## Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Communal Laws, Introduction

###### Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Communal Laws, Introduction 9:1
[Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Communal Laws, Introduction 9:1](https://torahapp.org/share/book/Commentary%20on%20Sefer%20Hamitzvot%20of%20Rasag/s/Communal%20Laws,_Introduction/r/9:1)

**ואמנם**בפרטי המצות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שלהם. דבריהם תמוהים מאוד. כי בהרבה מן המצות הללו לא נודע על מה נוסד יחוסן למנין הפרשיות הללו יותר מלשאר המצות שמנו במנין העשין והלאוין. כמו מה שמנו במנין הפרשיות **פרשת ערלה. פרשת נזיר. פרשה נדרים ושבועות. פרשת לקוחין. פרשת גירושין. פרשת תחנונים. פרשת טומאת נבלה וטהרתה. טומאת שרץ וטהרתה. טומאת אדם וכלים. אוכלין ומשקין. פרשת פסח שני. פרשת זב וזבה ונדה ובועלה. ושכבת זרע. פרשת הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי. פרשת מעילה.**ועוד כמה פרשיות כיו"ב. אשר לא נתבאר מאיזה טעם יתייחסו דינים אלו למצות המוטלות על הצבור. ולפי המבואר אין לצבור עסק בהן. ואין מוטלות רק על כל יחיד ויחיד שאירע לו ענין מאלו הענינים. ובאמת רבינו הגאון ז"ל לא מנה אחת מכל הפרשיות הללו במנין הפרשיות שלו. אבל דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל סתומים מאוד בכל אלו. וכבר נדחקו קצת אחרונים ז"ל ליתן קצת טעם לדברי הבה"ג במקצת מן הפרשיות הללו. אבל לא מצאתי בטעמם שום טעם כלל. ואין ממש בדבריהם. ואינם כדאי להשיב עליהם. וכבר טרחנו להעלות קצת ארוכה ולהפיץ מעט אור בקצת מן הפרשיות אלו של הבה"ג לעיל (עשין ט"ז. נ"ז. ס"ד) ושאר מקומות. אבל אין כל זה מספיק די באור לכל הפרשיות כולן כיו"ב:


###### Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Communal Laws, Introduction 9:2
[Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Communal Laws, Introduction 9:2](https://torahapp.org/share/book/Commentary%20on%20Sefer%20Hamitzvot%20of%20Rasag/s/Communal%20Laws,_Introduction/r/9:2)

**הן**אמת כי לפי המבואר בהקדמת הבה"ג כת"י רומי שהבאתי לעיל (סי' ה') בביאור ענין הפרשיות הללו. אפשר ליתן טעם מספיק כמעט לכל פרשיות אלו וכיו"ב למה נמנו במנין הפרשיות. משום שכמעט כולן אע"פ שעיקרן מדברי תורה מ"מ פירושן וביאור רוב פרטי הלכותיהן הוא מדברי סופרים. ועפ"ז יתבאר ג"כ מה שמנה הבה"ג פסח ראשון במנין העשין המוטלות על היחידים. ופסח שני מנה במנין הפרשיות המסורים לצבור. אשר הוא תמוה טובא לכאורה. דאדרבה פסח ראשון הוא יותר מסור לצבור דרוב צבור טמאים לנפש עבדי בטומאה בראשון. משא"כ פסח שני שלא ניתן אלא ליחידים שנדחין לפסח שני כל שלא יכלו לעשות את הראשון. ואפי' הזידו בראשון ולא עשאוהו חייבין בשני. משא"כ רוב צבור לעולם אין עושין את השני. אפי' כשלא יכלו לעשות את הראשון. כמתבאר בפרק כיצד צולין (פסחים פ' ע"א) עייש"ה. ובהדיא מבואר כן בתוספתא (פ"ח דפסחים). ובירושלמי (פרק מי שהיה טמא ה"א) עיי"ש. וא"כ יותר היה ראוי למנות פסח שני במנין העשין המסורות ליחידים. ופסח ראשון במנין הפרשיות המסורות לצבור. וכבר עמדנו בזה לעיל (עשין נ"ז) עיי"ש מה שביארנו בזה. אבל עפ"ז הוה ניחא בפשיטות. משום דפסח ראשון מצותו מפורשת בתורה וכל ישראל חייבין בו. אבל פסח שני עיקרו מן התורה. אבל פירושו אינו אלא מדברי סופרים. שאינו מבואר בקרא בהדיא איזה טמא עושה את השני ומה היא דרך רחוקה. ואימתי יהיה בדרך רחוקה. ושאר פרטי הלכותיו שלא ידענו אלא מדברי סופרים שדרשום מדרשא דקראי. ולכן לפום שיטה זו חשיבא מצוה המסורה לצבור ונמנית במנין הפרשיות. אלא שכבר כתבנו לעיל שע"פ דרך זו לא נתבארו דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל מטעם שביארנו. וא"כ עדיין דעתו של הבה"ג נעלמה מאתנו. ולסוף דעתו לא ירדנו: