## Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 3

###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:1:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:1:1)

**כל העובד עכו"ם ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היה שם עדים והתראה נסקל, ואם עבד בשגגה מביא קרבן חטאת קבועה.** בפ' הקדום כתבתי דבע"ז שייך שגגה והתראה וקרבן, משא"כ במגדף ובמגדף לא כתב רבינו התראה וקרבן וכמ"ש לעיל, וי"ל גם כן דבע"ז דימצא עובד מאהבה ומיראה דפטור כמ"ש להלן בה"ו, וא"כ צריכין התראה להבחין דעתו אבל בקבלה לאלוה בכל גוונא חייב וצ"ל בקיבלו לאלוה דצריך ג"כ התראה מטעם שכתבתי לעיל, גם לא מצינו שצריך שנדע שאינו עובד מאהבה ומיראה וצ"ע ונזכר בס"ד להלן בזה, ואולי יש לומר בקיבל התראה ויתרו בו במיתה ודאי אינו מאהבה ומיראה בלבד שלא יגברו עליו כ"כ מאהבה למסור נפשו ומיראה שלא תריע לו ומה תרע לו יותר משיהיה נסקל בעבודתה וא"כ י"ל דהתראה מהאי טעמא בעובד ע"ז.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:3:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:3:1)

**במד"א בשאר עבודות, חוץ ממשתחוה וזובח ומקטיר וכו'.** עי' בכ"מ שכתב לתרץ למה לא מנה מולק ומקבל וכתב מולק בכלל זובח ומקבל לאו עבודה הוא אא"כ זורק עיי"ש, ותמוה מאוד שלא כתב כמ"ש ברש"י דלא אשכחן דהוי עבודה הנעשים לשם ע"ז, וראיתי בפר"ח שעמד ע"ז וגם מ"ש דלא הוי עבודה בלי זריקה כתב בשחיטה כמו כן נאמר כן, ובזה י"ל דכונת הכ"מ דקבלה תחילת מעשה הזריקה ובלא גמרה בזריקה לאו מידי עביד, משא"כ שחיטה דהוי עבודה שלימה בפ"ע, והנה עי' בחולין מ' וב"ק ע"א בסימן אחד נעשה ע"ז אבל לחייבו נראה דבעי שחיטה שלימה ועי' חולין פ"א ע"ב עיי"ש ומ"ש שם.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:4:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:4:1)

**ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי רגלים חייב, שחט לה חגב פטור אא"כ היתה עבודתה בכך.** ועיין בראב"ד שהקשה וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתות צואה ומניסוך מי רגלים עיי"ש ובכ"מ ובפר"ח בזה.
**והנה** במס' ע"ז דף נ' ע"ב הקשו לרב דאמר שבר מקל לפניה חייב זרק מקל לפניה פטור מספת לה צואה וכו' מאי זריקה המשתברת איכא, ומשני בצואה לחה עיי"ש, וברמב"ם לא חילק בזה כאשר העיר ע"ז בלח"מ. ועי' בתוס' שם בד"ה חייב שכתב דמיירי על כרחך שהיתה רגילה בצואה בדרך אחר דאל"כ לא יגרע חגב ומחוסרת אבר מצואה עיי"ש.
**ולכאורה** בלא"ה יקשה לפי מאי דאיתא במס' סנהדרין דף ס"א למאי דקאמר וכו' אימא יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו, איכה יעבדו למעוטי מאי, וכ"ת למעוטי הפוער עצמו לזובחים, מהשתחויה נפקא מה השתחויה דרך כיבוד אף כל דרך כיבוד אלא למעוטי הפוער עצמו למרקוליס, ס"ד אמינא הואיל ועבודתו בזיון אף כל בזיון קמ"ל עיי"ש, וא"כ לפ"ז על כרחך ספת לה צואה מיירי בע"ז שדרכה בזריקת דברים המאוסים כמו מי רגלים וכיו"ב ולכן תליא בצואה אם הוי בכלל זריקה המשתברת או לא.
**ולכאורה** הסוגיא הנ"ל בלתי מובן דאמרינן ס"ד הואיל ועבודתו בזיון אף כל בזיון קמ"ל, דלמה יהיה עדיף מעבודה דרך כבוד דבעינן דרכה בכך ופוער למרקוליס לא הוי דרכה בכך, וצריכין לומר דהוי כעין זריקה ובד' עבודות א"צ דרכה בכך, ולפ"ז מדאי' קמ"ל דלא צריכין לומר בפוער לזובחים משום שאינה דרך כבוד ולמרקוליס מה"ט אינו חייב משום דדרך בזיון בעינן דרך עבודתו אף בד' עבודות, ומאי דס"ד הוא, לומר הואיל ועבודתו בזיון, נראה דעיקר עבודתו בזיון ועי' להלן אף דמכוין לבזויה נראה דסתם עבודתו לבזוי ונראה דאף במכוין לבזוי חייב ועי' בחי' הר"ן שם לאו דאין מקבלו לאלוה דא"כ לא עביד מידי רק דהוי כמו והתקצף במלכו ואלוהיו וכו' וקלל במלכו ואלוהיו עיי"ש בדף מ"ד ע"א בפירוש בעובד להכעיס עיי"ש.
**וא"כ** י"ל כיון דעבודתו בזיון גם כשמקלל ובזה אותו הוא באמונה שהוא אלהים רק התקצף עליו וא"כ הבזיון הוי ג"כ עבודה בקצף ובהבזיון הזה מקבלו לאלוהיו ולכן כועס עליו, וזה י"ל בפי' הואיל ועבודתו בזיון, וקמ"ל דבעינן שיהיה דרכי עבודה ממש ופוער למרקוליס לא אף דפוער הוי מעין ד' עבודות וכמ"ש לעיל, וא"כ לפ"ז בספת לה צואה אף למ"ש בתוס' ד"ה ספת עיי"ש דוקא בדרכה בכך משום דהוי דרך בזיון ובלעדי דברי תוס' הנ"ל צ"ל בדרכה מיירי, וא"כ האי דספת לה צואה הוי כמ"ש ברמב"ם בהל' ה' אח"ז בעבודה בבזיון דבעי דרכה בכך לא נפק"מ אם הוי דרך זריקה או לא ולא נפק"מ בלחה ויבשה, ובגמ' רק בס"ד כמ"ש בכ"מ דלא מחלקינן בין כדרכה, והרמב"ם קאי למסקנא ומסקנת הגמ' דמס' סנהדרין הנ"ל, וא"כ יש חילוק גדול בין ספת לה צואה דמיירי על כרחך בדרכה בכך לחגב ובעלת מום דמיירי בשלא כדרכה דאם דרכה בחגב ובמחוסר אבר ודאי חייב כן נראה לענ"ד.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:5:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:5:1)

**העובד עכו"ם כדרכה אפי' עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו, הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו.** עיין בכ"מ שכתב דנאמר לענין שוגג וחיוב חטאת בלבד דבמזיד ולחיוב סקילה לא נאמר דמוטעה הוא ועיי"ש, ועי' בפי' המשנה לרמב"ם ז"ל ואפי' כיון הפוער וכו' לבזוי אותו הנעבד וקלונו חייב חטאת וכו' עכ"ל, ועי' בכ"מ בפ"ה מיסודי התורה בשם הרמ"ך ומ"ש עליו עיי"ש.
**ולפי** מ"ש לעיל בשם חידושי הר"ן בפי' להכעיסו בדף ס"ד ע"א הנ"ל וכמ"ש לעיל י"ל דהוי בכלל מזיד ולא מוטעה דהרי בזה שמבזהו והתקצף עליו ג"כ מקבלו לאלוה רק שבדעתו לבזותו בכעסו וכמ"ש לעיל וא"כ שייך גם בזה התראה ומזיד וכמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם בספת לה צואה שג"כ הוי לענין חיוב מיתה אין סתירה למ"ש כאן, דכאן מיירי במכוין לבזוי ולעיל בדעבד בבזיון במה שדרכה לעבדה בזה לבזותה כדאיתא בגמ' ואע"ג דמכוין לבזוי הרי דאפשר ג"כ שעובד בבזיון ואין הכונה לביזוי ונפק"מ בדרך הא' חייב מיתה ובהב' להרמב"ם בגדר שוגג ולהר"ן חייב מיתה, ובס' תורת חיים סנהדרין דף ס"ד השיג על הכ"מ וכתב דמ"ש חייב פי' מיתה עיי"ש וא"כ מסכים ביותר עם מ"ש בהל' הקודמת, אבל מ"ש הרמב"ם בפי' למשניות צריך תיקון לדעת הת"ח. אמנם מ"ש לדעת הר"ן יש לעיין דמנ"ל דכונתו ע"ד התקצף וכו' להכעיסו בהאמינו בו דילמא רק לבזותו ממש משום שאין מאמין בו כדאי' בגמ' כהאי גונא דף ס"ד ע"א בר' מנשה עיי"ש.
**ולכאורה** יש לעיין ג"כ בהל' הקודמת בקיבל עליו לאלוה דחייב באמירה בעלמא וכדאיתא במס' סנהדרין ס"א ע"א אומר אעבוד חייב וא"כ היאך שייך התראה בזה דקודם שאמר אעבוד מנא ידעו שיתרו בו ואח"ז כבר עבר ועבד, ולומר דאעבוד אינו חייב רק באומר עוד הפעם אחרי התראה ג"כ וצ"ע.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:6:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:6:1)

**העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו וכו' או שעבדה מיראתו לה וכו'.** ועי' בראב"ד ובכ"מ שם וברש"י סנהדרין ס"א ע"ב שפי' מאהבת ויראת אדם עיי"ש.
**ונראה** כדעת רבינו דלדעת רש"י וראב"ד יקשה דאיתא אביי אמר חייב דהא פלחה, ורבא אמר פטור אי קיבלה עליה באלוה אין אי לא לא, דאם הוי אונס על קבלתו לאלוה למה יהיה חייב לרבא דסוף סוף גם ע"ז אנוס הוא והתורה לא חייבה רק ברצון ולא מיראה ואהבה של אדם רק בעובד משום הע"ז עצמה ואם קיבלו לאלוה בשביל רצון בני אדם לא יהיה חייב, ולכן פי' לאהבת ויראת הע"ז דאז פטור אבל בקיבלה לאלוה שפיר חייב דהוי עבודה זרה ממש, ודוחק לפרש בגמ' אי קבלה באלוה בלי אונס דלא נראה כן גם כמ"ש ז"ל לדעתם אפי' מיראת ואהבת אדם בקיבלה לאלוה חייב, ועיין מ"ש בריב"ש בכל עבודת ע"ז הוי כן מיראה ומאהבה עי' במרכבת המשנה שיש שאין מקבלין לאלוה ומאמינים שיש להם יכולת להרע ולהיטיב עיי"ש ועי' בחי' הר"ן סנהדרין.
**ולכאורה** יש להביא ראיה לפי' הרמב"ם דלפי' רש"י מאהבת אדם ויראת אדם ולא חשבה בלבו לאלוהות עיי"ש, קשה ממס' חולין דף מ"א ע"ב בסוגיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאיתא שם ה"מ בכותי אבל ישראל לצעורי קמכוין וברש"י ואין דעתו לע"ז עיי"ש, והנה הרי ניסך ושחט לע"ז, ומ"ש עבודה מיראת האדם ואהבתם לעובד ע"ז לשנאת האדם ולצער אותם, וא"כ לאביי יהיה חייב אף בכה"ג וכמו כן נאסר. והנה לומר לחלק דהוי כמשתחוה להר דאינו נאסר ועובדיה בסייף וכ"כ לאביי אף דחיובי חייב להעובד אפ"ה אין הדבר נאסר, אבל יקשה לחלק כן דשם בהר אין לנו למודא ע"ז שאין נאסר אבל בלעדי זאת כיון שהעובד חייב מסתברא דיהיה נאסר לכן נראה לדעת רבינו בה"ג שנודע דדעתו כן פטור לכו"ע רק באהבה ויראה לע"ז פליגי.
**אמנם** יש לעיין בכל עובד ע"ז האיך נחייבו מיתה שמא עובד מאהבה ומיראה והנה מאהבת ויראת אדם כמ"ש ברש"י יש לומר כשנדע שאין לפניו לא יראה ואין למי אשר יעשה רצונו בזה, אבל לפי' הרמב"ם מיראת ואהבת הע"ז מי יודע רוח בני אדם שמא חשקה נפשו בו בלבד או עלה יראתה עליו מבלי לקבלה לאלוהות, ובמשנה איתא האומר אלי אתה בפ"ע ועובד בפ"ע.
**והנראה** דסתם עובד אינו מאהבה ומיראה רק כשנראה ונודע שהוא כן ואז פטור לרבא אבל מסתמא אין לחוש כן, וצ"ע דהרי אין הולכין בנפשות אחרי הרוב דאם ימצא עכ"פ מיעוט העובדים מהנ"ל האיך נחייבו מרובא למיתה, ובחידושי הר"ן בשם הראב"ד וז"ל ורבא אמר פטור דניהו דתנן דבעבודה שבעבודות חייב אע"פ שלא אמר בפי' אלי אתה היינו משום בכל שעובד איזו ע"ז באיזו עבודה מסתמא הוא קבלה באלוה אע"ג דלא אמר בפירוש, אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לע"ז ומיראת המות הוא עובדה פטור דודאי לא קבלה עליו באלוה ואין זה משום אומדנא שקבלה באלוה כיון שעבודה זו מחמת אונס והיינו דקאמר רבא אי קבלה באלוה אין אי לא לא וכו' עכ"ל, ודבריו לדעתו שפי' מיראת מיתה עיי"ש אבל לדידן שפי' יראת ממון וכיו"ב מ"מ נראה כמ"ש ז"ל דאמרינן מסתמא אם לא נדע ההיפוך דדעתו לשם ע"ז ולא ליראה ולאהבה מאדם ולע"ז וכיו"ב.
**אמנם** יש לעיין עוד כמו במס' חולין הנ"ל דאמרי' לצעורי מכוין וזה משום חזקת כשרות אף דאין לנו הוכחה זולתו וא"כ נאמר בכ"מ משום יראה ואהבה עושה אף שאין יודעין כן ואם לקולא שלא לאסור דבר אמרי' לצעורי משום חזקת כשרות ומכ"ש שלא לחייבו מיתה ולפ"ז יהיה צריך שנדע שאין לו יראת אדם ע"ז ולא נמצא כן. ועי' במס' סנהדרין דף ס"ט ומ"ש בס' שב שמעתתא בענין רוב בנפשות בנתחזק מקודם ומ"ש במקו"א בזה וצ"ע. והנראה בזה כמ"ש לעיל מדהתרה למיתה על כרחך לא הוי עבודתו מאהבה ומיראה דא"כ היה לו לירא מהמיתת בי"ד ואין לו יראה גדולה מזאת, גם לא מאהבה ימסור א"ע למיתה אם לא שיעשה ככה עבור כי קבלה לאלוה, משא"כ במס' חולין הנ"ל דמיירי בלא התראה כדאי' שם ובמס' סנהדרין בהאי מחלוקת דאביי ורבא דידעינן שעשה מאהבה ומיראה, ולכן אמרינן במס' חולין מ"א ע"א שם בגמ' בהתרה עצמו למיתה לא אמרינן לצעורי וכו' עיי"ש.
**ונאמר** ליישב במ"ש קושית הפר"ח על פי' הרמב"ם ממס' סנהדרין דף ס"א בגמ', בדאמרי ליה כך מטיבה וכך מריעה כיון דידע שבחיה דע"ז וקאמר תו לא הדר וכו' עיי"ש, והרי להרמב"ם בעובדה בשביל שמטיבה ומריעה פטור ומכ"ש כשאומר הן עיי"ש, ושם י"ל כיון שאמר נעבוד במסית מסתמא דעתו לקבלת אלוהות, גם במסית דא"צ התראה כ"כ אזלינן בתר רובא במסית והחמירה התורה בו כיון דהזיד לעבוד עכ"פ ויצא להסית, אמנם עיין בתוס' שם דף ס"א ע"א בד"ה ומר סבר שקאי שם על הניסת עיי"ש, ולכאורה בניסת צ"ע בהתראה האיך שייך התראה לניסת קודם שאמר הן ולא יהיה התראה למסית דלפ"ז צריך לצמצם ולהתרותו טרם שאמר הן, או שצריך לומר עוד הפעם הן אחרי התראה, וא"כ דהוי התראה לא שייך לומר מיראה ומאהבה בלי קבלה לאלוהות וכמ"ש לעיל כיון דהוי במיתה ועל כרחך כונתו משום כי מטיבה ומריעה מקבלו לאלוהות וכמ"ש ומיושב קושית הפר"ח לענ"ד.
**והנה** בגמ' סנהדרין ס"א ע"א התם בזובח להכעיס וברמב"ם לא הביאו והנה י"ל דהוי בכלל מאהבה ומיראה אבל לדעת הר"ן הנ"ל וכמ"ש לעיל הוי עובד ממש, והנה בסוגיא נאמר כן לרבא בר"ח דאמר יצאת השתחויה על הכלל כולו, אבל לפי' הר"ן ז"ל לכו"ע כן.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:8:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:8:1)

**פרצופות המקלחות מים בפני עכו"ם לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעכו"ם.** בגמ' במס' ע"ז דף י"ב ע"א ואי תני הני תרתי דליכא סכנה אבל מעין דאיכא סכנה אימא לא צריכא עיי"ש, וכן העתיק הטור יו"ד בסי' ק"נ ובר"ן שם כתב דאיכא סכנה שמא מיית לאו דוקא דא"צ לסכן נפשו בשביל מראית עין ומובא בשו"ע שם, ועי' בנימוק"י במס' סנהדרין דף ע"ד שכתב אבל וכו' ליכא איסורא אלא לפני עור וכו' והאי לאו בע"ז בלחוד איירי אלא כולל הוא כל המצות ולא מקרי אביזרייהו דע"ז וכו' עכ"ל, והנה שם הוי בלפני עור דאורייתא, מכ"ש במראית עין דהוי רק מדרבנן, ועי' במל"מ בפ"ה ה"ב מיסודי התורה עיי"ש.
**וראיתי** בשו"ת הרדב"ז בח"א בפי' ללשונות הרמב"ם סי' ט"ז שעמד על הלשון לא יניח פיו על פיהם משום שנראה כמנשק וכו' דהרי אם הפרצופות ע"ז ממש הרי הוי מנשק ממש ואף שאין מתכוין הוי פסיק רישא ולכן פי' דפרצופות אינן ע"ז עיי"ש, ובס' מרכבת המשנה בהל' שבת פ"א בסוגיא דשאין מתכוין רצה להחליט מזה דדבר שאין מתכוין לעבירה אף שמכוין לגוף המעשה כמו נדון הזה מותר עיי"ש, ובמקו"א כתבתי להוכיח נגד זה עיי"ש, ומ"ש ברדב"ז דהוי פסיק רישא י"ל למ"ש בר"ן במס' חולין בפ' גיד הנשה דבהנאה לא שייך פסיק רישא עיי"ש וטעמו כנראה דכיון שאינו מתכוין להנאה לית ליה הנאה כלל ואין דומה לאינו מתכוין למעשה דעכ"פ המעשה נעשה, וכמו כן בע"ז על המחשבה לקבלת אלוהות לא שייך פסיק רישא, ואף לאביי דעובד מיראה ומאהבה חייב משום דהא פלחא ואף דלא כיון לקבלת אלוהות, והנה לפי' הרמב"ם ז"ל כמ"ש בריב"ש הנ"ל דשם מקום יותר לאסור, ולפי' רש"י ורמב"ם ג"כ י"ל דשם הוי עבודה ממש רק דמחוסרת הכונה, אבל בזה ששתה דרך נישוק גם המעשה בלתי מוכח שהרי כל מי שרוצה לשתות צריך ג"כ ליתן פיו על פיהם וא"כ אין המעשה מוכיח לנשיקת הע"ז וא"כ בלא כונה וגם המעשה בלתי מוכחת לא מקרי פ"ר דרק במעשה המוכח לעבודה בלבד מקרי עבודה ולא הבלתי מוכח כלל, ורק מראית עין בלבד, ויותר מבואר למ"ש הר"ן הנ"ל בכל סתם עבודה הוי לקבלת אלוהות ולכן כמ"ש לא נאמר שמא לאהבה וליראה, אבל בכה"ג דעומד סתמא לשתיה ולא לע"ז משום חזקת כשרות וכל עבודה שנוכל לומר שהיא לדבר אחר לא מקרי עבודה כלל.
**ונוכל** לפרש דעת הטור הנ"ל שכתב דמשום מראית עין אפי' במסכן נפשיה אסור עיי"ש ונ"ל דמשום דאיתא איסורא דמ"ע ועבר על זה וא"כ נפקע חזקת כשרות והוי כעובד ע"ז ממש עי"ז, אבל יקשה לומר דמ"ע רק מדרבנן גם במקום סכנה נאמר לפ"ז דתליא אם סכנה ידוע לאחרים דנראה דרק בלא ידעו מהסכנה שייך מ"ע, ומ"מ כמ"ש הוי רק איסורא דרבנן.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:9:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:9:1)

**העושה עכו"ם לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה, שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכן העושה עכו"ם בידו לאחרים אפי' עשאה לגוי לוקה, שנאמר ואלוהי מסיכה לא תעשו לכם לפיכך העושה עכו"ם בידו לוקה שתים.** ועי' בלח"מ שכתב דלא הוי לאו שאין בו מעשה משום דהאחר עושה מעשה, ובמרכבת המשנה עמד ע"ז שהרי אין שליח לדבר עבירה, ועי' בס' החינוך סי' כ"ז שכתב וז"ל ותמיה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשותם שהרי מצוה משלח הוא וקיי"ל משלח פטור עכ"ל.
**והנה** מקור דברי הרמב"ם נובע מספרא פרשת קדושים מובא בס' המצות ל"ת ח' ברמב"ן שם, וז"ל הספרא שם א' י"ב, ואלוהי מסיכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו לא לכם, מיכן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם, ר' יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו משום לא לכם ומשום לא יהי' לך עכ"ל ועי' בקרבן אהרן שם.
**ועל** הקושיא משום אין שליח לדבר עבירה, נראה בכה"ג כמו שחייבתה התורה מיתה שאומר אלי אתה אף שהוא בלי מעשה, וזה שמצוה לעשות ע"ז הוי ג"כ כבוד ע"ז ואף דאין חייב מיתה על זה שאינו בכלל עבודות מ"מ הוי כמכבד ומרבץ וכיו"ב ועכ"פ בכלל לאו שיש בו מלקות ושאני ע"ז משאר איסורים דעיקרו במחשבה ועל מחשבה בקיבל לאלוה בלי מעשה חייב מיתה ובמחשבה חייבתו התורה מלקות במצוה לעשות ע"ז ובע"ז אף בשאין בו גמור ממיתין ולוקין, ובמרכבת המשנה כתב דהמסירה ליד השליח הוי מעשה עיי"ש, ולפי דבריו בעושה שליח בלי כי מסרו לידו פטור ולמ"ש אף בכה"ג חייב בכל היכא דחייב על המחשבה אפי' באין בו מעשה חייב גם י"ל דגם בגורם חייבתו התורה ובשליחות עכ"פ גורם הוי וצ"ע ולמ"ש במרכבת המשנה צ"ע ג"כ במ"ש בס' החינוך בשאין בו מעשה בעשהו במעשה כיון דאפשר בלא מעשה פטור ועי' במל"מ בהל' מלוה ולוה בזה עיי"ש.


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:10:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 3:10:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foreign%20Worship%20and%20Customs%20of%20the%20Nations/r/3:10:1)

**אסור לעשות צורות לנוי ואע"פ שאינו עכו"ם שנא' לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינו אלא לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם עכו"ם ואין אסור לצור לנוי אלא צורות האדם בלבד.** הנה האי שכתב כדי שלא יטעו בהן הטועים וכו' אין לפרש משום חשד ומראית עין דלא מצינו לגזור ע"ז רק מדרבנן וזה מדאורייתא ואח"ז כתב ואם צר לוקה, ולא שייך על חשד ומ"ע מלקות, ונראה מ"ש הטועים קרא כן בלשונו העע"ז הכונה שיזנו אחריה כמו שמצינו ויזנו אחרי האפוד, ומהאי טעמא גם באחרים עשו לו אסור וכמ"ש ז"ל ועי' בכ"מ ובשו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' ל"ה, אבל כמ"ש ז"ל דדעתו כמסקנא להתלמד שרי, ולכאורה לטעמו גם להתלמד יהיה אסור וגם אשר יקשה ביותר דמשני מעיקרא של פרקים היה אם בכולמו טעמו שלא יטעו אחריה למה יהיה שרי להתלמד כיון דאפשר שיהיה בשל פרקים להתלמד בו, והנה הרמב"ם לא הביא דלהתלמד שרי ועי' בכ"מ מ"ש ע"ז ובשו"ת מהרי"ט הנ"ל כתב מלשונו מדלא כתב אפי' לא עשאן אלא לנוי וכתב שאסור לנוי וזה דבר קבוע שיטעו בו ולא להתלמד דהוי עראי עיי"ש, וי"ל גם כן מ"ש לנוי דוקא לנוי אבל במעשיו ניכר שאינה לנוי ונודע שרק להתלמד כגון של פרקים או כיו"ב בלי הוד והדר לו מותר.
**אמנם** ברש"י דף מ"ב ע"ב במשנה צורת חמה צורת לבנה כתב צורת חמה מזל חמה וכן לבנה עיי"ש, ולפ"ז לא שייך אתו למטעו אחריה דצורת שעשה רבן גמליאל היה לבנה ממש ועי' במהרמ"ל שהקשה ג"כ על סוגית הגמ' מ"ג ע"ב מאי מקשינן לר"ג משום חשדא דע"ז והלא ר"ג לא עשה כעין מזל הלבנה והניחו בקושיא ובפי' משניות לרמב"ם במס' ע"ז שם וז"ל ואמרו צורות הלבנה ר"ל שימצא הצורה המיוחסת אל השמש והצורה אל הלבנה על איזה דעת שיהיה עכ"ל, ולפי' לא יקשה גם קושית מהרמ"ל הנ"ל על רש"י י"ל דרש"י כתב כן במשנה במצא צורת חמה ולבנה להוליכו לים המלח דזה בצורה הנעבדת לרוב וצורתו מוכח עליה כמו במזל החמה ולבנה, אבל בצורת הלבנה וחמה בעצמם אשר לפעמים נעשו לנוי ופעמים לעבוד א"צ להוליך לים המלח אבל חשדא שייך שפיר כנראה לענ"ד, ועי' בש"ך קמ"א ס"ק ל"ח, והאי דמשום ספיקא א"צ להוליך לים המלח טעם בדבר ואין כאן מקומו.
**אמנם** מ"ש ברמב"ם בטעמו לפי סוגית הגמ' נראה דהוי כמו בדמות היכל ומנורה וכו' דלא שייך לטעות אחריו וצ"ע מ"ש לעיל בזה, ונראה רק מסברה בלבד נאמר כן, ושניהם ממקרא נלמדו, ואפשר לומר מדאמרינן לס"ד לא אמרו אלא שאפשר לעשות כמוהם ועי' ברש"י דבשאר הוי ציור בלבד וכמ"ש הר"ן ומהרי"ט דלא הוי צורת הלבנה ממש, וא"כ אף למסקנא דגם זה אסור אבל טעמא אחרינא משום דלבני אדם הוי ציור לבנה וחמה וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל אף דלא הוי כמוהו לאסור מטעם כדמות משמשים לפני הנאמר באולם ומנורה וכיו"ב אבל שייך אתו למטעי אבתרייהו וכה"ג לחומרא דרשינן טעמא דקרא לכו"ע כמ"ש בתוס' במס' סוטה דף י"ד עיי"ש, אבל כנראה מלשון הרמב"ם רק באדם ס"ל טעמו הנ"ל ובחמה ומלאכים וכיו"ב כתב דמות משמשין לפני, ונראה משום דאיתא לא תעשון אתי לא תעשון אותי וחלילה אין שום דמות למעלה ולא שייך לומר דומה לאותו יתעלה חלילה רק משום דמיון לע"ז, וזה הנראה לענ"ד ביותר, ופי' בריטב"א לא תעשון אותי, כדרך שאומר הכתוב במשליו על האדם בצלם אלוקים עשה אותו ואע"פ שהוא משל חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה וכו' עכ"ל, ומובן במ"ש בפ' בצלם אלוקים אלוקים פי' בעל כוחות כולם ובאדם הנקרא עולם קטן כולל כל כוחות הנמצאות בחיי האדמה, ומובן ביותר מ"ש, ועל שאר דברי הרמב"ם עי' במהרי"ט הנ"ל ובפי' הרמ"ך שהובא בכ"מ עי' במרכבת המשנה עיי"ש.
**אחר** שכתבתי הנ"ל ראיתי בס' מעשה רוקח בחי' שהביא בשם גאונים קדמונים ז"ל על הרמב"ם שהביא בשם ס' הבתים וז"ל רבינו כתב בפי' המשנה שלא אסרו צורת חמה ולבנה אלא כשעושים בצורות ידועות לעובדיה אבל אם נמצא עליה צורת חמה בעיגול ולבנה בחצי עיגול אין אסור ובהלכותיו לא ביאר מזה דבר ונראה לי הואיל והקשו בתלמוד מרבן גמליאל שעשה צורת לבנה ודאי לא עשה אותה כדמות עובדיה אלא כדרך שמציירין אותה על הלוח שמענו שאפי' בדרך זה אסור ואפשר שכן דעת הרב ז"ל בהלכותיו עכ"ל, והנה לא כתב בפי' בנמצא בעיגול לא רק כמ"ש לעיל לשונו ממש, ומ"ש בצורות ידועות יש לפרשו על הצורה שאנו מציירין שג"כ אינו צורת החמה ולבנה ממש שאינם רק זהירתם וכמ"ש ז"ל, גם כמ"ש לעיל דהרמב"ם כמו רש"י פי' כן במשנה במצא ולענין ים המלח דאז בעינן כדרך עובדיה ממש וכמ"ש ומיושב הקושיא מר"ג וכן נראה לענ"ד.