## Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 1

###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:1:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:1:1)

**כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט"ו עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כל האוכל חמץ ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.** ועיין בלח"מ ונאמר לברר דין הממחה ודין משקין היוצא עי' חכם צבי סי' כ':
**[א] במסכת** חולין דף ק"כ ע"א תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא בה והא לאו אכילה היא אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה וכו':
**וברש"י** הקפה הקרישו על גבי האור עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה הקפה בחמה מיירי כדפי' במס' מנחות דף כ"א אבל באור לא דדם שבישלו אינו עובר עליו עכ"ל. ורש"י לשיטתו במס' מנחות שם דדם שבישלו עובר עליו ולכך נקיט ע"ג האור ועם כל זה יש להבין למה בחר באור דוקא ולא בחמה דהוי לכו"ע:
**ונראה** לומר עם מ"ש בתוס' בסוגיא להלן בד"ה היכא וכו' דאפי' אם לא כתבה [התורה] לשון אכילה מסברא דדוקא בבעין כמו שהוא אסרה התורה ובשם ה"ר שמואל כתבו דדוקא במשקה היוצא הוי סברה כזה אבל בהמחה חלב וכיו"ב שהוא גוף הדבר צריך למכתב אכילה להוציא מאיסורא וע"ז נפש לרבוי ולהוציא מלשון אכילה וכמ"ש במהרש"א שם אפי' אין שותה גוף איסור עיי"ש. ועי' בתוס' בד"ה לרבות את השותה דדבר שאין משקה צריך לרבות בשותה אבל במשקה הוי שתיה כאכילה עיי"ש:
**וי"ל** לפ"ז דאם השנוי דלא הדרי וא"כ נפקע האיסור ממנו דלא שייך לאכלו בדרך בעין כמו שהוא ואם נאמר דרק בבעין אסרה התורה נפקע איסורו אבל באם השנוי החזור לקמייתו ויש לאכלו בבעין אף כי עתה אינו בעין מ"מ לא נפקע שם האיסור ממנו דהאיסור עומד עודנו עליו באופן דהדרי להיות בעינו כמות שהיה ועיין במס' מנחות כ"א הנ"ל בגמ' מ"ש בחמה באור לא הדר בחמה הדר עיי"ש וא"כ ס"ד לומר דוקא בחמה שאיסורו עליו כשיחזור לקדמותו והוי רק כאכלו שלא כדרך אכילתו באותו הדבר כיון דעכ"פ שם איסורו עליו רבוי מקרא דאפי' אכלו בשנוי חייב אבל באור דלא הדרי לבעינו ונפקע איסורו לעולם ולכן מביא לרבותא דאפי' באור חייב ואף דבמס' מנחות שם לא נאמר לחלק כן כדאיתא בחמה נמי כיון דאדחי אדחי מ"מ ס"ד לומר כן ובחר ביותר לומר באור לדעתו דדם שבישלו עובר עליו ולכאורה סברת הגמרא הנ"ל משום הדרי ולא הדרי הוי כמ"ש משום דעודנו תורת דם עליו כשיהדר וכמ"ש:
**[ב] בשלמא** הקפה את הדם וכו' אחשוביה אחשביה וכו':
**ויש** להבין בענין אחשביה בכה"ג שאינו כמות שהוא וכמ"ש בתוס' דהתורה לא אסרה רק בבעין ולא בדרך שתיה אף שבמשקין שתיה כאכילה ולא כן במידי דאכילה ואף לדעת הריטב"א במס' מכות בחצי שיעור מטעם אחשביה עיי"ש והנה בשלא כדרך הנאתו מצינו במס' שבועות כ"ב בנשבע שלא לאכול ואכל שאין ראויה לאכילה ובמס' יומא פ' אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור ועי' בטור או"ח בסי' תרי"ב דמותר ולדעת רבינו מדרבנן אסור ועי' בטו"ז שם ס"ק ו' ובשאגת אריה בסי' ע"ד וע"ה ובמס' פסחים כ"א ע"ב בחרכו קודם זמנו וברא"ש דאסור באכילה משום אחשביה ושם מדרבנן ועי' בר"ן ובעה"מ שם ובטו"ז בסי' תמ"ב ס"ק ח' ובהל' שביתות עשור בפ"ב ה"ה ומ"ש שם עיי"ש. והנה כאן נראה דמהני אחשביה ועי' במס' שביעית פ"ח מ"א חישב לאדם וכו' ופ"ז מ"א ברא"ש שם עיי"ש. ולכאורה דוקא בחצי שיעור כתב הריטב"א כן דהוי מצד עצמו באופן איסורו אלא דדרך אכילה לא הוי ובצירוף הוי גם דרך אכילה ושם איסור עליו לאכלו בצירוף אבל בשלא כדרך הנאתו באופן הזה לא הוי בגדר איסורא לא מהני דעתו להחשיבו וכה"ג דהמחהו גרע דבשלא כדרך הנאתו איסור מצד עצמו עליו לאכלו כדרך הנאתו אבל בהמחהו נפקע איסורו והאיך יחזירו לאיסורו במחשבתו ונראה דדבר שרוב בני אדם מקפידין לא שייך אחשביה ואמרינן בטלה דעתו כדמצינו בכמה דוכתי אכילה ע"י הדחק לא שמיה אכילה ועי' פסחים מ"ד ונזיר ל"ו ע"ב בתוס' בד"ה הנח ובטור או"ח בסי' תמ"ב ובהמ"מ להלן בהל' ה' עיי"ש וגם מאי נאמר בתערובת שכתבו ז"ל דלא שייך אחשביה ועי' בחוות דעת בסי' ק"ט עיי"ש:
**גם** עיין בתוס' במס' שבועות כ"ג ע"א בד"ה גמר שהקשו לר' יהודה מנ"ל שתיה בכלל אכילה דלא יליף שכר שכר מנזיר וכתבו מסברה ועוד י"ל דר"י יליף דשתיה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא והתורה קראה אכילה עכ"ל ובירושלמי שם פ"ג ה"ב פתר לה כר' עקיבא דר"ע אמר כל שהוא [כלומר כמו שהוא בעינו] אכילה ועי' בפני משה שם והנה להירושלמי ולר"י דוקא בצלול חייב ועכ"פ לדידן דאין עלוי לשתיה מהקפה בדם מ"מ הו"ל למילף מדכתיב אכילה בדם חייב בהקפה ולמה לומר מטעם אחשביה:
**והנראה** בזה לפי מ"ש בתוס' בד"ה לרבות השותה דבמידי דשתיה דהוי כאכילה ידעינן בעלמא לאוכל דממחה לשתיה עיי"ש וכיוצא בזה ברשב"א בד"ה הא וז"ל וזה שהקפה אותו ואכלו אי לאו דאחשביה הא לאו הכי הו"א דוקא בשאכלו כברייתו דהיינו מחוי הא בשהקפהו וגמעו פטור שלא חייבהו התורה אלא כדרך ברייתו עכ"ל וא"כ לפי הנראה מדבריו אחשביה מצד דעתו וא"כ יש להבין כיון דשתיה בכלל אכילה מ"ש בשנוי מברייתו משתיה לאכילה בדם שהקפה דאמרינן אחשובי אחשביה לשנוי מאכילה לשתיה בהמחה החלב דאמרינן דלאו אכילה היא:
**ונראה** לומר דוקא בדם דאיתא לשון אכילה וכמ"ש בשם הירושלמי הנ"ל והיה מסברה כמ"ש בתוס' לר' יהודה דרק בצלול חייב עיי"ש וא"כ אמרינן שפיר בהמחה חלב דהוי שנוי מברייתו מאכילה לשתיה גרועי גרעי ואינו בכלל חיוב מהתורה אבל בדם משתיה לאכילה כיון דהתורה כתבה בלשון אכילה וכרוב איסורי אכילה בתורה נאמר בו ולכאורה לפי לשון התורה יהיה נאמר דרק בהקפה יהיה חייב דלשון אכילה מסכים ע"ז אלא משום דבעינן דם הראוי לזריקה וכדאי' במס' מנחות הנ"ל דעיקרו בצלול ועכ"פ לא שייך לומר משום השנוי משתיה לאכילה נפיק מאיסורא נגד לשון התורה ואדרבה אחשובי אחשביה שהביאו למעלת אכילה משתיה וכלשון האיסור הנאמר בו וברוב איסורים ולכן רק מאכילה לשתיה מקשינן והא אכילה כתב בהו:
**והנה** למ"ש בתוס' להלן בד"ה היכא דרק במשקין היוצאים מסברה דלא בכלל איסורא בלעדי קרא דאכילה רק במחוי דחלב דבלעדי קרא דאכילה הוי נאמר מסברה כיון דהוי גוף האיסור אף בהמחהו חייב אתי שפיר מ"ש, גם למה שכתבו בראשונה שם דגם בהמחה חלב מסברה דאינו בכלל איסורא עיי"ש י"ל ג"כ היכא דכתבה התורה אכילה אף דמסברה החיצונה אינו בכלל אכילה באכלו דרך אכילה הוי עלוי לאיסורא וכמ"ש. ועיין ברא"ש במס' ברכות דף ל"ו ע"א בשם ר' אליעזר ממיץ נגד דעת התוס' עיי"ש:
**והנה** לכאורה היה נראה לומר הא דבעינן קרא להמחהו וכו' אף דשתיה בכלל אכילה, הוי רק לענין עונשין וכדאי' המחהו וכו' חייב דלענין עונשין מספיקא בדעת התורה לא מענשינן אבל לענין איסורא אפי' מספק בלשון התורה יהיה אסור וכמ"ש במ"א דבספק בלשון התורה אפי' לדעת רבינו ספיקו לחומרא מדאורייתא ויהיה נפק"מ גדול לענין משקין היוצא להלן אבל לא נראה כן בדעת הפוסקים וצ"ע:
**[ג] שם** בגמ' תניא נמי גבי חמץ כה"ג המחהו וגומעו אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה היא אין אדם יוצא יד"ח בפסח בשלמא אם מצה היא אין אדם יד"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה וכו':
**ובתוספת** בד"ה לחם וכו' הוי מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה עכ"ל:
**ונראה** לענ"ד דהנה במסכת ברכות ל"ז ע"ב האי חביצה דאית ביה פרורין כזית בתחילה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות וכו' והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא יד"ח בפסח וכו' א"ר ששת האי חביצה אע"ג דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ אמר רבא והוא דאיכא עליה תורייתא דנהמא עיי"ש:
**ובתוספת** שם בד"ה אמר כתבו דוקא בנותן פרורים במים ונתלבנו אזיל בהו תורייתא דנהמא עיי"ש ואם כן לפי זה ימצא שתיה בפרורים ומים דאית בהו תורייתא דנהמא ותורת לחם ויהיה יוצא ידי חובת מצה ועיין בסי' תס"א סעיף ד' עיי"ש ואם כן האי דאיתא בסוגיא שאין יוצא יד"ח וכו' מיירי דלית ביה תורייתא דנהמא ובאית ביה תורייתא דנהמא לחם עוני מקרי ואם כן י"ל דמשום הכי נקטי לחם עוני וליכא לאשמעינן דהיכא דהוי תואר לחם מקרי כמו כן אכילה כה"ג אף דהוי דרך שתיה (ולשון גמעו מסכים כמו כן בכה"ג אף שמצינו כמו כן בפ' המקשה מהו לגמוע חלבו עיי"ש. ובחלב דאיתא גמעו י"ל) אבל באמת לדינא צ"ע אם יוצא בכה"ג אם הוי דרך אכילה דמקרי לחם לענין ברכות המוציא וכמו כן נראה לענין מצה ובשו"ע הנ"ל איתא שנשרה יש לפרשו אף בכה"ג:
**[ד] שם** הא דתניא הטמאים לרבות צירן וכו' ליגמר מהני וכו' ובתוספות שם לעיל דף קי"ב ע"ב בד"ה רוטבן וכו' וא"ת ותיפו"ל ממשרת ליתן טעם כעיקר וכו' וי"ל דעיקר דרשה לא אצטריך אלא לצירן וכו' אי נמי אצטריך נמי לרוטבן וקיפה ואשמעינן דמחוי כממש אם המחה שרץ וגמעו דהוי כאכילה דס"ד דבשתיה לא מחייב כיון דאכילה כתיב ביה והכי איתא להלן ק"כ דמייתי ליה אהמחה החלב וגמעו וא"ת אם כן היכא דריש מיניה דצירן אסור כיון דאצטריך להכי י"ל דשקולים הם ומציר גופיה לא הוי שמעינן דלהוי שתיה כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפה ואכל עכ"ל. והנה מ"ש דשקולים הם צריך פירוש דאין לפרש דרבוי דהטמאים מרבה הכל שהרי טעם כעיקר לא נדע ממנו ושאני ציר מטעם כעיקר ולכאורה נראה לפרש דהיכא דיש לנו רבוי וב' דברים שאין להכריע אם לרבות על זה או על זה דנאמר דבא על שניהם. ועיין במסכת זבחים דף ד' ע"ב עיי"ש ואם כן יקשה דמקשינן ולגמור מהני הרי בליכא רבוי ודאי מסתבר ללמוד רק ממה שמפורש במקום אחר נפש להשותה ומנ"ל צירן וצריכין עוד להטמאים ונראה דכונת התוספות כדמסקינן ללמוד משקין היוצאין כמותן שע"י הכבישה מנפש בס"ד וכמ"ש בתוס' בד"ה היכא דיש לחלק בין מחוי גוף הדבר לטעם היוצא עיין שם. ובמהרש"א שכתב דעם כל זה מנפש נלמד גם היוצא ואם כן צירן כמ"ש דהוי טעם היוצא ע"י הכבישה הגרוע והמחה שוין כמו המחה עם משקין היוצאין שוים ומקשינן שפיר וליגמר כמו כן טעם ע"י כבישה מהני:
**אמנם** יש להבין למאן דס"ל טעם כעיקר מגעולי עכו"ם דאפי' טעם היוצא ומעורב אסור מכ"ש בעין והמחהו ויש מהסוברים בטעם כעיקר גם עונש מלקות ומכ"ש ממשו שנמחה וראיתי בשו"ת חכם צבי בסי' כ' שהקשה כן ותירץ דשאני טעם כעיקר דהוי דרך אכילה עיי"ש. ולכאורה י"ל אם לא נאמר נפש לרבות השותה הוי אמינא טעם כעיקר בדברים שהם משקים כמו חָלב ויין נסך וכמ"ש בתוספות הנ"ל דבזה א"צ למודא דשתיה בכלל אכילה. אמנם יקשה למ"ש בתוספות במסכת ע"ז ס"ז ע"א בד"ה ר"י דחלב בבשר הוי ממשו עיי"ש וכמ"ש נראה כרש"י דהוי טעמא דאל"כ לא ימצא טעם כעיקר אם לא נאמר שתיה כאכילה ויקשה כנ"ל למ"ד טעם כעיקר מגעולי עכו"ם למה לי הנפש לרבות השותה ועל כרחך דמשקה בתערובת מקרי טעמו וימצא טעם כעיקר אף אם לא נאמר נפש לרבות השותה. והנה לכאורה י"ל כמ"ש בחכם צבי הנ"ל ע"י אכילה ותערובת שאני אבל גם זה צריך עיון לומר שהדבר בעצמו אם נוכל להוציאו האיסור מתערובת יהיה מותר וע"י התערובת ההתר יהיה אסור (וי"ל ע"ז גם כן למ"ש בתוספות הנ"ל דאם לא נאמר נפש לרבות השותה הוי טעמו ותליא בטעם כעיקר דאורייתא אבל השתא דידעינן מנפש לרבות השותה אמרינן דמשקה המעורב בדבר אחר מקרי ממשו וטעם כעיקר בטעם המעורב בלבד):
**אמנם** י"ל כמ"ש בחכם צבי הנ"ל ונפרש דבריו דהוי כמו שנאמר למ"ד דס"ל היתר מצטרף לאיסור וכמ"ש במ"א דמצד עצמו חצי שיעור אסור מהתורה אלא דבעינן דרך אכילה וע"י ההיתר אכל החצי שיעור האסור גם כדרך אכילה עיי"ש:
**ונאמר** ליישב קושית התוספות במסכת פסחים כ"ד ע"ב בד"ה זיעה בעלמא שהקשו למאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא עיי"ש:
**ונראה** לענ"ד דהנה בריטב"א חולין קי"ב ע"ב כתב על קושית התוספות מטמאים דממשרת נדע טעם כעיקר כנ"ל וז"ל ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר לא בפסחים ולא בשום מקום וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכו"ע אסור ולא נחלקו בשום מקום ע"ז אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כהאי דמשרת וגעולי עכו"ם ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור עכ"ל. והקשה להיפוך למאן דס"ל טעם כעיקר אפי' ע"י התערובת אסור למה לי הטמאים ותירץ כמ"ש הר"ן דטעם ע"י כבישה שאני מהיוצא ע"י הבישול דע"י הכבישה שייך לומר זיעה בעלמא עיי"ש ובתוס' נראה דלא נחתי לזה:
**וי"ל** קושיא זאת כמו כן דהנה כמ"ש בריטב"א טעם בעין עדיף למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא אבל נראה דאם לא נאמר נפש לרבות השותה והטמאים לרבות צירן לטעם בעין לאסור על כרחך צריכין לומר בטעם כעיקר משום דהוי ע"י תערובת ודרך אכילה וזה אם הדבר בעצמו מותר בנוכל להפרישו מהתערובות ובתוך התערובת אסור תליא כמ"ש לעיל אם נאמר היתר מצטרף לאיסור דהוי מהאי טעמא וכמ"ש לעיל. והנה במסכת פסחים דמאן דס"ל טעם כעיקר לית ליה היתר מצטרף לאיסור ממשרת עיי"ש. ואם כן לא ימצא לומר טעם כעיקר אלא אם נאמר דטעם בעין דרך שתיה גם כן אסור כנלמד מהטמאים ומנפש ואם כן מיושב הקושיא דלמה לי הטמאים ונפש דנדע מטעם כעיקר שהרי כמ"ש טעם כעיקר לא נדע אלא אחרי כי נדע מהטמאים ומנפש דטעם בעין אסור למאן דלית ליה היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר וכמ"ש ואם כן מיושב קושית התוס' הנ"ל במסכת פסחים דאף דזיעה בעלמא נאמר טעם כעיקר שם בערלה. דשם בערלה דאמרינן זיעה בעלמא ולא נלמד מנפש ממילא דלא שייך טעם כעיקר כיון דהוי זיעה בעלמא ושותה מותר ולא שייך טעם כעיקר דאורייתא וכמ"ש ואת שפיר:
**ועיין** בשו"ת חכם צבי הנ"ל שהוכיח מדמקשינן והא דתניא הטבל והחדש וההקדש וכו' משקין היוצאין כמותן מנ"ל וכ"ת לגמור מהנך מה להנך שכן איסור הבא מאליו וכו' נראה דאלו הוי מצינן למילף מחמץ בלעדי הפירכא דכן איסור הבא מאליו הוי ילפינן משקין היוצאין כמותן מנפש ואין לחלק בין שותה גוף האיסור לשותה היוצא עיי"ש. ולמ"ש יש להבין למה שאין לחלק:
**ודעת** רבינו בפ"י מהל' מאכלות אסורות הכ"ב כתב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן וכו' שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים וענבים שלהן עכ"ל. ועי' בלח"מ שם ובמרכבת שם כתב דילפינן מבכורים וחד מהנך ואין עונשין מהדין עיי"ש. ועיין בהגהות במחנה אפרים בהלכות מאכלות אסורות שם עיי"ש. ולענין חמץ כתב בחכם צבי הנ"ל דדבר ברור דמשקה כמותן מצירן דשרצים דהוי היוצא ע"י כבישה וסחיטה לא יגרע מהם עיי"ש. ואם כן רבינו שכתב ואחד הממחה ושותה לישנא דגמרא דאיתא המחה וכו' נקיט וה"ה היוצא ממנו ובפ"ג ה"י משאר אבות הטומאות או שהמחה את החלב באור וגמעו ה"ז טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל וכו' עיי"ש ועי' בלח"מ כאן שעמד ע"ז ונראה דבשאר איסורים מצינו איסורים בשתיה כמו באכילה אלא בשותה האוכל צריך לרבוי כמ"ש בתוס' ובשאר איסורים אפי' שתיה לא יהיה בכלל אכילה מצינו איסורי שתיה אבל בנבילת עוף דלא מצינו בו טומאה אלא באכילה וע"ז מפרש רבינו דאוכל כשותה ולא כתב מקרא הנלמד כמו בזולת זה שאין מביא הרבה פעמים מקרא הנדרש ממנו:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:2:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:2:1)

**החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה.** ועי' בכ"מ ולח"מ שעמדו דכאן נקיט רבינו מלשון לא יאכל וכו' כחזקיה ובפ"ח ממאכלות אסורות כתב כר' אבהו וכתבו דנקט היותר מפורש ולדברי הכל וכ"כ הר"ן וכיוצא בזה בשו"ת מהרלב"ח סי' י"ז משום דבלא יאכל לא פליגי בחר רבינו כאן בלשון הנאמר בו מאיסור אכילה עיי"ש:
**והנה** בגמ' פסחים כ"א ע"ב אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה וברש"י מדקרינא לא יֵאָכֵל משמע שלא יהא בו התר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל והכונה שהתורה בחרה מה שעל הרוב ונכלל בו כל הנאות אף שאינן מביאות לידי אכילה. ויש להבין דהרי בדף כ"ג ע"א שם מקשינן והרי שרצים דרחמנא אמר לא יאכל ותנן וכו' ול"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם וכו' אמר לך חזקיה טעמא דידי נמי מהכא וברש"י בד"ה טעמא דידי וכו' ואי לאו האי קרא וכו' לא הוי ידענא דלא יאכל איסור הנאה הוא וכו' עכ"ל. וא"כ לאו ממשמעות הקרא יליף אלא מדאצטריך:
**והנה** מלשון הגמ' לר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב וכו' ולשון במשמע נראה כמו כן דהוי בלישנא דקרא. והנה יקשה לומר דבכלל לשון לא תאכל כמו כן הנאה אלא דיותר נראה דמסברה היכא דאסרה התורה לא היינו מחלקין בין הנאה לאכילה בלעדי גלוי מקרא דאף דלשון אכילה מורה על אכילה בלבד ג"כ כיון דיש לפרשו על הנאה ג"כ התורה נקטה אכילה דהוי הנאה לרוב במאכל ומסברה לא נחלק ולומר דרק אכילה ולא הנאה אסרה התורה וא"כ שניהם במשמע וג"כ יש להבין דהרי מקשינן בגמ' בשלמא לר' מאיר וכו' אלא לר' יהודה דאמר דברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה וכו' וא"כ נראה ג"כ רק מדאצטריך יליף ר' אבהו ולא ממשמעות. וי"ל אף דמסברה היינו מחלקין לומר דרק אכילה נאסר ולא הנאה מ"מ מדחזינן בנבילה דאסור באכילה ומותר בהנאה וא"כ נסתר המשמעות וע"ז אמרינן מדאצטרך נדע דבעלמא אסור ומקשינן כיון דצריכין הקרא לדבר אחר לר"י ולא הוי הקרא מיותר להתירא וממילא נאמר דמנבילה נלמד לסתור מלומר דהנאה ג"כ במשמע ומשני ע"ז וא"כ נשאר דהוי במשמע בשאר דברים שניהם יחד. וכמו כן י"ל לחזקיה כיון דקרא דשרצים נגד דקדוק לשונו בלא יאכל נדע כן מדאצטרך וחזרינן לדקדוק בהלשון. ולמ"ש לר' אבהו לא הוי נכלל בלשון אלא מסברה חיצונה נחלק בלשון לא תאכל דיש לפרש על אכילה בלבד ויש לפרשו על הנאה ג"כ ולחזקיה הוי בהלשון על הנאה ג"כ. ומובן במ"ש דרבינו נקט כאן הלשון המפורש. ועי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' יו"ט בשם בעל ספר יראים ללמוד מתוך מאשר יאכל לכל נפש דהנאה במשמע עיי"ש דנראה ג"כ דדרש ממשמעות הלשון:
**ובמ"ש** יש לתרץ קושית התוס' במס' חולין קט"ו ע"א בד"ה היא קודש ואין מעשיה קודש וא"ת ואימא למשרי בהנאה אבל באכילה אסורה כדפי' בסמוך גבי זרעים וכו' עכ"ל עיי"ש. וי"ל עם מ"ש לעיל בלשון לא תאכלו אין מכריע על הנאה ג"כ אלא משום דיש לכללו ומסברה אין לחלק בין לאיסור הנאה לאכילה ולפ"ז אם יש מקום לחלק נראה מסברה דאלה האסורים מצד עצמו כמ"ש בתוס' במס' תמורה דף ד' לענין כל שתיעבתי לך עיי"ש באיסורי אכילה וכיו"ב י"ל דתורה אסרה אכילת איסור לבל יבואו בנו כמ"ש בתורה לבל נטמא בהם משא"כ בהנאה. אבל שאינם איסורם מצ"ע אלא עלינו אסור המעשה ומהם שהזמן גורם האיסור כמו שבת וחורש בשור וחמור בלתי מסתבר לחלק הנאה ואכילה. ולכן בכלאי זרעים וכמ"ש ברש"י בד"ה כלאי זרעים הן עצמן תועבה ולתסרו עכ"ל מקשינן שפיר דילמא באכילה ולא בהנאה כמו שאר איסורים מחמת עצמם דיש לחלק כן משא"כ בשבת וכמ"ש. אמנם לדעת התוס' אין דברינו עולים שתירצו במס' פסחים כ"א ע"ב בד"ה כל דלכן נהנה בחמץ אינו בכרת דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו עיי"ש. וא"כ נראה דרק מדאיצטריך בנבילה נדע איסורא דהנאה בעלמא ומנבילה נלמד ללא תאכל ולא יאכל ולא ממשמעות מדעת החיצונה וכמ"ש. אבל לדעת רבינו י"ל כן אלא דיקשה קושית התוס'. אמנם עיין בהגהות מל"מ בפי"ג מהל' שגגות הל' ה' שעמדו על קושית התוס' ממ"ש בתוס' חולין ק"כ ע"א בד"ה אלא דכרת ליכא בהנאה עיי"ש. דנראה מדאצטריך נפש לרבות השותה ועי' בשעה"מ כאן וי"ל לדעת רבינו לפ"ז:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:2:2
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:2:2)

**והמניח חמץ ברשותו אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.** ועיין בהשגות הראב"ד שכתב יש הפרש ביניהם שחמץ בנפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ושאור אף שנפסל חייב לבער לפי שראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות עיי"ש. ועי' בכ"מ שהקשה דהו"ל ג' לאוין עיי"ש ובצל"ח ביצה ד' ע"ב בד"ה פתח עיי"ש. ובדעת הראב"ד למ"ש בכ"מ שאור ראוי לחמע בעיסות אחרות וחייב אפי' בנפסל מאכילת כלב משא"כ חמץ שאיו ראוי לחמע עיסות אחרות ובשו"ע בסי' תמ"ב סעיף ט' בסתמא כדעת רבינו ועי' במג"א ס"ק י"ד ובפר"ח כתב כדעת הראב"ד ותוספתא שהובא בהגהות מיימוני מסייע לו ובר"ן הקשה למה בנפסל מאכילת אדם חייב הרי הוי כנבילה שאין ראוי לגר דלא שמה נבילה ונ"ט לפגם שרי אפי' בחמץ וכתב ע"ז וי"ל דהכא שאני מפני שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמ' דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מהאי טעמא והכי איתא במכילתא עכ"ל. ולדעת הראב"ד דבחמץ אפי' בשאין ראוי לחמע עיסות אחרות חייב א"כ יקשה מאי שנא משאר נ"ט לפגם כקושית הר"ן אמנם לדעת המ"מ לראב"ד חמץ ג"כ ראוי לחמע אלא דעם כל זה רק בראוי לאכילת כלב משא"כ שאור וראיתי בפרי מגדים באשל אברהם ס"ק י"ד שם שעמד ע"ז עיי"ש:
**ובלח"מ** כתב דלראב"ד חייב לבער מדרבנן דמהתורה כיון דהשתא אינו חמץ אינו חייב על שראוי לחמע בו עיסות אחרות עיי"ש. ועי' בס' מעשה רוקח שאין נראה כן שהרי קאי על דברי רבינו דקאמר בדאורייתא עיי"ש. ועיין במס' ע"ז דף ס"ח ע"א שאור של תרומה וכו' אסור ור' שמעון מתיר והא הכא דפגם מעקרא הוא ופליגי א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות ובפט"ז הט"ז מהל' מאכלות אסורות ושם נראה מדאורייתא אסור אף דבכה"ג דבפני עצמו יהיה מותר משום פגמו ואיסורו נולד בתערובתו עם ההתר וא"כ האיסור ע"י ההתר. ונראה כיון דעומד וראוי להשביח עיסות אחרות לא הוי שם פגום עליו והנה כתבו ז"ל מדאסרה התורה שאור אף שאין ראוי לאכילה מזה נדע בחמץ ג"כ עיי"ש. אבל הרי שאור לאו בחמץ בלבד אמרינן כן אלא אף בשאר דברים בראוי לחמע וכמו כן בחמץ בכה"ג בלבד וכמ"ש בשם הר"ן ולא חידשה התורה בחמץ כלל ומשו"ה לא מצינו פגם לאסור בחמץ וכ"ז נראה כמ"ש לעיל כהמ"מ בדעת הראב"ד:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:3:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:3:1)

**אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה ומכין אותו מכת מרדות.** ועיין במס' פסחים צ"ה ע"א וברש"י ובתוס' שם ובמהרש"א שכתבו שלא היה בגירסתם בגמ' דהוי ניתק לעשה עיי"ש ומ"מ דעתם דהוי ניתק לעשה ועי' שהקשה על רבינו בזה ועי' בשאגת אריה סי' פ' פ"א פ"ב ובשער המלך ובמל"מ כאן בזה:
**ובתוס'** במס' פסחים כ"ט ע"ב בד"ה ר"א ומכאן מוכיח ר"י שמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה השהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא דבל יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף עכ"ל. ובשאגת אריה ובשעה"מ הקשו מחלה בטומאה ביו"ט בפסחים מ"ו הרי הוי משהה ע"מ לבערו וכנראה מתוס' לכתחילה לא עשה איסורא עיי"ש:
**אמנם** לענ"ד נראה דתוס' לא כתבו כן בכל ניתק לעשה וכמו שהקשו ז"ל מהרבה ניתק לעשה דאסורים לעבור ולקיים העשה דהנה בלא"ה יש להבין לר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה האיך שייך התר הנאה כיון דאין רשאי להשהותו דעובר על בל יראה והרי אי אפשר ליהנות בלי שהיה. וצ"ל בנמצא חמץ בפסח בחוה"מ דשרפו ויוכל ליהנות בשעת ביעורו. או שמכרו לנכרי אלא דכל זה בבא החמץ לידו בפסח באונס אבל האיך רשאי לפדות שיבוא לידו מזה הוכיחו בתוס' בפודה ע"מ שיבערנו וליהנות בשעת ביעורו כיון שמבערו מידו אינו עובר בבל יראה מזמן קנותו עד שיבוא לידי שריפה כיון שאינו חפץ שיראה וימצא לו וכל דעתו לבערו ועל שיעור השהייתו כדי לבערו אינו עובר וכ"ז בכה"ג שלא נשהה בידו אלא כדי שיבערנו. אבל בתרומת חמץ שאין יכול לשרפו ביו"ט וא"כ אין השיהוי ביו"ט כדי שיבערנו דא"צ זמן הרבה כ"כ ואין רשאי לבערנו וא"כ עובר על השיהוי עד זמן השריפה אחר שכתבתי ראיתי בס' מקור חיים בסי' תל"א שכתב ומה שהקשו ממפריש חלה וכו' נראה דדוקא שמשהה אותו בשעה שעוסק כדי לבערו שפודהו ומסיקו תיכף עכ"ל. ומ"ש בתוס' וטעמא דבל יראה ניתק לעשה ולכך אין עובר כשמבערו לבסוף דלא נאמר דעכ"פ הרגעים עד הביעור בבל יראה. וע"ז כתב דהרי בניתק לעשה הוי העשה תיקון הלאו אלא דעם כל זה אין לעבור הלאו ולתקנו ע"י העשה ומזמן שעבר על הלאו עד תיקון העשה הוא בעבירה אבל בכה"ג דמיד שעבר הלאו עוסק בתיקונו ע"י העשה ואין זמן באמצע משעה שעבר עד התיקון דהכנה הוי מענין התיקונו בכה"ג אין עובר לכתחילה גם כן כנראה לענ"ד:
**ומ"ש** רבינו אם קנה חמץ בפסח דנראה דס"ל דמהני זכיה באיסורי הנאה עי' בנודע יהודה מהדו"ק חלק או"ח בסי' י"ט ודעת הריטב"א במסכת ע"ז וקדושין וריב"ש בסי' ת"א דמהני זכיה באיסורי הנאה וברש"י במסכת ב"ק מ"ה מובא בס' אבני מלואים הל' קדושין סי' כ"ח ס"ק נ"ו דאיסורי הנאה מקרי אינו ברשותו עיי"ש. ונראה דאיסור הנאה לא מפקיע שלא יהיה שלו אבל כיון שאין רשות בו משום איסור הוי כאינו ברשותו דמאי שנא שאינו ברשותו דיד הגזלן מעכב ממנו כמו כן האיסור הנאה. והנה לפ"ז בקונה חמץ מישראל לא יועיל המכירה כיון שאינו ברשותו של המוכר אף דתורה עשה כברשותו זה לענין בל יראה בלבד וי"ל דוקא בקונה מנכרי ובמסכת ע"ז בהפקר גבי מדאגביה קניה שייך שפיר זכיה לדעת רש"י. וצ"ל בהגבהה דוקא דמשיכה לרשותו לא יהני דהרי הוי בכה"ג שאינו ברשותו וצ"ע בזה. ועיין בנוב"י שם שכתב דלא מסתבר לחלק בין איסורי הנאה למוכר ולוקח עיי"ש. והנה בישראל לישראל גם כמ"ש לא נפק"מ דכיון דהוי אינו ברשותו להמוכר נשאר שלו ואין ללוקח קנין אלא בקונה מנכרי י"ל דהוי קנין שפיר כמ"ש:
**ויש** לפרש ריה"ג דאמר במסכת פסחים כ"ח ע"ב תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דלשון תמה על עצמך בלתי מובן דנהי דריה"ג דורש ג' מקראות לדברים אחרים מ"מ תמה על עצמך לא שייך לומר ע"ז וראיתי בפנ"י שעמד ע"ז עיי"ש. ולמ"ש י"ל דכמ"ש ברש"י דחמץ הוי שלו ואינו ברשותו וריה"ג לית ליה עשאו כברשותו ואם כן אמר ממ"נ תמה על עצמך דתוך הפסח דודאי עובר בבל יראה ואם אסור בהנאה האיך יעבור על בל יראה דהרי הוי אינו ברשותו ולא ס"ל דהתורה עשאו כברשותו (וזה נגד מ"ש במקור החיים דאף דמותר בהנאה אינו ברשותו משום הכל מצווין לבערו עיי"ש אבל זה שיהיה שאינו שלו גם כן מהאי טעמא):


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:4:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:4:1)

**חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפי' הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.** עיין בהמ"מ שכתב מקור למ"ש רבינו אפי' הניחו בשגגה או באונס ולכאורה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח שאמר הרי שלך לפניך נראה מפורש כן דאין לך אונס גדול מזה ושם לא שייך לומר משום דלא ביטלו הנגזל שהרי לא מהני בשאינו ברשותו וגם דא"כ איהו דאפסיד אנפשיה ומצאתי בתורת שלמים סי' ו' שהביא ראיה משם ובפר"ח בסי' תמ"ח הביא מגזל וכו' ראיה דאפי' לאחרים אסור ולא הביא מזה לענין שוגג ואונס שהביא ראיה אחרת עיי"ש והנה בנוב"י מהדו"ק ח"א סי' כ' דעתו דמותר בהנאה להנגזל ועי' ע"ז במקור חיים בסי' תמ"ח ובשו"ת פנ"י סימן י"ג כתב מקור מירושלמי שכתב בהפקר קודם פסח וכו' עיי"ש ועי' בנוב"י מהדו"ק סי' י"ט עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:5:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:5:1)

**חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא וכו'.** עי' בהמ"מ ובמ"ש בענין יש לו מתירין בהל' מאכלות אסורות בפט"ו עיי"ש ומ"ש בסוף ה"ו כאן עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:6:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:6:1)

**אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי שלש ביצים אע"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכות מרדות.06 ועי' בהמ"מ וכ"מ ובפר"ח בסי' תמ"ב ובמקור חיים שם עיי"ש והנה דעתם שונה אם דעת רבינו כר' אליעזר כנראה מדבריו או כהחכמים ובכ"מ עמד ע"ז אם דעת רבינו כר"א הוי ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעינא דהתר שבו מצטרף לאיסור ובפי' רש"י גבי התר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס עיי"ש:**
**ובהל'** נזירות בפ"ה הל' ה' וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות עכ"ל. ובלח"מ שם הקשה דרבינו ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא ואפי' בנזיר אין התר מצטרף לאיסור ובגמ' דמשרת לרבוי אם התר מצטרף לאיסור או טעם כעיקר ועכ"פ חדא מתרתי נילף עיי"ש:
**ונדבר** בראשונה בענין התר מצטרף לאיסור ופירושו וטעמו:
**[א] במסכת** פסחים מ"ג ע"ב א"ר אבהו א"ר יוחנן בכל איסורין שבתורה אין התר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה התורה משרת וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו כמאן כ"ר אליעזר דדריש כל אי הכי חמץ בפסח נמי אין ה"נ ולאפוקי מאביי דאמר יש הקטרה פחות מכזית קמ"ל דאין הקטרה פחות מכזית:
**וברש"י** אכל חצי כזית חלב וחצי כזית בשר בבת אחת אין ההתר משלים שיעור האיסור לחייבו חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי שיעור בענבים וחצי שיעור לחם בבת אחת חייב שהרי אמרה התורה משרת ענבים לא ישתה חייב על שרייתו פת ביין ואי איכא ביין לחודא כזית לא צריך קרא וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשי וכו' אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה וכל לא דרש עכ"ל ובד"ה שאור בל תקטירו נמי התר מצטרף לאיסור חצי כזית קומץ דשאור וחצי כזית דמצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר עכ"ל:
**להנראה** דעת רש"י דהיתר מצטרף לאיסור הוי כשאינו מעורב כלל ולמדו ממקצתו מנין וכו' דמיירי בלא נתערב כלל דאח"כ אמרינן עירובו מנין וכו' וכן הבין בדעתו בתוספות בד"ה כמאן עיי"ש ובתוספות שם הקשו כמה קושיות ע"ז ובתוכם מהאי דאיתא להלן היתר מצטרף לאיסור בחטאת מכל אשר יגע וכו' בבשרה עד שיבלע בבשרה וכו' הרי בתערובת איירי עיי"ש:
**ודעת** התוספות דהיתר מצטרף לאיסור בתערובת דוקא ועי' בתוספות דף מ"ד ע"א בד"ה מקום ובמהרש"א שם שכתב לדעתם דלאו בנתערב לגמרי אלא בעירוב קצת עיי"ש. ולתוס' נלמד היתר מצטרף לאיסור מעירובו מנין וכו':
**והנה** היה נראה ראיה לפי' רש"י לפמ"ש בר"ש במס' טבול יום בפ"ב וכן דעת הרבה דאף לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מהתורה דוקא בבעין ולא בתערובת. ובלעדי הטעם שכתב הריטב"א במסכת מכות דכל שהוא למלקות משום אחשביה כמ"ש בחוות דעת בסי' ק"ד בתערובת דלא שייך אחשביה מותר בלא"ה יש לומר דע"י תערובת קיל טפי דהרי לטעמו ולא ממשו בבעין ילפינן מהטמאים לרבות צירן ורוטבן וזה לכו"ע ובתערובת בבלוע בדבר אחר מחלוקת אם טעם כעיקר דאורייתא או לא ולכו"ע צריכין מקרא מיוחד ע"ז גם בממשו ע"י תערובת אמרינן בסוגיא דילמא מיין לחודא ואפי' ע"י תערובת עיי"ש הרי דמסברה החיצונה לחלק בין בעין לתערובת אע"ג דשם לא שייך הסברה דאחשביה ועי' בתוספות במסכת נזיר ל"ו ע"ב בד"ה כזית עיי"ש ובכ"מ כאן מ"ש בזה ובספר המצות בסי' קצ"ח ובמגלת אסתר שם ובתוספת בסוגיא מ"ג ע"ב בד"ה מאן שכתב דאין סברה בעירוב עיי"ש. דמכל אלה נראה דפשיטא לחלק בין תערובת לבעין ובסוגיא דטעם כעיקר כתבתי יותר מזה עיי"ש:
**אמנם** בר"ן בד"ה הרי אלו באזהרה דנראה דפשיטא ליה חצי שיעור ע"י תערובת אסור מהתורה וכן נראה מדבריו שם בד"ה אלו עוברין פי' רש"י וכו' עיי"ש דבחצי שיעור ואפי' ע"י תערובת בלא ביטל עובר בבל יראה רק בנוקשה בלבד הקשה שם על רש"י וכמ"ש שם ועי' שו"ת חכם צבי בסי' פ"ו ובמל"מ פי"ח ה"א מהל' שבת עיי"ש:
**והנה** כנראה היתר מצטרף לאיסור לא שייך לומר אלא אם נאמר חצי שיעור אסור מהתורה ואז שייך לומר היתר מצטרף לאיסור לצירוף לענין מלקות אבל אם נאמר חצי שיעור מותר מהתורה האיך נאמר צירוף והוי כזית הרי הוי התר בהתר אבל ר' יוחנן האומר כאן הוא דס"ל ח"ש אסור מהתורה ואם כן י"ל התמל"א אבל למ"ש בתוספות דהתמל"א מיירי ע"י תערובת דוקא ואם כן יקשה דלמ"ש מוכח דח"ש ע"י תערובת מותר מהתורה ואם כן האיך שייך התמל"א והיה נראה דדעת התוספות כר"ן הנזכר ודעת רש"י כר"ש וסייעתו וכמ"ש דמוכח לחלק בין בעין ותערובת והיה נראה כרש"י דהתמל"א מיירי בבעין. ואמרתי לפרש בזה דברי מהרש"א על דברי התוספות בד"ה לענין שכתבו בתוספות דלר' יוחנן לא מצי למפרך דלא דריש כל וא"ת הא במסכת יומא דריש ר"י מכל חצי שיעור וכו' עכ"ל. והקשה במהרש"א דילמא לא ס"ל ר' יוחנן ח"ש אלא בבעין ולא ע"י תערובת עיי"ש ובפנ"י השתומם ע"ז דהלא קושית התוספות כפשוטו כמו דדריש כל לענין ח"ש בעלמא כמו כן ידרוש לענין היתר מצטרף לאיסור מכל וכמו שדורש כל לדבר אחר כן ידרוש לדבר הזה גם כן ואין תליא כלל בחצי שיעור ובמה שיש לחלק בין בעין ותערובת עיי"ש. ולמ"ש י"ל דכונת מהרש"א להקשות דאף דדריש כל אפ"ה ליכא למדרש כאן כיון דס"ל ח"ש אסור רק בבעין ואם כן בתערובת דלא הוי איסורא דחצי שיעור ולפמ"ש גם התמל"א לא שייך לומר כמ"ש דתליא זה בזה ועיין בלשון מהרש"א אם יש להעמיס כן בלשונו עיי"ש ועכ"פ לדעת רש"י י"ל וכמ"ש:
**אמנם** לכאורה זה אינו דהרי גם לדעת רש"י יקשה עודנו דמקשינן בגמרא אי הכי בפסח נמי היתר מצטרף לאיסור שם מיירי בתערובת גמור גבי כותח הבבלי ולמ"ש לא יהיה שייך בכה"ג התמל"א כלל. ויש ליישב בדוחק והיה נראה לכאורה להיפוך ראיה לדעת התוספות דמיירי בתערובת דבלא"ה יקשה דאם מיירי בתערובת תיפו"ל משום טעם כעיקר וכמו שהקשה רש"י בסוגיא עיי"ש. אבל לתוס' וכמ"ש במהרש"א בלא נתערב יפה לק"מ אבל בחמץ דנתערב יפה ע"כ ועיין בפרי חדש באו"ח בסי' תמ"ב שהוכיח מזה דעת הטור לענין קיוהא בעלמא עיי"ש. אבל נאמר בזה דתוס' סבירי להו דבעינן תרוייהו טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור וכמו שהוא כן דעת הרמב"ן במלחמות שכתב וז"ל כלל ופרט הדברים שטעם כעיקר הוא בכל נותן טעם שאין שם ממשו של איסור כגון בשר בחלב וגעולי עכו"ם וכגון טיפת יין איסור שנפלה לקדירה ובטל ממשו ולא בטל טעמו ואפי' אין בו מגופו של איסור כלום כמו ענבים וכו' והוא שנתן האיסור בהתר טעם גדול כאלו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי' בתוך שיעור צירופו זה טעם כעיקר וכו' והיתר מצטרף לאיסור שכל התר ואיסור שנתערב ממשו בין באוכלין ובין במשקין ואוכל משניהם כזית התר עצמו נעשה איסור ולוקין עליו בנזיר ולמדנו שאף בזה לרבנן פטור בחמץ וכו' נמצא אומר שאפשר לנו לומר דהתמל"א אינו טעם כעיקר או חילוף דטכ"ע אינו התמל"א ויש לך מקום ששניהם באים כאחת כגון בחטאות וכו' עכ"ל. ועיין בשו"ת הרשב"א בסי' ת"מ ובתורת הבית לרשב"א דפוס בערלין דף ק' ע"ב ובבדק הבית שם ובחידושיו לחולין עיי"ש. והנה נראה דעת הרמב"ן דלמאן דס"ל טעם כעיקר לא ס"ל נהפך וכן דעת זולתו מהראשונים ז"ל ועי' בתוס' במס' נזיר ל"ו ע"ב בד"ה כזית נראה גם כן דלא ס"ל נהפך וכמ"ש להלן דאם אמרינן נהפך לא שייך כמ"ש בתוספות שם:
**אמנם** דעת הרבה מהראשונים ז"ל דס"ל דלמאן דאמר טעם כעיקר נהפך האיסור להיות התר והתר לאיסור אף היכא דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור ולא בעינן כזית כדי אכילת פרס מהאיסור לחודא וכמו כן לדעת רש"י דמאן דס"ל טעם כעיקר דאמרינן נהפך אכן לדעת הרמב"ן וסייעתו י"ל לפי זה דבעינן תרוייהו היתר מצטרף לאיסור וטכ"ע וי"ל גם כן נפק"מ אפי' בממשו כמו לחם ביין דהנה אם גם נאמר התמל"א היכא דלא שייך טעם כעיקר כגון בלא נבלל יפה על כרחך אין פי' דנהפך ההתר להיות איסור דהרי ההתר עומד בפני עצמו ולא שייך נהפך בעומד בפ"ע דכל הסברה דנהפך כיון שהאיסור נתערב בהתר וא"א לפרוש ולהפקיע האיסור מההתר וחל שם האיסור על ההתר מצד התערובת שאוסר מהתורה אבל לא כשההתר עומד בפ"ע ואיסור בפ"ע לא מסתבר בזה לומר נהפך רק צירוף שייך בזה היכא דגזרה התורה צירוף כזה לאיסור כמו בנזיר וכיו"ב אבל נהפך לא שייך מסברה בכה"ג אבל בטכ"ע דנבלל יפה בזה אף למאן דלא ס"ל נהפך בעלמא היכא דשייך התמל"א בנזיר וכיו"ב בנבלל יפה דשייך טכ"ע גם כן בזה יש לומר מסתברא לכו"ע דנאמר נהפך בטכ"ע דכמ"ש מאן דס"ל נהפך משום דהתערובת משוי ההתר לאיסור גמור משום שאי אפשר להפריש והוי כולה אסור מהתורה ומאן דס"ל דלא אמרינן נהפך י"ל דס"ל דהתורה לא עשהו אלא לענין איסור מהאי טעמא שכתבתי אבל למלקות לא דהרי קודם הצירוף לא היה רק לאיסור בלבד ולא למלקות אבל בכה"ג דאמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור בטכ"ע בנזיר וכיו"ב הרי גם לענין מלקות חשבה התורה להתר כמו האיסור בזה שייך לומר נהפך גם כן בטכ"ע כזה:
**ונאמר** לפי זה דאם נאמר נהפך ההתר לאיסור ואם כן לא הוי חצי שיעור ע"י תערובת עוד דהרי קודם שנפל לתוך התערובת היה בעין ובשעת נפילה אמרינן נהפך והוי הכל כמו בעין דגם על ההתר שם האיסור וכמ"ש במ"א בזה. וא"כ צריכין אנו להיתר מצטרף לאיסור ולטעם כעיקר דמשום טכ"ע אמרינן נהפך ולוקין משום התמל"א דע"י הטכ"ע לא הוי ח"ש ע"י תערובת ובגדר בעין ומשו"ה מקשינן שפיר אי הכי חמץ בפסח נמי ואתי שפיר:
**ואף** לדעת רש"י דס"ל נהפך בכל טעם כעיקר למאן דס"ל טכ"ע דאורייתא י"ל דקושית הגמ' דאף מאן דלא ס"ל טכ"ע ובס"ד דלא ידעינן אלא מהיתר מצטרף לאיסור גם כן מסתבר לחלק בין נבלל יפה דודאי עדיף דשייך ביה נהפך מלא נבלל יפה דשייך רק צירוף בו וכמ"ש להלן בס"ד דרש"י מודה דתערובת גמור עדיף טפי אלא דס"ל דבבת אחת אם אכלו וכדאיתא בסוף הסוגיא ההתר והאיסור בבת אחת אז בבעין מצרף ולא בעינן תערובת כמו בפיגול ונותר וטמא במסכת זבחים ע"ח ע"א דנראה דאכילה בבת אחת הוי כתערובת אף דיש לומר דבהתר ואיסור הוי ספק נבלל יפה ושם במס' זבחים הוי הכל איסור עיי"ש. ועכ"פ בתערובת גמור שייך נהפך ולא הוי ח"ש ע"י תערובת ובבעין ודאי שייך התמל"א ואם כן מקשינן שפיר אי הכי חמץ נמי אבל לדעת דמוקי התמל"א רק בתערובת וכמ"ש במהרש"א בתערובת שאינו גמור דלא נתערב יפה ואם כן הוי בכה"ג ח"ש ע"י תערובת ולא שייך התמל"א כמ"ש למאן דס"ל ח"ש ע"י תערובת מותר מהתורה ובלא נתערב יפה לא שייך נהפך לא משום טכ"ע ולא משום התמל"א:
**והנה** בלא"ה הייתי לפרש הקושיא אי הכי חמץ נמי לפמ"ש בירושלמי במס' תרומות דמבואר שם באיסורי הנאה אף ר"ל מודה [דחצ"ש אסור] וא"כ י"ל ע"י תערובות עכ"פ נהנה ואסור לכו"ע ושייך היתר מצטרף לאיסור בחמץ בפסח דאסור בהנאה אלא לדעת רבינו אין לוקין על הנאה ולא הוי אלא לאיסורא בלבד וא"כ י"ל עוד לדעת הסוברים כיון דבעינא לא הוי אלא איסורא לא נוסיף ע"י התערובות למלקות כמ"ש לעיל כ"ז חשבתי בימי ילדותי לומר לדעת רש"י ולהלן נדבר ביתר ביאור דס"ל בעינא ותערובות ואין סתירה בדברים:
**ולפי** דברינו זה יש ליישב בסוגיא דאיתא אמר ליה אביי לר' דימי וכל איסורין וכו' אין התר מצטרף לאיסור והתנן המקפה וכו' משום דהיתר מצטרף לאיסור וכו' אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית כדי אכילת פרס אי בעינא וכו' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קשטיר וכו' ליכא כדי אכילת פרס וכו' עיי"ש. ועיין בתוס' שם בד"ה אלא עיי"ש וביותר יקשה דעכ"פ אף דליכא כדי אכילת פרס התמל"א הוי בכל גונא ויקשה אף למאי דאמרינן הנח וכו' ומ"ש בתוס' ברוב התר לא אמרינן התמל"א כדאי' במס' נזיר הנ"ל. עי' בכ"מ כאן שכתב שאין גורסין כן בגמ' עיי"ש ומ"ש בתוס' שם לרבנן דס"ל טעם כעיקר לא ס"ל משרת למ"ש שניהם מכוונים יחד ועל כרחך צ"ל בכותח דמקשינן א"ה חמץ וכו' נמי וכמ"ש אמנם כמ"ש אתי שפיר דמשטר קשטיר דאז דנין הצירוף משום המאכל הנטבל. הנה בזה ליכא תערובות גמור ולא שייך טכ"ע ונהפך כלל והוי חצי שיעור ע"י תערובות ולא שייך התמל"א ואי משריף קשריף בעינא דאז דנין בכותח גופא דהוי בכזית ולא מצד האוכל שלא נטבל בה מאומה והכותח נבלל יפה ושייך נהפך אבל בכה"ג הרי בטלה דעתו וכו' ומובן תירוץ זה אף למאן דס"ל היתר מצטרף לאיסור ואתי שפיר:
**(ב) אמנם** באמת נראה להמעיין בלשון רש"י שגם דעתו מסכמת בזה לתוס' דבעי במשרת תערובות קצת לומר בו היתר מצטרף לאיסור וז"ל בדף מ"ד ע"ב בד"ה מפת ומיין חייב ופליגי רבנן עליה דלית להו התמל"א ואלו פשט היין בכל הפת לא הוו פליגי רבנן עליה דהא אית להו טעם כעיקר ואתעביד הפת גופו איסור ובהא מיהו פליגי רבנן עליה דהוא ס"ל משום צירוף הוא ואי נמי לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי ההתר לאיסור לחייב עכ"ל ועיין בלשונו בדף מ"ה ע"א בזה ה"ג רבנן מצריך צריכי בחטאת לאשמעינן משום דהמל"א ואי נמי לא אבלע בכולהו אי אכל וכו' עכ"ל. נראה למדייק בלשונו דס"ל ג"כ דבעי נבלל קצת רק דא"צ שיהיה נבלל יפה וכן נראה שהבין בו הר"ש בפ"ב דמס' טבול יום עיי"ש שהחליט כן דהרי כותח ומקפה הוי מעורב עיי"ש גם מהאי לשון דנילף התמל"א ממשרת מורה על תערובות קצת עכ"פ וביותר לדעת רש"י כאן שכתב דלא ילפינן התמל"א מלשון וכל אלא מלשון משרת עיי"ש וא"כ לשיטתו יוכיח ביותר לזה ועי' ברש"י במס' נזיר בזה עיי"ש. וע"כ נראה דגם רש"י ס"ל דבעי עירוב מעט לענין התמל"א ובזה פליגי מאן דס"ל משרת טעם כעיקר פירוש לשון משרת בנבלל יפה יין במים ומאן דס"ל למילף מיניה התמל"א פי' בלא נבלל יפה ועי' ברש"י לחם ביין ולשון משרת סובל ב' פירושים ועכ"פ צריך לפרש בו תערובות קצת מהכרח הלשון אלא בהלמודא פליגי רש"י ותוס':
**ונאמר** לענ"ד ליישב דעת רש"י ונאמר נמי דהנה מלשון רש"י בריש הסוגיא דנראה דמיירי בבעין בלא נתערב כלל כמו שהעירו ע"ז בתוס'. ונראה דהנה יש להבין בהאי דאיתא להלן מ"ה ע"א אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים עד זג לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה השתא לר' עקיבא איסור והתר מצטרפין איסור ואיסור מיבעיא א"ל איסור והתר בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה ולשון רש"י במס' נזיר ל"ז ע"ב בסופו ההתר מצטרף לאיסור בבת אחת כשנתנו בפיו בבת אחת אבל בזה אחר זה לא אבל איסור ואיסור אפי' אכל חצי כזית ובלעו וחזר ואכל חצי כזית של איסור אח"ז הרי זה מצטרף עכ"ל:
**ויש** להבין הרי בכל שעורי אכילת איסור ומצוה קיי"ל כדי אכילת פרס מצטרפים והוי כבת אחת ומ"ש לענין היתר מצטרף לאיסור ומנ"ל זה. ודוחק לומר מיתרון דמשרת דלפ"ז לקולא. וגם אם מיירי בנתערב הרי יש בכל חצי שיעור איסור והתר ומאי שנא אם הוי בבת אחת או בזה אחר זה. אלא בזה י"ל דלא נבלל יפה. גם יקשה עודנו לדעת התוס' דבעינן בהתמל"א עירוב. לישני הגמ' התר ואיסור בעירוב ואיסור באיסור בלא עירוב:
**ונראה** לענ"ד ליישב. ובראשונה נאמר במה שיש לספק ביבש ביבש דקיי"ל חד בתרי בטל מהתורה אפי' בשאינו מינו אלא מדרבנן בשישים שמא יבשלם ועי' בטור ושו"ע בסי' ק"ט. אם רשאי לאכלם בפעם אחת מדאורייתא בנתבטל ברוב. ומה שמביא לידי ספק זה מדאי' במס' זבחים דף ע"ח ע"א אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמיה התראה. וברש"י שם כזית מזה וכזית מזה ונתן לתוך פיו פטור ממלקות ואפי' התרו בו אי אפשר שלא ירבה וכו' כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעטו של זה ברוב של זה ובטל המיעוט ברוב וכו' עכ"ל. והנה נראה מזה דאפי' לענין טכ"ע דבעינן נבלל יפה אמרינן באכלו כאחת דבלילה בפיו הוי נתערב יפה וא"כ לפ"ז נאמר דביבש ביבש יהיה אסור מהאי טעמא לאכלו כאחת מהתורה ועי' בסי' ק"ט ובטו"ז ס"ק ב'. ומצאתי בחות דעת בסי' ק"ט שהחליט כן עיי"ש. ולפ"ז מ"ש דגזרו שמא יבשלם לאו דוקא רק שמא יאכלם כאחת וצ"ע עוד. וא"כ לפ"ז נאמר דהנה לפמ"ש דבין רש"י ותוס' ס"ל דלא בעינן נבלל יפה אבל עירוב קצת בעינן. והאי דדי בעירוב קצת נאמר דהנה גוף הטעם דאמרינן היתר מצטרף לאיסור נראה משום דאין אכילה פחות מכזית וחצי שיעור לא נכלל בלשון אכילה דהתורה אסרה בדרך אכילה בקבע שאין פחות מכזית ועי' מ"ש במל"מ להלן הל' ד' עיי"ש. ולפ"ז כיון דהתורה קפדה באכילה כדרכו לבני אדם ונקרא אצלם אכילה ויצא מזה חצי שיעור אף דהוי באיסורו. ולפ"ז באכל ח"ש דרך קבע עם ההתר כיון דהוי אכילת איסור ואכלו דרך קבע עם ח"ש אחר ההתר שייך מלקות משום דאכל האיסור דרך אכילה דח"ש אסור מהתורה. והנה מסתבר כן בכל איסורי תורה לולי דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא להלן ואמרינן בשאר איסורים דצריך הדרך אכילה הקבע ג"כ מהאיסור. רק בנזיר וחטאת אית להו למודא וכמ"ש מסברה תסכים ע"ז. ועי' במס' פסחים ל"ג ע"ב וברש"י בד"ה טמא לענין טומאה הטהור מצרף לטומאה להשלים שעורו עיי"ש. ועיין במג"א בסי' תע"ה ס"ק ה' לענין מצוה במרור שכתב דאינו יוצא אלא בכזית ואפי' שלם דהוי בריה משום דאין יוצא בשרשים עיי"ש וצ"ע לפ"ז וצריך לומר דגם למצוה אתמעטו משני כתובים ויש לחלק מאיסור ומצוה לטומאה:
**והנה** כמ"ש לשון משרת לשון סתום דיש לפרשו בנבלל גמור כמו למאן דיליף מניה טעם כעיקר דעל כרחך מפרש כן. ויש לפרשו כ"כ רק עירוב קצת וכללא בכל דוכתא באיסורא דאורייתא לחומרא ולמלקות לקולא. אלא דעל כרחך התורה ריבה אף בעירוב קצת דאל"כ ת"ל מטכ"ע למאן דס"ל לוקין ומאן דיליף טכ"ע פי' בנבלל יפה ע"כ ועי' בסי' צ"ב כיו"ב עיי"ש. אבל בלא נבלל כלל אי אפשר לומר בלשון משרת וכיון דילפינן התמל"א ממשרת בעי כמוהו בתערובת קצת עכ"פ דבלא זה אין לומר בו צירוף כלל דהרי הוי כל אחד בפ"ע וע"י העירוב חל יותר שם צירוף עליה. אבל בנבלל לגמרי דשייך טכ"ע לא בעי' להתמל"א לדעתם:
**ויש** לומר לפ"ז דכמ"ש בפנ"י וכן נראה מתוס' דלרש"י תערובת גרע לענין היתר מצטרף לאיסור. אבל לענ"ד דדעת רש"י רק דלא בעי ערוב יפה דא"כ בלא"ה שייך טעם כעיקר. אבל יותר טוב לענין התמל"א בעירוב יפה. ונראה להוכיח כן מסוגיא דכבר הערותי לעיל דלמה בעי בבת אחת בהמל"א ונאמר לפי מ"ש לעיל באכלו כאחת הוי אפי' לענין טכ"ע דצריך נבלל יפה בכה"ג עירוב גמור ומכ"ש לענין התמל"א דדי בעירוב קצת דודאי בלילת הפה הוי עירוב ועדיף טפי מלא נבלל יפה ואכלו זה אחר זה. וי"ל לפ"ז דבאכלו בזה אחר זה אז בעינן דומיא דמשרת עירוב קצת עכ"פ. אבל באכלו בפעם אחת לא בעינן עירוב קודם כלל דאכילתו בבת אחת אין לך עירוב גדול מזה. ומיושב מה שהקשיתי דלישני בגמ' היתר ואיסור בעירוב דוקא דזה באמת תירצה הגמ'. ואי' דתיפוק ליה דהוי כה"ג טעם כעיקר י"ל אם לטכ"ע לדעת קצת לא שייך מלקות וגם אם נאמר דלוקין על טכ"ע נראה להלקות מטכ"ע הוי בלילה בפה רק ספק שמא לא נתערב יפה כולו ולא נתן טעמו בכולו ואין לוקין מספק אלא דאיסורא רבע עליה וצריך להיתר מצטרף לאיסור לענין מלקות. אף דבמס' זבחים הנ"ל משמע דאם נאמר טכ"ע דאורייתא כה"ג בנבלל בפה לוקין שאני התם דהוי הכל איסורא וא"כ אמרינן ממ"נ ילקה כיון דעכ"פ מה שנאמר שמבטל ממילא נותן טעם וא"כ ממ"נ נאסר דאם דלא בטל או דנתן טעם. אבל בהיתר ואיסור הוי ספק וצריך לפ"ז התמל"א להלקות ואתי שפיר. אכן בנתערב קודם שאכלו לא בעי לאכלו כאחת. וראיה לזה דיקשה ל"ל בבשרה בחטאת עד שיבלע בכשרה תיפו"ל דהרי אכלו בבת אחת ואין לך בלוע גדולה ותערובות מזה שודאי נבלל יפה בכה"ג ועל כרחך בכה"ג לא בעינן בבת אחת:
**ונאמר** דהנה ברש"י כאן בריש הסוגין שאכלן בבת אחת וא"כ שפיר לדעתו דלא בעי עירוב קודם האכילה. ובגמ' להלן דמשני בבת אחת מיירי בלא נתערב קודם וכמ"ש:
**(ג) ואמרתי** במ"ש ליישב קושית מהרש"א לדעת רש"י דרבנן לא ס"ל טעם כעיקר א"כ מאי מקשינן ר' עקיבא טכ"ע מנ"ל דילמא לא ס"ל כלל טכ"ע כרבנן עיי"ש. ולמ"ש דלכו"ע עירוב גמור לא בעי וחייב מלקות בעירוב קצת והאי דאמרינן כן לענין מלקות משום דבעירוב גמור הוי בלא"ה טעם כעיקר ול"ל קרא בעירובו וא"כ ר"ע דלית ליה טכ"ע יקשה למה יהיה חייב מלקות בעירוב קצתו ואם דאכלו בבת אחת הרי כמ"ש באכלו בבת אחת הוי ספק נבלל ועל כרחך דס"ל טכ"ע וליכא למימר דר"ע ס"ל דבעי באמת נבלל יפה דיקשה לדידן דאמרינן כר"ע והרי לר"ע בעי נבלל יפה ואתי שפיר וגם למ"ש דלרש"י ג"כ בעי עירוב קצת ואם נאמר טכ"ע לאו דאורייתא לא הוי אפי' עירוב קצת דהמעורב הוי טעמו דמותר מהתורה וכמ"ש לעיל אפי' בחד בחד ועל כרחך דס"ל טכ"ע והוי צירוף במקצתו לצרפו כולו:
**וכמו** כן לענין הקטרה כיון דאין הקטרה פחות מכזית וא"כ הקטירו בבת אחת ועכ"פ נוכל לומר כה"ג וא"כ נתערב ממילא. ומזה בחטאת דאתיא התורה לאשמעינן היתר מצטרף לאיסור על כרחך לא מיירי בעירוב גמור דא"כ הוי טעם כעיקר ואף דהוי באכלו ספק בבת אחת מ"מ לא מוכרע דמיירי כה"ג ואתי שפיר. ומיושב קושית התוס' דמנ"ל עירוב בחמץ כיון דצריכין הלמוד להתמל"א דלפי מ"ש דבתערובת גמור ודאי רש"י מודה ומוכרחים אנו לומר כן דאל"כ לא יהיה שייך בבת אחת כלל דהוי כמו עירוב גמור ובגמ' אמרינן דבעיא שיהיה בבת אחת אלא דס"ל לרש"י דלא בעי שיהיה בעירוב גמור וכמ"ש ולכן לא למד רש"י עירובו מנין וכו' משום בהקטרה דהוי בבת אחת לא צריך עירוב:
**אמנם** יש לספק אם לענין הקטרה שייך ג"כ צירוף כדי אכילת פרס לענין כזית למאן דס"ל אין הקטרה פחות מכזית ועכ"פ י"ל דמיירי הקרא כה"ג וצ"ע:
**אמנם** יקשה עוד כמ"ש בפנ"י כיון דמקצתו הוי ג"כ בעירוב למה לי כי כל לרבות עירובו דהוי כמ"ש כל שכן לפ"ז. וי"ל דכמ"ש בפנ"י דיש סברה לומר דעירוב יותר טוב ויש סברה להיפוך ג"כ דגרע מצד עיי"ש. ועי' מ"ש במקום אחר במס' פסחים שם ביתר ביאור בזה:
**(ד) ועתה** נבוא לדעת רבינו על קושית הלח"מ בפ"ה מהל' נזירות הנ"ל:
**והנה** עיין בשעה"מ בפ"ג מהל' נדרים שהקשה לרב אשי דאמר במס' פסחים דלכן לא ס"ל לר' יוחנן היתר מצטרף לאיסור בכל איסורים דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחת ואין מלמדין מהאי דמס' זבחים צ"ז גבי חטאת יקדש להיות כמוהו וכו' ניתי עשה וידחה לל"ת. ומשני דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש ר"א אמר יקדש עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה. וא"כ יקשה לפ"ז לר"א לא הוי חטאת ונזיר שני כתובים דהרי בעי קרא בחטאת שלא נאמר דעשה דוחה לל"ת עיי"ש. וציין דבספר דברי אמת הקשה כן ועי' בדברי אמת דף נ"ו ע"ד שכתב דבמצוה קמ"ח מנה רשב"ץ יקדש לעשה כר"א במס' זבחים דנדחה האי דמס' פסחים דא"כ לא הוי שני כתובים עיי"ש. ולרבינו אין לומר כן דאל"כ יקשה טפי:
**ונראה** לומר. דהנה לכאורה יקשה כמו כן להסוברים בעשה ול"ת בעבר ודחה הל"ת אין לוקים עי' במל"מ בהל' שופר ולפ"ז יקשה האיך נאמר דיקדש לרבוי היתר מצטרף לאיסור בחטאת דלענין איסור נדע דחצי שיעור אסור מהתורה לר' יוחנן ולמלקות נאמר דבעבר אין לוקין דעשה דוחה לל"ת. ואין לומר דבתערובת לא ס"ל לר' יוחנן ח"ש אסור מהתורה וצריך התמל"א שיהיה כזית דלפי מ"ש לעיל דאם בח"ש הוי התר לא שייך התמל"א דהוי צירוף היתר בהיתר ובעירוב דלא אחשביה לא חל שם האיסור:
**לכן** נראה לומר דקושית הגמ' ניתי עשה וידחה לל"ת לא קאי אלא אם נאמר דיקדש דחטאת הוי להיתר מצטרף לאיסור ומיירי בלא נבלל יפה אלא דאכלו כאחת או אפי' בזה אחר זה בעירוב קצת וכמ"ש לעיל ובהמל"א לא שייך נהפך התר לאיסור משום דהתר עומד במקומו בפני עצמו. וטעמא אחרינא בהמל"א מקרא ומסברה כמ"ש לעיל. אבל אם נאמר יגע בבשרה יקדש מיירי לענין טעם כעיקר כדאי' במס' חולין ועל כרחך בנבלל יפה ולהסוברים בטכ"ע אמרינן נהפך וא"כ לא שייך הקושיא ניתי עשה וידחה לל"ת דהרי טעמו של איסור מהפך ההתר והוי הכל כנותר ופיגול ולהיפוך לא שייך דטעם הקדש יהפך האיסור להתר דלא מצינו דהתר יהפך האיסור בנרגש טעמו של איסור. וכן נראה מלשון רש"י במס' זבחים צ"ז ע"ב וז"ל עד שיבלע כגון המהתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו. ומכאן אנו לומדים התר מצרף לאיסור. ואין ללמוד טכ"ע וכו' עכ"ל. דהוי לשון מיותר אבל למ"ש אתי לפרש דמיירי בלא נבלל יפה דרק המל"א ילפינן דטכ"ע לא שייך כאן. (ויתר דברי רש"י אפרש במ"א בס"ד) וא"כ מקשינן שפיר ניתי עשה וכו' ועי' ברש"י במס' פסחים דמוכח דלדעתו מאן דס"ל טעם כעיקר ס"ל נהפך עיי"ש. ועיין בהגהות הש"ס שהקשה על רש"י דבמס' חולין מוקי לענין טכ"ע. אכן באמת נראה כונת רש"י לומר דסוגיא דמס' זבחים על כרחך לא ס"ל כן וכמ"ש. וכמ"ש בשם ס' דברי אמת שהסוגיא חולקת כנ"ל:
**וכמ"ש** לעיל דלרמב"ן שכתב בחטאת שייך תרוייהו היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר דלדבריו י"ל אף מאן דלא סבירי ליה נהפך בטכ"ע בכה"ג דשייך המל"א ג"כ אמרינן לכו"ע אמרינן נהפך כמ"ש לעיל וא"כ במס' פסחים דאמר רב אשי לדעת ר' יוחנן דס"ל כפי סוגית הגמ' שם טכ"ע והתמל"א בחטאת ג"כ וא"כ לא שייך לומר ניתי עשה וכו' וממילא המל"א לענין מלקות ועי' ברמב"ן. וא"כ א"צ יקדש לעשה והוי שפיר שני כתובים הבאים כאחת. אבל במס' זבחים אזלי סוגית הגמ' להסובר טכ"ע לאו דאורייתא מקשינן ניתי וכו' ומשני דיקדש עשה וכו' ועל כרחך לדידיה צ"ל כן:
**ולפ"ז** יקשה למאן דלית ליה טעם כעיקר דאורייתא נילף היתר מצטרף לאיסור בכל איסורים דלא הוי שני כתובים הבאים כאחד דהרי צריכין בחטאת יקדש שלא נאמר עשה ידחה לל"ת ורבינו מהסוברים טעם כעיקר לאו דאורייתא ואף בנזיר לית ליה המל"א. אמנם למ"ש דסתמא דגמ' במס' זבחים ס"ל טכ"ע לאו דאורייתא דאל"כ לא יקשה ניתי עשה וכו' ובמס' זבחים ע"ח ע"א אי' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וכפי הסוגיא דזבחים הנ"ל לא הוי שני כתובים וא"כ יקשה על הגמ' למה לא ניליף מנזיר לכל איסורין וי"ל דמחטאת לא ילפינן דחולין מקדשים לא ילפי' כדאי' בגמ' ומנזיר לא ילפינן כדאי' במסכת נזיר ל"ז ע"ב לענין טכ"ע דחמיר איסורו דאסור בחרצן עיי"ש. אמנם לדעת רבינו נראה דאפי' בנזיר ילפינן ממשרת רק בכדי אכילת פרס. והנה גם בחמץ כנ"ל כתב בתערובת בכדי אכילת פרס לענין מלקות ועיין בפר"ח שכתב על קושית המ"מ וכיוצא בזה הקשה ברמב"ן בס' המצות בסי' קצ"ח עיי"ש דדעתו דתערובת חמץ כמו בכותח דמוכח בגמ' כמ"ש שם בממשו ולא טעמו דנתרבה בחמץ וכמו כן במשרת בנזיר הכל כדא"פ דבעלמא כה"ג מותר עיי"ש ובס' מקור חיים בסי' תמ"ב ולפ"ז י"ל דרבינו פסק כסוגיא דמס' זבחים ובנזיר הקרא לרבות כדא"פ בכהנ"ל ואתי שפיר וא"כ לדעת רבינו התמל"א בכזית כדא"פ בממשו בלא טעמו. ולמ"ש התמל"א אם יש בו טכ"ע אם נאמר נהפך נפק"מ לענין חצי שיעור ע"י תערובת ולענין עשה שידחה לל"ת וכמ"ש לעיל:
**אמנם** צ"ע במס' זבחים הנ"ל דהוי במין במינו דלא שייך נהפך דעומד במקומו וי"ל דתליא אם במו"מ שייך ג"כ טעם כעיקר עי' בנוב"י מהדו"ק חיו"ד וברשב"א במס' חולין בסוגיא דטכ"ע עיי"ש. וי"ל דרבינו גמר דטכ"ע לאו דאורייתא מסוגיא דע"ז כמ"ש ז"ל וסוגיא דמס' זבחים מתורצת גם לפ"ז להסיר קושיא הנ"ל:
**והנה** להנ"ל נוכל לומר האי דאמר רבא במס' פסחים ל' ע"א חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו ובתוס' שם בד"ה אמר דר"ת מפרש דוקא בהחמץ משום חומרא דחמץ עיי"ש. ונראה מדרבנן אמנם למ"ש בדעת רבינו בכדי אכילת פרס לוקין ובפחות עכ"פ איסורו בממשו [במשהו] בלי טעמא ועי' בפר"ח מ"ש בפי' דברי רבינו בפט"ו הי"ז מהל' מאכלות אסורות עיי"ש. אלא למ"ש רבינו שם דחמץ משום יש לו מתירין היינו בטעמו דס"ל טעם כעיקר מדרבנן אבל בממשו [במשהו] בחמץ צ"ל דהוי מדאורייתא ולאו משום יש לו מתירין ועי' בהמ"מ לעיל ה"ה וצ"ע. ועי' בשו"ת מהרלב"ח בסי' י"ז שכתב על מ"ש הה"מ בחלב ודם שאין לנו מקרא מיוחד על תערובת דשאני חלב ודם שלא היה להם שעת הכושר ואיסורם לעולם משא"כ חמץ עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה ובספר מנחת כהן ובספר ברכת אברהם לרבינו אברהם בנו של רבינו ז"ל בסי' כ' עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:7:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:7:1)

**האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא וכו'.** עיין מ"ש בהל' מאכלות אסורות בפי"ד ה"ב בזה עיי"ש: