## Dor Revi'i on Chullin Daf 127a

###### Dor Revi'i on Chullin 127a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 127a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/127a:1:1)

דף קכ״ז ע״א ת״ר כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, אר״ז מאי קראה האזינו כל יושבי חלד. ולכאורה תימא דהרי גם אדם לא נברא רק על הארץ ולא בים אבל עיין במהרש״א ח״א שכ׳ דבמזמור זה דימה את האדם לחולדה שאין לו יישוב אלא בארץ, ואם מביא מבול לעולם יכלה מין האדם כולו וגרע משאר בע״ח שנשאר מינם בים. ועדיין צ״ע ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 127a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 127a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/127a:1:2)

שוב ראיתי בגמ׳ בכורות דף ח׳ ע״א, הדולפנין פרין ורבין כבני אדם, אר״י מאי דולפנין בני ימא פרש״י דגם יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג. ועיין בתו״כ פ׳ שמיני על קרא דאדם כי ימות באוהל למיעוטי הסילונית שהוא דג שחציו אדם. וא״כ שפיר קאמר יושבי חלד כי אדם יש גם בים ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 127a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 127a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/127a:2:1)

ע״ש גמר׳ כל שתשמישן ועיבורן שוה, ופרש״י שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם, ובבכורות אמרינן דאין בכל בע״ח שמשמשין פנים כנגד פנים אלא אדם דג ונחש ושמעתי שיש מכאן תשובה להאומרים שהאדם שרשו מן הקוף וברבות העתים נזדכך דהרי האדם והקוף אין תשמישן שוה.


###### Dor Revi'i on Chullin 127a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 127a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/127a:3:1)

ע״ש משנה האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טו״א במקומן וכו׳, ובגמ׳ מדייק הא טומאת נבלה לא, ויש להעיר למה לא קתני זאת בפירוש כמו דתנא באידך משנה לקמן, האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים מת האדם וכו׳ והכא נמי הדין כן, ולמה השמיט כאן עיקר הדין דאבר המדולדל אין בו משום אבמה״ח אע״פ שאינו מעלה ארוכה ועומד ליפול. ונראה לפע״ד עפ״י מה שהביא במלאכת שלמה על המשנה דפוס ווילנא וז״ל הר״ם בכריתות פ״ג נסתפק ר״ע בזה ושאל לר״ג ור״י ע״ז, והכא פשיטא לי׳, פי׳ הראב״ד בפי׳ התו״כ בתר דשמעינהו ר״ע מינייהו קבעינהו במתני׳ ואגמירינהו לתלמידוהי עכ״ל, ועיין בתויו״ט שם על הא דרואין אנו ק״ו מאדם וז״ל ״ובפ״ט דחולין ילפינן לה מקרא דכתיב כי יפול עד שיפול ולא דטרח למכתב מלתא דאתי׳ בק״ו, שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה ניפול ואבר המדולדל ממילא משמע״ עכ״ל. ופלא והפלא איך לא הרגיש דא״כ מה נסתפק ר״ע ומה השיבו לו ק״ו מאדם, כיון דאית לן קרא על מיתה עושה ניפול, וע״כ לומר דהן ר״ע והן ר״ג ור״י לא ידעו מהאי דינא דמיתה עושה ניפול, אלא שמעו באדם דאבר המדולדל כמחובר יחשב, ולמדו ממנו לבהמה מק״ז ועפי״ז סידר ר״ע, שאליבי׳ נסדרו כל משניות, הני תרתי משניות דהכא, חדא בבהמה וחדא באדם וכיון דגוף הדין שמעו באדם ובלי לידע מנין, ובהמה למדו מק״ו, לכן שפיר עבד ר״ע דבבהמה תנא דמטמא טו״א ולא תנא בפירוש דטהורים מטומאת נבלות, וסמך רק אדיוקי כדי להשמיענו דעיקר האי דינא באדם שמעינא ורק משם נלמד מק״ו אבהמה. אולם התנאים שאחריהם זכו לילפותא דכי יפול מהם במותם דמיתה עושה ניפול דהרי בסיפא קתני דמתה הבהמה האבר מטמא משום אבמה״ח ולא משום נבלה וזו דברי ר״מ כדקתני במתני׳ ולא דברי ר״ע שהוא סידר רישא דמתני׳ וכן הוא במשנה שאח״ז דהא ״דאבר והבשר המדולדלין באדם טהורים״ דברי ר״ע יסוד המשנה והא דאח״כ מת האדם וכו׳ והאבר מטמא משום אבמה״ח דברי ר״מ. ואחר שזכינו לדברי ר״מ תו לא צריכין לק״ו הנ״ל דאדרבה בהמה ידעינן מקרא ואדם נילוף מבהמה. ולפ״ז הי׳ לו לרבינו הקדוש לשנות כאן בפירוש דאבר המדולדל טהורים אלא דהמשנה לא זזה ממקומה כאשר נשנית מר״ע יסוד המשנה כידוע אבל מ״מ הש״ס פריך שפיר טומאת נבלה ליטמא ולא סגי לי׳ בק״ו מאדם, דהרי מתוך דברי ר״מ מוכרח דעיקר הדין בבהמה ולא מק״ו אלא דלפ״ז קשה מנ״ל למילף אדם מבהמה דילמא שאני אדם דמטמא מחיים וכק״ו של ר״ג ור״י דשם בכריתות, וקושי׳ זו באמת הקשו התוס׳ שם בכריתות והניחו בלא יישוב. ולכאור׳ לק״מ לפי מה שכ׳ התוס׳ לקמן סוף פרקן ד״ה כזית דלכאור׳ נראה דאבמה״ח באדם דמטמא מבנין אב דשרצים ובהמה אתי עיי״ש, וא״כ הוא לא מצינן להחמיר באדם יותר מבהמה, דדי לבא מה״ד להיות כנדון, אלא דהתוס׳ בעצמם כתבו דמתוך המשנה דפליגו בה ר״א ור״י לא משמע כן, ועיין בלב ארי׳ שם דתפס שנעלמו מהתוס׳ ברייתא מפורשת נזיר דף כ״ג והוא מדברי הספרי ופסקו הרמב״ם בפ״ב מטו״מ דדרשו בחלל חרב זה אבמה״ח שפלטתו חרב עיי״ש, וא״כ הדרה הקושי׳ לדוכתי׳ מנ״ל דאינו מטמא במקומו קודם שנתלש לגמרי וצע״ג ודו״ק.