזה לדינא ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/639:2)

**(שם סעיף ה')** ירדו גשמים ה"ז נכנס לתוך הבית וכו'. נ"ב הנה נשאלתי בזמן שהגשמים יורדין רק דבסוכה אחת אין גשמים יורדין לתוכה אם לברך לישב בסוכה או לא. והשבתי דאין לברך. וראיה ממ"ש הפוסקים דאפילו אין מקפה לפניו נמי פטור א"כ כיון דחכמים נתנו שיעור משתסרח המקפה משמע דזה הוי טעם הפטור ואעפי"כ אף שאין מקפה לפניו נמי פטור והיינו כיון דאם היה מקפה לפניו היה פטור וגם כיון דלאחר יש מקפה ופטור לכך אף הוא פטור כן ה"נ בזה. ולכאורה יש להביא ראיה להיפוך ממ"ש המג"א ס"ס תרכ"ט דאם הגשמים נוטפין מן הסכך יש לקשור סדין רק שלא יברך מכח ספק ברכות להקל והיינו דיש דס"ל דאסור לפרוס סדין תחת הסכך משמע הא לאו הך ספק היה מברך מכח דאין גשמים יורדין לסוכתו. אך אין זה ראיה די"ל דהוא מיירי שכבר פסק הגשם ואין גשמים יורדין משמים עוד וא"כ הז יהזמן בחיוב סוכה רק שהוא לא היה יכול לאכול מכח דהסכך מטפטף ומצטער פטור בזה אם עשה עצה שלא יטפטף חייב לברך ולכך לא פטר ליה המג"א רק מטעם אחר אבל אם הגשמים יורדין מן השמים בענין דהוי זמן פטור בזה אף למי שאין הגשמים יורדין לסוכתו פטור מלברך דהוי זמן פטור ואדרבא מדברי הסוגיא הנ"ל יהיה מוכח כדברינו דאל"כ קשה להסוברים בסי' תרכ"ט דמותר לפרוס סדין תחת הסוכה למה מבואר בש"ס ופוסקים בירדו גשמים מותר לצאת ולמה יצא יפרוס סדין עליו שלא ירדו הגשמים. ודוחק לומר דמיירו באין לו סדין דלא לשתמיט הש"ס וכל הפוסקים ליתן עצה זו ובע"כ דאין זה מועיל ואין בזה קיום מצות סוכה והרי הם ס"ל דאין הסדין מבטל הסכך בע"כ מכח דהוי זמן גשמים יורדין לא מהני מה שאליו לא יגיעו הגשמים ויש להסביר הדבר בטעמו דהרי דעת הלבוש והב"ח דבאין מטר יורד לתוכה פסול וא"כ אף המכשירין נראה דטעמם מכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכיון דאפשר ליטול הסכך ויהיה המטר יורד לתוכה ואעפ"כ יהיה נשאר צילתה מרובה וא"כ הוי ראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו אבל אם באמת המטר יורד מן השמים ובזה א"י המטר לירד ממ"נ אין יוצא ידי סוכה אם בתר השתא אזלינן פסולה כדעת הלבוש והב"ח ואם כדעת המכשירין מכח דראוי לבילה הרי כשיטול המותר ירדו גשמים ופטור מכח המטר לכך ממ"נ אין לברך לישב בסוכה. ובפרט דבלא"ה דעת הנ"ל דאין לברך כשאין המטר יוכל לירד לתוכה לכך וודאי בכה"ג אין לברך ודו"ק וז"ב ונכון לדעתי ועיין בחיבורי על או"ח משנת תר"ז בהלכות סוכה סי' תרכ"ט מ"ש בתשובה לק"ק זראוונע ודו"ק היטב:
**(שם סעיף ה' בהג"ה)** וכל זה דוקא בשאר ימים או לילות של סוכה אבל לילה הראשונה צריך לאכול בסוכה אף אם גשמים יורדין וכו'. נ"ב הנה מדברי הט"ז מבואר דהמנהג הוי לברך לישב בסוכה אף דירדו גשמים דקיי"ל כסמ"ג וכו'. הנה הראו לי באחרונים בשם הפרי מגדים שאין לברך מכח דהוי ספק ברכה. והנה לפענ"ד אינו נראה כן מלבד דכן המנהג לברך בלילה ראשונה וכן מורה לשון הט"ז דכן נהגו וכן מורה לשון הרמ"א שכתב סתם חייב לאכול משמע כדינו בברכה דבלא"ה הי"ל לפרש. והנה מלבד זה נראה דכן ראוי ונכון ואין כאן ספק פלוגתא כלל דהנה אף המתרצים קושית התוס' בע"א ולא מכח ירדו גשמים מ"מ נראה דמודים לדינא בזה. והוא דהרי יש להכין זה גופא מנ"ל להמשנה דבירדו הגשמים או מצטער פטור מן הסוכה ואין לומר מתשבו כעין תדורו דגם בדירה דרכו לצאת כן דא"כ היה להמשנה לתלות בזה לשער אם היה מזדמן כן בביתו אם היה יוצא ולמה משער משתסרח המקפה ולמה תלה בזה וגם אף אם הוי מכח תשבו כעין תדורו י"ל דטעמא דקרא נמי הוי כן והיינו כיון דאכילת שאר הימים הוה רשות א"כ אם רצה לא היה אוכל ולא היה חייב בסוכה רק שהתורה גזרה אם רוצה לאכול או לישן אז חייב כסוכה וא"כ תינח אם האכילה או השינה הוי לו תענוג אז נחשב האכילה הנאה והיכי דבעי להנות בעינן סוכה אבל במצטער או בירדו גשמים בשיעור שתסרח המקפה א"כ אין אכילה ושינה זו תענוג לו רק צער וכל היכי דהוי צער אין זה אכילה ושינה והוי בלא אכל ולא ישן וממילא פטור מסוכה וא"כ תינח כשאר הימים דהוי רשות אבל בלילה הראשונה דהוי האכילה חובה א"כ לא תלוי מלתא בהנאתו כלל ולו יהא דאינו נהנה חייב בסוכה והרי אף באין לו תאווה לאכילה חייב לאכול בסוכה. לכך מה בכך דמצטער באכילה זו סוף סוף חייב בסוכה. גם י"ל בזה כיון דהוי חובה עליו לאכול א"כ המצוה בעצמה הוה הנאה לו שמקיים המצוה לכך חייב בסוכה ואף דמצות לאו להנות נתנו הרי היכי דהוי הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אמרינן מצות להנות ניתנו א"כ עכ"פ יצא צערו בהנאת קיום המצוה ולא נחשב מצטער. ומה שלא תירצו כן קושית התוס' היינו דאררבא דהוי קשה להו דבשביל ירדו גשמים לא הוי צריך הגז"ש כיון דבלא"ה הוי חיוב עליו מכח יו"ט ממילא בעי סוכה כיון דאכילה זו נחשב צער וגם לא תליא בהנאתו רק חובה עליו וממילא חייב בסוכה ולא בעינן הגז"ש בשביל זה אבל לדינא מודים דאף בירדו גשמים חייב בסוכה ואין כאן ספק ברכה. ועוד נראה בטעמו דאף שכתב הרמ"א בשם הגמ"יי דהפטור ועושה נקרא הדיוט נראה דזה הוה רק בשאר הימים דהרי חזינן דיש כמה דיעות וכן נוהגין דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ולמה לא כתבו למונעם דהוו הדיוטות ולקיימן בלי ברכה כ"ע מסכימין דאין מוחין בידם ולמה לא אמרינן דהוי מעשה הדיוטות ובע"כ דבשאר מ"ע שהז"ג כיון דעכ"פ לאנשים הוי חיוב לכך אף מי שאינו מחוייב אם עושה לא נקרא הדיוט אבל בסוכה כיון דאף כל אדם בלי גשמים נמי אינו חיוב רק רשות דאי בעי לא אכיל וכיון דהוי רק רשות לכך שוב אם ירדו גשמים ג"כ אם עושה כן הוי הדיוט וא"כ בלילה הראשונה במקום שאין גשמים יורדין הוי כאן חובה לאכול בסוכה א"כ אף במקום דגשמים יורדין לא גרע הוא מנשים ולכך יכול לקיימו בתורת אינו מצווה ועכ"פ לא נקרא הדיוט וא"כ שוב יכול לברך כמו נשים שמברכין על מ"ע שהז"ג ואין כאן ברכה לבטלה וא"כ שוב הוי ס"ס להקל אולי כדעת הסוברים דהגז"ש הוה על חיוב הסוכה כירדו גשמים ואת"ל כאינך פוסקים דלמא הלכה כהפוסקים דנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג וא"כ ה"נ כזה ולכך העיקר כמנהג ישראל וכדעת הטורי זהב לברך בזה על הסוכה לילה הראשונה וכן עשינו מעשה ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל אמן. ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:3
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:3](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/639:3)

**(שם סעיף ז' בהג"ה)** וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוט. נ"ב עיין במג"א סי' תע"ב בהלכות פסח מ"ש בשם הטו"ז וכתב דצריך להתיישב בדבר וכו'. והנה באמת מפורש במשנה גבי ר"צ העלום לסוכה מפני שהחמיר על עצמו א"כ מוכח דמותר להחמיר על עצמו ולכאורה היה נראה לחלק דהיכי דהגברא בר חיובא עכ"פ כגון ר"צ שהוא היה חייב בסוכה רק דפטור הוי מצד אחר שהמאכל הזה פטור מסוכה זה כיון דעכ"פ גברא בר חיובא הוא מותר להחמיר ע"ע אבל בנדון כזה של הרמ"א שירדו גשמים וא"כ הוי הוא עצמו פטור לכך אין ראוי להחמיר ע"ע ונקרא הדיוט. אבל המעיין בירושלמי בפ"ב דסוכה במשנה דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה דקאמר שם ר"ה אזיל לעין טב וכו' עד דעל למטללתא רר' יוחנן ספרא וכו' ע"ש היטב באריכות א"כ התם הרי היה שלוחי מצוה וגם הי' מים וא"כ היה הוא פטור וגם המים פטורין והחמיר על עצמו. גם קשה היאך נשים מברכות על מ"ע שהז"ג ואם הוי מעשה הדיוט היאך יברכו והוי ברכה לבטלה ובע"כ דמותר להחמיר ובע"כ לומר דרק ביורד גשמים כיון דהוי כשפך קיתון על פניו והראו לו מן השמים שאין רוצים בשימושו בזה אין להחמיר ע"ע אם אין רוצים בו אבל בעלמא מותר וראוי להחמיר וז"ב לדעתי. עוד נ"ל ראיה לדברי המג"א בסי' תע"ב הנ"ל דאין להחמיר בדבר שהוא מותר במה דאיתא בירושלמי פ"ב דסוכה ה"י וז"ל ר"ג נכנס ויוצא כל הלילה ר' אליעזר חד תלמיד מן דרבי מנא הורה לחד מן קרובייא דנשייא יצא אין מטריחין עליו שיחזור ולא שמיע ר"ג נכנס ויוצא ר"א נכנס ויצא כל הלילה עכ"ל ופירש שם הק"ע דהתלמיד שהודה שאין מטריחין אותו לא ידע מהמעשה דר"ג וכו'. ולכאורה קשה מנ"ל דלא ידע דלמא ידע רק שר"ג ור"א היו מחמירין על עצמם והרי כן מצינו במשנה שם לעיל גבי מעשה שהעלו לר"ג דלי של מים וב' כותבות ואמר העלום לסוכה וכתב הר"ן דקמ"ל דאם רוצה להחמיר ע"ע רשאי להחמיר ואין בו משום יוהרא ע"ש. הרי דר"ג היה מחמיר על עצמו וא"כ גם בזה דלמא היה מחמיר ע"ע ובע"כ דאם פטור אינו רשאי להחמיר ומה דבדלי מים העלום לסוכה היינו דאם הוא בר חיובא וחייב בסוכה רק דהמניעה מצד הדבר שבזה אין בו חיוב סוכה בזה רשאי להחמיר דבזה הוי כאומר לדידי נחשב זה כפת ובדבר שחייב בסוכה ולחומרא מהני אחשביה ובזה לא נקרא הדיוט אבל בירידת גשמים דהוא עצמו פטור מסוכה וכן התם בהיסיבה שהוא עצמו פטור לגמרי בזה ל"ש אחשביה לכך נקרא הדיוט ושפיר מוכח מר"ג ור"א שהיו נכנסין ויוצאין כל הלילה. וזה כלל נכון לפענ"ד ודוק: והנה מה שלא הביא הירושלמי הברייתא המובא בש"ס דילן דמפורש דהי' ישן אין מטריחין אותו לעלות נראה דמזה יהיה ראיה לדעת המג"א דדוקא אם כבר שכב הא בלא"ה מחוייב לעלות ולכך א"ש דהברייתא מיירי שכבר שכב וישן לכך אין מטריחין אותו אבל מעשה דר"ג ור"א היה שעדיין לא שכבו רק יצאו לכך היו נכנסין ויוצאין כל הלילה אך הך תלמיד הורה גם בלא שכב עדיין שאין מטריחין אותו לכך אמר לא שמיע לי' הא דר"נ שהיה נכנס ויוצא כל הלילה וא"כ דין זה של המג"א מפורש בירושלמי ודוק: והנה גרסינן במס' יומא פ"ה כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה וכו' ע"ש עד הסוף. והנה מסוגיא זו יש ללמוד מה שנסתפקתי כיון דבעינן בסוכה כשיעור ובפחות מכשיעור אין לברך לישב בסוכה אם דעתו לאכול כשיעור רק בשהיה יותר מכא"פ ומכ"ש אם שהה ביני וביני כדי א"פ אם חייב לברך לישב בסוכה. ומכ"ש אם נמלך שתחלה היה דעתו לאכול פחות מכשיעור ולא בירך לישב בסוכה ואח"כ נמלך לאכול עוד עד כשיעור. הנה אם הוי תוך א"פ ודאי חייב לברך לישב בסוכה אך אם לא שהה כדי א"פ אם חייב לברך או לא: ולכאורה היה נראה בפשיטות כיון דבכל שהה כדי א"פ לא נחשב אכילה אחת ודאי אינו מברך. אך מן הש"ס נראה מוכח להיפוך דקשה מה פריך הש"ס למ"ד דככותבת הוי יתירא מכביצה ממ"ש בר"ג לא מפני שהדין כך אלא שרצה להחמיר ע"ע ומאי פריך נימא דהכוונה הוא כך דהרי בפסחים פ"ג אמרינן דנשי דידן אופין קפיזא קפיזא לפיסחא וא"ל רב יוסף מה דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא היא דמפקע ליה מחלה וכו' וא"כ משמע דאסור לעשות טצדקי לפטור ממצוה ובחולין פרק כיסוי הדם אמרינן להיפוך כיצד יעשה נוחר או מעקר כדי לפטור מכיסוי מוכח דמותר לעשות טצדקי לפטור ממצוה וכ"ה ביו"ד סי' כ"ה וכ"ב במק"א ליישב זה. ועכ"פ מוכח דיש ענין דאין לעשות טצדקי לפטור ממצוה וכן הוא במנחות פ"ג גבי סדינא בקייטא וכו' ציצית מה תהא עליה ופעמים הוי להיפוך דמותר לעשות ערמה לפטור. ואם כן דלמא הוי כוונת המשנה כך דוודאי היה ביד ר"ג לעשות שהייה ביני וביני כדי א"פ ולא יצטרך לסוכה וז"ש לא מפני שהדין כך דאסור לעשות ערמה לאפקועי ממצוה רק מן הדין היה יכול לעשות ערמה לפטור ממצוה רק שרצה להחמיר ע"ע ומאי פריך. ועוד הוי קשה יותר דמ"ל דמה דבכא"פ אינו מצטרף היינו בדבר איסור ובדומה דבזה כיון דליכא ברכה לצרפו לכך אינו מצטרף רק בכא"פ אבל על דבר שמברך עליו כיון דאוכל הכל על סמך ברכה ראשונה אז הברכה מצרפו להיות כדרך אכילה. ובהכי הוי א"ש מה שבסי' תע"ה כתב המחבר שלא ישהה בין אכילה לאכילה כא"פ ובהלכות יוה"כ כתב דמתחלת אכיל' עד סוף אכילה לא יהיה כדי א"פ. והיינו כיון דביוה"כ ליכא ברכה דהוי אכילת איסור לכך צריך שלא יהיה מתחלת אכילה עד סופו כדי א"פ. אבל במצה דאיכא ברכה לכך אין קפידא רק שלא שהה בין אכילה לאכילה כא"פ ודוק אך י"ל דניהו דבכרכה מצרפו מ"מ הרי ברכות מדרבנן ומן התורה ליכא צירוף לכך אסור לעשות בו הפסק וזה במצה דאל"כ מן התורה לא יצא אבל בסוכה הוי להיפוך דניהו דמן התורה אינו חד אכילה מדרבנן הוי חד אכילה לכך חייב בסוכה מדרבנן. וא"כ לפי"ז יש לומר כך דעדיין היה ביד ר"ג לאכול פחות פחות מכשיעור ולברך כל פעם מחדש ולהיות נמלך רק פעם וא"כ יפטור מסוכה אם שהה כדי א"פ. אך א"כ יהיה גורם ברכה שא"צ דאסור לגרום כמ"ש המג"א סי' רט"ו והיה מוכרח לאכול ביחד. אך י"ל הרי אם ילך לסוכה יתחייב לברך על הסוכה יהיה נמי ברכה שא"צ כיון דבידו לאכול פחות פחות מכשיעור וא"כ כיון דממ"נ יגרום ברכה שא"צ הי' בידו לאכול פחות פחות מכשיעור. וזה מ"ש העלום לסוכה ולא אכלו פחות פחות מכשיעור לא מפני שהדין כן מכח דאסור לגרום ברכה שא"צ דגם זה הוי ברכה שא"צ אם יעלום לסוכה ואפשר לפטור בלא זה רק שרצה להחמיר ע"ע ומה פריך. ובע"כ מוכח דבסוכה אינו תלוי בשהייה רק כל שאוכל כשיעור אפילו בהפסק רב חייב בסוכה ודו"ק:
**(שם בהג"ה)** וכשיוצא מן הסוכה מכח גשמים אל יבעט ויצא אלא יצא כנכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושופכו על פניו. נ"ב הנה בש"ס מיבעיא ליה מי שפך למי ופשיט שם כעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו. ולכאורה היה נראה דנ"מ מן אבעיא זו לדינא אם יכול להחמיר ע"ע או לא דאם נימא דהוי כשפך העבד כוס לרבו על פניו כזה ניהו דמן הדין הוא פטור כיון שמצטער מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהרהר בתשובה יכול לישב בסוכה. אכל להך לישנא דהוי דהרב שפך לעבד קיתון על פניו א"כ כיון שמראין לו שאין רוצים בשימושו אין ראוי לשמש בע"כ ואסור להחמיר ע"ע. מיהו להסוברים דהיכי דפטור ועושהו נקרא הדיוט י"ל נ"מ אחרת לענין אם ירדו גשמים בליל א' דלהך סברא דהוי כאילו העבד שפך לרבו על פניו ממילא בליל א' שחייב בסוכה דוקא אף בגשמים חייב הוא לאכול בסוכה כיון דמצטער חייב אף בגשמים נמי חייב. אכל להך לישנא דהרב שפך לו על פניו א"כ מראין לו שאין רוצים בשימושו ואין ראוי לשמש בע"כ ואף בליל א' פטור מן הסוכה ומפרש הנ"מ דאמרינן שבליל א' חייב בסוכה כפירוש אינך מפורשים דבשאר יו"ט אין חיוב לאכול פת או דנ"מ לענין דדי בכזית והסוברים דנ"מ לענין אם ירדו גשמים הם יסברו דיכול להחמיר על עצמו בשאר מצות ולא אמרינן דהפטור ועושה נקרא הדיוט ולכך נ"מ מזה דכאן ודאי אינו רשאי להחמיר כיון דהוי כאלו שפך לו רבו קיתון על פניו ויש נ"מ לתרווייהו. כן היה נראה לכאורה לומר ועדיין צ"ע אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:4
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 639:4](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/639:4)

**(שם סעיף ח')** נהגו שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה. נ"ב מה שנחלקו הט"ז והמג"א באם היה יושב בסוכה וחזר לאכול אם חייב לברך או לא וגם אם חייב לברך על השינה עיין בחידושי על או"ח משנת תקפ"ט בהלכות ר"ח סי' תקצ"ב מ"ש בזה ע"ש ודו"ק ועיין במג"א סי' י"ז בד"ה מה שאין מברכין על מצה כל שבעה שאין מצוה באכילתו אלא שאין אוכל חמץ משא"כ בסוכה וכו' ועמ"ש בכוונתו וביאורו בחיבורי לתורה דרוש לחג הסוכות שנת תק"צ ע"ש ודו"ק היטב: