## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 649

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/649:1)

**סעיף א'**כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב וכו'. נ"ב הנה בתשובות מהר"י מינץ נסתפק בגזל ממנו אתרוג טוב אם יכול למפטר נפשיה באתרוג גרוע ממנו או לא ועיין בתשובת ח"ץ ומלמ"ל מ"ש בזה. והנה לכאורה היה נראה להביא ראיה ממ"ש בכתובות דף צ"ט דמבעיא שם באמר ליה זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא אם מעביר על דבריו הוי או מוסיף על דבריו הוי ופריך שם ממתני' דמעילה אם נתן לו דינר זהב ליקח לו חלוק וקנה בשלשה חלוק ובשלשה טלית ע"ש. והנה הדבר תמוה שהמעיין במשנה שם תנא תחלה באמר לו ליקח לו אתרוג בדינר והלך וקנה בחצי דינר אתרוג ובחצי דינר רימון דשניהם מעלו ומ"ט לא פריך מזה ולמה עזב הרישא ופריך מסיפא. הן אמת שהתו' במעילה שם כתבו במשנה דכמו דמפרש בש"ס טעמא גבי חלוק ה"ה בזה. אבל הדבר תמוה למה ציין הש"ס בכתובות הך פירכא על חלוק ולא על רישא דאתרוג. לכך נראה דמאתרוג לא הוי ראיה די"ל דמיירי דהוא צריך לי' רק למצוה. ולכך למצוה אין לו קפידא בין אתרוג גדול לקטן לכך לא נחשב משנה מדעת בעה"ב. אבל בדבר הרשות שפיר הוי משנה. לכך מוכיח כן מחלוק דהוי רשות. וא"כ מוכח דלמצוה אין קפידא בין גדול לקטן וא"כ ה"ה בגזל אתרוג י"ל דיכול למפטר נפשיה בקטן. והן אמת דיש לחלק דבגזילה כיון דשוה דמים למכרו א"כ אם יש שם קטן ממנו הפסיד לו בדמים במ"ש המלמ"ל וח"צ לדחות ראיות מהר"י מינץ ע"ש. אבל במעילה כיון דמותר הדמים הוא מחזיר לו ואין קפידא בדמים רק בגוף האתרוג בזה י"ל שפיר דקטן וגדול שוה לו. אך עכ"פ יהיה נ"מ לדינא לענין אם רוצה לשלם לו דמים והנגזל רוצה שיתן לו רק אתרוג. והנה בחג קיי"ל דלא מהני חזרת דמים רק בעינן שיחזיר לו גוף האתרוג וכן במתנה עמ"ל דקיי"ל בחג לא מהני החזרת דמים רק גוף האתרוג. מ"מ נראה אם מחזיר לו רק אתרוג קטן יכול הוא להחזיר המותר דמים ואין יכול לו' דניחא לי' לקיים מצותו באתרוג גדול דוקא דזה מוכח בש"ס דאין זה קפידא ודי לו לקיים באתרוג קטן המצוה ומצד המצוה אין קפידא בין קטן לגדול ומצד דמים יכול להחזיר המותר דמים כנלפענ"ד נכון וברור ועיין בחיבורי על יו"ד מהד"ה סי' קמ"ד בהלכות ס"ת בתשובה למדינת וואליחייא מ"ש השייך לדין זה ע"ש ודו"ק ועיין במג"א סק"ג מ"ש. וכ"מ בש"ס דקא' דלא הוי יאוש וכו' ועיין בחיבורי לחו"מ מהד"ה סי' ע"א בחו"מ סי' קכ"ח כתבנו שם לדחות הראייה דאף להסוברים דלאחרים כשר היינו למי שלא נעשה העבר' בשבילו אבל למי שנעשה העברה בשבילו ודאי פסול כמו במבטל איסור ע"ש. והנה ידוע דעת היראי' המובא במג"א דאף אם גזל נכרי מותר מ"מ לא נקרא לכם וכבר הארכתי בזה לעיל: והנה הקשה לי הרב ר' חיים משה אבד"ק פראשקע ממסכת בכורות דף י"ג ע"ב דפריך שם למ"ד גזילו מותר למ"ל קרא למעט אונאה דאם גזילו מותר מכ"ש אונאה ומה פריך דלמא קמ"ל דבאונאה הוי נמי לכם. והשבתי דלק"מ כיון דקא' שם לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולא קא' אתה מחזיר הקנייה גופה מוכח דלא מיירי מביטול מקח ממש רק מדבר דהמקח חל רק דהוי מקח שתות ומחזיר דמי אונאה וא"כ א"ש דבשלמא בדבר מסוים כגון אתרוג ולולב בזה ל"ש לו' דלא הוי לכם אבל בדמי אונאה ניהו שמחוייב להחזיר לו מ"מ כל שאינו מחזיר אינו בעין ואיך שייך לו' על דבר שאינו בעין דלא הוי לכם ובפרט בזה כיון דהממון של ישראל כ"ז שלא הגיע ליד הנכרי הוו של ישראל מעולם וממילא הוי לכם והיאך שייך בזה לו' דאינו לכם לכך לק"מ כלל קושייתו ודוק: והנה התוספות בסוכה הקשו ל"ל קרא בסוכה לך למעט גזולה ת"ל דהוי מהב"ע וכ"כ לעיל בכמה אנפי ליישב קושייתם. אמנם לדעתי לא אבין קושייתם דבשלמא בר"פ לולב הגזול דמיירי ביו"ט ב' כיון דזה הוי רק מצוה דרבנן ול"ש לומר עשה דוחה ל"ת לכך כיון דעכ"פ הוי עבירה שוב שייך לו' דהוו מהב"ע. אך בסוכה דהוי דאורייתא א"כ לולא קרא הוי אמרינן דעדל"ת ואינו עבירה רק דגלי קרא דגזול פסול. ומה הקשו. והנה בזה י"ל דקושייתם הוי דבזה ל"ש עדל"ת לגזול ממון חבירו דהרי אפי' בפ"נ דדוחה כל התורה ומ"מ אסור להציל עצמו בממון חברו א"כ מכ"ש דחד עשה אינו דוחה ליטול ממון חברו דהרי הוה ק"ו ומה פ"נ דדוחה את כל התורה נדחה מפני ממון חבירו מכ"ש עשה דנדחה מפני פ"נ דנדחת מפני ממון חבירו. מיהו מה שהקשו בפסחי' גבי מצה של טבל ל"ל קרא ת"ל דהוי מהב"ע בזה שפיר י"ל דלולא קרא הוי עדל"ת. מיהו גם בלולב י"ל כן דנ"מ לגזל נכרי דהנה בחיבורי ספר החיים ישבנו קושייתם לדעת הסוברים דגזל עכו"ם מותר רק דלא נקרא לכם. אך כעת ראיתי דאף להסוברים דאסור מ"מ א"ש דהרי מה דאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו בשל ישראל כיון דבגופו אסור להציל א"ע מכח מה חזית דדמא דידך סמוק וכו' לכך ה"ה בממונו אסור להציל דדמים תרתי משמע אבל בנכרי כיון דודאי מותר להציל א"ע בנפש של הנכרי דל"ש בזה מה חזית דדמא דידך סמוק וכו' א"כ גם בממונו מותר להציל עצמו. א"כ ניהו דבלא"ה אסור לגזול מ"מ י"ל בזה עדל"ת לכך צריך למעט גזילה מנכרי דלא הוי מהב"ע דהוי עדל"ת וליכא עבירה ודוק היטב: והנה בהא דמבואר בש"ע כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו'. נ"ב הנה אם קנה האתרוג בדמים ולא פרע לו אם הוי גזל. הנה לפי דעת הח"מ הוי זה גזל ועיין באהע"ז סי' ק"כ ומ"ש בחידושי שם. וכעת נראה להביא ראיה מן המדרש בפרשת אמור וז"ל ולקחתם לכם ביום הראשין תני ר"ח ולקחתם במקח ולא בגזול לכם משלכם להוציא את הגזול עכ"ל. דהוא תמוה דתרתי ל"ל. ולכך נראה דהכוונה דמ"ש במקח ולא בגזול בזה ממעט דלכתחלה לא יבוא לידו דרך גזילה רק דרך מקח ואח"כ קמ"ל דאף אם הי' בידו דרך מקח אם אח"כ לא ישלם לו נמי הוי דרך גזל ולא נתמעט מלשון ולקחתם דהרי תחלה בהיתר אתי לידיה דרך מקח לכך ממעט מלשון לכם דעכ"פ השתא שאינו פורע הוי גזל ולא שלכם ולא יצא. מיהו אין למידין הלכה מפי מדרש גם י"ל כמ"ש בפירושי בחידושי לאגדה שם מכבר. אך נראה להביא ראיה לזה מן הש"ס דמסכת סוכה [דף ל"א ע"ב] בההיא סבתא דהוה צווחא דר"ג וכולהו רבנן בסוכה גזולה יתבי אמר ר"נ פעיתא היא דא אין לה אלא דמי עצים בלבד. וקשה מ"ט אכתי לא אשכח בה [זכות] דלמא לכך צעקה מכח דאף ממון לא שילמו לה דאם יתכן דהריש גלותא ישב בסוכה גזולה יתכן נמי דלא חששו על צעקתה ואף מעות לא שילמו לה וא"כ שפיר צעקה דאם לא שילמו לה הו"ל גזל למפרע בידם ולמה לא השגיח עליה ר"נ לשאלה עכ"פ אם שילמו או רוצים לשלם לה או לא [ודנה רש"י הרגיש בזה דפירש דצווחה על העצים עצמן אבל הוא דוחק ומן הש"ס לא משמע כן ורש"י לשיטתו שהוכחתי משמו דס"ל דכה"ג הוא גזל ע"ש בחידושי לאהע"ז מ"ש בזה לכך נדחק לפרש דצעקה פירוש על העצים. אך לפמ"ש דלא הוי גזל א"צ לפרש כה"ג ודו"ק] אך אין זה רק כיון דתקנו רבנן דהוי גוף העצים של הנגזל דא"צ לשלם רק דמים אף אם אינו משלם נמי שלו דהוי כמכירה ממש. וא"כ שפיר קאמר ר"נ כיון דהיא צועקת דר"ג וכולהו רבנן בסוכה גזולה הוי יתבי קאמר שפיר דפעיתא הוא דא וקולנית כיון דאין לה אלא דמי עצים בלבד א"כ אף שלא שילמו לה נמי לא הוי גזולה ולכך שלא כדת צועקת דהוו יתבי בסוכה גזולה ומוכח דקולנית היא וא"כ אם בקנין דרבנן הוי כן כיון שהקנוהו לו ע"ד לשלם אף אם אינו משלם לא הוי גזל בידו וק"ו היא אם באיסורא בא לידו כיון שהקנוהו הוי שלו אף שאינו משלם מכ"ש אם הוי מדעתו ובהיתר בא לידו דהוי שלו אם אינו משלם כנ"ל לו'. מיהו עדיין לדינא צ"ע ודוק היטב:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/649:2)

**(שם סעיף ב' בהג"ה)** והמודר הנאה מלולב של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם. נ"ב הנה בכאן מבואר דס"ל להרשב"א דאיסורי הנאה אין להם זכייה וכ"כ לענין אשה שנדר' הנאה מאחד וקדשה וכו'. והנה נשאלתי ממשכיל אחד מהא דאמרינן בב"ק דף ס"ז ע"ב ואי ס"ד יאוש קנה כיון דמטי עידן איסורא אייאושי קא מייאש וכו' ומה פריך הרי הוי נעשה איסור ואיסור הנאה ל"ל זכייה. והשבתי לו דנראה דלק"מ מתרי טעמי טעם אחד יש חילוק בין התחלת הקנין לגמר הקנין דע"כ לא ס"ל להרשב"א דאין זכייה באיסורי הנאה רק בדבר שלא הוי ברשותו כלל עד עכשיו ועתה הוא שאנו רוצים להביאו לרשותו בזה כשהוא איסור הנאה לא נעשה ברשותו אבל כשהוא כבר ברשותו כגון בגזלן דמקודם נמי הוה ברשותו לענין אונסין ואין היאוש פועל רק לגמור הקנין בזה אף בשהוא אסור בהנאה נמי גומר הקנין. ותדע דהרי בלא"ה דעת הריב"ש דיש זכייה לאיסורי הנאה ולכך למעט בפלוגתא עדיף וי"ל דאף הרשב"א לא קאמר רק בדבר דלא הוי ברשותו עדיין כלל אבל מה דהוי כבר ברשותו לגמור הקנין מודה להריב"ש. ודנה כעין חילוק זה מוכח למ"ד יאוש כדי קנה וקשה הרי קיי"ל באבידה דאם בא לידו קודם ייאוש ל"ק מכח דבאיסורא בא לידו ולמה בגזלן קונה ביאוש אף דבאיסורא אתי לידיה. ובע"כ הטעם דבאבידה לא הוי ברשותו כלל מעיקדא עד עכשיו לכך ל"ק כיון דבאיסורא אתי לידיה אבל בגזלן כיון דכבר הוי ברשותו במקצת לענין אונסין לכך גומר הקנין אף דבאיסורא אתי לידיה וא"כ י"ל חילוק זה בנ"ד ג"כ לענין איסורי הנאה. ועוד נראה והוא העיקר בעיני דהרי בלא"ה כל חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ חזינן שבחמץ אמרה התורה שאיסור הנאה אינו מפקיע קניינו רק בחמץ של אחרים אינו עובר עליו מכח דלא עשתה התורה כאילו היא ברשותו רק היכי שאם לולא האיסור היה ברשותו שכיר רק ע"י איסור חמץ לא יהיה ברשותו בזה אמרה התורה שאיסור החמץ לא יפקיע קנינו רק נדון כאלו לא היה חמץ כלל ונשאר ברשותו אך אם לולא איסור חמץ נמי לא הוי ברשותו אז לא אוקמוהו ברשותו הלכך ה"נ כזה כיון דכבר מייאש ניהו שהוא אינו מייאש רק מכח איסורו מ"מ סוף סוף השתא כבר מייאש וכיון דכבר מייאש ממילא אם לא היה כאן איסור הנאה היה קונה הגזלן רק מכח דהוי איסור הנאה נא' דלא קנהו ובזה שוב אמרינן דהתורה הקנתה לו בע"כ דהרי עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ולכך כל היכי דלולא איסור החמץ הוי שלו אין איסור החמץ מפקיע הקנין דבזה גלי קרא דעשאו כאלו הוא ברשותו כאלו לא היה חמץ ולזה משני הש"ס דש"ה דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות א"כ ניהו שמה שהוא אינו רוצה לקנות הוי מכח האיסור מ"מ בתר השתא אזלינן והרי עתה אינו רוצה בקניותו ובזה אף לולא איסורו נמי לא קנהו אם אינו רוצה לקנותו וגם בחמץ גופא מהני. גילוי דעתו שאינו רוצה בו ולא עשאו ברשותו בכה"ג לכך בזה נמי לא קנהו וא"ש ונכון ודו"ק היטב: והנה כדין פלוגתת הפוסקים אי איסורי הנאה מקרי לכם או לא. נ"ל ראיה ברורה דאיסורי הנאה מקרי לכם ממה דאיתא בסנהדרין פרק חלק דקי"ב ע"ב ת"ר וכו' ר"ש או' בהמתך ולא בהמת בכור ומעשר במ"ע אילימא בתמימין שלל שמים נינהו אלא בבעלי מומין שללה נינהו. וק"ל מאי פריך בבכור בעל מום שנמצא טרפה הר"ז טעון קבורה ואסור בהנאה וה"ה במעשר בעל מום דהוי כן וא"כ מ"פ נימא בבעלי מומין שהיו טרפה ולכך שלל שמים לא הוי כיון דהם בעלי מומין ושללה נמי לא הוי כיון דאסורין בהנאה וטעון קבורה וא"כ כיון דקיי"ל כל הנשרפין לא יקברו דשריפה חמורה וא"כ הוי ס"ד דטעון שריפה ככל מטלטלין של עיר הנדחת לכך קמ"ל דלא בעי שריפה ואף דהעור הוי לכהנים או לבעלים מ"מ לא נחשב שללה כמו עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דאמרינן שם לעיל דחציה מותר וחציה אסור דאפשר למפלג בלישה כן ה"נ הרי ל"מ כשנשחטה כבר דאפשר למפלגה רק אף בשהיא בחיים הרי שם בבהמה חצי' של עיר אחרת פירש"י שם לכך לא אפשר למפלגה מכח דחציה הוי כשחוט וכו' ובהמה בסי' אחד לא מתכשרה א"כ תינח בבהמה המותרת העומדת לאכילה אבל כאן דבלא"ה אסורה בהנאה ואינה עומדת רק לקבורה ובזה אפשר למפלגה לכך לא הוי הבשר שללה כיון דאסור בהנאה ושלל שמים נמי לא הוי ומאי פריך ובע"כ דאיסורי הנאה נקרא לכם ומקרי שללה ופריך שפיר שללה נינהו וזה ראיה ברורה לפענ"ד ודוק היטב:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:3
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:3](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/649:3)

**(שם סעיף ג')** וכן של עיר הנדחת ושל אשירה של ישראל פסול. נ"ב גרסינן במשנה במס' פרה פי"א מ"ז כל אזוב שיש לו שם לוויי וכו' ושל תרומה טמאה פסול ושל תרומה טהורה לא יטול וכו' הנה הר"ש והרע"ב פירשו דלכך של תרומה טמאה פסולה כיון שהאזוב עצמו טמא והר"ש הוסיף דה"ה נמי של חולין רק אגב סיפא נקט תרומה ותמוה לי טובא מ"ט לא פירשו הטעם כיון דאזוב בעי שיעור וכמ"ש בההיא פרקא לקמן וא"כ לכך פסול של תרומה טמאה מכח דכתותי מכתת שיעורא והוי א"ש דנקט דוקא תרומה דחולין לא בעי שריפה ולכך ל"ש כתותי מכתת שיעורא וכשר וצ"ע מ"ט נדו מטעם זה. ואם נאמר דבפחות מכשיעור לא בעי שריפה מה"ת הוי א"ש כיון דמיירי שם בכפחות מן כשיעור וכמ"ש הרע"ב. אך א"כ לא נוכל לכלכל הסוגיא דסוכה בזה וצ"ע ודוק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:4
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:4](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/649:4)

**(שם סעיף ה' בהג"ה)** אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל ז' ימים וכו'. נ"ב וכן הביא המג"א סי' תרמ"ח עיין סמך לזה בש"ס ופוסקים גבי המקדש ע"מ שאין בה מומין אפי' הלכה אצל חכם וריפא אותה אינה מקודשת דמאוסה היא בעיניו מכח שזוכר מה שהי' תחלה. כן ה"נ בזה. ובזה מסתבר כדעת הט"ז גבי אכילת עכברים ע"ש כאן בסק"ח. וקושיית הט"ז נראה ליישב דבשלמא יבש ומנומר הוי המאוס בגופו וכיון שניכר מגופו לכך אף בהסרתו זוכר מה שהי' מעיקרא אבל אכילת עכבר מגופו אינו ניכר ואולי נעשה מבני אדם כן רק האדם יודע דנעשה מעכברים בזה אינו מאוס רק כשהוא עדיין כן אבל אם הוסר מותר כיון דאינו מאוס מגופו וזה א"ש בעזה"י. וראיתי בפרמ"ג במשבצות סק"ח בשם הא"ר שהקשה משמן שנמצא בו עכבר שמאוס למצוה. ולק"מ מתרי טעמי. חדא שם לא נשתנה גופו אבל כאן נשתנה שנחתך ממנו חתיכה שעכברים אכלו ממנו. ועוד דהתם הכוונה דלפניו יתברך הוי מאוס וקמי שמיא גליא ששתו ממנו עכברים אבל בלולב דהכוונה הדר שיהיה בעיני ב"א הדר ובעיני האדם דהוא כאצבע בבורא לשבחה כל דאינו מגופו המאוס אחרי הסרתו אינו ניכר עוד דלא הוי מאוס ואין מדברים מפסול הדר דפוסל ממש ואסור לברך עליו בזה אמרינן דבזה כשר אבל קפידא שהוא מאוס למצוה זה אינו רק זהירות לכתחלה היכי דאפשר באחר או אפשר שלא להדליקו כלל אבל היכי דצריך לקיים המצוה דהוי חיוב עליו וליכא אחר ודאי אין להקפיד בזה מה דקמי שמיא גליא דמאוס ודוק וא"ש בעזה"י ועיין במג"א ס"ק כ"ז מ"ש בשם מוהרי"א וז"ל והא דחסר כשר היינו שנוטל לאכילה ומברך על השאר דהוי שיורי טהרה כדאשכחן גבי ציצית וכו'. הנה מה שדבריו תמוהין בזה עיין בתשובתי ליו"ד בהלכות ס"ת מ"ש בזה ע"ש ודוק: