## Dor Revi'i on Chullin Daf 114b

###### Dor Revi'i on Chullin 114b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 114b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/114b:1:1)

ע״ב גמר׳ א״ר אשי מנין לבב״ח שאסור באכילה שנ׳ ל״ת כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. תמהני על סידור הש״ס דהקדים דברי ר״א אחרון שבאמוראים לפני ר״ל ור״י וכמה תנאים בברייתות דיש להם שאר ילפותות. אלא דבלא״ה הקשו האחרונים ז״ל דהא הוה לאו שבכללות ואיך לוקין על אכילת בב״ח. וראיתי בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שהביא דברי הכ״מ ריש פ״א מהל׳ טומאת מת שכתב, דדברי ר״א דילפינן מל״ת כל תועבה הן הן דברי המדרש רבה שהביא הרמב״ם ז״ל שם, דאסור הבישול וכש״כ האכילה והוא מהאי קרא דל״ת כל תועבה ועפ״י הדברים כתב החת״ס דצריכין ג״פ לא תבשל וגם ל״ת כל תועבה, דמג׳ פעמים לא תבשל ילפינן אכילה והנאה באם אין ענין ולא הי׳ לוקין, אבל כיון דלאיסורא בעלמא ילפינן מלאו שבכללות דל״ת כל תועבה שוב ילפינן למלקות גם מלאו דלא תבשל באם אין ענין, כמש״כ התוס׳ בב״מ עיי״ש, ואם כנים הדברים אז י״ל דלכל הילפותות דלקמן לא מצינן להלקות, דכל הני או שהוא מריבוי בעלמא, או באם אין ענין או בהיקש וסמוכים, שכל הני אינם דרשות גמורות למלקות כמובן, ולכן כולם צריכין להא דר׳ אשי ולאיסורא, ואהני אח״כ הני דרשות למלקות, כך הי׳ מקום לומר, אלא דדוחק גדול לומר בהצטרפות לאו שבכללות בלאו שבאם אין ענין איכא מלקות, דהא דלא מלקינן אלאו שבכללות ואלאו דבאם אין ענין, הכל טעמא, משום דלא ברירא לן דלהכא אתא, וא״כ ה״ה בשני דרשות דלא ברירא לן נמי לא מלקינן, ואין זה דומה להא דכתבו הפוסקים דשני סימנים שאינם מובהקים חשיבו כסימן מובהק, דהתם שני הסימנים מורים על ענין אחד, אבל כאן אין הדרש האחד מורה על אמיתות הדרש השני כמובן, וגם מה שהביא ק״ז החת״ס ז״ל ראי׳ מתוס׳ ע״ז ס״ו ע״א, אין ענינו לכאן כמובן לכל רואה, ובלא״ה קושי׳ התוס׳ דשם לפע״ד לק״מ, שהקשו לר״מ דקאמר איסורין מצטרפין לכזית משום ל״ת כל תועבה והקשו, הא הוה לאו שבכללות, נראה דסברו דלר״מ נמי מתפרש הקרא דאתא להוסיף לאו על כל איסורי אכילה שבתורה, והוה לאו שבכללות לכן נתקשו, איך אפשר ללקות עליו אבל לפע״ד לולי שאני כדאי אני אומר דלר״מ לא אתא הקרא להוסיף לאו חדש בכללות, אלא אתא ללמדנו שכל איסורין מצטרפין לכזית ואין זה לאו שבכללות והבן. וחוץ מכל זה בדעת הרמב״ם ז״ל פשיטא דאין להכניס את זאת, דמה שהכ״מ שם בפ״א מטו״מ כתב, דמהא דל״ת כל תועבה קאמר, דלא בא הכתוב לאסור אכילה וכו׳, גם הוא ז״ל הדר בי׳ מיד, שכתב א״נ משום דכדי שלא יבא לאכול, אסרה התורה אפילו הבישול והוא האמת דלולי זאת, מה ענין זה לבת הבת שהביא הרמב״ם ז״ל. ובחנם תמהו על הרמב״ם ז״ל, למה הניח כל הני הדרשות שבש״ס והביא ממרחק לחמו ממדרש רבה. דלפע״ד ברור דלרמב״ם ז״ל הי׳ קשה, דלכל הני הדרשות דעיקר הלאו אתא לבישול, ואין לנו לאו מפורש על אכילה, אלא או לאו שבכללות דל״ת כל תועבה, או הני באם אין ענין, או סמוכין, דעל כל זה אינו כדאי ללקות, ואין לנו מנוס אחר אלא לומר כדעת המדרש רבה דעיקר הלאו לאכילה אתא, והבישול נאסר רק אגב כדי להרחיק מן האכילה. ובאמת על טעמי הש״ס דילן עוד יפלא, מנ״ל דאם נפל מאליו טפת חלב על החתיכה או שבישלו עכו״ם דלא ניכר הבישול, שיהי׳ אסור באכילה ולוקין עליו, דלא מבעי לר׳ אשי דדרש מל״ת כל תועבה כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל, שקשה מאד דמה שכתב רש״י ז״ל הרי הוא בבל תאכל עולמית, בכל הענינים שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה, הוא דוחק גדול, דמ״ש ממעשה שבת ומחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה, דבכל הני דפריך ליתסר, פשיטא דרק בבא בעבירה קאמר, אלא דגם לכל אינך דרשות, כיון דליכא לאו מפורש אאכילה, מסתבר לומר עכ״פ דעיקר האיסור הוא הבישול כמו במעשה שבת ואותו ואת בנו וכדומה, אלא דבהני לא אסרה התורה האכילה, וכאן הוסיף איסור אכילה, וכעין טעמא דרבנן דקנסו במעשה שבת שלא להנות מאיסורא, ובפרט לתדבר״י דדרש מג״פ ל״ת, הרי דהוציא רחמנא איסור אכילה בלשון בישול, למה לא נימא דמש״ה הוציא בלשון בישול דרק כשעבר אלאו דלא תבשל אסרה התורה האכילה, ועיין בלב ארי׳ שכתב כן באמת, ולכן כתב דצריכין גם לדר׳ אשי כדי לידע שאפילו לא בא בעבירה אסור. אבל מי לא יודה שדוחק לחבר שני דרשות ולבנות ע״ז יסוד ללקות אדם מישראל מכה רבה. ולכן יפה עשה הרמב״ם ז״ל דתפס לעיקר דברי המדרש רבה, ודו״ק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 114b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 114b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/114b:2:1)

ע״ש גמר׳ אין לי אלא באכילה בהנאה מנין, כדר״א, דאר״א כל מקום שנ׳ וכו׳ כדרך שפרט לך בנבלה וכו׳, דתני׳ וכו׳, הנה הגמ׳ בכאן לא סיימא למלתא, דהרי אנן כר״י נגד ר״מ פסקינן, דלדברים ככתבן אתא, וממילא בעינן ילפותא דאותו דכתיב בטרפה וכדמפורש בפסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור׳ אבוה, וצ״ל דלא חש כאן להאריך וקסמך אסוגי׳ דפסחים שנסדרה קודם סוגי׳ דהכא, אלא דאז לא היה לו להביא כלל האי ברייתא דפליגו בה ר״מ ור״י, אלא דברי ר׳ אבוה דמדפרט בנבלה היתר הנאה, מכלל דשאר איסורי אכילה אסורים גם בהנאה. ואולי י״ל משום דפשטה דקרא נראה לדברים ככתבן וכר״י, לכן איצטרך להביא הברייתא דר״מ מפרש דלא אתא לדברים ככתבן, ומה דפריך תחלה מ״ט דר״י משום דאם אין לנו הכרע לפרש לדברים ככתבן, אין לחדש איסור מכירה לגר, ואיסור נתינה לנכרי דבלא״ה ידעינן כמש״כ התוס׳ לכן יותר מסתבר לדרוש כר״מ ואתא הקרא לאסור שאר איסורים בהנאה, ולפ״ז י״ל דר״י אי לאו דאית לי׳ אותו בטרפה דאייתר ״משום דס״ל חשנ״ב לאו דאורייתא, באמת הי׳ מסתבר לי׳ נמי לדרוש כר״מ, אלא כיון דאית לי׳ אותו על שאר איסורים דאסורים בהנאה, אייתר לי׳ האי דנבלה על דברים ככתבם ודו״ק.