## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 651

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:1)

**סעיף א'**מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד וב' ערבות וג' הדסים. נ"ב הנה מקור דין זה הוא מן הש"ס דסוכה בפ"ב דף ל"ד ע"ב ע"ש במשנה פלוגתא דר"י ור"ט ור"ע והנה הוי ק"ל שם בסוגיא מה פריך הש"ס ולדרוש להו כר"ע דמיקל טפי. מה קושיא הרי י"ל הא ודאי אם בעינן בערבי נחל ב' או כר"ע בחד תליא בהך פלוגתא דהדס דמאן דבעי בהדס שלשה בעי בערבי נחל ב' ומאן דבעי בהדס אחד ולא יותר ס"ל דב"ש בערבה סגי בחד וכ"ה באמת דר"י ס"ל דבהדס שלשה בעי בערבה ב' ור"ע ס"ל דדי בהדס חד אף בערבה מיקל בחד וא"כ מ"פ דלמא לכך לא רצה לדרוש כר"ע דיפסיד למוכרי ערבה שהם אין מיקרים השער ואם ידרוש כר"ע בהדס ילמדו ק"ו דמכ"ש בערבה די בחד דהרי לר"י הוי זה בשלשה וזה בשנים א"כ אם יפסוק כר"ע בהדס בחד ילמדו ק"ו לערבה דדי בחד ולדרוש דבערבה בעינן ב' הוי כחוכא ואטלולא לכך לא דריש להו כר"ע דלא רצה שיפסיד למוכרי ערבה כיון שלא היו מיקרים השער. תדע כמו שעתה אף דס"ל כר"ש לא דרוש להו כן אם לא מייקר השער כן ה"נ לא רצה לדרוש כר"ע כדי שלא להפסיד למוכרי ערבה כי זה תלוי בזה ולכך לא רצה לדרוש כר"ע רק כר"ט וצ"ע בזה ודוק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:2
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:2](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:2)

**(שם סעיף ב')** יטול האגודה בידו הימנית ראשיהם למעלה וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה דלמה למד הני ג' מצות בלא זה כל דבר שמברכין עליו יטול בימין וכו'. והנה לשיטת הסוברים לקמן דבאיטר יד נמי יש ליטול בימין כל אדם א"כ י"ל דודאי מצד הברכה שהוא מברך עליו בזה יש לו ליטול בימין דעלמ' וא"כ שפיר נ"מ לנו בטעם הנך ג' מצות לענין דנלך בתר ימין דעלמא. ואף גם להסוברים דגם בזה אזלינן בתר ימין דידיה נראה דא"ש כיון דאתרוג כתיב ברישא כמ"ש פרי עץ הדר והנה אמרינן במסכת ברכות דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וא"כ כיון דמוקדם הוי מעלה א"כ ניהו דבעלמא מה שמברכין עליו נוטלין בימין מוכח דמה שהוי הברכה עליו יש לו מעלה ליטלו בימין מ"מ היינו רק כשליכא מעלה אחרת כנגדו והשמאל והימין שניהם פנויין אז טפי עדיף ליטלו בימין כיון שהוא מברך עליו אבל בזה דהאתרוג מוקדם בפסוק וא"כ ראוי ליטול אותו בימין כדרך סדר הפסוק וניהו דעל הלולב מברך מ"מ מעלת הקדימה עדיף ממעלת הברכה דזה דאורייתא וזה דרבנן לכך צריך ליתן טעם דהני ג' מצות ויש לו ב' מעלות דמברך עליו וגם הוי ג' מצות לכך זה עדיף ממעלת הקדימה בפסוק ולכך יש ליטול הלולב בימין. ולכאורה היה אפשר לו' עוד דזה עצמו כוונת הש"ס דוודאי אם היה נוטל הלולב בשמאל והאתרוג בימין היה ממילא מברך על האתרוג כיון דהוא בימין ובפרט דהוא מוקדם בפסוק רק כיון דאיכא טעמא דהני ג' מצות והאי חדא א"כ צריך ליטול הלולב בימין וכיון שנוטלו בימינו מברך עליו. ומ"ש אח"כ הש"ס הטעם דלכך מברכין על הלולב מכח דגבוה מכולם י"ל דהוי רק עבור שאר הב' מינים שעם הלולב כיון דהם נמי בימין והיה יכול לברך עליהם לכך הוכרח לטעם דגבוה מכולן והנה כן מורה לשון רש"י שכתב שם בד"ה הואיל וגבוה מכולן חשוב הוא ונקרא האגד על שמו עכ"ל. הנה מדכתב לשון האגד משמע דבא ליתן טעם רק למה אין מברך על השני מינים שעל הלולב אבל לא על האתרוג דאל"כ ל"ש הלשון שהאגד נקרא ע"ש דהרי האתרוג אינו אגוד עם הלולב ולמה כתב רש"י שהאגד נקרא ע"ש. ובע"כ דהוי רק טעם על הני שנאגדין עמו. מיהו ז"א דהרי הש"ס פריך שם ולגבוה לאתרוג. מוכח מזה דפריך גם על האתרוג. גם בלא"ה מוכח כן דעל אינך מינים. הרי הלולב מוקדם להם וקיי"ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ובלא"ה ראוי לברך עליו יותר ובע"כ הטעם דגבוה הוי רק נגד האתרוג דהוי מוקדם בפסוק ללולב וא"כ פירוש רש"י שכתב בלשונו שהאגד נקרא על שמו צ"ע. מיהו נראה דקושיית המג"א לק"מ דכוונת הש"ס כך דודאי אם לא היה מעלה בלולב שהני ג' מצות והי' נוטלו בשמאלו והאתרוג בימין היה מברך על האתרוג כיון שהוא בימין רק כיון דבלולב הוי ג' מצות א"כ ראוי ליטלו בימינו שוב מברכין עליו. ומה דפריך הש"ס אח"כ לגבוה להאתרוג ולברך היינו דבאתרוג כיון שהוא מוקדם בפסוק ראוי לברך עליו אף שהוא בשמאלו כיון שהוא מוקדם בפסוק ולכך קאמר כיון שיש עוד טעם שהלולב במינו גבוה מכולן וא"כ הוי ביה תרתי טעמי דהוי בימיו וגם גבוה מכולן לכך מברכין עליו ובזה מיושב מה דק"ל מ"פ הש"ס לגבוה לאתרוג הרי בע"כ מדלא פריך לגבוה להדס ולברך או ערבה בע"כ בזה ל"ש לו' דלגבוה דבעינן שיצא הלולב למעלה מהם כמ"ש בש"ס ורש"י לעיל וא"כ מ"פ ולגבוה לאתרוג נימא נמי הך טעמא כיון דהלולב ג' מצות והאתרוג חדא ראוי יותר לברך על הלולב מעל האתרוג ובהני ג' מינים עצמן הלולב קודם כיון דהוא גבוה מכולם ומ"פ ולגבוה לאתרוג. אך לפמ"ש אתי שפיר דאם הוי רק חד טעמא לשניהם הן לימין הן לברכה הכל מחד טעמא דהוו ג' מצות אכתי הי' ראוי להקדים האתרוג דהא מוקדם בפסוק לכך הוצרך לטעמא הואיל ובמינו גבוה מכולן וא"כ ראוי לברך עליו וכיון דראוי לברך עליו ראוי ליטלו בימין דכל דבר שמברכין עליו נוטלה בימין וגם יש עוד מעלה דהוי ג' מצות לכך נוטלין הלולב בימין ומברכין עליו. ומה דפריך ולגבוה לאתרוג היינו כיון דאפשר למגביהו ולברך עליו א"כ לא נשאר רק טעם דהוי ג' מצות א"כ ראוי להקדים האתרוג מכח דהוי מוקדם בפסוק ומוקדם לברך וראוי ליטלו בימין או אף אם יהי' בשמאל ידחה מעלת המוקדם למעלת מה שהוי הלולב בימין לכך קאמר כיון דבמינו גבוה מכולן לכך מכח כל הני מעלות יחד נדחה מעלת המוקדם בפסוק של האתרוג לכך נוטלין הלולב בימין ומברכין עליו וא"ש ודו"ק. ומה דהקדימה התורה באמת להאתרוג קודם עמ"ש בדרוש לסוכות שנת תקפ"ח באגדתא ע"ש ודו"ק. והנה מ"ש כאן בש"ע יטול האגודה בידו הימנית וכו' האיך הדין אם עבר והיפך אם יצא האריכו בזה האחרונים. וכעת נראה מוכח מן הש"ס דבדיעבד יצא. והוא ממ"ש ר"פ לולב הגזול דל"א ע"ב מ"ט משום דבעי הדר לא כיון דא' רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחלפי ואתי לאפכינהו ואתי לאפסולי ע"ש. והנה מה לשון דקאמר אתי לאפכינהו דמזה משמע שמעצמו בא לאפכינהו והרי באמת הוא חייב להפכו לכן כתב רש"י בלשונו שם וצריך להפכו ולמה קאמר דאתי לאפכינהו. אך בע"כ הכוונה דוודאי בעלמא היכי דליכא חשש שיהיה נפסל וודאי כיון דהלולב עדיין בידו צריך להפכו לכתחלה רק הכא אם האתרוג גדול דיש חשש שאם יהפכנו יהיה נפסל בזה כל שעת הדחק בדיעבד דמי והוי מן הדין שלא יהפכנו רק דהחשש הוי פן יבוא להפכו מעצמו ולכך כתב רש"י שפיר דהיכי דהוי באתרוג ולולב דעלמא שאין חשש פסול ודאי צריך להפכו לכתחלה. ולכך כיון דבעלמא צריך להפכו יש חשש שאף בזה דהאתרוג גדול ויכוא לפוסלו לא היה צריך להפכו מן הדין רק בזה יש לוחש דאתי להפכו כבעלמא ואתי לאפוסלינהו ומזה מוכח דבדיעבד יצא ולכך היכי דהוי שעת הדחק הוי כדיעבד ולכך קאמר דרק אתי לאפכינהו וא"ש ודוק. מיהו יש לדחות מ"ש ואת לאפכינהו היינו דודאי יכול הוא ליתנו לאחר או להניחו ע"ג קרקע וכדומה בענין שאין לחוש שיופסל רק דחיישינן שלא יעשה כן רק יבוא לאפכינהו בידיו ויופסל וא"ש ואין ראיה מזה ודוק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:3
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:3](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:3)

**(שם סעיף ה')** יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק י"ב שכתב דמ"מ אין לעשות כן לכתחלה דהא י"א דמצות אצ"כ וכו'. הנה מזה משמע דס"ל דלולב דמי בזה לכל המצות ולהני פוסקי' דס"ל מצות אצ"כ גם בלולב אצ"כ. ולדעתי לכאורה יש לחלק בין לולב לבעלמא עפי"מ דגרסינן בפ"ה דיומא דמ"ז ע"ב בעי ר"פ בין הבינים של מלא חפניו וכו' או דלמא ולקח והביא אמר רחמנא והא ליכא ופירש רש"י שמא לא נכנס לבין הבינים והוא לא נתכוין עכ"ל. א"כ משמע דמלשון ולקח מורה דבעינן כוונה א"כ בלולב נמי כתיב ולקחתם והוי כמו התם ולקח ובלא נתכוין לא מהני וא"כ ניהו דהש"ס נשאר שם בבעיא מ"מ הדר הו"ל ס"ס אולי בכל המצות צריכות כוונה ואת"ל בכולם א"צ כוונה אולי בלולב בעינן כוונה כיון דכתיב ולקחתם ובס"ס מחוייב לברך שנית כיון דס"ס הוי כודאי. שבתי וראיתי שז"א דא"כ בשחיטה דכתיב וזבחת נימא הכי דבעי כוונה ואנן קיי"ל דשחיטה לא בעי כוונה. ובע"כ כוונת הש"ס ביומא כך הוא דגם בשחיטה קיי"ל ניהו דלא בעינן כוונה לשם שחיטה אבל כוונה לשם מעשה בעי אבל אם לא נתכוין לשום מעשה לא מהני מכח דלשון וזבחת מודה דעכ"פ לכווין לשם מעשה בעינן והיינו נמי בהך דיומא דלא קאמר שם ביומא דבעינן כוונה לשמה דזה אין ראיה מתיבת ולקח רק דהתם בבין הבינים אין כוונתו אפי' ללקיחה וכמ"ש רש"י דמאליו נכנסו ולכך קאמר שפיר או דלמא ולקח והביא אמר רחמנא ובעינן כוונה לשם לקיחה עכ"פ וא"כ בלולב נמי כוונה לשם לקיחה בעינן אבל כוונה לשם מצוה תליא בדין אם מצות צ"כ. ויצא לנו מזה שאם נטל לולב לגמרי בלי כוונה כגון שנתכוין ליטול דבר אחר ונטל הלולב או בענין אחר דלא נתכוין אף ללקיחה כלל בלולב ואתרוג בזה תליא בהך איבעיא ביומא ולדידן הוי ס"ס וחייב לברך. והנה מן הש"ס אין ראיה לדברי המג"א דלולב דומה לשאר מצות ולא בעי כוונה ממה דפריך מדאגביה נפיק ביה די"ל דהקושיא הוי רק דא"כ נפשוט בעיא דר"פ הנ"ל ביומא דבעינן ולקח והביא וכעין זה מצינו בכמה דוכתי ולכך דוחה הש"ס דאין ראיה מזה די"ל דמיירי בשהפכו אבל לפי האמת דינו דלולב כמו התם והוי ספק כמו התם ולדידן הוי ס"ס. מיהו כבר כתבנו דמיומא אין ראיה דהתם הכוונה רק דכוונה לשם לקיחה בעינן ולא לשם מצוה. והנה לכאורה הוי קשה לי לפי"ז למה ביומא נשאר בתיקו אם בעינן כוונה לשם לקיחה ובשחיטה מוכח בש"ס בפשיטות דאם לא נתכוין לשם עשייה פסולה ומ"ט התם לא מספקא ליה בנפל ממילא דפסולה וביומא מספקא ליה. ולכך היה נראה דגם ביומא פשיטא ליה דולקח והביא משמע דבעינן כוונה ללקיחה והבאה רק בבין הבינים מספקא ליה מטעם אחר כיון דזה דבר השכיח ורגיל שיכנוס בבין הבינים א"כ אף שלא נתכוין לכך הוי כאלו הוא מתכוין כיון דבודאי יהיה כך ויודע הוא בשעת מעשה שלא ימלט מזה ודומה למה דקיי"ל בפסיק רישא ולא ימות דחייב אף דדבר שאינו מתכוין פטור בע"כ בפ"ר הוי אינו מתכוין כמתכוין. וא"כ ה"נ בבין הבינים מיבעיא ליה להש"ס אם זה נחשב כוונה אם כוונה של גוף הלקיחה עולה גם כן לבין הביניים או דלמא כוונת הלקיחה אינו עולה לבין הביניים וכיון דכתיב ולקח והביא פסול כיון דלא נתכוין וא"כ לפי"ז בלולב דכתיב נמי ולקחת' בעינן נמי כוונה לשם לקיחה וא"כ אם נטלו בלא כוונה כלל שלא נתכוין לשם לקיחה בודאי לא יצא וצריך לברך בוודאי היכי דלא נתכוין לשם לקיחה כלל ודוקא כוונה לשם מצוה לא בעינן אך כוונה לשם לקיח' בעינן. אך בהיות כן ק"ל על הש"ס בפ"ג דר"ה דקא' התם אבוה דשמואל כפאו פרסיים ואכל מצה יצא ודייק שם מזה ש"מ מצות אצ"כ וקשה מה בכך ניהו דא"צ כוונה לשם מצוה עכ"פ כוונה לשם אכיל' ניבעי כיון דכתיב תאכלו מצות ובעי כוונה לשם אכילה ומ"ש משחיטה דכתיב וזבחת ובעינן כוונה לשם עשייה בעלמא וכן ביומא הנ"ל דכתיב ולקח והביא ובעינן כוונה ללקיחה והבאה א"כ ה"נ דכתיב תאכלו ואם כן ניבעי כוונה לאכילה עכ"פ ואם כפאו לאכול הרי בכפייה לא הוי כוונתו כוונה כדמוכח בש"ס שם א"כ גם כוונה לשם אכילה לא היה שם ומ"ט יצא אף למ"ד דלא בעי כוונה. ולכאורה צ"ע. והנה מזה היה נראה ראיה למ"ש בספרי ספר החיים סי' תקפ"ט שבמצה אף דהוי באונס נחשב המעשה למעשה כיון דמכח אנסו והנאתו גמר ונתרצ' א"כ א"ש דלגוף המעש' נתרצה מכח הנאתו ואונסו רק למצו' לא נתרצה עכ"פ מ"מ בזה מהני מה דמצות א"צ כוונ' וא"ש ודוק. ועמ"ש בזה בחידושי לאו"ח המתחיל יום ד' פ' עקב שנת תקפ"ו דף מ"א ע"א בסי' תרל"ט ע"ש ודו"ק. והנה מה שיש תימה על הרמב"ם שלא העתיק אוקימתא דגמרא בשהפכי ע"ש בסימן תרל"ט מה שישבתי זה בעזה"י ודו"ק: והנה בהא דמבואר בש"ע שיברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג. עיין בלשון התוס' והובא בט"ז ג"כ ויש לעיין דדבריהם סותרין זא"ז דמ"ש דאין מסתבר לברך כיון דעדיין מונח הלולב בכלי מוכח הא אינו בכלי אף דאינו בידו מ"מ שייך לברך עליו וא"כ למה כתבו אח"כ וכ"ה בש"ע שיטול הלולב תחלה בידו ל"ל זה יהיה מונח לפניו בלי כלי נמי דיו ואם לא מהני מה שמונח לפניו גם זה הוי מעל דמעל ולכך בעינן שיטלנו בידו למה כתבו תחלה והלולב מונח בכלי הו"ל לכתוב סתם והלולב אינו בידו או והלולב מונח ול"ל בכלי דנקטו ולכך דבריהם צ"ע ודו"ק: והנה בהיותי בזה אזכיר מה שהוגד לי בנדון מ"ש המג"א לעיל בשם המט"מ דראוי ליטול האתרוג תחלה ואח"כ הלולב והוגד לי דבדגול מרבבה והובא בשער אפרים על או"ח חולקין ע"ז ותמהו על המג"א מדברי התוס' וש"ע כאן ומדברי המג"א בעצמו שכתבו דיטול הלולב תחלה. והנה כששמעתי כן תמהתי כי בודאי דברי המג"א ומט"מ נכונים דודאי לפני מנהג הש"ס והקדמונים דלא נהגו להפך האתרוג רק ליטלו כסדר ודאי ראוי לעשות כמ"ש התוס' והש"ע דבלא"ה ממ"נ אם יטול גם הלולב א"כ כבר יצא ולא הוי עובר לעשייתו ואם לא יטול הלולב הוי הקדמה טובא והוי מעל דמעל כיון דעדיין אינו בידו לכך צריך עצה ליטול הלולב תחלה בלי אתרוג אבל המט"מ והמג"א מיירי לפי מה שנוהגין עתה ליטול האתרוג להיפוך עוקצו למעלה א"כ אף דגם הלולב בידו עדיין לא יצא כיון דהאתרוג מהופך לכך ראוי ליטול האתרוג תחלה סימן לתפילין של יד ושל ראש ואח"כ הלולב ומ"מ הוי גם כדברי התו' וש"ע כיון דהלולב מחזיקו כסדר והאתרוג מהופך ואחר הברכה מהפך האתרוג כדינו היינו ממש כמו שלקח הלולב תחלה ואח"כ האתרוג דהרי להחזיקו כדינו אינו מחזיקו רק אחר הברכה והלולב מחזיקו כדינו מקודם והיינו ממש כדברי התוס' וש"ע ואין דברי המג"א סותרין זא"ז לכך ודאי מנהג ישראל תורה היא וירא שמים יוצא ידי שניהם כדברי התוס' והש"ע וכדברי המט"מ והמג"א והנח לישראל מנהגן וא"ש בעזה"י ודו"ק: והנה בטעם מה שמברכין דוקא על הלולב יותר מכל המינין עמ"ש בטעמו בדרוש לסוכות שנה זאת שנת תרי"ג ע"ש בחיבורי על התורה. וכעת נראה עוד נענוע הלולב היא מעין קבלת מלכות שמים בק"ש דבק"ש הוי להמליך אותו יתברך למעלה ולמטה ולד' רוחות שבעולם וכן הוי נענוע הלולב לד' רוחות ולמעלה ולמטה לקבל מלכותו כמו בק"ש רק החילוק הוי בק"ש ממליכין אותו מלמעל' תחלה ואח"כ למטה ולכך הוי החי"ת באחד קודם הדלי"ת כמ"ש הפוסקים דהחי"ת מורה שהוא יחיד על שבעה רקיעים וז' ארצות וד' על ד' ארצות אבל בלולב הוי להיפוך שתחלה מנענעין לד' רוחות ואח"כ למעלה ולמטה והיינו להתחיל אתערותא דלתתא תחלה ואח"כ לעילא דזה עיקר הדבר והנה ידוע דהלולב מרמז מה שנצחו ישראל בדין בר"ה ובמה נצחו היינו כמשחז"ל במס' ר"ה המליכנו עליכם כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה א"כ ע"י מה שממליכין אותו יתברך למטה ואומרים מלך על כל הארץ ועושין אותו מלך למטה תחלה לכך זכו בדין וכיון דהלולב מרמז דנצחו בדין מנענעין בו תחלה לד' רוחות ואח"כ למעלה ולמטה לרמז דבזה בקבלת מלכות שמים זה זכינו בדין וכיון דעיקר הנענועים הוי בלולב ובו ניכר שזכינו בדין ובמה זכינו לכך מברכין עליו. ובזה נסתייע המנהג שלנו לנענע לד' רוחות תחלה ואח"כ למעלה ולמטה שלא כמנהג החסידים וז"ב לפענ"ד בעזה"י ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:4
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:4](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:4)

**(שם סעיף ז')** אם עשה בית יד ונתן בו הלולב שפיר דמי וכו'. נ"ב עיין במג"א שכתב דהיינו אם כל הלולב חוץ מידו וכו' הא אם הוי הלולב בידו הוי פסול מכח חציצה. מיהו אם קבע אותו במסמרים לא הוה חציצה ועיין בתוס' יומא דף מ"ד ע"ב ד"ה בכל יום שכתבו בשם הירושלמי דאם קבע בו מסמרים לא הוה חציצה ע"ש. וא"כ ה"נ בלולב הוי כן. ולפ"ז א"צ לדחוק כמ"ש המג"א דמיירי שכל הלולב היה חוץ לידו רק מיירי שהיה הלולב בידו רק שהיה הבית יד קבוע במסמרים ולא חוי חציצה רק מ"מ בעינן דרך כבוד וא"ש ודו"ק. והנה במה דמבואר בש"ע ואם כרך עליו סודר ונטלו או שכרך על ידו ונטלו י"א דלא יצא וכו' עיין במג"א מ"ש דיצא דבטל לגבי יד ועמ"ש להקשות ע"ז בחיבורי לאו"ח משנת תרי"ב דט"ו בהלכות נשיאת כפים סי' קכ"ח ע"ש ודו"ק:
**(שם באותו סעיף בהג"ה)** אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן וכו'. נ"ב עיין מג"א מ"ש ליישב קושית הב"ח דשאני בכרוך ע"ג היד דבטל לגבי היד. והנה נראה ראי' לדבריו ממ"ש הרמב"ם פ"י ה"ט מהלכות כלי המקדש כהן שלקח באצבעו מותר לכרוך עליו גמי בשבת או בגד שאין בו שלש על שלש ואם נתכוין להוציא דם אסור והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשר לכלי בשעת עבודה. והראב"ד השיג עליו וכתב א"א דבריו סותרין זא"ז הוא אמר שלא במקום בגדים פחות משלש אינו חוצץ בין היד לכלי וכו'. והכ"מ כתב דהרמב"ם מפרש כפרש"י דחוצצות ואינן חוצצות מיירי שלא בשעת עבודה רק משום יתור בגדים וכו'. והנה הכפ"ת הביא זה בסוגיא זו ודחה פירושו. ואני אוכיח יותר בעזה"י מלשון הרמב"ם גופא דלא ס"ל כפרש"י והוא דקשה אחר מ"ש כורך עליו גמי בשבת הו"ל לומר אפילו בשבת. ובפרט דהרי כאן אין שייכות לדין שבת ובע"כ מה דנקטו כאן היינו מה ששייך לדין עבודה רק אגב נקט לרבותא דאפילו בשבת מותר וא"כ הול"ל אפילו בשבת. ועוד באמת כאן הוי דין זה למותר דכבר ביאר לעיל דפחות מג' אינה חוצצת וא"כ הוי דין זה למותר ותרתי למ"ל. ואי משום שבת הו"ל לכתוב בהלכות שבת לא כאן. ואם כוונתו לומר דאפי' לכתחלה מותר אי כוונתו לאשמועינן דעכ"פ לא יחוץ בין בשרו לכלי הו"ל לכתוב זה לעיל בקיצור ולעשות ממנו דין א' דבאין בו ג' אפי' לכתחלה מותר ובלבד שלא יחוץ בין בשרו לכלי. וע"ק דבדין הקודם שינה הרמב"ם לשונו ג"פ תחלה כתב כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים וכו' אם היה ג"א על ג"א ה"ז חוצץ ופוסל הרי דנקט תרוייהו חוצץ ופוסל ואח"כ כתב פחות מכאן אינו חוצץ נקט רק לשון חוצץ ואח"כ כתב ואם היה צלצול קטן הואיל שהוא חשוב בפ"ע ה"ז פוסל אע"פ שאין בו ג"א על ג"א הרי כאן נקט רק פוסל ולא נקט חוצץ. ובע"כ דאינו מפרש כפרש"י רק כהראב"ד דחוצצת ואינה חוצצת הכוונה חציצה ממש בין יד לכלי ולכך נקט בכל חד רבותא דבהיה בו ג"א על ג"א חוצץ בין יד לכלי ולא די שחוצץ רק פוסל משום יתור בגדים ג"כ. אבל באין בו ג"א וכו' קמ"ל דאפי' חציצה לא הוי בין יד לכלי ונלמוד מכ"ש שאינו פוסל משום יתור בגדים דאל"כ ת"ל משום יתור בגדים לכך קמ"ל זה דאינו חוצץ. אבל באם היה צלצול קטן שהוא דבר חשוב אז קמ"ל רבותא דאפי' פוסל מכח יתור בגדים ומכ"ש משום חציצה. ובפרט דממילא כיון דפסול משום יתור בגדים א"צ לחציצה. וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם מפורש כהראב"ד אך א"כ קשה קושית הראב"ד למה בסיפא כ' בהיפוך אך מזה ראיה לדברי המג"א דהיכ' דאין כל היד מכוסה בטל לגבי היד. ולפ"ז זה דוקא במה שאין בו צורך להיד אז נחשב כמי שאינו ובטלו כאילו לא היה ע"ג היד. אבל אם היד צריך לו לרפואה וא"א לו בלי זה ובלא זה לא היה יכול לעבוד א"כ א"א לומר דהוי כמי שאינו רק חשוב הוא לכך ל"ב הוא לגבי היד. לכך ניהו דחשיבות זה אינו עושהו מלבוש להיות בו יתור בגדים כיון דבפ"ע אינו חשוב רק מכח היד מ"מ גם במי שאינו א"א לומר דבטל ליה. וכיון דהיד צריך לו ואינו דומה לרצועות דשם מצות תפילין מקומם בלי הכריכות על היד רק גם יכול ליטול הלולב בלי הרצועות על היד לכך הוי כמי שאינו. אבל באם לקח באצבע צריך הוא להגמי ובלעדו לא היה אפשר לעבוד לכך לא בטל ליה ולכך הוי חציצה. ולכך כתבו הרמב"ם כאן. ולכך כתב כורך עליו גמי בשבת ולא כתב אפי' בשבת דאדרבה מה דנקט בשבת אינו לרבותא שמותר לכרוך עליו גמי דזה אין לו ענין לכאן רק נקט שבת להיפוך לרבותא דאפי' בשבת בעינן שלא יחוץ בינו לכלי דהוי ס"ד דבשבת הוי ממ"נ כיון דבשבת אסור לכוון לרפואה רק לשמור א"כ הוי ס"ד דאז בטל לגבי היד ולא נחשב צורך בו ויהיה נחשב תרתי דסתרי אהדדי דאם הוי צורך היד יהיה אסור בשבת ואם אינו צורך היד יהיה מותר אפי' בחוצץ לכך קמ"ל דאף דמותר בשבת מ"מ חוצץ. ולכך אם הוי נקט אפי' בשבת הוי משמע דלרבותא דהיתירא נקט שבת לכך קמ"ל דלא כן רק שבת נקט משום סיפא לרבותא דאיסורא דגם אז חוצץ בין היד לכלי ולכך שפיר נקט הרמב"ם דין זה בפ"ע. ולפענ"ד זה האמת בדברי הרמב"ם בעזה"י. ויש ראיה להאגודה והמג"א דלא כהכפ"ת דכתב מכאן ראיה להיפוך ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:5
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:5](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:5)

**(שם סעיף י)** יקיף דרך ימין בנענעו מזרח דרום מערב צפון. נ"ב הנה יש לי בכאן תמיה רבה דהנה מכל הפוסקים משמע לומר כל פינות שאתה פונה לא יהיה אלא דרך ימין אף במה שאינו ברגל רק ביד נמי שייך זה וגם בהלכות חנוכה משמע כן. ולכאורה נעלם מכולם במחכת"ה סוגיא ערוכה במס' יומא דף נ"ט ע"א דקאמר שם דאבעיא אי ס"ל הקפה ברגל דכ"ע ל"פ דילפינן פנים מחוץ והכא בהא קמפלגי מ"ס הקפה ביד ומ"ס הקפה ברגל וכו' ע"ש. והנה מזה מבואר להדיא דבמה דהוי ברגל לא ביד דל"ש הך דינא להקיף דרך ימין וכבר ידוע דהרמב"ם פוסק תמיד כאבע"א וא"כ מוכח דסברא זו הוי לכ"ע דבמה דהוי ביד לא בעינן דרך ימין והרי הש"ס מסיק שם דמחוורתא כדמשנינן מעיקרא מ"ס הקפה ביד ומ"ס הקפה ברגל ומה דקאמר אח"כ דאבע"א בהא קמפלגי היינו רק לו' באיזה סברא פליגי אם מקיפין ביד או ברגל אבל זה נשאר שם במסקנא דפליגי אם הוי ביד או ברגל כן מוכח להמעיין בסוגייא שם וא"כ מוכח למסקנא דביד לא בעינן דרך ימין ואיך ס"ל כולם גבי לולב וחנוכה דלא נעשה ברגל רק ביד דבעינן בהו דרך ימין וצ"ע טובא כעת. והנה לכאורה עלה בלבי ליישב קושיא זו על הפוסקים דלא יהיו תמוהין כ"כ ולו' שח"ו נעלם מהם סוגיא ערוכה י"ל כך דהמעיין בש"ס שם רוצה לו' תחלה דטעם המ"ד דנותן מזרחית צפונית הוי כיון דבה הוא קרן הי' לו לעשות ברישא מכח דאין מעבירין על המצות רק כיון דכתיב ויצא אל המזבח וגו' לכך כי הדר הדר לההיא קרן ברישא א"כ מוכח מן הש"ס דמה דנתחייב כבר והי' ראוי לעשות בו בה עדיף ממעלת פונה לימין ונ"מ ללולב אם שכח להוליכו למזרח או לדרום והוליכו למערב ונזכר תיכף אז יחזור למזרח או לדרום אף שהולך ממערב לדרום ומזרח ואינו דרך ימין כל שהיה ראוי להתחיל בו אלא שלא היה אפשר מכח איזה ענין אם אח"כ אפשר יחזור אליו. וכן בנר חנוכה אם שכח להדליק נר היותר ימיני או שלא היה אפשר אז להדליקו יחזור אליו ולא יחוש על מה שלא הוי דרך ימין וא"כ ניהו דהש"ס חוזר בו ורוצה לו' סברא אחרת במה פליגי אם הקפה ביד או ברגל הוי נמי הכוונה כך דוודאי היכא דליכא שום מעלה אחרת כנגדו ודאי אף ביד יש להטות לימין דמה בכך דהוי ביד הרי בין אם יפנה לימין או לשמאל הכל יעשה ביד וכיון דלימין יש מעלה לפנות לו אף ביד ראוי להיות כך והיכי דליכא מעלה כנגדו אף ביד ימין עדיף רק היכא דיש מעלה כנגדו כגון הכא שהיה ראוי ליתן בקרן מערבית צפונית תחלה רק שלא היה אפשר בזה אם הוה הקפה ברגל כיון דעיקר ממש הימין בהליכה זה עדיף ממעלת מה שהיה ראוי ליתן זה תחלה רק יפנה לימין. אך אם הוי ביד כיון דאינו עוקר ממש הפניה לימין כיון דעומד במקום אחד אז בזה עדיף מה שהיה ראוי ליתן לזה ברישא ולכך יפנה לו וז"ש הש"ס אבע"א מ"ס הקפה ביד כלומר דלפי לישנא קמא דהוו רק טעמא מכח דזה עדיף מה שהי' ראוי ליתן לזה תחלה אף אם הקפה ברגל ונ"מ למזבח אם נזדמן ששכח ולא נתן על קרן שהיה ראוי ליתן תחלה אז יפנה אליו תחלה ולא ישגיח על הפניה לימין רק יחזור לאחוריו ואח"כ קאמר דאבע"א לעולם פניה בימין עדיף ממעלת מה שהיה ראוי ליתן לכתחלה. ולכך אם הוי הקפה ברגל הוי ימין עדיף. ולכך במזבח החיצון אם שכח ולא נתן על הקרן שהיה לו ליתן תחלה לא יחזור לאחוריו רק יפנה לימין. אך כאן פליגי אם הוי הקפה ביד אז כיון דעומד במקום אחד לא אלים ימין דידיה כל כך ובזה מהדרינן לסברא שיחזור לזה שהיה ראוי ליתן אליו אבל בעלמא היכא דליכא מעלה כנגדו אף ביד ימין עדיף כן נראה לפרש סוגיא זו. והעולה ממה שכתבתי לדינא שאם ליכא מעלה אחרת כנגדו אז תמיד ימין עדיף בין ברגל בין ביד. אבל היכא שיש מעלה אחרת כגון שהיה ראוי לעשות בזה ברישא ושכח או נאנס ועשה בשני בזה אם הוי עשייה רק ביד יחזור לאחוריו למה שהיה ראוי להקדימו אף שהוא דרך שמאל אבל אם הוי הסיבוב בהלוך ברגל יפנה לימין כדרכו ולא יחזור לאחוריו כנלפע"ד כעת ואין פנאי יותר אולי יזכני ד' בזמן אחר לפרש יותר בזה ודוק היטב:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:6
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:6](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:6)

**(שם סעיף י"ב)** ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם א' א' יצא. נ"ב נסתפקתי באם נטל אחד אחד ולא היה יודע שיש לפניו עוד יותר ובאמת נודע לו אח"כ שהי' לפניו בשעת נטילתו גם שאר המינים אי נימא דיצא כיון דלפי האמת היו כולן לפניו. או אפשר כיון דמצות צריכות כוונה וא"כ כיון דלא התכוון בשעת מעשה שיש כולן לפניו לא יצא או אפשר דמצות צריכות כוונה לא שייך רק לענין דבעינן שיתכוין לשם מצוה דאם לא כוון כלל לשם מצוה לא מהני. אבל אם כוון לשם מצוה אף דלא ידע שיש כולן לפניו אם אגלאי מלתא למפרע שהיו כולם לפניו מהני בזה אף שלא מדעתו וצ"ע כעת בזה. ודו"ק:


###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:7
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 651:7](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/651:7)

**(שם סעיף ט"ו)** ואם נשרו מהעלים בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש וכו'. נ"ב עיין בתויו"ט במנחות פ"ט מ"ט הביא בשם התוספות מנחות דס"א והרע"ב שם שהקשו למה אין שותפין סומכין ביחד מכח חציצה ולמה הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ע"ש. ולפענ"ד א"ש דניהו דגבי שותפין נחשב חציצה ולא אמרינן מין במינו אינו חוצץ היינו דעכ"פ אפשר לזה בלא זה דהרי אפשר להביא הקרבן בלי שותפות לכך נחשבו גופין מחולקין והוי חציצה אבל בכהן ובעלים דהדין כן תמיד והם צריכים זה לזה והרי אפילו מין בא"מ כתבו התוספות בביצה גבי מים ומלח בעיסה כיון דהוי לתקן הוי כמין במינו וא"כ מכ"ש אם הם מין במינו בעצם וגם צריכין זה לזה וא"א לזה בלא זה ודאי הוי מין במינו ממש ואינו חוצץ ודוק וע' בתיו"ט במסכת כלים פ"ח מ"א מ"ש בשם התוספות בזבחים מוכח שם לכאורה להיפוך דמין במינו חוצץ טפי ונחשב תוך תוכו וכלי שטף דהוי אינו מינו זה הוי ס"ד דאינו חוצץ והוי רק תוכו וצ"ע דהוו סברות הפכות ודוק. והנה גרסינן בפרק לולב וערבה ולקחתם לכם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. והנה הרמב"ם השמיט דין זה ועיין בחיבורי טוב טעם ודעת בהשמטות בהלכות טריפות דקל"א מ"ש בתשובה לק"ק פרעמישלאן ישבתי דברי הרמב"ם ע"ג ע"ש ודוק: והנה בסוגיא דסוכה דמ"ב בהמוציא לולב ביו"ט עיין בחיבורי על או"ח בסי' תרמ"ח דרך אגב מ"ש בזה פלפול דרך אגב וגם במ"ש המג"א דאם לא בירך מברך אח"כ כתבתי שם ודוק: הנה בדין אם מותר לקנות אתרוג ביו"ט כתבתי בזה בחיבורי מכבר. וכעת נראה דבזה יש לבאר הפייט ביום ב' של סוכות מ"ש קיחתם בדמים ראוים לשם איום ראויים להנטל בזה ראשון יום. והבוונה דאמר דבשלמא אם היה מותר בשאול אז הוי אסור לקנותם ביו"ט אבל כיון דשאול פסול ומצוה דוקא בשלו לקנות בדמים וממילא כל מה שמוציא עליהם יותר ממון הוי יותר כבוד הבורא א"כ ממילא הוי הקנין מצוה לכך ראוי להנטל אפי' ביו"ט עצמו וז"ש "קיחתם" "בדמים" "ראוים" "לשם" "איום" לכך ראוים להנטל היינו ללוקחם מיד המוכר אפילו בזה ראשון יום היינו ביו"ט עצמו וא"ש ודוק ועיין בחיבורי ספר החיים מ"ש בישוב שיטת הרמב"ם שלא העתיק אוקימתא דש"ס דסוכה בדמ"ב שם דמשני בשהפכו ועיין בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ו בהלכות ק"ש מ"ש בזה ודוק: