## Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 71

###### Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 71:1
[Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim 71:1](https://torahapp.org/share/book/Chokhmat%20Shlomo%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/71:1)

**סעיף א'**מי שמת לו מת וכו'. נ"ב הנה בדין אם היה אונן עד אחר חצות הנה מוכח מדברי כל הפוסקים כיון דאחר חצות אינו זמן תפלה ואין בו שייכות תפלה רק בתורת תשלומין ממילא כיון דזה בשעת חובתו היה פטור לא שייך בזה תשלומין. והנה כעת נדפס מחדש ספר אחד וקרא משכנות יעקב וראיתי בו בחלק או"ח שעלה בלבו לחלוק בזה ממה דחייבה התורה להביא פסח שני ולמ"ד שני תשלומין דראשון הוא איך אמרה התורה דאלו שהיו טמאים לנפש אדם לעשות השני והרי היו עוסקין במצוה ופטורין מן המצוה ואעפ"כ חייבין כשני ומזה הוכיח דה"ה אונן אף אחר חצות חייב בתשלומין ע"ש. ותמהני איך עלה בלבו לחלוק על הרא"ש אפילו הי' לו ראיות כראוי מוצקים ובפרט לחייב בתפלה דהוה חשש ברכה לבטלה ובפרט דהראיה אינה ראיה. חדא דמה ראיה היא זו הרי יש דיעות דחד ס"ל דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו ומפורש שם בברייתא דלהני מ"ד כבר היו יכולין לטהר אלא שלא נטהרו וא"כ ניהו שטעו ולא נטהרו ואומר מותר שוגג הוא עכ"פ פטור לא הוי כיון דיכולין הם ליטהר ומוכח להדיא שם בש"ס פ"כ דסוכה דלהך מ"ד אין ראיה כלל דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק לר"י ס"ל התם דט"מ מצוה היו וא"כ י"ל דר"י ס"ל ט"מ היו הוא ס"ל כמ"ד דשני רגל בפני עצמו הוא ומ"ד דהוי תשלומי דראשון ס"ל כמ"ד דהוו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו. ועוד בר מן דין לו יהא אף לר"י דס"ל ט"מ היו אין לו דמיון לדברי הרא"ש כלל דהרא"ש מיירי באם עוסק בשעת חיוב האחרת עוסק במצוה זו וגוף המצוה פוטרו מן האחרת בזה נקרא פטור ממש ואין בו שייכות תשלומין אבל התם אינו בשעת חיובא דפסח נפטר מכח דעוסק במת אחר בשביל זה אינו נפטר דבידו לעשות שליח להקריב עבורו גם הרי אז לא עסקו במת כלל ולא נפטר רק מכח דנטמא במת וטמא אינו רשאי לאכול בפסח א"כ הטומאה הוא דדחי ליה בפסח ומה בכך דהטומאה באה לו תחלה ע"י עסקו במצוה סוף סוף עתה אין המצוה פטרו רק הטומאה ולגבי הטומאה הוי כאונס ומה דלמדו חז"ל מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה היינו על אז בשעה שעסקו במת איך נטמאו בו הרי ידעו דלא יכלו לעשות הפסח ובע"כ דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל מכל מקום כיון דאז לא מטא זמן חיובא דפסח כדקאמר שם בש"ס להדיא ובזמן חיובא דפסח לא הוי עוסק במצוה ואינו פטור רק מכח הטומאה ולגבי הטומאה הוה כאונס ולכך חייב בפסח שני וראיה מגוף הכתוב שאמר ולא יכלו לעשות הפסח ואם הוו פטורין לגמרי לא שייך לומר ולא יכלו רק הו"ל למימר ולא עשו הפסח ומדקאמר ולא יכלו משמע דאנוסים היו דלא יכלו ואפשר לדייק בזה מ"ש ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כלומר דמעיקרא ודאי היו יכולין לעשות דהוי בידם שלא לטמאות רק שהיו פטורים דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק ביום ההוא דכבר לא היו עוסקים במצוה עתה ביום ההוא נחשבו אנוסים. ומכל מקום דיוק הש"ס שפיר דהא למהר היו יכולין לעשות דאל"כ הוי די לומר ולא יכלו לעשות הפסח היום או עתה ומדקאמר באריכות ביום ההוא תרתי שמעית מינה. ועכ"פ דברי הרא"ש שרירין וקיימין דהיכי דהוי עוסק במצוה כגון באונן דעתה צריך לעסוק בקבורת המת וגוף המצוה פוטרו או בעוסק בצרכי ציבור זה נקרא פטור ממש ולא שייך בזה תשלומין וז"ב ונכון ודו"ק: והנה בהיותי מעיין בהספר הנ"ל ראיתי [בסי' פ"ח] בהג"ה שרצה להביא ראיה דתפלה ד"ת ממה דקיי"ל דבה"כ פטור ממזוזה וגם מזה דאינו מטמא בנגעים. ורבריו תמוהים מאד חדא דעיקר פלפולם הוי אם הוי מן התורה חיוב התפלה או לא אבל דרך רשות ודאי מצינו תפלה בתורה בהאבות ובמשה רבינו ובכתוב והתפללו אליו דרך ארצם והרבה מזה ותפלת דוד. ועוד הרי אדרבא אם גם תפלה אינה מן התורה א"כ מכ"ש דלא הוה דירה כלל ואין בו שייכות בית להצריך מזוזה או לטמא בנגעים כיון דאינו בית כלל רק דהוי ס"ד כיון דלדידן הוי חיוב תפלה א"כ יהיה נחשב בית ויצטרך מזוזה ויטמא בנגעים לכך קמ"ל דאעפי"כ פטור דתפלה אינו עושה בית דירה וז"פ ונכון ודו"ק: הנה ראיתי בסידור של הגאון מליסא זצ"ל בדין אונן שכתב דאם מת ח"ו מת אחר שכבר אור היום וחל עליו חיוב תפלה מחויב אח"כ להשלים במנחה וראייתו מחיגר דפטור וא"צ תשלומין וא"כ בחיגר מבואר בכ"מ פ"ב דחגיגה דאם חל עליו החיוב חייב אח"כ בתשלומין. ולפענ"ד במחילת כבוד גאונו זצ"ל אין ראיה דבשלמא בחיגר דהוי השינוי מכח גופו דנעשה חיגר וזה נחשב רק אונס ולא פטור רק דהוי אונס דאינו יכול לילך לכך הוי בכלל חיוב עדיין וכשיכול אח"כ לילך חייב להשלים. אך באונן שיכול לקרוא ואין שינוי בגופו רק דפטור מטעם אחר בזה כיון דנפטר נפטר ואין בו עוד תשלומין. וכעין חילוק זה מבואר בט"ז [סימן ק"ח] לענין עוסק בצרכי צבור ואף דהמג"א [בסימן צ"ג] חולק על הט"ז היינו דכל דעוסק בצרכי ציבור כיון דג"כ אין שינוי בגופו לכך נקרא נמי פטור אבל גוף החילוק הוא נכון. ומה דהרא"ש הביא ראיה מחיגר היינו להיפוך לפטרו הוי ק"ו מה חיגר דהוי רק אונס פטור מתשלומין מכ"ש אונן אבל לחייבו אין ראיה מחיגר דחיגר הוי אונס. ועוד בשלמא התם כל החג כחד יומא דמיא והוי כיומא אריכתא ונחשב כחד זמן אבל בתפלה כיון דהיום גופא נחלק לכמה חלקים ערב ובוקר וצהרים וכל הד הוי זמני בפ"ע והרי קיי"ל דאין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה אבל אח"כ לא שייך תשלומין מוכח דכל דאפסקיה זמן אחר באמצע לא שייך עוד תשלומין והרי בחגיגה אם לא השלים ביום ראשון ושני יכול להשלים כל שבעה ולא נחשב אפסקיה א"כ ה"נ בו ביום כיון דאפסקיה זמן שהיה פטור ממש לא שייך אח"כ תשלומין לכך נראה דפטור לגמרי כנלפענ"ד נכון ואתי שפיר ודו"ק: הנה אם היה הקבורה ביום שני וכו' אם פטור מתפילין הנה דעת מהריט"ץ הובא בבאה"ט שחייב בתפילין והא"ר חולק עליו. והנה כעת נראה לי ראיה ברורה כדעת הא"ר מן הירושלמי (פרק ג') דברכות דפריך שם למ"ד דביום שני פטור אי ביום שני פטור מוטל לפניו למ"ל ומה פריך אי נימא כדעת מהריט"ץ דביום הקבורה חייב א"כ בע"כ מה דקאמר ביום שני פטור היינו מיום המיתה וא"כ מה פריך הרי יש לומר דמשכחת לה הדין מי שמתו מוטל לפניו היינו כיום ג' מן המיתה כגון דלא נקבר עד יום ג' וא"כ מצד יום המיתה היה חייב ומצד אנינות הוא פטור. ובע"כ מוכח דאף שאינו יום המיתה נמי נחשב יום מר ומן הקבורה מנינן וא"כ פריך שפיר דלו יהא דהוי ביום ג' מן המיתה מכל מקום הרי אם יהיה נקבר היום יהיה פטור היום ומחר אף דאינו מוטל לפניו וא"כ למ"ל מוטל לפניו ואתי שפיר. וזה ראיה ברורה לפענ"ד ודו"ק: והנה בדין אונן אם הוציא בדיעבד איזה אחרים באיזה מצוה אם יצאו או לא עיין בתשובתי ליו"ד סימן שמ"א מ"ש בזה. גם בדין אם אונן אכל או הטיל מים ואח"כ נקבר אם חייב לברך ברכת המזון אם לא נתעכל המזון או אשר יצר עיין בסידור של הגאון מאוה"ג מליסא זצ"ל ומה שהשגתי עליו בתשובה הנ"ל ע"ש ודו"ק: הנה בדין מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל לקברו פטור מק"ש ומתפלה וכו'. עיין ביו"ד סי' שמ"א ועיין בט"ז שכתב דלא שייך ספק דרבנן אלא בדיעבד וא"א בענין אחר כוונתו דקיי"ל דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ולכך ה"נ בזה. אבל באמת אין מזה ראיה דהטעם דאין עושין ספק דרבנן לכתהלה הוי מטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה כמו שמשמע מדברי הט"ז גם כאן דנקט שא"א בענין אחר והיינו כוונתו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט וסי' קל"ד דאף באינו מכוין לבטל האיסור אין מבטלין רק בא"א בענין אחר ע"ש ה"נ בזה. אך לפמ"ש ביו"ד סימן ר"א ובש"ע או"ח סימן קכ"ח דאף דאין עושין ספק דרבנן וס"ס לכתחלה היינו רק בדבר הרשות כמו דאין מבטלין לכתחלה כן ה"נ אין עושין ספק לכתחלה אבל בדבר מצוה כיון דמותר לבטל לכתחלה כמ"ש בש"ע או"ח סימן תרכ"ו דכמצוה דלאו להנות ניתנה לכתחלה מבטלין בזה כן ה"נ כמצוה מותר לעשות ס"ס וספק דרבנן לכתחלה גבי מצוה וה"נ בזה. ובנידון מה שדברי הש"ע סתרי אהדדי היה נראה דיש לחלק בין היכא שכבר נתחייב בזה קודם שמת לו המת ואח"כ מת לו מת כיון דהחיוב חל כבר וספק אם פטור כעת בזה אף דהוי ספק דרבנן יש להחמיר ולקרוא אבל היכי דמת לו מת קודם שחל עליו החיוב וספק אם נתחייב אה"כ בזה אין רשאי להחמיר מספק וכבר מצינו כיוצא בזה בפוסקים המחלקים לענין ספק ברכה דהיכי דודאי נתחייב וספק אם נפטר מברכין נמי אבל היכא דהספק הוא אם נתחייב בזה עושה ואינו מברך ועיין בפמ"ג סימן ס"ז באשל אברהם שם כן ה"נ י"ל בנ"ד דביו"ד מיירי באם מת לו מת קודם שחל עליו קיום המצוה וכדומה וספק אם נתחייב בזה אין רשאי להחמיר אבל כאן מיירי שכבר נתחייב קודם שנעשה אונן בזה רשאי להחמיר ובן יש לחלק בזה בהא דקיי"ל בפטור ועושה דנקרא הדיוט דהיכי דפטור מתחלה ורוצה להחמיר הוי הדיוט אבל היכא דנתחייב כבר וחל עליו החיוב לעשותו רק אח"כ בא לידי פטור אז אם רוצה להחמיר על עצמו רשאי ולא נקרא הדיוט כנלפע"ד נכון להכריע לדינא. אך אין המנהג כן כמ"ש האחרונים אך מ"מ ליישב דברי הש"ע י"ל כן ודו"ק ואתי שפיר. ועיין במג"א כאן שכתב דבברכת השחר לא יברך כיון שבשעת חובתו היה פטור. והנה ראיתי בשו"ת זכרון יצחק שכתב בשם אביו הגאון זצ"ל דביו"ט כיון דבלילה לא שייך אנינות כמ"ש המוהר"מ מלובלין וכיון שמבואר לעיל שקודם אור היום יכול לברך אותן א"כ נתחייב בהם קודם אור היום א"כ אף שלא בירך אז מברך אחר שנקבר המת דלא שייך לומר שבשעת חובתו היה פטור ע"ש ודפח"ח ויפה כוון. אך יש להוסיף תנאי בזה דהיינו דוקא אם עמד ממטתו בלילה הזה קודם אור היום דאז נתחייב תיכף קודם אור היום א"כ אף שלא בירך אז מחויב לברך אחרי הקבורה אבל אם לא עמד עד שהאיר היום א"כ כיון שלא הקיץ עד אור היום לא נתחייב אז כלל ולא חל החיוב עד שקם ממטתו ואז הוי אור היום מכבר ואז תיכף היה פטור ושוב לא יברך אח"כ כיון שבשעת חיוב שלו היה פטור יש חילוק ביו"ט בין עמד קודם אור היום או לא וז"ב ונכון ודו"ק: עוד נראה לי דין חדש דאף להסוברים בש"ע כאן דאונן אסור להחמיר על עצמו הוי רק במצוה שיש בו מעשה דניכר לכל שעושה לשם מצוה בזה שייך הטעם של הירושלמי מפני כבודו של מת אבל בדבר שאין בו מעשה כגון אם עומד האונן ושומע שליח ציבור תוקע שופר בר"ה או קורא המגלה רשאי לכוין לצאת ונפטר בזה דבזה לא שייך שום איסור דמצד טרדת המת הרי יש לו מי שישא משאו ואין האיסור רק מכח כבודו של מת ובמה דליכא מעשה רק כוונה במה ניכר שהוא מכוין לשם מצוה או לא ובמה שייך בזה בזיון למת בכוונה לבד לכך בזה רשאי להחמיר על עצמו, ואין להקשות מלשון הרא"ש בפ"ג דברכות שמביא ראיה דביו"ט לא שייך אנינות מהרמב"ם שהי' אונן בר"ה וציוה לתקוע לפניו בשופר כדי להוציאו י"ח וכו' ומה ראיה הרי לשמיעה רשאי להחמיר על עצמו, אך א"ש דהתם כיון שאמר בפירוש להוציאו י"ח א"כ באמירה זו היה בזיון להמת והוי כעשה מעשה ממש אבל היכי שלא עשה שליח בפירוש רק שמע את הש"ץ תוקע שמכוין להוציא לכל אדם יכול האונן לכוין לצאת בזה ואינו חייב לחזור ולתקוע כשנקבר המת ואין לומר כיון שאינו יכול לעשות שליח בפירוש היאך יכול הש"ץ להוציאו כיון דכל הוצאה אינו רק בתורת שליחות וכיון דהוא אינו בגדר שליחות בפירוש וא"י לעשות שליח לא נעשה זה שליחו ממילא אך זה אטו אינו בגדר שליחות הרי באמת היה יכול לעשות שליח רק מכח כבודו של מת אסור וזה הוי רק מכח איסור מראית העין לבדו וא"כ היכא דליכא חשש מראית עין ובזיון מותר באמת. ועוד הרי במודר הנאה אמרינן בנדרים דף ל"ו דלעשות שליח להדיא אינו יכול ולומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום יכול לומר כן ה"נ בזה אף שאינו יכול לעשות שליח בפירוש מ"מ יכול לכוון לצאת בשמיעה מן הש"ץ אבל לומר בפירוש לאדם להוציאו אסור וז"ב ונכון לדעתי. אך עיין במג"א סימן תרצ"ו ס"ק י"ח לא משמע כן. אך י"ל חילוק דניהו דרשאי להחמיר מ"מ אחר הקבורה אינו נפטר בזה כיון דנעשה בר חיובא ממש ותחלה שמע כשהיה פטור מן הדין דומה למ"ש הרמב"ם באכל מצה בעת שטותו מפני שאכל בזמן שהיה פטור כן יש לומר בזה. ובזה אתי שפיר יותר ראיות הרא"ש מן הרמב"ם הנ"ל דהתם ביקש להוציאו ממש לפטרו ודו"ק והבן: הנה בדין אונן אם מוציא אחרים ידי חובתן עיין מ"ש בתשובה ליו"ד סימן שמ"א ועיין בפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת שנסתפק בזה ע"ש ודו"ק: