## Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3

###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 1
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 1](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/1)

**אמנות ההקשבה**
מה היה טיבו של החטא הראשון בעולם? מדוע היה אסור לאכול מ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״? האומנם דעת הטוב והרע היא חטא? כלום אין תפארתו וייחודו של האדם בידיעת ההבדל בין טוב לרע? כלום אין היא מן הנעלות שבכל הידיעות? הרי אלוהים ודאי **רוצה** שבני האדם יכירו בין טוב לרע! מדוע, אם כן, אסר לאכול את פרי עץ הדעת?


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 2
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 2](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/2)

ונניח שאכן חטא הוא לדעת טוב ורע – האם אדם וחווה לא ידעו את הטוב והרע עוד **לפני** האכילה מן העץ, מתוקף היותם נבראים בצלם אלוהים וכדמותו? הדבר משתמע בבירור מעצם העובדה שאלוהים ציווה את אדם וחווה סדרה של ציוויים – לפרות ולרבות, לרדות בדגה ובעוף ובבהמה ובכל הארץ, לא לאכול מעץ הדעת. תנאי לכל ציווי הוא שתהיה לַמצטווה דעת טוב ורע: שיידע כי טוב לציית, ורע לא לציית. מכאן שלאדם וחווה כבר הייתה, לפחות בפוטנציאל, דעת טוב ורע. מה, אם כן, השתנה בהם כשאכלו מן העץ? השאלות הללו חותרות אל שורשיו של סיפור אדם וחווה ומאיימות לרוקן אותו מפֶּשֶׁר.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 3
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 3](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/3)

הרמב״ם הבין זאת. על כן פנה אל הסיפור הזה סמוך מאוד לפתיחת חיבורו **מורה הנבוכים**: בפרק השני של החלק הראשון. אולם תשובתו זורה בלבול ומבוכה בפני עצמה. לפני שאכלו בני האדם הראשונים מן העץ, אומר הרמב״ם, הם ידעו את ההבדל בין אמת לשקר. מן האכילה הם רכשו דבר נוסף, את ידיעת ״המפורסמות״. אך למה מתכוון הרמב״ם באותן ״מפורסמות״? מן המפורסמות שהרצח הוא רע, ושהיושר הוא טוב. האם רוצה הרמב״ם לומר שהמוסר הוא רק מוסכמה? ודאי שלא. כוונתו לומר שאחרי האכילה מעץ הדעת היו האדם ואשתו נבוכים מעירומם, ודבר **זה** הוא רק עניין של מוסכמה חברתית, כי לא כל אדם נבוך מעירום. אבל איך אפשר לזהות את מבוכת העירום שלהם עם ״דעת טוב ורע״? מוסכמות לבוש נוגעות יותר לאסתטיקה מאשר לאתיקה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 4
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 4](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/4)

הסיפור מותיר אותנו נבוכים – או לפחות כך היה נראה לי עד שלמדתי על אבחנה אנתרופולוגית מרתקת, שיסודה דווקא במלחמת העולם השנייה. לאחר שנכנסה ארצות הברית למלחמה, אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941, התברר לה שהיא עומדת בפני אויב שאין היא מבינה את תרבותו. הממשל פנה אפוא אל רות בנדיקט, מגדולי האנתרופולוגים במאה העשרים, שתסביר לו את היפָּנים. וכך עשתה. אחרי המלחמה היא פרסמה את הגיגיה בספר ושמו **החרצית והחֶרב**. אחת התובנות המרכזיות בספר היא ההבדל בין תרבות **בושה** ותרבות **אשמה**. בתרבויות בושה הערך העליון הוא ה**כבוד**. בתרבויות אשמה – ה**צדק**. הבושה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בציפיות שיש לאחרים מאִתנו. האשמה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בדרישות המצפון שלנו עצמנו. הבושה היא מפני הזולת; האשמה מכוונת פנימה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 5
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 5](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/5)

פילוסופים ובהם ברנרד ויליאמס הראו כי תרבויות בושה הן בדרך כלל ויזואליות. הבושה עצמה ענייָנה כיצד אדם נראה, או חושב שהוא נראה, בעיני הזולת. כשחשים בושה, הדחף המיידי הוא להיות בלתי נראה, או להימצא במקום אחר. האשמה, לעומת זאת, פנימית הרבה יותר. אי־אפשר לברוח ממנה אל השקיפות או אל המסתור. מצפונך מלווה אותך בכל אשר תלך, ונוקף בך גם אם אינך נראה לעין איש. תרבויות אשמה הן תרבויות של האוזן, לא של העין.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 6
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 6](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/6)

מתוך ידיעת הניגוד הזה נוכל להבין את סיפורו של החטא הראשון. **הכול עניין של הופעה, של בושה, של מראית ושל עין.**הנחש אומר לאישה, ״כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ **וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם** וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע״. וזה אכן מה שקרה: ״**וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם** וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם״. התורה מדגישה את **מראהו** של העץ: ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל **וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם** וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל״ (בראשית ג, ה-ז). רגש המַפתח בסיפור הזה הוא הבושה. לפני האכילה מהפרי היו ״שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ״ (ב, כה). אחרי האכילה הרגישו בושה וניסו להסתיר את גופם. כל הרכיבים בסיפור – הפרי, העץ, העירום, הבושה – הם מן הרכיבים הוויזואליים הטיפוסיים לתרבות בושה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 7
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 7](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/7)

היהדות, לעומת זאת, מאמינה שאלוהים **נשמע** ולא **נראה**. מיד לאחר החטא מסופר על אדם וחווה – ״וַיִּשְׁמְעוּ אֶת **קוֹל ה׳ אֱלֹהִים** מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם״. כשה׳ קורא לאדם, אדם עונה לו – ״**אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי** בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא״. שימו לב לאירוניה המחושבת, ההומוריסטית אפילו, שבמעשה בני הזוג. הם שמעו את קול ה׳ מתהלך בגן – ומיד ״וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן״ (ג, ח-י). אבל **אי־אפשר להתחבא מפני קול**. התחבאות פירושה ניסיון שלא להיראות. זוהי תגובה מיידית ואינטואיטיבית לרגש הבושה. מאשמה אי־אפשר להתחבא – והתורה היא הדוגמה העילאית לתרבות אשמה, ולא לתרבות בושה. האשמה אינה נוגעת למראית עין, אלא רק למצפון, לקול ה׳ שבלב האדם.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 8
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 8](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/8)

**חטאם של אדם וחווה בגן עדן היה הליכתם אחר עיניהם ולא אחר אוזניהם.**מעשיהם נקבעו על פי מה שהם ראו, על פי יופיו של העץ ופריו, ולא על פי מה שהם שמעו, קרי קולו של אלוהים המצווה עליהם שלא לאכול ממנו. התוצאה הייתה ש**הם אכן קנו דעת טוב ורע, אבל מהסוג הלא נכון**. הם רכשו את מוסר הבושה, ולא את מוסר האשמה; את מורא המַרְאִית במקום את צו המצפון. סבורני כי לכך כיוון הרמב״ם באבחנתו בין אמת־ושקר לבין ״המפורסמות״ של טוב־ורע. אֶתיקת אשמה מקבילה את הטוב־ורע לאמת־ושקר, היות שבעיניה הטוב והרע, כמוהם כאמת והשקר, הם מוחלטים ואינם מוסכמות חברתיות. עניינה של אתיקת האשמה נתון לקול הפנימי האומר ״זה טוב״ ו״זה רע״ באותה בהירות שהוא אומר ״זו אמת״ ו״זה שקר״. לעומת זאת, אתיקת בושה עניינה הוא המוסכמה החברתית. הטוב והרע שלה הם עניין של עמידה או אי־עמידה בציפיותיהם של אחרים.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 9
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 9](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/9)

תרבויות בושה הן ביסודו של דבר קודים של קונפורמיזם חברתי. חברה שיש בה תרבות בושה מטמיעה ביחיד את ערכיה באופן המבטיח שאם יפר אותם יחוש מבוכה קיצונית, כלומר בושה; זאת, משום שיהיה ברור לו שאם יתפסו אותו הוא יאבד את הכבוד שלו ולא יוכל לשאת את פניו.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 10
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 10](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/10)

מוסר היהדות הוא היפוכו של המוסר הזה, מפני שהיהודים אינם מתאימים את עצמם למה ש״כולם״ עושים. אברהם אבינו, אומרים חז״ל, נקרא עברי משום שעמד בעֵבר אחד של העולם – וכל העולם בעֵבר האחר. המן אמר על היהודים, ״וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם״ (אסתר ג, ח). היהודים היו פעמים רבות איקונוקלסטים, מנתצי האלילים של התקופה. הם קראו תיגר על החוכמה המקובלת, על רוח התקופה, על התקינות הפוליטית.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 11
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 11](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/11)

לו הלכו היהודים אחר הרוב, היו נעלמים לפני עידן ועידנים. בימי המקרא הם היו מונותיאיסטים יחידים בעולם אלילי. לרוב אורכה של ההיסטוריה הבתר־מקראית הם חיו כמיעוט לאומי ודתי. היהדות היא מחאה חיה נגד אינסטינקט הָעֵדֶר. קולנו הוא קול הנגד בשיחה הגדולה של האנושות. מתוך כך, האתיקה היהודית איננה עניין של מראֶה והופעה, של כבוד ובושה. עניינה הוא שמיעה **של** קול ה׳ ו**ב**קול ה׳, שמיעה ממעמקי הנפש.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 12
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 12](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/12)

הדרמה של אדם וחווה נסבה לא על תפוחים, לא על מיניות, לא על חטא קדמון ולא על ״נפילה״ – כל אותן פרשנויות שהמערב הלא־יהודי נתן לה. היא נסבה על דבר־מה עמוק יותר. היא דיון על סוג המוסר שאנו נקראים לחיות על פיו. האם נועדנו להישלט בידי מראית העין של הזולת? האם המוסר הוא כמו הפוליטיקה: רצון הרוב? האם האופק הרגשי שלנו תָחום בקווים של כבוד ובושה, שני רגשות חברתיים עד לשד עצמותיהם? האם ערך היסוד שלנו הוא המראֶה, האופן שבו אנו נתפסים בעיני אחרים? או שמא ביסוד עולמנו נמצא ערך אחר לגמרי, הנכונות להקים את דבר ה׳ ואת רצונו? בגן העדן עמדה לפני אדם וחווה הבחירה האנושית הארכיטיפית בין מה שהעיניים רואות (העץ ופריו הטובים למראה) לבין מה שהאוזניים שומעות (קולו, המצווה והמתהלך בגן, של אלוהים). הם בחרו באפשרות הראשונה, ועל כן חשו בושה, לא אשמה. זוהי צורה אפשרית אחת של ״דעת טוב ורע״; אך מנקודת מבט יהודית, זוהי הצורה הלא נכונה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 13
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 13](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/13)

היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא ״שמע, ישראל!״. הדבר שהבדיל בין אברהם, משה והנביאים לבין בני זמנם היה שהם שמעו את הקול שבאוזני אחרים היה בלתי שָמִיעַ. באחת הסצנות הדרמטיות הגדולות במקרא מלמד אלוהים את אליהו כי הוא מצוי לא ברעש ולא ברוח ולא באש אלא ב״קול דממה דקה״.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 14
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 14](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/14)

כדי ללמוד להקשיב – לאלוהים וגם לזולת – נדרשים תרגול, התמקדות, ויכולת להשקיט את הנפש. הראִייה מציגה לנו את יופיו של העולם שה׳ ברא, אולם ההקשבה מחברת אותנו אל נפש האחר, ולפעמים אל נפש ״האחר הגדול״, אלוהים: כאשר הוא מדבר איתנו, קורא לנו, מְזַמֵן אותנו אל שליחותנו בעולם.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 15
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 15](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/15)

אם תשאלו אותי איך למצוא את אלוהים, אענה: **למדו להקשיב**. הקשיבו לשירת העולם: לרינת הציפורים, לאוושת העלים, לדכי הגלים ולאנחתם. הקשיבו לשירת התפילה, למוזיקת מזמורי תהלים. הקשיבו מעומק לבכם לאהוביכם ולאוהביכם. הקשיבו לדברי אלוהים שבתורה, ושמעו אותם מדַברים אליכם. הקשיבו לדיוניהם של חכמי הדורות המנסים לשמוע את הרמזים המצטלצלים מן המילים הקדומות.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 16
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 16](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/16)

אל תהיו מוטרדים ממראיתכם בעיני אחרים. עולם המראות הוא עולם כוזב של מסכות, מסווים והסתרות. ההקשבה אינה קלה. אני מודה: היא קשה לי עד היום, עד מאוד. אבל רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 17
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Bereshit, 3 17](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Bereshit,_3/r/17)

הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה.