## Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2

###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 1
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 1](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/1)

**עזרה לשונא**
חלק גדול מפרשתנו מוקדש לקובץ דינים המשרטט בפרטנות את תווי פניה של החברה הצודקת שבני ישראל נצטוו ליצור. מלכתחילה בחר הקב״ה באברהם בשל כך: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ **לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט**״ (בראשית יח, יט). ב"משפט" זה, שעניינו צדק, עוסקת פרשת משפטים.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 2
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 2](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/2)

ב**מורה הנבוכים** מבאר הרמב״ם את מושגי החסד, המשפט והצדקה, ומצביע על מורכבותו של ה"משפט". המושג מציין לדבריו את ״הדין כפי הראוי על הנדון, יהיה זה לטוב או לנקמה״.¹ רק לעתים נדירות ה"משפט" היהודי הוא אותו מיצוי דין חמור המכונה בלשון חכמינו "מידת הדין". בדרך כלל נדרש איזון בדמות מידת הרחמים. דוגמה בולטת לכך נמצאת בפרשת השבוע שלנו, והיא מצווה הנמסרת בתמציתיות ובלי קולות וברקים, אך יש לה השלכות מרחיקות לכת וגם עידון ויופי מוסרי:

footnotes:
¹ מורה הנבוכים, ג, נג.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 3
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 3](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/3)

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כג, ה)


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 4
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 4](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/4)

שני עקרונות באים כאן לידי יישום. האחד הוא הדאגה לבעלי החיים, ההלכה אוסרת לגרום ״צער בעלי חיים״ שלא לצורך.² התורה כמו אומרת כאן: סכסוך בין שני בני אדם – אסור לו שיגרום להתעלמות מסבלו של חמור. החמור אינו אשם. כבר בהיבט זה של המצווה יש אמירה מוסרית מהדהדת.

footnotes:
² דוגמאות נוספות למצוות מן התורה הקשורות לאיסור זה, כולן מספר דברים: שילוח הקן (כב, ו), שביתת בעלי חיים בשבת (ה, יד), איסור חסימת שור בדישו (כה, ד) ואיסור חרישה בשור ובחמור יחדיו (כב, י).


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 5
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 5](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/5)

העיקרון השני מרשים אף יותר. לפיו, בעצם, גם שונאך הוא אדם. האיבה מפרידה ביניכם אבל יש דבר עמוק יותר המחבר ביניכם: ברית האחווה האנושית. עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה לעמוד מעל כל מחלוקת. בחברה מתוקנת גם יריבים יודעים להתעלות מעל הטינה והעוינות ולהגיש עזרה זה לזה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 6
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 6](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/6)

אם מישהו בצרה, עזור לו. אל תעצור לשאול אם הוא ידיד או אויב. התערב, כמו שמשה התערב כשראה רועים נוהגים בגסות בבנות יתרו (שמות ב, טז-יט). התערב, כמו שעשה אברהם כאשר התפלל למען התושבים של ערי המישור (בראשית יח, כג-לג).


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 7
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 7](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/7)

בלשון המצווה יש כמה דקויות רבות משמעות. הראשונה עולה ממצווה מקבילה בספר דברים:


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 8
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 8](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/8)

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. (דברים כב, ד)


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 9
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 9](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/9)

המצווה בספר שמות עוסקת בשונאים, ובספר דברים – באחים. המשנה במסכת בבא מציעא (ב, י) מַבחינה בין פריקת המשא מהבהמה לבין טעינתה, וקובעת שהמצווה מהתורה היא בפריקה בלבד. אולם כאשר הגמרא מוסיפה על הבחנה זו את ההבחנה בין בהמתו של שונא לבהמתו של "אח" – היא מגיעה לידי הנחיה מרחיקת לכת. במקרה זה בהמת השונא קודמת לבהמת האוהב, אפילו אם אצל השונא מדובר בטעינה ואצל האוהב בפריקה:


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 10
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 10](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/10)

אוהב לפרוק ושונא לטעון – מִצוָה בשונא, כדי לכוף את יצרו.³

footnotes:
³ בבא מציעא לב ע״ב.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 11
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 11](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/11)

שניהם צריכים עזרה במידה שווה. אולם כאשר הנזקק הוא שונאו של אדם, על כף המאזניים עומדת לא רק העזרה לזולת, אלא גם הצורך המאתגר להתגבר על הניכור, על הריחוק, על אי־הנעימות. לכן מקרה זה מקבל עדיפות.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 12
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 12](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/12)

לחז״ל היה קשב עדין לדקויות לשונה של התורה. הביטוי ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ במצווה בפרשתנו נראה מיותר – אך למעשה הוא נחוץ, שכן הוא מחדד נקודה חשובה: כאשר אנו רואים את שונאנו במצוקה, האינסטינקט הראשון שלנו, ברירת המחדל, הוא "לחדול": להסתלק, להימנע מעזרה. זה צו היצר. ואת היצר הזה עלינו, כדברי הגמרא, ״לכוף״.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 13
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 13](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/13)

נוקבים אף יותר הם תרגומי חז״ל לארמית. לציווי ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ נותנים התרגומים ממד רגשי. אונקלוס כותב (בתרגום חוזר לעברית), ״עזוב תעזוב מה שבלבך עליו, ופרוק עמו״. יונתן בן עוזיאל מפורש אף יותר: ״עזוב תעזוב באותה שעה את השנאה שבלבך עליו, ופרוק וטען עמו״.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 14
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 14](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/14)

אך יש הסתייגות אחת. שימו לב למילה ״עִמו״ שבסוף הציווי. במשנה (שם) למדים ממילה זו שגם לבעל הבהמה יש חובות:


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 15
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 15](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/15)

הלך [בעל הבהמה] וישב לו, ואמר ״הואיל ועליך מִצוָה, אם רצונך לפרוק, פרוֹק״ – פָּטוּר, שנאמר ״עִמו״. [אבל] אם [בעל הבהמה] היה זקן או חולה, חייב.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 16
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 16](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/16)

מדוע סרבנותו של השונא פוטרת אדם מהחובה לעזור לבהמה? הרי הבהמה סובלת בכל מקרה. התשובה נוגעת לעיקרון יסודי במוסר של התורה: עקרון ההדדיות. יש לנו חובה כלפי מי שמכיר ברעיון החובה. יש לנו אחריות כלפי מי שמקבל אחריות. לעומת זאת, אם האדם הזקוק לעזרה מסרב למלא את חובתו שלו כלפי בהמתו הרובצת תחת משאה, עזרה מצדנו לא תשפר את המצב. להפך, היא עלולה להרע, שכן היא תסייע לאותו אדם לחמוק מאחריות. אם נעזור לו, נכניס את עצמנו למה שקרוי בשפת הטיפול בהתמכרויות "תלות שיתופית". נעצים את הבעיה שאנו מנסים לפתור, שכן נגרום לאדם להאמין שתמיד יהיה מישהו אחר שיעשה את מה שעליו לעשות. ניצור את מה שהפסיכולוג מרטין סליגמן כינה ״חוסר אונים נרכש״.⁴, New York: Vintage, 2006 (בעיקר בעמ׳ 30-17). מנקודת המבט האישית שלנו, אולי מוצדק לעזור לאדם המסרב לעזור לעצמו. אנו ודאי מיטיבים כך עם הדימוי העצמי שלנו. אולם ייתכן מאוד שהזַקנו בכך לאדם זה ולחברה כולה. מוסר התורה אינו עוסק בהשגת שלמות אישית, אלא ברווחתה של החברה.

footnotes:
⁴ ראו למשל בספרו של שאול פוקס, הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1998, ובספרו של סליגמן שטרם תורגם, Martin Seligman, Learned Optimism


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 17
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 17](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/17)

יש משהו ייחודי בגישתה של התורה כלפי שנאה ושונאים. היא ריאליסטית ולא אוטופית. היא איננה אומרת ״אהב את שונאך״. היא אומרת ״עזור לו״. אנחנו רק בני אדם. איננו יכולים לאהוב את אויבינו, ואם ננסה לעשות זאת אנו עלולים לשלם בסופו של דבר מחיר פסיכולוגי כבד: לשנוא את אוהבינו.⁵, 2nd ed., Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1983. ראו גם Richard Kearney, *Strangers, Gods and Monsters: Interpreting Otherness*, London: Routledge, 2002. במקום זאת התורה אומרת: אם אויבך בצרה, בוא לעזרתו. על ידי כך משהו מעוקצהּ של השנאה יקהה. מי יודע, אולי בגלל העזרה תהפוך העוינות להכרת תודה ולבסוף אפילו לחברות? הגשת עזרה היא דרך מעשית להתגבר על שנאה.

footnotes:
⁵ לאורך ההיסטוריה המחיר היה לעתים תכופות דווקא דמוניזציה של האויב, כך שלא ייחשב אדם כלל. למחקר קלסי בנושא זה ראו Joshua Trachtenberg, The Devil and the Jews


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 18
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 18](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/18)

כמובן, ליהדות יש דברים קשים לומר על השנאה. משה ציווה את בני ישראל: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״ (דברים כג, ח). האדומים והמצרים הם שני אבות טיפוס של אויבים. האדומים הם בני עשָו, יריבו של יעקב. המצרים הם העם ששעבד באכזריות את בני ישראל. ובכל זאת התורה אוסרת לתעב את אלה ואת אלה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 19
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 19](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/19)

איסור כללי יותר על שנאה מופיע בנשימה אחת עם מצוות אהבת הרֵעַ:


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 20
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 20](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/20)

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה׳. (ויקרא יט, יז-יח)


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 21
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 21](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/21)

כך מסביר הרמב״ם את איסור הנטירה:


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 22
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 22](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/22)

ימחה הדבר מליבו ולא ייטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו כלל ולא יזכרנו. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה.⁶

footnotes:
⁶ משנה תורה, הלכות דעות ז, יב.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 23
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 23](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/23)

מצוות פריקת הבהמה סוללת אפוא דרך יצירתית להתגברות על איבה דווקא באמצעות "ניצול" של מצוקה לטובה, וזה עובד. ראיה לכך יש לנו כיום בזכות אחד הניסויים המרתקים ביותר שנעשו במדעי החברה. זהו מחקרו של מוּצָפֶר שֶריף משנת 1954, הידוע כ"ניסוי מערת השודדים".⁷. הטקסט במלואו נמצא במרשתת: http://psychclassics.yorku.ca/Sherif/.

footnotes:
⁷ Muzafer Sherif et al., Intergroup Conflict and Cooperation: The Robbers Cave Experiment 1954/1961


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 24
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 24](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/24)

שריף רצה להבין את הדינמיקה של סכסוכים בין־קבוצתיים ודעות קדומות כלפי קבוצות. לשם כך אספו הוא ועמיתיו למחקר 22 ילדים בני 11, כולם בנים אמריקנים לבנים, שעד אז לא הכירו זה את זה – וארגנו להם מחנה קיץ באתר מרוחק, הפארק הלאומי "מערת השודדים" באוקלהומה. הילדים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות ושוכנו בצריפים בשני אזורים שונים של הפארק. בשלב הראשון הקבוצות לא ידעו האחת על קיומה של חברתה. שבוע זה הוקדש לגיבוש הקבוצות. הילדים בכל קבוצה טיילו ושחו ביחד. כל קבוצה בחרה לעצמה שם – "העֵיטים" ו"הפתנים" – והדפיסה את השם על חולצות ועל דגלים.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 25
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 25](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/25)

בשלב השני שתי הקבוצות הופגשו זו עם זו לארבעה ימים של תחרויות. הקבוצה המנצחת קיבלה גביעים, מדליות ופרסים, והקבוצה המפסידה לא קיבלה כלום. בו במקום נוצרה מתיחות. כל קבוצה קראה לחברי הקבוצה השנייה בשמות גנאי, הציקה להם ושרה עליהם שירים משפילים. היריבות החמירה והלכה. הקבוצות שרפו זו לזו דגלים, ואף פשטו האחת על צריפי המגורים של רעותה. הילדים סירבו לאכול עם בני הקבוצה השנייה בחדר אוכל אחד.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 26
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 26](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/26)

השלב השלישי נקרא "שלב האינטגרציה". נקבעו פעילויות משותפות. חברי שתי הקבוצות צפו בסרטים ביחד והפעילו יחד זיקוקים ביום העצמאות. התקווה הייתה שמפגשים פנים אל פנים יפחיתו את המתחים ויובילו לפיוס. זה לא קרה. בסיומם של אחדים מהמפגשים ילדים השליכו אוכל זה על זה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 27
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 27](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/27)

בשלב הרביעי החוקרים יצרו במתכוון מצבים שבהם מתעוררת בעיה המציקה לשתי הקבוצות גם יחד. הבעיה הראשונה הייתה חסם באספקת מי השתייה למחנה. שתי הקבוצות זיהו את הבעיה בנפרד, ונאספו במקום החסימה כדי לסלקה. יחד עמלו לעשות זאת, ויחד חגגו את ההצלחה. במקרה נוסף שתי הקבוצות בחרו לצפות בסרטים מסוימים. החוקרים הסבירו להם ששכירת הסרטים תעלה כסף רב, והדבר חורג מתקציב המחנה. שתי הקבוצות הסכימו לתרום סכומים שווים. במקרה שלישי עגלה שהילדים נסעו בה נתקעה, והם היו צריכים לדחוף אותה ביחד. בסיומו של שלב זה שתי הקבוצות כבר לא החזיקו בדימויים שליליים זו על זו. באוטובוס שהחזיר את הילדים מהמחנה, ילדים מקבוצה אחת השתמשו בכספי הפרס שלהם כדי לקנות משקאות לכולם.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 28
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 28](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/28)

שלב זה של הניסוי היה, בעצם, שכפול הסיטואציה של ה"חמור הרובץ תחת משאו" – באמצעות יצירת בעיות ששום צד אינו יכול לפתור לבדו, ושני הצדדים יכולים לפתור ביחד. המסקנה מהפכנית לא פחות. קו השבר שבין אויבים איננו, כפי שמקובל לחשוב, מאפיין יסוד של טבע האדם הצרוב בגנים שלו. נכון, אנחנו חשים עוינות כלפי הזר, האחר, הנוכרי, הגר. יש לַדבר שורשים בפסיכולוגיה האבולוציונית שלנו, והוא יעלה אל פני השטח כל אימת שתינתן לו הזדמנות. אבל את הגבולות הללו אפשר לשרטט מחדש, באופן שאויבים משכבר יֵשבו באותו צד של השולחן ולא משני עבריו. כל מה שדרוש הוא משימה שאפשר למלא רק בשיתוף פעולה.


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 29
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 29](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/29)

מצוות פריקת החמור היא דוגמה למצב מסוג זה. היא אינה דורשת מאיתנו לבצע את המשימה העל־אנושית כמעט, של אהבת שונאינו. בניסוי מערת השודדים, מה שהפיל את חומת הניכור והעוינות הבין־קבוצתית היה הצורך לעבוד ביחד ולפתור בעיה משותפת.⁸London:**Continuum, 2007, pp. 173–182.

footnotes:
⁸ עוד על כך בספרי Jonathan Sacks, The Home We Build Together,


###### Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 30
[Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Mishpatim, 2 30](https://torahapp.org/share/book/Covenant%20and%20Conversation%3B%20Hebrew%20Edition/s/Mishpatim,_2/r/30)

התנ״ך איננו מרשם לאוטופיה. זו נמצאת בו בחזיונות נבואיים - לא כמציאות בזמן הווה. התורה מציעה לנו לזמן הווה רעיון צנוע ומעשי יותר, בעל גדלות מוסרית משלו: מֶחווֹת קטנות של עזרה הדדית יכולות, בטווח הארוך, לשנות את המצב האנושי. בלבה של מצוות פריקת החמור נמצאת אחת האקסיומות היפות ביותר של היהדות: ״איזהו גיבור? מי שעושה שונאו לאוהבו״.⁹

footnotes:
⁹ אבות דרבי נתן, כג.