## Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues Chapter 1

###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:1:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:1:1)

**מ"ע מהתורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו' ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נתנו כולו כאחת בפעם אחת.** עי' ברמב"ן פרשת כי תשא שמברר מקראי דמצות שקלים חיוב בכל שנה בלעדי מנין העם עיי"ש ולא כתב רבינו כמפורש בקרא מבן עשרים שנה ומעלה נדבר להלן בס"ד.
**אפי'****עני המתפרנס וכו'.****הנה בכל מצות שבתורה העני מחויב כמו העשיר ומצינו כן במס' פסחים בפ' ערבי פסחים ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי ומקשינן שם פשיטא ומתרצין משום דר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול וכו' קמ"ל דפרסומי ניסא וכו' אבל גם בתורה נאמר בזה הדל לא ימעיט על כי מצינו בקרבן עולה ויורד.**
**ואינו****נותנו בפעמים רבות וכו'.****כי נתינת המחצית השקל אינו לטובת ההקדש והתורה עשאו כחוב להקדש אלא גם מצוה על גופו דמטעם טובת ההקדש לא שנא בבת אחת לא שנא לפעמים רבות אבל מצד המצוה יהיה הנתינה בפ"א דמלטובת הקדש בלבד לא היתה התורה אומרת העשיר לא ירבה ושאני מתרומה ומעשר משום דתורה הקפידה על הוספה והפחת, צריך שיהיה בפעם אחר בלי הפסק כמו כל הדברים התלוין בשיעור מוגבל דצריך שיהיה בלי הפסק וראיתי בקרית ספר למבי"ט שכתב דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוי סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דר"ל אפי' בנתינה לא ימעיט מחצית שקל עכ"ל עיי"ש:**


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:6:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:6:1)

**בזמן שהיה מטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו הסלע ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה.** ובראב"ד ע"ז כי מקודם שהיו יושבין מעטים היו צריכין להרבות ולא כמ"ש רבינו שהרי מקודם היו עניים ואח"ז העשירו ובעניים היו נותנין ביותר מבעושרם עיי"ש וברמב"ן בפרשת כי תשא כדעת הראב"ד ובברטנורא שקלים פ"ב מ"ד כתב היו שוקלין דרכונות מטבע של מלכות מדי שעלה עמהן מן הגולה ושל זהב היה והיא שוה ב' סלעים ורגילין לישא וליתן באותו דרכונות וכמו שבזמן בית ראשון שהיה מטבע שלהן שקל היו נותנים מחצית השקל וכו' עיי"ש:
**ועי'** בערוך ערך דרכון במוסף הערוך שם א"ב פי' בלשון יוני ורומימין מטבע פרסית של זהב והיה צורת דריוש חקוקה עליו ועל שמו נקרא ואולי הוא אדרכין שכתוב בעזרא עכ"ל. הנה כנראה היה מטבע שהביאו ממדי ולכן הביאו בענים ואח"ז היה להם מטבעות אחרות:
**והנה** לדעת הרמב"ם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לפי המטבע השולטת רק לא תהיה פחות משקל התורה ולראב"ד ורמב"ן לא ירבה מעשיר ולא יפחות אבל כשהסכימו יחד רשאי להוסיף ולהפחית עד שקל התורה:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:7:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:7:1)

**הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהם אבל הכותים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם וקטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.** הנה בפי' קטן בהרע"ב במשנה ג' פ"א דשקלים מפרש וקטנים אפי' הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים ורבינו בפי' המשנה כתב קטן שלא הביא ב' שערות וכן נראה כאן שסתם קטן ובהל' א' כתב מצוה וכו' ולא כתב מעשרים ולמעלה. ונראה כמו בכל המצות משהביא ב' שערות בן י"ג ורמב"ן בפרשת כי תשא כתב כמו כן דשקלים לקרבנות משהביא ב' שערות ובתוס' יו"ט העיר על זאת ותליא דלר"ע ברטנורא קרא דבן עשרים קאי על מחצית השקל לקרבנות ורבינו ורמב"ן וסייעתם דקרא קמא דכתיב סתם כל העובר וכו' קאי לקרבנות דלא כתיב מעשרים וכו':
**אמנם** לשון הירושלמי יקשה לדעת רבינו וסייעתם דעל משנה ג' בפ"א בשקלים דאיתא את מי ממשכנין וכו' אבל לא נשים ועבדים וקטנים וכו' ובגמ' שם אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הדא דתימר בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' לא בדא ולמשכן אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות ונוסחא אחריתי אין ממשכנין עד שיהיה בן עשרים. [ועוד נוסחא ולמשכנין אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות]. והנה בהנוסחות תליא אם כפי' הרע"ב או רבינו:
**ועוד** שם על משנה ד' דאיתא אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אבל אם שקלו מקבלין מידן ובגמ' שם אע"פ שאמרו וכו' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא ב' שערות וכאן בשלא הביא ב' שערות עכ"ל. וכמ"ש בקרבן העדה לרבינו ורמב"ן על כרחך בשהביא ב' שערות לאחר זמן דקודם י"ג מאי אהני שערות עיי"ש והנה בשערות אחר י"ג כמ"ש בשיירי קרבן דיקשה דנראה מירושלמי ג' זמנים זמן שמקבלין ואין תובעין וזמן שתובעין וזמן שממשכנין לרע"ב מקבלין לפני הזמן ולאחר זמן תובעין ולאחר עשרים ממשכנין אבל לדעת רבינו הניח בצ"ע:
**ולדעת** רבינו נראה ג' זמנים קודם הזמן מקבלין ולאחר זמן קודם שהביא ב' שערות תובעין ומשהביא ב' שערות לאח"ז ממשכנין ומובן לדעת רבינו דלדעת הרע"ב יקשה כיון דלדעתו שקלי קרבנות נתמעטו בתורה עד עשרים למה תובעין ואם תובעין למה אין ממשכנין מאי מסתבר לחלק בכך ואין לומר דתובעין מדרבנן ומשו"ה אין ממשכנין למ"ש הרע"ב במ"ה פ"א בנשים ועבדים וקטנים שמקבלין מהם ובתנאי שימסרם לציבור לגמרי כדי דלא יבוא קרבן ציבור משל יחיד עיי"ש וא"כ בע"כ לא יקנו אותם לגמרי זה אינו דמאי שנא מכופין עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש ברמב"ם בפ"ב מגירושין דלאחר הכפיה מקנה בלב שלם עיי"ש ולמה נאמר תובעין אחרי שצריכין התנאי להיות ראוין לשקלים לקרבן:
**אמנם** לרבינו י"ל בהגיע לשנים ולא הביא שערות עי' באהע"ז בסי' קנ"ה סעיף כתב ומקורו ממס' נדה בפ' יוצא דופן בסוגיא דחזקה דרבא בדאורייתא בהגיע לשנים בלי שערות חיישינן שמא נשרו עיי"ש וא"כ מובן דמספק חיובו למצוה באיסורא דאית בממון תובעין אבל לא נוכל לכופו מספק. אמנם בנשים ועבדים כנראה דהנה בהל' ג' בגמ' איתא אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע וכו' נקטו רק קטנים ולא נשים ועבדים ובהל' ד' בגמ' דמקשינן הא לתבוע וכו' ומשני כאן כשהביא ב' שערות וכו' דבנשים ועבדים דאין דנין לענין גדלות וקטנות יקשה עוד. ונראה דאין תובעין להם וכ"כ במהר"א בפי' שם וז"ל ונשים ועבדים נמי אין תובעין והא דתנינן להו לעיל גבי אין ממשכנין איידי דתני בקטנים תני ליה בהן עכ"ל ויש ליישב מה שעמד בשיירי קרבן על המג"א בסי' תרצ"ד שכתב על הגהות מיימוני שכתב דנשים וקטנים חייבין מנ"ל כן והקשה דמפורש דתובעין להם עיי"ש וי"ל המג"א עמד עמ"ש נשים חייבין:
**ולפ"ז** לדעת רבינו מובן דתובעין ואין ממשכנין ועי' במהרי"ט חלק א' סי' נ"א שהחליט דחשש שמא נשרו הוי חשש מדאורייתא ודעת הב"ש דהוי חשש דלא שכיח עיין בספר שערי תורה ח"ב כלל ל' פרט ז' שם בזה עיי"ש ולמ"ש דעת רבינו ורמב"ן ותוס' יו"ט נראית כן כדעת מהרי"ט דעל כרחך חשש שמא נשרו מדאורייתא:
**ואחר** שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שמפרש ג"כ הג' זמנים קודם י"ג ולאחר י"ג בלא הביא משום שמא נשרו ואח"ז כמ"ש:
**ורבינו** כאן בחיבורו כתב שאלו ג' זמנים דלאחר י"ג והביא שערות זה הנכלל בלשון כל איש מישראל וכו' המובן כמו בכל המצות בגדולים ומ"ש הכל וכו' ואם נתנו מקבלין וכו' בקטנים ממש קודם י"ג ומ"ש בה"י כל מי וכו' ותובעין אותן עד שיתנו י"ל קאי על המחויב מספק ג"כ וצ"ע למה לא פירוש רבינו כדרכו לפרש ולא כתב כלל בפירוש מענין תובעין בקטנים ונראה שנכלל במ"ש או הוא עתיד ליתן בי"ג בלא הביא שערות וראיתי במרכבת המשנה שמפרש והוא עתיד קרוב להביא ב' שערות עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:7:2
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:7:2)

**ואם נתנו מקבלין מהם.** יש להבין כיון דמדינא אין חייבין בשקלים האיך נצרפם לתרום לקרבן אלא כמ"ש בהרע"ב דהוי בתנאי שימסרם לציבור וכל זה שייך בנשים ועבדים אבל בקטנים דלאו בר אקנוי נינהו האיך מקבלין. וראיתי בשעה"מ כאן שהקשה כן לדעת רבינו ורמב"ן בקטן ממש דלרע"ב בקטן קודם עשרים לא יקשה אבל לרבינו בקטן ממש כבר כתב רבינו בכמה דוכתי בהלכות לולב וכיו"ב דלאו בר אקנוי הוא עיי"ש:
**אמנם** לדעת רבינו י"ל דבנשים א"צ לומר משום בתנאי שימסרם לציבור וכמו כן בקטנים דהנה עי' בקרית ספר שכתב דנשים ועבדים וקטנים אין חייבין משום שנאמר כל העובר על הפקודים ואין אשה ועבד וקטן עוברים על הפקודים דאע"ג דהוי מ"ע שהז"ג ונשים ועבדים פטורין הכא דכתיב כופר נפשו הו"א דחייבין אי לא דכתיב פקודים ואם נתנו מקבלין מהם דהא הוו בכלל כופר נפש ולא תימא אם מי שהוא חייב שהוא העשיר אינו מרבה כ"ש מי שאינו חייב שלא יתן עכ"ל. ואם כן לדבריו א"צ להקנות לציבור גם למ"ש בתוספות במסכת ר"ה ל"ג ע"א בד"ה הא דקיי"ל כר' יוסי ור' שמעון דנשים סומכות רשות ומשו"ה נשים יכולין לברך במ"ע שהז"ג עש"כ דיכולים לקבל לחיוב המצות הפטורות מדינא עיי"ש. ואפי' בקטנים דלא שייך קבלה אבל כנראה דקטנים שמקבלים מהם במופלא סמוך לאיש שיודע להפלאות עי' נדה מ"ו דחשוב קבלה ע"ע וגם להקדיש אם מדרבנן או מדאורייתא:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:7:3
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:7:3)

**קטן שהתחיל אביו ליתן עליו שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדל ויתן על עצמו.** וברע"ב משנה ג' פ"א דשקלים שוב אינו פוסק. אביו משהתחיל ואם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו עיי"ש ובתוס' יו"ט עמד ע"ז דהאיך יוכל האב להטיל חובה על הבן וכתב ואולי כשירש מאביו קאמר וס"ל דחובה חל על הנכסים עיי"ש אבל דעת רבינו אינו כן אלא קאי על אביו שאינו פוסק לו בלבד:
**והנה** לרע"ב שמפרש קטן לאחר י"ג וב' שערות ודאי יקשה למה יחויב אביו לעולם יהיה עד עשרים שנים מה לאב בבנו הגדול המחוייב בכל המצות אף לדעת רבינו ורמב"ן יש להבין למה בהתחיל אינו פוסק ועי' בפי' המשנה לרבינו שם שכתב ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן אמרינן לו מאחר שנתת עליו השנה שעברת והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק וזה ענין אמרם כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק עכ"ל:
**הנה** מטעם חינוך כמו האב מדיר את בנו בנזיר לא שייך כאן דהאב העושה המצוה ולא הבן ונראה דכמ"ש בשם קרית ספר דמשום כופר נפש נשים וקטנים בכלל אלא שאינם בחובה וא"כ כשהאב נותן משום כופר נפש בשנה אחת מסתמא דעתו לתת כן בכל שנה עד שיגדיל דמאי אהני ליה לשנה אחת בלבד והוי כקיבל עליו ככה עד שיגדל הבן ואף באומר שלא היה דעתו אלא לשנה אחת בלבד י"ל שאינו נאמן דהעושה כן עושה מסתמא תמיד ויש להעמיס זה בדברי רבינו בפי' המשנה הנ"ל וצ"ע דבה"י איתא שאין כופין בכה"ג ואם כן נפק"מ לתובעין בלבד. ומאי אהני באומר שלא היה דעתו לעולם וי"ל נפק"מ כמ"ש בתוס' במסכת שבועות כתב דנשאלו ותירצו בשכח עיי"ש. ועי' מ"ש לקמן בה"י עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:9:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:9:1)

**באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בע"כ ואפי' כסותו.** עי' בתוס' יו"ט ה"ג פ"א מהל' שקלים שכתב על דברי רבינו זה וממ"ש בפי' המשניות למשכן כלומר שמוציאין העבוט מביתו וכו' ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא"כ פריעת בע"ח אע"ג דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה עכ"ל. ועיין בשו"ע חו"מ בסי' צ"ז סעיף ט"ז די"א דבהגיע זמן פרעון השליח בי"ד הולך לביתו למשכנו עיי"ש. וא"כ בפריעת חוב ג"כ הדין כן אבל דעת רבינו בפ"ג מהל' מלוה ולוה לא נראה כן וצ"ל כמ"ש בתוס' יו"ט לחלק בין גבוה. אמנם במ"ש ואפי' כסותו ועל כרחך כונתו שא"צ להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ונראה כדאיתא בגמ' דבע"ח קונה משכון מולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ובהקדש לא שייך צדקה דא"צ ולא שייך החזרה וביותר למ"ש רבינו בה"א או מוכר כסותו שעל כתיפו וכו' הרי מחויב למכור אפי' כסות יום ולילה משו"ה שייך ממשכנין גם בזה ואח"כ ראיתי בקרית ספר שכתב כמו כן דלא שייך לך צדקה בהקדש עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:9:2
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:9:2](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:9:2)

**בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות ומכאן ואילך כופין וכו'.** הנה חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין כדאי' במשנה ערכין כ"א משום דלכפרה לא משהי עיי"ש והרי שקלים כמו כן כופר נפש הם י"ל למ"ש בתוס' במס' ר"ה ו' ע"א בד"ה יקריב דבעבר בל תאחר אפי' בחטאות כפינן ורק הנפק"מ בלא עבר זמנו אלא שרואים שמבזבז ממונו עיי"ש. ומשו"ה בב' זמנים אין כופין רק בהאחרונה שרואין שפושע שייך כפיה דכיון דליכא עוד זמן לגבות ואין מביא נראה פושע:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:10:1
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:10:1)

**כל מי שאינו חייב בשקלים אע"פ שדרכו ליתן או הוא עתיד ליתן אין ממשכנין אותו ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי השלום אלא כשיתנו מהן ותובעין אותן עד שיתנו.** הנה בלתי מבואר במשנה ובגמ' אלא שאין ממשכנין הנשים ועבדים וקטנים ומקבלין כשיתנו אבל באם דרכו ליתן כמו האב שהתחיל להביא ע"י בנו שאינו פוסק לא נמצא בפי' שאין ממשכנין:
**והנה** ותובעין אותן וכו' נראה דקאי על כל הנאמרים והוא עתיד ליתן וכו' כמ"ש בשם מרכבת המשנה דקאי על בן י"ג שלא הביא ב' שערות דאל"כ יקשה למה לא הביא רבינו המפורש בירושלמי דתובעין אותו ובנשים נראה דעת רבינו ג"כ שאין תובעין שכתב לעיל שאין חייבין ובנשים לא שייך לחלוקים הנאמרים בקטנים ואפשר לומר לדעת רבינו למ"ש לעיל דמסתמא דעתו על כל שנה ושנה אבל אם כן תליא בדעתו ונראה מה היה בדעתו והנה כה"ג במס' שבועות דף כ' ע"א עי' בתוס' בד"ה לישנא וא"ת נשיילה מה היה בדעתו י"ל כגון שאומר שבדעתו כל מה שיהיה ממשמעות לשונו אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו וכו' עכ"ל. ודעת רבינו אף דנאמר דמסתמא היה בדעתו כן מ"מ אין להוציא ממון בכפיה ממנו באומדן דעת הזה אלא שתובעין אותו והוא בשכח מחויב להביא ואף באומר ששכח לא שייך כפיה משום אומדנא זאת ועי' בהל' נדרים בסי' ר"ד דוקא נגד רוב במליח שם אינו נאמן עיי"ש:


###### Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:10:2
[Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues 1:10:2](https://torahapp.org/share/book/Divrei%20Yirmiyahu%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sheqel%20Dues/r/1:10:2)

**ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי השלום.** ברע"ב בפ"א מ"ג כתב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקין להם כבוד וסומכים עליהם שלא יעכבו את שקליהם וכי יעכבו לב בי"ד מתנה עליהם שיהיה חלף עבודתם כמו שנותנין מתרומת הלישכה לשאר עושי מלאכת הקודש עיי"ש. ועיין בתוס' יו"ט שכתב לתרץ בדבריו למה לא נשנה במס' גיטין בפ' חמישי בהני דקתני התם מפני דרכי השלום עיי"ש ובפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל כתב ואין ממשכנין את הכהנים וכו' מפרש במשנה שהיו דורשין לעצמן כל מנחת כהן כליל וכו' ומתרומת הלישכה היו באין שתי הלחם וכו' וחכמים סוברים דבמנחה פרטית הכתוב מדבר ועם כל זה לא היו כופין אותן שלא לבוא לידי מחלוקת עכ"ל:
**והנה** יקשה כיון דהלכה כחכמים משום לא אתי לאנצוי נפטור אותם ובכל אדם נאמר כן בכל מקום דממשכנין בכפיה. ולמ"ש ברע"ב בכהנים משום כבוד אבל לדברי ר' דוד ערמא"ה ז"ל יקשה. אמנם נראה דבריו ברורים דכדאיתא במס' קדושין נ' כי יקריב לרצונו וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' גירושין לפרש כי אחרי הכפיה כונתו רצויה שיהיה נעשה ברצונו עיי"ש. אבל כל זה אם לפי דעתו ג"כ מחויב בהמצוה אלא דיצרו תמנעהו משום אהבת ממון וכיו"ב וא"כ שייך לומר דאחרי הכפיה לרצון יהיה לו בהמצוה אבל בכה"ג דכהנים דלפי דעתם אין מחויבים כלל וא"כ לא שייך כפיה כיון דיהיה לעולם שלא לרצונם. וא"כ מיושב נמי בדבריו מ"ש בתוס' יו"ט למה לא נמנה במס' גיטין במה שתיקנו מפני דרכי השלום דבהאי אין עיקר טעמו מפני דרכי השלום אלא משום אתו לאנצוי לא שייך כפיה:
**אמנם** לפי הלשון המשנה מפני דרכי השלום וכדאיתא בירושלמי מפני הכבוד לא נראה מהאי טעמא שכתב ויש להבין באמת למה לא נאמר מה"ט שכתבתי דלא שייך כפיה. ונראה דבחיוב שקלים כמו חיוב בפדיון הבן וצדקה וכיו"ב דכופין ואפי' לא יתרצה מ"מ גובין החוב המוטל עליו ושאני בקרבן דבעי שיהיה מוקדש מרצונו דאל"כ נשאר חולין משא"כ בשקלים וביותר למ"ש ז"ל בכל מצות הוי שעבוד נכסים דגובים אפי' שלא מדעתו ושלא בפניו גם י"ל אף דהיו דורשים לעצמן אח"ז הודו לחכמים ומשו"ה צ"ל מפני דרכי שלום אלו מדפטרו מקלבון נראה דלא הודו כולמו עי' בפ"ג ה"ב עיי"ש במ"ש שם: